FANDOM


סיפורם של שולמית מרים, שאול ודניאל ונטורה בארץ ישראל

אַרְצָה עָלִינוּ,
אַרְצָה עָלִינוּ,
אַרְצָה עָלִינוּ.

כְּבָר חָרַשְׁנוּ וְגַם זָרַעְנוּ.
כְּבָר חָרַשְׁנוּ וְגַם זָרַעְנוּ,
אֲבָל עוֹד לֹא קָצַרְנוּ.
אֲבָל עוֹד לֹא קָצַרְנוּ.

מילים: שמואל נבון
לחן: שמואל נבון, עממי חסידי

המקור ביצוע משנת 1936


Haifa from the sea

מראה חיפה מהיום - למעלה דני בן 7

ביום ראשון י"א ניסן תש"ה, חמישה ימים לפני חג הפסח, ביום 25 מרץ 1945 , התקרבה לנמל חיפה אונית מלחמה בריטית. היה זה 60 יום לפני כניעת גרמניה הנאצית בפני בעלות הברית, אשר הביאה לקיצה את מלחמת העולם השניה. שם האוניה היה פרינסס קאתלין. הייתה זו אונייה ממלחמה קנדית נושאת גייסות. מלחיה היו מהמזרח הרחוק, קציניה בריטיים ונוסעיה היו 900 פליטים מאירופה. ביניהם גם שלושה אחים לבית ונטורה : מרים- שולמית הגדולה – בת 17 , שאול – בן 15 ודניאל בן 8 . היו באוניה גם האחיות: שרה גולדשטיין ומיכל שמש ( אז האחיות ניסנבאום),יהודה חי-עמי ז"ל שהמשיכו עם דני במוסדות עליית הנוער.

בשעות הבוקר המוקדמות צפינו מרחוק על הר הכרמל. מראה אשר לא ישכח מעיננו לעולם. האוניה התקרבה לנמל. רציפי הנמל היו מלאים באנשים. הייתה זו אחת האוניות הבודדות, שהגיעו לארץ ישראל, מאז תחילת המלחמה עם רשיון.

על האוניה ראו:עליית פרינסס קאתלין

תאור העוליםעריכה

סופר "הארץ" בחיפה י.ברבר כתב כך על השיירה::
הגיעה שיירת-העולים הגדולה ביותר מאיטליה, בימי המלחמה. יום גדול היה אתמול בנמל חיפה - יום שהזכיר את ימי העלייה הגדולה לפני המלחמה - עם בוא שיירת-העולים הגדולה ביותר מאיטליה לארץ ישראל במשך שנות המלחמה. היו בה 900 איש, מפליטי חרב הנאצים והפשיסטים. מאות מאושרים מתוך אלפים המחכים באיטליה לתורם לעלות לארץ ישראל. הם באו באוניה שהגיעה אתמול אחרי צהרים לחיפה מאחד מנמלי איטליה הדרומית - בארי. כשעתיים לאחר בואם הועברו מהנמל ברכבת למחנה ההסגר בעתלית, שבו יימצאו ימים מספר.

התכונה בנמל לקראת בוא האוניה היתה כבירה. עוד כמה שעות לפני הגיעה, בשעה 2 בערך. כשעה לפני שעגנה ברציף, נמצאו במקום נציגי השלטונות של הנמל, הצי והצבא, ראשי מחלקת העליה של הסוכנות מירושלים, ה"ה דובקין, מ.שפירא וי.בכר מאותה מחלקה, נציגי לשכת העליה בחיפה, ה"ה דוסטרובסקי, אייזנשטאט וחת, מנהל בית העולים בבת גלים, ה.דוכלר, נציגת הסתדרות העובדים, עדה פישמן, באי כח המחלקה המיוחדת לטיפול בעולה שעל יד הסוכנות, ה"ה ק.לוין, בא כח מרכז העליה של ההסתדרות, ה"ה צימברמן ודוברין ושליחי העיתונות היומית. הרבה פועלים יהודים העובדים בנמל הצטופפו לראות בבוא העולים. פקידים ושוטרי משטרת החוף בראשות הקצין הירשבורו שמרו על הסדר ובדקו בקפדנות את רשיונות הנמצאים על הרציף באותה שעה. במקום נמצאו 3 מכוניות של "מגן דוד אדום", מספר אחיות ורופאים. כמו כן היו כמה צלמים במקום, ביניהם מ"הארץ אוף טיים" ו"הארץ".

בשעה 2.30 בערך עברה האוניה את שער הנמל, שני שוברי הגלים והחלה חותרת לחוף. מזג האוויר שהיה רע מאוד בשעות הצהרים, כאשר ירדו גשמים עזים התבהר עם כניסת האוניה לנמל. סמוך לשעה 3.00 נראתה האוניה כשהיא מתקרבת לרציף המרכזי כשעל סיפונה מתנוססים דגלי תכלת לבן וממנה בוקעים שירי ציון מושרים מפי מאות נוסעים, המצטופפים לכל אורך האוניה. רבים מהם הניפו בשמחה את ידיהם אל העומדים על יד הרציף. סמוך לשעה 3.00 עם עגינת האוניה, על יד הרציף, פרצו הנוסעים בשירת "התקווה". הייתה זו שירה אדירה שעברה מקצה האוניה עד קצה. לשרים הצטרפו גם רבים מבין העומדים על הרציף. פה ושם נראו בין העולים אנשים בוכים משמחה.

עם תום השירה נשמעו קריאות שלום מפי הנוסעים אל עבר העומדים ברציף. זמן מה לאחר כך - בשעה שלוש בדיוק - הוקרב הגשר לאוניה. תחילה עלו באי כח מחלקת הבריאות הממשלתית, רופא ההסגר דר' ב. פראנקו, דר' יונגמן מבית החולים הממשלתי. אחרי זה נציגי הצי ומשטרת הנמל ולאחריהם נציגי מחלקת העלייה של הסוכנות. משמר שוטרים חזק, מזוין ברובים, הופקד על הכניסה אל הגשר כדי להשגיח כי איש לא יעלה על האוניה ללא רשיון. עוד בטרם הגיע האוניה נעשו סידורים שהעולים יעלו על החוף עם בוא האוניה ואמנם חצי שעה אחרי העגינה - ירדו ממנה הנוסעים הראשונים. בו בזמן, הגיעה למקום קבוצת סבלים גדולה מסבלי "סולל בונה" שהחלו בהטענת המטענים וחפציהם של העולים ב- 25 מכוניות-משא שהובאו למקום. העבודה נעשתה בסדר מופתי והמזוודות והשקים הוטענו במהירות רבה על המכוניות. הנוסעים, ברדתם מהאוניה, הופנו מיד לרכבת-המשא המיוחדת 3 שעמדה לא רחוק מהרציף המרכזי. במשך שעה וחצי נסתיימה העלאתם והכנסתם לתוך הרכבת שהסיעה אותם למחנה עתלית. באותו זמן יצאו לדרכםגם מכונות-המשא. לפני צאת הרכבת כובדו העולים בתפוחי-זהב. הילדים קבלו חלב ושוקולד. עד היום אלו שלושת הדברים הזכורים לטוב.

קבלת הפנים במולדת עריכה

Atlit

צריפי עץ קבלו את פנינו. הם עומדים במקומם עד עצם היום הזה. כמו כן, קרונות המשא

Berti

בית ראשון במולדת

Berti heker

מכתבו של ברטי אקרט

בנמל חיפה עלינו לרכבת-המשא מיוחדת שהסיעה אותנו למחנה עתלית. אז לא ידענו את התפקיד שהרכבות מילאו בהובלת היהודים למחנות ההשמדה. וזאת לדעת, שאנו לא ידענו אז את מלוא הטרגדיה שפגעה בעם היהודי בשנות השואה. רק לאחר שנים התגלה לי גודל האסון שנפל בגורלו של העם היהודי. אישית, סברנו אפילו שאמצא בארץ את אימא שלי ז"ל. חיפשנו אותה פעם במחנות העולים שהוקמו אז. שלא לדבר ששלחנו מכתבים למדור לחיפוש קרובים. רק לאחר שנים רבות נודע לנו שאימא כבר לא הייתה החיים משנת 1944 ונרצחה באשוויץ. הניצולים מהשואה נהגו כך ולא היינו יוצאים מהכלל.

במחנה חגגנו את חג הפסח הראשון במולדת. החל תהליך המיון למקומות קליטה בארץ. בדיעבד אני יודע כי היה מאבק בין המפלגות מי ילך לאן: מוסד דתי או כללי. מרים דאגה כי נגיע למוסד דתי. הדרך לשם הייתהתלויה בתושה לשאלה : האם הדליקו נרות שבת בבית ? לפי התשובה נקבע היכן נקלט ומה יהיה החינוך שנקבל. וכך העברנו לטיפול הועדה לעליית הנוער הדתי.

ה"הועדה" הייתה מוסד שהוקם בלחצם של המפלגות הדתיות לאחר שהנריטה סולד יסדה את עליית הנוער על מנת לקלוט בין השאר את "ילדי טהרן" שהגיעו ארצה בזמן המלחמה.

מרים שהייתה בגרעין "לנגב" נקלטה בקבוצת דגניה. משם עברה לאחר מכן לבית הספר החקלאי – הסקטור הדתי – מקוה ישראל. שאול ודני נשלחו למקום קליטה זמני – קבוצת יבנה. הקבוצה נוסדה על ידי הסתדרות הפועל המזרחי בשנת 1941. המייסדים היו קבוצת חלוצים שעברו הכשרה בקבוצת "רודגס" – בפתח-תקווה, במקום בו שוכן היום בית ספר "אמי"ת. בקבוצה היו שלושה חלוצים איטלקים [1] – זה היה מספר הסרטיפיקטים שהוקצבו למדינתם. הם אשר עלו ארצה בשנת 1939 עם קבוצה של 39 ילדים יתומים מאירופה, בעיקר מגרמניה. שלושתם בילו את חייהם בקבוצת יבנה. ברטי אקר היה ידיד אבינו, מהימים בו אקר שימש סגן הרב של מילאנו. ברטי מתאר אבינו, לואיג'י ונטורה, במשפטים אלה : "ראיתי אותו תמיד עם גיסו ג'ורג'ו דיינה, אשר הרבה לדבר עליו באהבה. התרשמתי מהאיש הנעים בעל לב יהודי החם .

מלבד דני, גם שאול היה זמן קצר בקבוצת יבנה. ברטי זוכר את שאול בתור סקרן, אשר בקש להכיר את האופי של המקום החדש. כאשר יום אחד ירד מעט גשם – היה זה חודש מאי – שאול התפלא :" הבטיחו לי שבארץ ישראל יש תמיד שמש !" במשך הזמן הוא למד שלפעמים גם "מעונן" בארצנו – בכל המובנים.

דני סיפר כי אין לו זכרונות רבים מיבנה, חוץ מהחוויה של רחצה משותפת לילדים וילדות וכן והאיסור לדבר איטלקית בבית הילדים – למרות שהיו עימו עוד ילדים איטלקים.

בשנת 2002 שאול ודני בקרו ביבנה בביתו של ברטי אקרט ורעייתו ברטה. הם נראו במלוא הבריאות. הוא היה בגיל 87 והיא מעט פחות, גבה קומה וחסון. הוא עדיין עבד במדגרות, אשר הוא ניהל אותן מאז הקמתם. שאלנו אותו למה אתה התכוונתי כאשר אמרת כי דני היה "ילד נפחד". הוא ענה לנו, היה לך חשש שלא תוכל להיות בקבוצת יבנה (מה שהיה נכון) ולא יהיה לך מקום מקלט. לכן, גם ההתנהגות שלו הייתה שקטה ונימוסית ולא גרמת לטרחה. דני סיכם:" חבל היה לי שלא בקרתי אותו לפני שנת 2002 , על מנת להביע לו את תודתי".

כעבור חדשים אחדים בשנת 1945 עברתי למוסד של הסתדרות נשי מזרחי "אמן" משק ילדים מוצא ליד ירושלים.

עוד על משפחת אקרט ראו כאן: ברטי אקרט

המקור לשני הפרקים הראשונים הוא החוברת "משק ילדים מוצא" - מנקודת ראות אישית

דור ראשון בארץ ישראלעריכה

מרים הקימה משפחה [2]עריכה

Locksmiths workshop mikve israel

המסגריה במקווה ישראל - בעת סיור בשנת 2005 - בזמנו של איציק היא שימשה את ההגנה וכן הוכנה בה הדויד"קה - על ידי דוד שהיה מנהלו של איציק - כאן פרח הרומן בין מרים ואיציק

מרים, לימים שולמית מרים, הגיע לארץ בת 19, לאחר נסיון מגוון בניהול משק בית וגידול ילדים. מטרת הייתה להקים משפחה בהקדם האפשרץ בית, אשר יוכל לשמש אכסניה, לפחות, לאחייה: שאול הגדול, שלמד בבית הספר החקלאי במקווה ישראל וביחודי, לדני הקטן, שהיה אז במוסדות עליית הנוער וכאשר קיבל חופשה היה צריך להצביע את בית משפחתי שיקלוט אותו - אחרת לא היה יוצא מחוץ לכתלי המוסד.

תחילה היא יצאה לקבוצת דגניה, יחד על חבריה מבית החלוץ בפירנצה, עימם הייתה בהכשרה. על מה שקרה שם כתב אלכס רופא על הפגישה של אימו עם מרים: "כידוע, עם בואה ארצה החליטה שולה שהיא תהיה חלוצה. עוד באוניה היא הצטרפה לקבוצת איטלקית אשר קראו לעצמם הכשרת "הנגב" שנשלחו לשפת הכנרת - לקבוצת דגניה. אימא ויוסף אחי נסעו לבקר אותה. הם עלו על "רכבת-העמק" המפורסמת, ירדו בעיירה הערבית של אותם הימים - צמח - צעדו לאורך הכנרת והגיעו לקבוצת דגניה א'. כאן נכונה לאימא הפתעה: שולה עומדת להתחתן! היא מצאה עוד באוניה חלוץ, המוכן גם להקים משפחה. במילים ברורות היא אמרה לאימא: " דודה, זוהי החלטה שלי, ואין לך להתערב בדבר. אני אמנם בת שבע-עשרה, אבל כבר בגרתי, כבר ניהלתי את המשפחה בתנאים קשים מאוד: יש בי שיקול דעת לקבל החלטה נכונה; זהו ! "כן, מרים" עונה הדודה - "אבל למה למהר, מתון-מתון, לחשוב ולבדוק". מקץ שבועות אחדים בא משולה מכתב, שבו כתבה, שעברו עליה ימים קשים, ולא מעט סבלה, אך החליטה להיפרד. עוד קצת, ושולה עצמה באה והתארחה בביתנו. אני מניח שזה היה בימים שהיא עזבה את דגניה ובאה ל"מקוה" - לקבוצת עלית-הנוער, שלה הייתה צריכה להשתייך לפי גילה.". יש להניח כי גם העבודה הםיזית לא הייתה קלה עליה וכן מזג האויר. וכעבור תקופה קצרה הצטרפה לאחיה בבית הספר מקווה ישראל.

בפסח הראון להיותנו במולדת התארחנו ב"מושבה האיטלקית" ברמת גן אצל....

חברת ברוריה דרומי כתב בספר לזכרה:"... לה היתה משימה מסוג אחר: להתחתן, לבנות משפחה ולהקים מחדש את הבית...בשיחות בבית הספר החקלאי בלט הצורך שלה להקים משפחה. היא הדגישה עד כמה חשוב לה להתחתן מהר ולבנות מחדש את הבית, אשר ילכד את ה"שברים". יתומה מהוריה, אשר מתו בתקופת המלחמה, היא הפכה לאם לאחיה הקטנים ועכשיו היתה מטרה לבנות בית. ואכן היא הצליחה בכך. היא בנתה בית חם ואוהב ואחיה וחידשה את הקשרים בין המשפחה בארץ לבין בני המשפחה שנשארו בחו"ל.

משפחת קרצנרעריכה

בינתיים נרקם הקשר עם איציק, הוא יצחק קרצנר, שעבד במסגריה במקווה ישראל, בניהולו של דוד ליבוביץ, ממציא הדוידק'ה - שהיה אמצעי לחימה שסייע לכיבוש יפו הערבית ולשחרור צפת בגליל.


מכתב מאיציק - נשלח אליה בעת היותה בבית חולים

שלום רב לך מרים ! מקוה ישראל 27 באוקטובר 1946

רוצה אני לנצל הזדמנות זו ולכתוב לך כמה מלים. הצטערתי מאד שלא יכולתי לראות אותך לפני שנסעת אבל עד שמצאו אותי כבר לא היית. אני מקוה שאת סולחת לי על כך.
הבוקר חזרתי מחיפה וכמובן התעניינתי תיכף בשלומך. לצערי הרב, אף אחד לא ידע דבר. הלכתי לטלפן אליכם אבל אמרו לי שעונים לטלפונים רק בשעה שבע. בשעה כזאת לא היתה אפשרות להתקשר אליך.
חבל שאיני יכול למסור לך בעל-פה את אשר היה בחיפה. אשתדל לכתוב לך בקיצור את אשר מענין אותך. כמו שדברנו, לא סיפרתי שום דבר לאמא. רק קרה מקרה, התמונה שלך נפלה לי מהכיס והם ראו אותה. לשמחתי הרבה, התמונה מצאה חן בעיניהם ואמרו שאת בחורה נחמדה מאד (זה נכון !).
הבוקר קמתי בשעה ארבע וחצי. בשעה שמונה וחצי כבר הייתי ב"מקוה". היה מענין, רק ירדתי מהאוטו ובאותו זמן הגיע לאה מירושלים. היא מאד הצטערה ששמעה על מחלתך. בקיצור מרים, עשית לא טוב שחלית. ראשית. מפני שלי מאד משעמם (למרות שאני הולך מוקדם לישון) ושנית, עלי לענות כל היום על השאלה "מה שלום מרים ?". בכל מקום שאני עובר שואלים אותי ואני איני יודע מה לענות.
שלומנו כאן די טוב. היה לי היום שיעור בתל אביב וכשחזרתי חיכו לי ינטשי (יעקב) ולאה. כעת הם מטיילים ואני כותב ... חבל שגם את לא פה.
כעת מירי (מרים) רוצה הייתי לשאול אותך קצת איך את מרגישה וכו'.. אבל שמעתי שאין לכן אפשרות לכתוב ולכן מה ערך לשאלות ?
אני מקוה שאת ילדה טובה ומרגישה טוב. אם תהיה לך הזדמנות להודיע פעם משהו תעשי זאת ומאד אשמח.
אני שולח לך קצת דברים טובים ואני מקוה שזה יגיע בסדר. בהזדמנות הבאה אשלח לך עוד. אני מקוה שאת נמצאת יחד עם עדה וגם היא תיהנה מהדברים הטובים. החברות שלכם שולחות לכם גם כמה דברים וגם הן כתבו לכן. אם אתן צריכות משהו תודיע לי ואני אשתדל לשלוח לך.

אני רוצה לסיים הפעם ומאחל לך מעומק לבי רפואה שלמה ותחזרי מהר מהר.

  שלום רב וכל טוב לך

  יצחק

דרישת שלום לבבית ורפואה שלמה לעדה.

מתוך:ספר הזכרון לשולה

מספר אלכס רויפר :"). שולה סיימה את מקוה-ישראל. חברי הגרעין שלה עזבו את בית-הספר לקראת התיישבות (אחר-כך עלו לגבים) וכך נשארה שולה לבד במקוה-ישראל, לקראת נישואיה עם איציק. בעיני אימא שלי לא נראה הדבר, שאישה צעירה תשהה במקום אחד יחד עם חתנה. היא נסעה ל"מקוה", והזמינה את שולה לבוא לגור בביתנו (לעבודה במשק בית).

הקמת המשפחהעריכה

Wedding izik e shulaa

ביום הנישואין - 14 דצמבר 1947

לקראת הנישואין עם איציק היה עליה לשנות את שמה. זה היה קשה לבחורה אשר 20 שנה מחייה נקראה בשם מרים. אבל היא השתכנעה לעשות כן. סיפור המעיד על יכולתה לפעול בתבונה וזאת מבלי לאבד את הכבוד העצמי. בקדומים היה גר הרב מאיר איתן ז"ל והוא הביר את סיפורה. תו הסתבר כי בזכות החותן שלו, הרב משולם ראטה ז"ל היא זכתה להינשא לאיציק. כיצד הוא שכנע את "האיטלקיה הגאה" לשנות את שמה  ? הוא פשוט אמר לה, את יודעת שיש אנשים עם שני שמות, תוסיפי לך שם נוסף וכך תישארי עם השם האהוב שלך וכל מה שנשאר הוא לבחור שם יפה נוסף. כל כך פשוט נפתרה בעיה אשר יכלה למנוע ממנה את האושר. וכך עשתה ובחרה לעצמה את השם הנוסף - שולמית.

אך הבעיה הקשה יותר שעמדה בפניה היה ההצטרפות למשפחה אשכנזית. ביהדות איטליה, כמו ביהדות מרכז אירופה, לא נהגו לראות בעין יפה את יהדות מזרח-אירופה. עד כדי כך שהייתה טענה כי הופעתם הבדלנית היא הגורם לאנטישמיות. טענה זו כבר לא הושמעה אחרי השואה, כאשר הסתבר כי גורל אחד לכולם. אךמשקע מסויים נשאר בלב יהודי איטליה עד היום.

לכפר מל"לעריכה

הסתיימה המלחמה, איציק ושולה עברו לכפר מל"ל. שם היתה מחלבה גדולה של תנובה, שאיציק מונה למכונאי שלה. היה לה קצת אי הבנות עם המושבניקים. בקיצור היא המליצה לי כי רצוי כי יהיה לי - כמה שפחות - מגע איתם. קורה מה שקורה ואני פוגש את רעייתי לעתיד, רבקה כהנא, בת מושבניק למופת. לשמחתי במקרה זה שולה לא צדקה.

ולקריית שמואלעריכה

הפרק הבא הוא המעבר של שולה לקרית שמואל אל בית האמא של איציק, מרים קרצנר ז"ל. ההחלטה היתה קשה, שתי נשים בבית אחד, שתי תרבויות תחת קורת אותו גג, שני מטבחים - מזרח אירופאי ואיטלקי, מסורות דתיות שונות ובכל זאת הם הצליחו לעמוד בכך תקופה ארוכה. מי שמכיר את הנסיבות של מגורים משותפים של חותנת וכלה בבית אחד, וביחוד עם רקע כל כך שונה ידע להעריך את המאמץ של שתיהן.

חידוש הקשר עם איטליהעריכה

Ph1145833553037576929

חדר המחבוא בבית החולים בפיזה בימי השואה

כבר בשנת 1951 יצאה שולה לביקור לאיטליה לחידוש הקשר עם בני המשפחה. היא התארחה במילאנו אצל משפחת דיינה. שם גם מצאה פריטים מבית ההורים אשר הדודים הצליחו למצוא. אך את הקשרים החזקים היא יצרה עם הדודה וליה, אשר כתבה לזכרה דברים אלה:

מרים הרבתה להזכיר את האמא שלה. היא לא השלימה עם העובדה שהיא נלקחה ממנה ככל כך מוקדם ובצורה כה אכזרית. היא בקשה ממני לעלות זכרונות מן ההיכרות הקצרה שהיתה בינינו, ולדייק אפילו בפרטים הכי קטנים; כל נקודת זכרון זעירה היתה בשבילה גילוי חדש של אישיות אמא. גילוי הממלאת אותה אהבת געגועים מתוקה.

מרים התרגשה כפליים כאשר דברה על המחלה ועל מותו של אחיה. היא אהבה אותו כמעט כמו אמא את בנה. לילות יפים, עצובים ובלתי נשכחים ! היא היתה שמחה מהבן שלה, מוטי, ילד חמוד מאוד, קטנצ'יק, הקשור לאימו

מרים, בעצם שולה, זה השם שהיא אמצה אחרי הנישואים, חזרה לרומא לבקר את משפחתנו ואת הדודים האחרים עוד פעמים אחדות. תמיד שמחנו לארח אותה בבתינו. היא היתה יוצאת לקניות - של מכשירי חשמל במיוחד. בעלי, הדוד אלדו היה מלוה אותה ברצון ובחשק רב. ימים אלה היו מתמלאים ממתיקותה וחולפים במהירות. שולה היתה אורזת את החפצים שקנתה, בודקת ממלאת מזוודות וכך עוברות הדקות האחרונות בטרם הפרידה, עד הביקור הבא. היו אלה הזדמנויות יפות להכיר היטב את בני, סרג'יו ואדריאנה. (היום, סרג'יו גר ליד אמא במילאנו, לו ולרעיתו מטילדה יש שני בנים: עמנואל וסוזנה ; אדריאנה גרה בושיגטון, ארה"ב. לה ולבעלה הווארד יש בת ובנים -יהושע ).

עברו שנים, שיחות הטלפון החליפו את המכתבים. הקשר נמשך וסיפרנו אחת לשניה מה קורה ומה אנו חושבות. סוף, סוף הגיע תורנו לבקר בארץ ישראל. ראשונה הגיע אדריאנה. שולה קבלה אותה תוך תחושת אחריות על בת דודה המוזרה קצת, אך תמיד מתוקה. אחריה באנו אני והדוד אלדו, עם קבוצת יהודי רומא. בשדה התעופה היו כולם: שולה, אחיה, בעלה וילדיה. הפגישה היתה מאוד יפה ומרגשת, היינו יותר שלוים, הזמן כבר השכיח את הזכרונות העצובים. הסתכלנו על העתיד עם מבט אופטימי. אז שולה נסע אתנו לכמה טיולים. התמסרה אלינו באהבה. התארחנו בביתה. היא פינקה אותנו בכל מיני מעדנים.

המאמץ האחרון היה בעת ביקורה האחרון ברומא. היא ידעה שלא תחזור שוב. זה היה מאמץ רב. אני זוכר בביקורה כיצד התעכבה בבית מסחר גדול ליד בית הכנסת הגדול ברומא. היא חיפשה שם שוב ושוב מתנות עבור כל נכדיה, בנה, כלתה, בנותיה וחתניה - היא לא רצתה לשכוח אחד מהם. בעל החנות ניסה לבקש ממנה לצאת, בעת הסגירה, ללא הצלחה. היא החליטה כי היא נשארת עד שתקנה הכל מה שהיא תכננה. היא שבה הביתה כמעט בהתמוטטות. נזכרתי בכך כאשר דני בקר אצלי שנה לאחר מכן וערכנו קניות באותה חנות.

ראשון בני הדודים שביקר בארץ היה יואל. הוא כתב על ביקורו:"בשנת 1953 נסעתי בפעם הראשונה לארץ ישראל. שולה חכתה לי בנמל חיפה, על מנת להביא אותי "הביתה". הייתי אז בקבוצת יבנה במסגרת מחנה עבודה. בימי החופשה המעטים הייתי שב אליה "הביתה" והיא היתה מטפלת בכביסה שלי ומשביעה את רעבוני במעדנים.

(זה מזכיר לי משהו מהימים ההם היו ימי "הצנע". מנות בשר נתן היה לקנות רק ב"שוק השחור". והנה שולה החליטה יום אחד להפתיע את יואל בסטיק בקר עסיסי. אך מה קורה ופתאום גם אני מזדמן הביתה. היא רומזת לי שכאשר הבשר העסיסי יוצג על השולחן אומר לה שאני כבר אכלתי. מה לעשות, מטעמים כאלה לא אכלתי מעולם, דוגמתם רק ראיתי - במימד טבעי - שנה לאחר מכן בבית של אמא של יואל במילאנו בקיצור, סוף הסיפור, לא עמדתי בסיכום והבשר העסיסי התחלק בין שנינו - דני ונטורה)

קשרים מיוחדים היו לשולה עם ברוך דיינה והוא סיפר:" בשנת 1960 אני ושרה באנו מקנדה לביקור בישראל. במיוחד אני זוכר את הביקורים במצדה, בכפר נחום ובסדום. מפגשים מיוחדים עם שולה היו לנו בטבריה ובחיפה. זכורות לי השבתות בנתיב האמוראים והתפילות עם איציק בבית הכנסת הגדול בקריה. אצל שולה היתה לי הרגשה של בית, מה עוד שדברנו כל הזמן איטלקית. היה לי נדמה כאילו תמיד חיינו ולא נפרדנו. בקרית שמואל חשתי כמו בדירות השכנות שלנו במילאנו. חוויות משותפות היו לנו גם בשבתות שבילינו ביחד בירושלים.

ואז, איציק ושולה החליטו לבוא לבקר אותנו בקנדה. הם טיילו בארצות הברית. מסתבר שגם כאשר היו מבקרים במקומות חדשים ועוברים חוויות, תמיד היה עולה איזה זכרון משפחתי: על הילדים, על הנכדים ולפעמים על תקופות קודמות יותר. על קרובי המשפחה היא היתה מדבר כמו על דבר אישי שאין רשות לנגוע בו.

לפעמים בחיפה, היא היתה שמה את ידיה על כתפי שאול ודניאל ושואלת אותי: " חשבת פעם שנפגש כולנו בארץ, אחרי כל מה שעבר עלינו במילאנו ? מה היו אומרות האמהות שלנו על כך ? גם דניאל ונטורה מפירנצה היה מבאי ביתה:" בשנת 1962 נפגשנו בארץ ישראל. המפגש זכור לי היטב. הגעתי ארצה על סיפון האוניה, "תאודור הרצל". האניה הגיעה לנמל חיפה. עד היום אני מתפעל כיצד היא הצליחה לזהות אותי מבין ההמון.

באותו ביקור בארץ, התארחתי בביתה ששה חודשים. הרגשתי שם כבן בית לכל דבר, כמו אחד מילדיה, עם כל האהבה ותשומת הלב שהיא הקדישה לי. בנשימה אחת אני זוכר את ביתה ב-"נתיב האמוראים" כמו רחוב "וולפיירי" - בית הורי בפירנצה.

בכל פעם שעליתי על האוטובוס בעיר התחתית בחיפה, עברתי את נחל הקישון בדרך לקרית שמואל, פעימות ליבי התגברו בשמחה ובהמתנה לראות את החיוך המתוך של שולה ואת קבלת הפנים החמה. שולה שתמיד ידעה לומר שהכל בסדר, לנחם, להרגיע, לייעץ. היתה לה אופטימיות מדבקת.

הילדיםעריכה

Moti with parent

מוטי - הבכור - עם ההורים

Moti e father

מוטי -עם האבא

The nice girl with the father

בנות משפחת קרצנר עם משפחת ונטורה בקריית שמואל


בערוב ימיהעריכה

Barov iameaA

בערוב ימיה

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. יששכר ברטי אקרט, יוסף הרטום וגדליה די-טור ( דלהטורה)
  2. המקור לפרק זה הוא ספר הזכרון לשולמית מרים קרצנר לבית ונטורה

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית