Family Wiki
Advertisement

ערך זה נכתב במקורו בויקיפדיה העברית על-ידי דניאל ונטורה

Anglo-Palestine Bank

הבניין בנק אנגלו-פלשתינה ברחוב יפו בירושלים (משמאל), לידו בניין הדואר - צולם לפני 1952 [1]

בנק אנגלו-פלשתינה, שכונה במקור אַפַּ"ק ("אנגלו-פלשתיין קומפני", חברת אנגלו-פלשתינה), נוסד ב-27 בפברואר 1902 בלונדון. הבנק היה ביסודו חברה בת של "אוצר התיישבות היהודים" הזרוע הכספית של התנועה הציונית אשר נועדה לפי חזונו של בנימין זאב הרצל לפעול בארץ ישראל ביוזמות עיסקיות בתחומים הבאים: תעשייה, בנייה, חקלאות, תשתיות ועוד [2] .

הבנק היה את אחד המוסדותה כלכליים החשובים של היישוב היהודי בארץ ישראל בסוף תקופת האימפריה העותמאנית ובתקופת המנדט הבריטי. בתקופה זו הוא היה במעמד המוסד הפיננסי המרכזי. ההסתדרות הציונית נעזרה בו למימון הפיתוח של הארץ. במהלך השנים הראשונות לאחר הקמת מדינת ישראל שימש הבנק כבנק מרכזי ושמו שונה ב־1951 לבנק לאומי - השם בו הוא מוכר כיום.

צעדים ראשונים[]

הסניף הראשון של הבנק נפתח ב רחוב יפת ביפו בשנת 1903 , ולמנהלו מונה זלמן דוד ליבונטין. יפו באותה תקופה הייתה עיר החוף החשובה בארץ. אל נמל יפו הגיעו האוניות מנמלי אירופה, בעיקר מטריאסט ואודסה והביאו עימם עולים לארץ ישראל.[3] כמו כן העיר יפו הייתה המרכז המסחרי של המושבות הראשונות שהוקמו בשפלת יהודה על ידי אנשי "העליה הראשונה". איכרי המושבות וסוחרי יפו, יהודים וערבים, יכלו לקבל שירותים בנקאיים ברמה של בנק בריטי [4]. אמנם היו בארץ עוד שלושה בנקים זרים: קרדיט ליאונה, בנק איפריאל עותומאן ודויטשה פלשתינה בנק וכן בנק יהודי פרטי בירושלים - בנק ולירו אך מסגרת עיסקיהם עם איכרי המושבות היו מצומצם.

עסקי החברה הבנקאית התנהלו בפרנקים צרפתיים, שהיה "אמצעי התשלום" המקובל ביישוב היהודי. אולם מאזנו שפורסם בלונדון, היה נקוב בלירות שטרלינג. בשנת [1902 (לפני הקמת סניף יפו) הסתכם מאזנו ב-58,000 ליש"ט. הונו העצמי עלה מ-39,000 ליש"ט בסוף 1903 ל-106,400 ליש"ט, כעבור עשר שנים.

תמונות מהסניף הראשון ביפו[]

מתוך הכתובת: בבית זה נפתח בכ' באב ה'תרס"ג - ( יולי 1903) המשרד הראשי של חברת אנגלו-פלשתינא בע"מ ( עתה בנק לאומי לישראל בע"מ) חברת בת של אוצר התישבות היהודים מיסודו של דר' תאודור הרצל.

ברשותו האדיבה של יגאל מורג

התנועה הציונית והבנק[]

Zionorg

המוסדות הציוניים עד מלחמת העולם הראשונה, המקור:הויקיפדיה העברית העלה: המורה עדכן:Yonidebest

לפי המדיניות של ליבונטין, אשר אומצה על ידי הבאים אחריו וזכתה לאישור מוסדות התנועה הציונית, לא היה כל קשר ישיר בין ההסתדרות הציונית לבין הבנק. הבנק פעל ממניעים ציוניים: קנה קרקעות, מימן בנית יישובים עירוניים וחקלאיים וסייע לתעשיה. יחד עם זאת, פעילותו הבנקאית היתה מבוססת על שיקולים מקצועיים, במטרה להבטיח את אמון הציבור, שהוא אבן פינה לפעולתו של בנק מסחרי. התוצאה הייתה כי במשבר הבנקים בארץ ישראל בשנת 1933, לא זו בלבד שאפ"ק היה הבנק היחידי שנשאר פתוח לציבור, אלא אף היה בידו להושיט סיוע לבנקים האחרים (בנק מרכזי לא פעל באותם הימים). [5]

הקשר היחידי של הבנק עם ההסתדרות הציונית היה, כאמור, דרך המועצה של אוצר התיישבות היהודים. ה"מועצה" נדרשה לאשר החלטות אחדות של מועצת המנהלים של הבנק, כמו החשבונות התוצאתיים התקופתיים ומינוי מנהלים ומבקרים לבנק. לשני ה"גוברנורים" שנבחרו מטעם המועצה הייתה זכות "וטו" בנושאים מסוימים, כמו מתן אשראיים ללקוחות בסכומים חריגים. אלו ואלו לא היו עסקנים ציוניים פעילים. הם נבחרו לתפקידם רק לאחר סיום כהונתם הציבורית. היה להם נסיון ציבורי והוא לידי ביטוי רק בקביעת המדיניות הכללית של החברה - בנק.

פתיחת סוכנויות לבנק[]

Pedion zedaka

רשימה חלקית של תקבולי מוסדות צדקה

לאחר פתיחת המשרד הראשון ביפו החלה פעילות נמרצת של פריסה סניפית. שנה לאחר מכן נפתח סניף בירושלים, יותר משיקולים לאומיים מאשר שיקולים כלכליים. ירושלים היתה מרכז הארץ: מושב מוסדות הממשלה ומושב הפחה ופקידיו. מרכז כספים גדול שכן בה נערך המסחר בשיקים הבאים מחו"ל עבור מוסדות החלוקה. ליבונטין הכיר בפוטנציאל המסחרי של מוסדות הצדקה. לפי חישוביו היה התקבולים השנתיים 5 מיליון פרנק ( לשם השוואה אדמות שכונת אחוזת בית בתל אביב שנרכשו היו 6% מסכום זה)

ביולי 1906 נפתח סניף שלישי בבירות. באותם הימים, ימי ההאימפריה העותומנית היו סוריה, ארץ ישראל ולבנון יחידה מדינית אחת. בירות שימשה כמטרופולין המסחרי של ארץ ישראל, משום שהיה בה נמל ראוי לשימוש בכל עונות השנה - כמו באלכסנדריה במצרים, אוכלוסייה עתירת ניסיון פיננסי ומסחרי וסוחרים יהודים אמידים.

ליבונטין כותב: " מיום שייסדנו סניפנו בבירות, פסקו הבנקים באירופה להביט עלינו כאל מוסד צדקה והתחילו להתיחס אלינו כאל בנק." באמצעות הסניף בבירות ניתן היה להשקיע את אמצעי הבנק שהיו מוחזקים בתור רזרבה במוסדות כספיים מובחרים בבירות, כמוקבל בבנקאות המסחרית.

בשנת 1907 נפתח סניף הרביעי בחברון, בשנת 1909 סניף חיפה, בשנת 1910 סניף צפת ובשנת 1913 סניף טבריה -סך הכול שבעה סניפים. ערב מלחמת העולם הראשונה נפתח סניף גם בעזה, אשר שימש אמצעי למימון המסחר בחיטה שהתרכז בדרום הארץ ולרכישת האדמות ששימשו לאחר מכן להקמת היישוב רוחמה. לליבונטין היו תוכניות לפתוח סניף גם בדמשק וברחבי סוריה.

רשת סוכניות הבנק בערים לא יכלה לסייע מספיק למתיישבים במושבות. ליבונטין הקים מוסד כספי נוסף למטרה זו:קופות מלווה". כל חבר הפקיד בקופה כל חודש סכום קבוע. והיה, אם החבר היה מתמיד בחסכונו הוא יכל לבקש הלוואה. וכל שנה, שיעור מסויים של החוסכים זכה לקבל הלוואה. אפ"ק. העמיד לרשות הקופות מאמצעיו. לוועד האגודה הייתה דעה מייעצת אבל ההחלטה הייתה בידי הבנק. בסוף 1913 היו באגודות 1833 חברים.

עולם המסחר בא"י =[]

ליבונטין נוכח לדעת כי בקרב תושבי הארץ אין הבנה ברורה למהות האשראי הבנקאי. ה"ביטחונות" עליהם התבססו המלווים לא היו אלה המוסכמות בעולם המערבי (שלושת "C": ה"Capital, Character, Capacity"). העקרון היה "אומץ רוחו וגבורתו של המלווה" - לפי הגדרתו של לבונטין עצמו. גבר אלים היה נותן הלוואות בהיותו בטוח בכוח אגרופיו ובשוחד לשלטון התורכי. ליבונטין מספר כי אפילו הבנק הגרמני שעסק בבנקאות לפניו ביפו היה נותן אשראי למספר מוגבל של סוחרים לתקופה קצובה וסומך על ה"קונסולים" שיסייעו לו לגבות את החוב.

המושל התורכי של ירושלים ביקש "אשראי" מהבנק. ליבונטין, בתבונתו, אישר לו סכום קטן. כביטחון, המושל שעבד לבנק את הכנסותיו ממיסים במחוז חברון. וכך שנאספו המיסים מרועי הצאן בחברון, ישב אחד מפקידי הבנק במקום וקיבל מהרועים את תשלומיהם לממשלה בתור פרעון לחוב. עם פתיחת ה"בנק העות'מאני" בירושלים יכל ליבונטין לטעון "כי אין לנו להיכנס לגבולי עסקי הבנק הזה". הוא השתדל לגבות את החוב המגיע לא.פ.ק. וחדל להלוות לממשל התורכי כספים.

לתושבים היהודים הוא הילווה בשיטה הבאה: למגדלי הגפנים עד קבלת היבול במשכנתא על הכלים ועל היין, למתיישבים האחרים במשכנתא על התבואות ולסוחרים יהודים במשכנתא על נפט המובא למכירה. כן הופסק הנוהג של בעלי הדוכנים למתן הלוואות לגבות ריבית לפי הנוסחה : "15 תמורת 10", על כל עשר מטבעות שניתנו בעת הזריעה, החקלאיים נדרשו לשלם 15 מטבעות בעת האסיף או למכור את אדמתם. לבונטין ערך חישובי ריבית בשיטה המקובלת בבנקאות האנגלית.

טיפוח העובדים[]

ליבונטין הבין כי הפעלתו של הבנק החדש תלויה בראש וראשונה בצוות אשר יעבוד בו. הוא הצליח לשלב בעמדות מפתח בבנק עובדים ממשפחות מבוססות ומוערכות בארץ : מני, אלישר, ריבלין, סלונים, שלוש, הורביץ וחסון. משפחות אלה, שהיו בעלות מעמד והשפעה ביישוב היהודי בארץ ישראל, היו שותפות להכרעות כלכליות בישוב היהודי ובני המשפחות האלה היוו את הצמרת הניהולית של הבנק עד הקמת המדינה. אשר לצוות העובדים, לבונטין הקדיש תשומת לב מיוחדת להכשרתם לתפקידם. הקונוטציה של המושג "פקיד", הן בישוב הישן והן במושבות החדשות, לא הייתה חיובית. על לבונטין היה לגרום לשינוי על ידי הצגת פקיד מסוג חדש.

ראשית, הוא קבע כי השפה המדוברת והכתובה בתוך כתלי הבנק תהיה העברית. הוא חיבר מילון למונחי הבנק, כאשר חלק מהמושגים היו בלועזית, בכתב עברי, אך ההסבר כולו היה בעברית. במציאות בה דברו: יידיש, לאדינו וערבית, האחד עם השני, היה בשימוש בשפה העברית חידוש. שנית, הוא חיבר חוברת בשם ספר השימוש. בה הסביר לפקידים את עקרונות החשבונאות כיצד ניתן השרות הבנקאי ללקוח, כללי התנהגות לפקיד וחובות וזכויות העובד. בין השאר, נדרש הפקיד להימנע מביצוע עסקים פרטיים וממתן ערבויות אישיות, אפילו לקרובי משפחתו. ואחרון, על מנת שיוכל לדרוש מהעובד את מה שהוא ציפה ממנו הוא דאג לזכויות: משכורת הפקיד שולמה מראש, בתחילת החודש[6], כדי שלא יזדקק להלוואות במשך החודש , אפילו לא מהמכולת. הוא הקים "קופת תגמולים" הראשונה בארץ: הבנק והעובד נדרשו להפריש לקופה סכום קבוע בכל חודש. כאשר העובד לא יכול לעבוד יותר, מסיבות מחלה, או פרש מחמת גילו, שילמה לו הקופה את שכרו. על מנת למנוע דאגה ממנו, נקבעה גם תקופה קבועה - לא ארוכה - אשר לאחריה יחשב העובד לקבוע ולא ניתן יהיה לפטר אותו ללא סיבה רצינית.

כתוצאה מכך, הפקיד דיבר עברית, ידע את עבודתו ונהנה מתנאי עבודה מיוחדים במינם. לא פלא שלא חסרו לבנק פקידים מקצועיים, אשר הביאו לו כבוד. כך גם נמנעה התחלופה של עובדי הבנק הפוגעת בסודיות הבנקאית. עקרונות אלה נשמרו בבנק במשך עשרות בשנים. בתום עשור לפעילות הבנק מנה צוות העובדים 70 פקידים ומנהלים.

רכישת הקרקעות[]

Apak 1903

פריסת הקרקעות והסניפים של הבנק בשנת 1913

הבנק היה המוסד הציוני . בראשו עמד לא מומחה בנקאי סתם, כי אם איש מ"היישוב". זלמן דוד לבונטין היה ממייסדי ראשון לציון. התוצאה הייתה שהבנק החל בפעולות של קניית קרקע ברחבי הארץ. אחד מעוזריו הראשיים של ליבונטין היה "אליהו ספיר" - איש מומחה ומנוסה בחוקי הארץ במנהגיה, "ונטייה עזה בנפשו לגאולת הארץ" - לפי המינוח של לבונטין.

וכך בוצעו הרכישות המקומות הבאים: אדמת בית-ערף ליד לוד, לימים בן שמן. בו נטע הרצל יער הוא יער הרצל והוקמה לידו חוה חקלאית. נקנתה אדמת חולדה וגם עליה נוסדה חווה חקלאית. אדמת פיג'ה נמכרה ועברה לידי אנשים פרטיים בפתח תקוה. במקום בו נהר הירדן יוצא מהכנרת נרכשה אדמת כפר דליקה וכפר אום-גונה. על אדמתם הוקמה דגניה והחווה החקלאית כנרת. קניות נוספות היו במקומות אלה : רחובות, גדרה, נס ציונה, באר יעקב, כפר תבור וכפר חיטים. רכישה גדולה במיוחד תוכננה באזור צפונית מים המלח ה"ג'פתליק", בקעת הירדן היום, במטרה להקים במקום התיישבות אשר תנצל את מרבצי ים המלח. אשר לאדמות העיר תל אביב המימון בא מהקרן קיימת לישראל אך זו קבלה את ערבות אפ"ק. להחזר ההלוואה מהקונים.

לליבונטין היו תוכניות ענפות, לרכוש אדמות ברחבי ארץ ישראל ב"גבולות ההבטחה" כל עוד לא היו מיושבות. כך תכנן התיישבות בחצי האי סיני ואף מימן סקר מקיף על כך. היו לו תוכניות רכישה מקיפות בעבר הירדן ובסוריה. את ראה את מרחבי האימפריה העות'מאנית -"מחוז סוריה וארץ ישראל" פונציאל להתיישבות יהודים.


בימי טרום המדינה[]

תקופת המנדט הבריטי, טרום הקמת מדינת ישראל היתה תקופת הפריחה של בנק אנגלו פלשתינה. הוא היה הבנק הגדול, היציב והמכובד של הישוב היהודי בארץ ישראל. מנהליו היו שותפים להתייעצויות בנושאים כלכליים ופיננסיים. למעשה, היה שותף לכל פרויקט כלכלי חשוב: הסוכנות היהודית, חברת החשמל, מקורות, מפעלי ים המלח, סולל בונה, מלונות, מפעלי תעשיה. שיפוטם הפיננסי של מנהלי הבנק קבע את גורל המפעלים. בשנת 1934 הוקמה הבורסה לניירות ערך, אשר נקראה אז " לשכת החליפין" - כמובן בחסות מלאה של הבנק.כאשר המוסדות הלאומיים רצו לגייס מילוות מהציבור, הבנק ניהל את גיוס הכספים מהחברות העיסקיות ומהציבור הרחב. רק בתחום הממלכתי: הנפקת מטבע וניהול חשבונות הממשלה היתה האחריות בידי בנקים אחרים: בימי השלטון התורכי בידי "הבנק העותומני" ובימי השלטון הבריטי בידי "בנק ברקליס".

בשנת 1915 ניהולו של הבנק עבר בפועל לידיו של עוזרו של ליבונטין, אליעזר הופיין, שהיה אזרח הולנדי, מדינה ששמרה על נייטרליות במלחמת העולם הראשונה. [7] מדינה תרומתו העיקרית הייתה בשמירת נכסי הבנק, אשר למרבה הפלא התגלה כי ערכם עלה בזמן המלחמה. ב־1 בינואר 1925 מונה אליעזר הופיין, למנהל הכללי של הבנק. לקראת סוף שנת 1930 שונה שמה של חברת א.פ.ק. לבנק אנגלו-פלשתינה.

בשנת 1933 עלו הנאצים לשלטון בגרמניה. הבנק נדרש לפעול לחילוץ מהיר ויעיל של הון יהודי מגרמניה הנאצית. יהודים מגרמניה שהתכוונו לעלות לארץ הפקידו את כספם בגרמניה ב"חברת נאמנות". באמצעותם החסכונות שלהן החברה רכשה בגרמניה חומרי גלם וסחורות לתעשיינים. המוצרים נמכרו בשווקי אירופה. התמורה שהתקבלה הופקדה בחברת "העברה" שחשבונותיה נוהלו בבנק אנגלו פלשתינה. כך הגרמנים יכלו לגבור על חרם מסחרי חלקי שהיה מוטל על ייצוא תוצרת לשווקי אירופה והיהודים יכלו להוציא את תמורת רכושם מגרמניה. חסרון אחד היה לכך - הפעולות בוצעו בשער חליפין לא ריאלי.

מלחמת העולם השניה איימה על קיומו של ענף ההדרים, אשר היה בעל חשיבות מיוחדת למשק הארץ-ישראלי. הוא היה ענף הייצוא העיקרי של המשק הארץ-ישראלי. יצוא פרי ההדר לאירופה פסק מחוסר אוניות אשר הסכימו להפליג בים התיכון ששהו בו אוניות מלחמה והטילו בו מוקשים. כמו כן, חלק ניכר מהאוניות גוייסו למאמץ המלחמתי: היה צורך להעביר גייסות, אספקה וחימוש מהאיים הבריטיים לאזור תעלת סואץ שהיה תחת איום פלישה גרמני.

בשנת 1945 נחלץ בנק לאומי למימון רכישת צינורות ששימשו לקו המים הראשון לירושלים. קו צינורות שהונח ב"דרך בורמה" לאחר הסרת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות.

בשנת 1947 מונה אהרן ברט למנכ"ל הבנק ואליעזר הופיין ליושב ראש מועצת המנהלים. הם היו החתומים על שטרי הכסף הראשונים של מדינת ישראל.

מחלקת הוצאת המטבע[]

לאחר ההכרזה על קום מדינת ישראל הוקמה בבנק אנגלו-פלשתינה מחלקה האחראית להוצאת המטבע. לאחר כן, הוטלו על הבנק תפקידים נוספים כמו ניהול מילוות המדינה. בפועל, הבנק היה הבנק המרכזי של המדינה עד לשנת 1954 מועד הקמת בנק ישראל . במסגרת תפקידו כבנק מרכזי, דאג בנק אנגלו-פלשתינה להדפסת שטרות למדינה.

בשטרות לא הופיע שם המדינה משום שבעת שהחלה ההדפסה, טרם נקבע שם המדינה. כמו כן, הגלופות הוכנו במקור עבור לקוח אחר ולא ניתן היה להוסיף עליהם שרטוטים של אתרים לאומיים, נופים או דיוקנאות של מנהיגים . גורם הזמן היה חשוב. ולכן תוך זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת המדינה היה צריך להיות מוכן המטבע של המדינה החדשה.

שטרות אלה, בערכים של 500 מיל (חצי לירה ישראלית), לירה אחת, 5 לירות, 10 לירות ו־50 לירות, הופצו החל מ־18 באוגוסט 1948 ושימשו כהליך חוקי במדינת ישראל עד שנת 1952.

המקור

הליך חוקי מימי התורכים[]

Hevron cheque

שיק רשום מאושר על ידי מנהל סניף חברון

גם בימי מלחמת העולם הראשונה הבנק הנפיק אמצעי תשלום לציבור. היה מחסור במזומנים והבנק החליט להוציא שיקים רשומים . היו אלה שיקים פרטיים, בסכומים נקובים של 5 עד 100 פרנק, אשר עליהם היתה חותמת וחתימה מאושרת של הבנק. כאשר המוטב על השיק הסב אותו, השיק הפך למוכ"ז. השיק היה לשטר כסף לכל דבר. השיקים הרשומים התקבלו ברצון וכובדו על ידי האוכלוסיה היהודית והלא-יהודית. בגמר המלחמה נפדו השיקים על ידי הבנק בערכם הנקוב. [8]

על מידת האימון שרכש הציבור לבנק תעיד העובדה כי חלפני הכספים היו מוכנים להמיר את השיק הרשום לזהב בשיעור 90 אחוז מערכו. להישג זה לא הגיעו אפילו שטרות הכסף של מדינות אירופה.

עוד נציין, כי מדובר היה בשיק המשוך על בנק מסחרי, הרשום בבריטניה, שהיתה, באותם הימים, במצב מלחמה עם תורכיה. הסכומים היו נקובים בפרנקים צרפתיים, כמקובל בימים ההם בעוד ההילך החוקי באימפריה העות'מאנית הייתה הלירה התורכית.

בתום המלחמה תושבי הארץ, אשר העדיפו שטרות נייר של האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והקיסרות הגרמנית הפסידו את השקעתם. המחזיקים בשיקים של א.פ.ק. זכו לקבל את מלוא התמורה בחזרה.

בנק לאומי לישראל[]

בשנת 1951 הפך בנק אנגלו-פלשתינה לבנק לאומי לישראל, ובסיס פעילותו הועבר מלונדון לישראל. אז הודפסה גם סדרת שטרות חדשה, שנשאה את שמו של בנק לאומי. סניפיו הותיקים של בנק לאומי במדינת ישראל, עשרות במספר, היו במקור סניפים של בנק אנגלו-פלשתינה, ובהם הסניף המרכזי של הבנק בתל אביב, הסניף בחיפה ( במבנה קודם המוגדר כאתר שימור) וברחוב יפו בירושלים .

ראו גם[]

קישורים חיצוניים[]

לקריאה נוספת[]

  • לארץ אבותינו זלמן דוד ליבונטין דפוס שושני ספר שני תרפ"ד
  • פרקים בתולדות הישוב משה סמילנסקי הוצאת דביר תל אביב תרצ"ד
  • 100 שנות לאומי הוצאת בנק לאומי 2003


הערות שוליים[]

  1. תוכנן על ידי האדריכל אריך מנדלסון ונבנה בשנים 1937-1939 האדריכל, דוד קרויאנקר,כותב בספרו על מבנים בירושלים, כי הבניין מעוצב כגוש מלבני שבור בעל זויות ישרות. "בשבירה זו של הגוש ובדירוגו של הבנין, שבע קומות מצד חזית רחוב יפו ובגובה שלוש קומות בצד האחורי, הפונה לרחוב כורש הותאם הבניין לטופוגרפיה". האלמנט המרשים והייצוגי ביותר בבניין, מציין האדריכל, הוא החלל של האולם המרכזי, המתנשא לגובה 2 קומות, שסביבו גלריה היקפית. אור טבעי רך חודר בעד החלונות בעגולים בתקרה. רצפת האולם, עמודיו וחלק מקירותיו היו מצופים שיש ירוק. אלמנטים אלה הגבירו את תחושת החלל הנרחב באולם והעניקו לו נופך של הוד והדר וקרירות אלגנטית . עוד על הבניין: הבנין הוא אחד מהמבנים המונומונטלים שנבנו ברחוב יפו בשנות ה-20 וה-30. המבנים האחרים הם: בראשון מימין בנין הדואר המרכזי - בתמונה מייד אחרי מבנה הבנק ובנין חברת הביטוח האיטלקית "ג'נרלי" - עם פסל ה"אריה של סן מרקו" על גגו ומולו בנין מצפה בו שכן לפני מלחמת העוך בנקו די רומא ובשנות ה-60 בנק ישראל
  2. המילה הבנק נעדרת מרשימת המטרות, כנראה בשל הרצון להמנע מהדרישות המיוחדות של הרשויות הבריטיות מבנק מסחרי
  3. נמל חיפה נפתח רק בשנת 1933
  4. מנהל הבנק לבונטין רכש את הניסיון הבנקאי שלו ברוסיה ובלונדון
  5. בנק מרכזי לא פעל באותם הימים. בנק ברקליס שימש רק כבנקאי של שלטונות המנדט. ושלטונות המנדט לא ראו צורך לעסוק בנושא
  6. עד היום הזה
  7. לבונטין היה נתין בריטי שהייתה במצב מלחמה עם תורכיה
  8. נוהג זה אינו מקובל במדינת ישראל
Advertisement