Fandom

Ventura Daniel Wiki

ארגון ירושלים

7,311דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ערך זה נכתב במקורו בויקיפדיה העברית על-ידי דניאל ונטורה

Chilengarden from Menaamia with childrem from Jerusalem Group a Tveria 1944.jpg

ילדי גן מנחמיה, כולל ילדי גרעין ירושלים, בביקור בטבריה

ארגון ירושלים היה ארגון פועלים דתיים לאומיים מירושלים. הוא הוקם בשנת 1937, במטרה להקים מושב עובדים בארץ ישראל. בשנת 1939 הארגון יצא להכשרה החקלאית למושבה מנחמיה אשר בעמק הירדן. בשנת 1943, לאחר ארבע שנות הכשרה, הגרעין עלה להתיישבות בגליל עליון, במקום שממוקם היום קיבוץ הגושרים, והישוב נקרא נחלים. הגרעין לא התקבל בברכה על ידי הקיבוצים בסביבה, אשר לא שיתפו עימו פעולה, אפילו בנושאי בטחון. במלחמת העצמאות פונו רוב בני-המשפחות מיישובי הגליל העליון. משפחות חברי ארגון ירושלים עברו להתוגרר זמנית בבית ספר בחיפה. בתום המלחמה, חברי הארגון החליטו לא לשוב לגליל העליון ועברו זמנית למושבה הגרמנית הנטושה וילהלמה ליד יהוד. הם אולצו לעזוב את המקום לטובת פליטי עטרות אשר בנו שם את ישובם מחדש בני עטרות. בשנת 1951 ארגון ירושלים הגיעה ליעדו הסופי והקים את מושב נחלים ליד פתח תקוה.

ההתחלה בירושליםעריכה

הארגון הוקם בשנת 1937 בירושלים ומנה עשרים ושתים משפחות שכללו חמישים נפש. חבריו באו מהכשרות דתיות-לאומיות מהארצות : פולין, צ'כיה, הונגריה וגרמניה. הייתה זו תקופה של חוסר עבודה בירושלים. סידור העבודה, שהיה באמצעות "לשכת העבודה של הפועל המזרחי", לו היה לו די מקומות עבודה להציע. הפועלים התגבשו לגרעין התיישבותי ב בית הפועל המזרחי, בית יוסף חזנוביץ

חברי הגרעין בקשו להתיישב ליד ירושלים. בחורף תרצ"ז (1937) הם ניהלו משא ומתן לרכישת 1,200 דונם ליד הכפר הערבי בידו מצפון-מערב לעיר. הארגון שיכנע את הקרן הקיימת לישראל לבצע את עיסקת רכישת הקרקע. העיסקה לא יצאה לפועל על ידי חברת הכשרת הישוב, אשר התבקשה לבצע אותה.

מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית הציעה להם להתיישב על חלק מאדמות הפנויות של המושב עטרות, שהיה אז מצפון לירושלים. לחברי הארגון הוצע שטח של 320 דונם במרחק של 2 ק"מ מעטרות. בסופו של דבר התוכנית ירדה מסדר היום על ידי ארתור רופין שלא ראה הצדקה לקיום יישוב יהודי נוסף באזור הרי ירושלים. הארגון עמד להתפזר. השנים היו שנות המרד הערבי הגדול. בנוסף לכך, ב-17 מאי 1937, פורסם הספר הלבן ונאסרה כל התיישבות יהודית ברוב חלקי ארץ ישראל. היה זה בזמן ששישה ארגונים חקלאיים דתיים, אשר קבלו הכשרה במושבות הגליל התחתון ובעמק יזרעאל, המתינו ליציאה להתיישבות עצמאית.

תחנה ראשונה - מנחמיהעריכה

ארגון ירושלים קבל הצעה לצאת להכשרה חקלאית במושבה מנחמיה. המושבה חפשה פועלים יהודיים לאחר שהפועלים הערבים נטשו אותה. וכך ב-1 ספטמבר 1939 חברי הארגון יצאה למקום ההכשרה החדש.

הסיכום עם מזכירות המושבה היה :

  1. הארגון חייב לספק את הפועלים הדרושים למושבה לפי שכר העבודה המקובל במושבות.
  2. הארגון חייב להשתתף בשמירה במושב ובשדה בהתאם למספר הגברים.
  3. המושבה מוסרת לארגון בחכירה 120 דונם אדמת שלחין. [1]
  4. המושבה מוסרת חלק מצריף הפחים לשימושו של הארגון.

ימים ראשונים במנחמיהעריכה

חיים כהנא מחברי גרעין ירושלים סיפר על תקופה זו בראיון לביטאון נחלים:" התברר שאין בתים, איו אפוא לגור. קבלנו אהלים מעודפי ציוד צבאי. אהלים כפולים, פרקנו את השכבות ועשינו מכל אהל שני אהלים. ברוח החורפית הראשונה, האוהל התפרק באמצע הלילה. בחוסר ברירה, החברים התפזרו בלולים וברפתות עזובים, אפוא שהיה אפשר, בכל מקום שהיה גג ככה גרנו שנתיים בחצרות האיכרים. קנינו צריפים, גם כן כפולים. עשינו מכל אחד שניים. עשינו בתוכם מחיצות טיח וגרנו בהם שנתיים נוספות."

הגרעין היה בדעה שהוא יסיים את תקופת הביניים ותוך חצי שנה הוא יצא להתיישבות. אולם כשפרצה המלחמה, ההתיישבות היהודית כמעט פסקה. בלית ברירה המשיכו בחיים הארעים 22 חברים, מתוכם 8 משפחות. בשתי בתים שהושכרו שוכנו הנשים והילדים. זה היה סוף הקיץ הגברים פשוט גרו בחוץ שמו מיטות בחצר וישנו. אשר לילדים, הם גדלו, שטח גודר בחוטי תייל והיה לגן ילדים.

חברי הארגון עבדו ביישובי העמק – דגניה, בית זרע. במנחמיה כמעט לא הייתה להם עבודה. החקלאים במושבה הפסיקו לעבד את האדמה. היו שעבדו בהובלת גבס בעגלות מהמחצבה במקום לתחנת הרכבת בצמח . היו כאלה שעבדו בתחנת החשמל בנהריים נשי הארגןן היו אומרות : "מרחוק ראינו מה זה חשמל ושמענו על קיום פריזידר .

מספר אחד מחברי הארגון: " הרבה פעמים לא היה אוכל. קבלתי ליום 12 זיתים ופרוסת לחם שבקושי אפשר היה לנגוס בה. את הלחם אפינו בעצמנו וזה היה כאילו "לחם" . פעם יצאנו לחרוש אצל איכר אחד, בשטח שהיה לו מעבר לנהר ירדן. היה צריך לנסוע לשם שעה וחצי בכדי להספיק עבודה כל שהיא. לשם כך יצאנו לעבודה בשלוש לפנות בוקר וחזרנו בחושך. כל הזמן הייתה תקוה שזה זמני. אבל ה"זמני" הזה נמשך כמעט ארבע שנים . ישבו ובכינו, ישבנו וחיכינו. המצב רוח היה בלתי נסבל. אם אני רוצה להבין איך יכולנו לעבור את זה, אני מתרץ זאת, שבכל הארץ היו תנאים קשים."

תחנה שנייה - הגלילעריכה

1050300805037576929.jpg

ארגון ירושלים בנחלים - בצל הר החרמון

בסוף שנת 1943 החלו שוב בהקמת יישובים חדשים. גרעין ירושלים נועד להתיישבות ב"מצודות אושיסקין" אשר בגליל עליון . אנשי הגרעין התבשרו כי הוקצתה לכם משבצת קרקע שנקראה "אוסישקין ד", על שמו של מי שהיה ראש ההנהלה הציונית ועמד בראש הקרן הקיימת - מנחם אוסישקין. הוא כתב בצוואתו כי יש להקצות באזור משבצת קרקע לכל אחת מן התנועות ההתיישבותיות. הווה אומר: גם לתנועת ההתיישבות הדתית. דן ודפנה כבר קיבלו את משבצות הקרקע שלהם ועכשיו הגיע הזמן להקצות קרקע גם לפועל המזרחי.

וכך ההתיישבות החדשה חולקה בין התנועות המיישבות : קיבוץ דן - השומר הצעיר, קיבוץ דפנההקיבוץ המאוחד, מושב שאר ישובהציונים הכלליים, מושב בית הלל - תנועת המושבים ו"משבצת" נוספת - כך כונתה חלקת האדמה - למושב של תנועת הפועל המזרחי הוא "ארגון ירושלים". הקיבוצים היו צפונה מהכביש והמושבים בדרומו. וכך בי"ד חשוון תש"ד הארגון עלה להתיישב בגליל העליון. שמו של הישוב החדש נקבע "נחלים" והוא נבחר לאור הנחלים הרבים שזרמו בסביבה - מקורות הירדן.

למושב החדש היו בעיות כבר מתחילת הקמתו. האדמה הייתה שייכת לאמיר פעור שהיה גר בדמשק. האדמה עובדה על ידי אריסים . על מנת להוריד אותם מהאדמות, האמיר היה צריך לתת להם פיצויים . אבל את החלק שצריך היה לשלם לאריסים, הוא מכר לבנק הלאומי הערבי. כך עשו כל אלה שרצו להימנע מלמכור קרקע ליהודים. כאשר האדמה נמכרה לבנק זה אי אפשר היה למכור אותה ליהודים. למזלם של המתיישבים הנציב העליון, בטרם סיים את תפקידו, חתם על צו שאדמות האמיר פעור, שהיו אז אדמות "תחת משפט" ( נתונות בסכסוך) ואסור היה לאף אחד לבנות עליהם, כי היהודים יוכלו לעבד אותן, אבל הם לא יורשו לבנות עליהם בתים . למזל המתיישבים, הייתה בשטח חלקה בת 12 דונם שנרכשה מכמאל אפנדי ובה ניתן היה לבנות. בה הקימו את הצריפים, בנינים ועוד. [2] . בדיקת המקום בטרם העלייה העלתה כי מצויה בו אדמה חקלאית מעובדת והשטחים היו מבותרים על ידי תעלות מים, כאשר ההשקייה הייתה בהצפה. המסקנה הייתה שאם יש במקום אדמה ומים יהיה "הכל בסדר"

התערבות הקיבוצים השכניםעריכה

להלן המכתב שכתב ועד גוש הישובים בצפון למתיישבי נחלים בגליל העליון זמן קצר לאחר שעלו על הקרקע. המכתב המקורי נמצא בארכיון הציוני ובמוזיאון " בית החלוץ הדתי" .

" הננו מודיעים לכם שלא נשלים בשום פנים עם יצירת עובדות אלה ודורשים מכם פינוי מיידי של השטח וקיום ברור ביניכם ובין המרכז החקלאי וועד הגוש. אנו תובעים מכם לא להביאנו לידי מעשים שעלולים לפגוע גם בכם וגם בנו, במקרה של סירוב מצידכם לתביעתנו הנל" .

מקור:זאב גלילי.

זמן העלייה של הארגון על הקרקע תוכנן למועד כינוס הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים. נציג ה"פועל המזרחי" במחלקת ההתישבות של הסוכנות, מיכאל חזני, היה מודע לעובדה כי הישובים בסביבה התנגדו להקמת יישוב נוסף בסביבה. הוא סבר כי בעיתוי של כינוס הנציגים מחו"ל בירושלים יהיה קל להוציא לפועל את ההתיישבות החדשה. לקיבוצים הייתה טענה כי ה"משבצת" הקרקעית שלהם אינה מספקת ולכן אין מקום להקמת יישוב נוסף. הסוכנות רצתה, כי בהתאם לצוואה של מנחם אוסישקין, שלכל אחד מהזרמים ההתישבותיים יהיה יישוב. לפי-כך, מחלקת ההתיישבות הודיעה כי ירכשו אדמות נוספות ולכל יישוב תהיה "משבצת" מלאה. היו שסברו שהתנגדות חברי הקיבוצים לחברי אגון ירושלים לא הייתה בגלל ה"משבצת" שהם נטלו , אלא בגלל שלא רצו בקרבתם ישוב דתי.

אברהם הרצפלד, ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות, הגיע למקום יחד עם אישים מהסוכנות היהודית, וחנך את הקמת היישוב החדש. חברים מיישובי "הפועל המזרחי": שדה יעקב ןטירת צבי התגייסו לעזרה. הם הביאו עימם שני צריפים וההתישבות הדתית בגליל העליון הייתה לעובדה קיימת. כעבור זמן מה, הגיעו לנחלים משלחת מכפר גלעדי שדרשה כי הארגון ירד מהקרקע. התגובה הייתה, שוב גיוס של מתנדבים מרחבי הארץ, אשר חלק מהם נשארו בסופו של דבר בנחלים. ברם, היחסים עם הקיבוצים השכנים נשארו מתוחים. כך למשל, על מנת לחרוש את השדות היה צריך להרחיק עד דגניה על מנת להשיג מחרשה.

אחרי שנתיים שלוש נבנו 4 או 5 בתים זמניים מבלוקים פשוטים. כל משפחה קיבלה חדר קטן ומטבח מפח.[3] חיים כהנא מוכתר נחלים סיפר:

Cquote2.svg הקיום של חברי המושב לא היה קל. מצב החיים היה קשה , הסבל שעברנו, הצורה שחיינו, מטבח ללא רצפה, צריף זמני. לחם השגנו – פעם נסענו להביאו מראש פינה , או שהובילו את הלחם בשקים מטבריה. האוטו היה מוריד את שקי הלחם ליד הכביש בחנות של הערבי מכפר "חאזז" . והלחם היה נרטב מהגשם או ממי הנחלים.

אמנם חקלאות היתה לנו אך לא הכניסה מספיק. פרות היו אבל הייתה בעיה של הובלת החלב. לא פעם התקלקל החלב בדרך לטבריה. הרפתות היו קטנות וממה שלא נשלח בכדים לתנובה היו עושים גבינה צפתית ונוסעים לטבריה למכרה. לא היה לנו אמצעים להשקיע. היבולים היו נמוכים כי האדמה היתה מנוצלת, לא מזובלת. נכנסנו לחובות גדולים. הסוכנות הלוותה. קבלנו כסף מבנקים, בריבית, אבל גם הם לא רצו להלוות.

Cquote1.svg

הילדים למדו במסגרת חינוכית אחת: מורה אחת לימדה שתי כתות של בני הגילים הנמוכים, אחת - לבנים והשנייה - לבנות והיה גם גן ילדים.

בתחום אחד לא חל שיפור, היחס של הקיבוצים השכנים לארגון עדיין היה מתנכר. מלחמת העצמאות הייתה בפתח. הישובים התחילו להתבצר. יו"ר הסוכנות, דוד בן גוריון, עשה סיור באזור. בכל הישובים הוא היה, בנחלים הוא לא בקר. התעלמו מקיום הישוב. המאפייה בקיבוץ דפנה עדיין לא הסכימה למכור להם לחם. עם זאת ביום 28 במאי 1947 עוזר המושל המחוזי, בתת מחוז צפת של ממשלת פלסטינה המנדטורית של בריטניה, זיכה את הישוב להכרה רשמית.

מלחמת העצמאותעריכה

שלום נוי, נוטר הישוב, סיפר כי בערב המלחמה מנה הגרעין 22 משפחות בחמישה בתים. על ההחלטה להקמת מדינה יהודית ב-29 בנובמבר 1947 נודע לחברי הגרעין רק במוצאי שבת כאשר טלפנו לדפנה. הוא מספר "יצאתי החוצה, סיפרתי לשומרים, הערנו את האנשים, כולם שמחו, רקדו עד הבוקר. למחרת בבוקר התברר שכך היה בכל הישובים".

ימים אחדים לאחר מכן, הערבים החליטו על שלושה ימי שביתה כללית. נגמרה השביתה, החלו האירועים. הערבים החלו להתקהל ולנוע לכיוון המושב. פעמון האזעקה הופעל והאנשים שהיו בשדות חזרו. הנשק הוצא מהסליק, והיישוב היה מוכן להגנה. הוחל בביצור המחנה של היישוב. הקבלן היה "סולל בונה". התקבל מכשיר קשר עם סוללות, אבל כדי לטעון אותן היה צריך ללכת לקיבוץ דפנה. יום אחד הגיע שיירה של משאיות עם חומרי בניו, תיל ופחים. "סולל בונה". בנה סוללת עפר מסביב לישוב. חומת עפר בלתי חדירה לכדורים. היו עמדות בחוץ, מחוברות ביניהם בתעלות קשר. היו גם שני בונקרים . הם היו מוכנים לפני 15 במאי 1948 – המועד הצפוי להכרזת המדינה.

ב"קול ישראל" הודיעו : "היום בשעה 16.00 תהיה הודעה חשובה". זה היה ביום 14 במאי 1948. המדינה הוכרזה. הוחלט להניף את הדגל . חברה אחת לקחה סדין לבן ובד כחול, אלתרה דגל והניפה אותו. בלילה ישנו המתיישבים בנעלים, כי אי אפשר לדעת מה יקרה. כל ארצות ערב איימו להתחיל במלחמה למחרת היום והיישוב היה קרוב לגבול עם סוריה.

בריחת הערביםעריכה

לאחר ימים אחדים, נוכחו התושבים כי שיירות של ערבים עברו ממש על יד הישוב, עם חמורים וגמלים. הערבים מהכפרים קטייה ולזזה עזבו. יהודה, איש הבטחון, שהיה איש הקשר עם השכנים הערבים, פנה אליהם ושאל לסיבת המנוסה הפתאומית. תחילה השיבו לו הערבים "לתת לבהמות לרעות". לשאלה, מה פתאום היום. הם פחדו לומר את האמת:הם הלכו כדי להתקיף את היהודים מאוחר יותר . ליהודה הם אמרו אישית: " הולכת להיות מלחמה, כדאי עכשיו לעזוב. כשנבבוש תחזרו".יהודה מסכם: " אף אחד לא גרש אותם. ברחו עד האחרון שבהם. על כל ישוב שלנו היו חמישה כפרים שלהם" קטייה, לזזה, מנסורה חסאס ועוד. "כולם ברחו". האזור היה ריק, נשארו בתים ריקים עם בוסתנים. קטפנו משם פירות. כל האזור היה ללא נפש חיה. אחר כך ניסו לחזור אך לא נתנו להם.

חקלאי שקצר בשדה באותם הימים מתאר : " עברו אנשים. אפילו את עצי ההסקה לקחו על הגב. את התרנגולות קשרו אחת לשניה ולקחו על הגב. ביניהם ערבי בשם פרג', הספק שלנו, שהיה מביא עצים למושב ועוד. הוא ניגש אלי בשקט ובקש סיגריה. הייתי עם חגורה מלאה רימונים וסטן. ככה קצרתי את היבולים. אלתי : "פרג' למה אתם בורחים ? " והוא עונה לי ברמיזה – שמה בבית , בגבעה של חסאס (שם הכפר הערבי), יש חיילים עירקיים ואם הם יראו שהוא מדבר איתי, יהרגו אותו. הערבים לא יכולים להפציץ את היהודים, כי מפחדים שהפצצות תיפולנה עליהם ולכן יעצו להם לברוח. אז יוכלו להפציץ את היהודים באופן חופשי. ספרתי את זה לחברים ואכן לפחות חלק מהם היה מודאג.

הנוטר שלום נוי ציטט פסוק לתאור המצב: "ויהיה חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם". פחת אלוקים נפל עליהם. היה מקרה דיר יאסין וזה השאיר רושם בכל הארץ."

תחנה שלישית - בית ספר בחיפהעריכה

תוך כדי מלחמה פינו את הנשים ואת הילדים של תושבי הגליל העליון ממקומם. בני הקיבוצים עברו לקיבוצים אחרים במקומות בטוחים ובני המושבים הועברו לבתי ספר בחיפה. וכך בני נחלים הגיעו לבית ספר "נצח ישראל" בחיפה. שם השתכנו משפחות משפחות באולמי הכיתות של בית הספר.

בישובים נשארו רק הגברים. בתום המלחמה היה ניסיון לחזק את ההתתיישבות בגליל. סוכם כי יינסו לגייס קבוצת חלוצים חדשה. היתה קבוצה כזאת שחיכתה להתיישבות. היה היתה בביריה. אבל ה"פועל המזרחי" החליט כי אין ברירה עוזבים את הגליל העליון. פרנסה לא היתה לאלה שנשארו בישוב. למשפחות בחיפה היה קשה. הגיע מצב שלא היה כסף לקנות מצרכים לחג הפסח. אחד החברים הותיקים נסע לכפר הרוא"ה ומשם להנהלת מגבית כופר הישוב, אשר ממנה קבלו הישובים תקציבים למימון ההגנה שלהם : לבניית מקלטים, עמדות ותקציב הגנה. וכך המשיך היישוב בקיומו אך רק לזמן קצר.

אחרי המלחמה הנשים לא נלהבו לחזור לנחלים. וכך מיכאל חזני סיכם עם המרכז החקלאי על החלפת מקום ההתיישבות. בהתחלה תכננו לעבור למושבה הגרמנית הנטושה בגליל התחתון - ולדהיים – היום בית לחם הגלילית. אך בינתיים המקום אוכלס על ידי אחרים. וכך סוכם על העברה לשפלת יהודה – אל הכפר הטמפלרי –וילהלמה, ליד יהוד. העברה היתה מסודרת. כל מה שהיה בנחלים ניטש. וכך החלו לבנות מחדש את ביתם בשפלת יהודה.

תחנה רביעית - וילהלמהעריכה

הכפר הטמפלרי וילהלמה, ליד יהוד נכבש על-ידי צה"ל. המרכז החקלאי, המוסד המרכזי של מחלקת ההתיישבות הודיעה לאנשי הארגון כי יעברו לכפר , אשר בו בתי המגורים ומבני משק נטושים. התושבים שהיו בחיפה הגיעו למקום החדש עם משאיות יחד עם הציוד החקלאי שנותר. לאחר פירוק הציוד הסתבר כי תושבים שפונו מעטרות, נוה יעקב ובארות יצחק כבר נמצאים במקום. בסופו של דבר התחלקו במבנים: כל בית איכלס 2 או 3 או 4 משפחות . המטבח והשירותים המשותפים. אך בינתיים גברו חילוקי הדעות בין התושבים . תושבי עטרות נשארו והשאר עזבו את המקום. חברי הארגון ירושלים החליטו לעזוב את המקום.

היעד הסופי - מושב נחליםעריכה

Bait rhison.jpg

מהבתים הראשונים בנחלים


בשנת 1952 חברי ארגון ירושלים יחד עם אחרים הקימו את מושב נחלים, ליד פתח תקוה . למושב הוקצבו תשעים נחלות של 25 דונם כל אחת. כנהוג באותו זמן, המושב אורגן בצורת האות חית והחלקה החקלאית של כל מתיישב הייתה מאחורי ביתו. במרכז ה"חית" היו שטחים משותפים, שכללו פרדס הדרים. באמצע הקו העליון של ה"ח", נבנו מבני הציבור, ביניהם בית כנסת , מחסן אספקה, צרכניה , מחלבה לאחסון החלב, מזכירות ושאר מבני הציבור.

לקריאה נוספת עריכה

  • בר-אוריון הוא א. עמינדב, עד אור הבקר , הוצאה פרטית - אזל.

יש שלושה כתבי יד. אם יצליחו להוציאן לדפוס, הם יכללו כאן.


קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. השטח הביה ליד הכפר הערבי "עובדיה" ואיש מאנשי מנחמיה לא רצה לעבדו.
  2. את כל ההשטח הזה מעבד היום קיבוץ הגושרים ומכל הבניינים לא נותר שריד. רק על מגדל המים של הקיבוץ יש כתובת גדולה: נחלים
  3. על החוויות כתב הסופר, חבר נחלים, ר' אריה אבינדב בספרו "עד עלות השחר"

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית