Family Wiki
Register
Advertisement
עטיפת הספר


בּ‏וֹ‏אִי הָ‏רוּחַ‏‏ הוא ספרו של חיים סבתו המתארת את גורלה של יהדות הונגריה בין שתי מלחמות העולם ובשואה מנקודת מבט של יליד בן ליהדות מצרים. העולים החדשים יוצאי הגלויות: יהדות מצרים, יהדות מרוקו ויהדות הונגריה גרים, זה לצד זה, בבית מזמיל, היום קרית יובל. המספר מתאר את ההווי בשכונה הירושלמית, בשלהי העשור הראשון למדינת ישראל בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20.

הסופר, שהוא בן להורים יוצאי מצרים נחשף לגורלם של ניצולי שואה שהגיעו למדינת ישראל שרק הוקמה. המדינה מהווה עבורם מקלט והם מנסים להשתלב בחברה החדשה, אשר כוללת קיבוץ גלויות. בספר, התיאור של האירועים הוא בעיני הנער, חיים סבתו עצמו. הוא חש בפניהם של ניצולי השואה כי עברו חוויה קשה. הוא לא מודע לטיבה. גם הסביבה מתנכרת אליהם: הנערים בזרקם אבנים על החריגים שבהם והמבוגרים על האדישות שהם מפגינים כלפי התנהגות הצבר - יצירת המופת של דור התקומה, הֵגָּ‏‏‏דֶ‏ל - ללא יראת כבוד לזקנים. בהמשך הספר הוא נחשף לסיפורם של יוצאי הונגריה, הניצולים, עימם הוא בא במגע: הַ‏מֶ‏לַ‏מֶ‏ד (במלעיל) בתלמוד תורה - הרב לויכטור , זקנה גלמודה המכונה בפי הנערים "המכשפה" (במלעיל), עובדי בית היתומים דיסקין אדון זינגר ורעייתו ועם בעל המכולת פרקש, אשר בהמשך הספר יתאר בפניו את אשר סיפורם של יהודי הונגריה .

הוא לא חושך שבטו, אם כי בעדינות, מתושבי הארץ על יחסם לעולים החדשים - דברים שאקטואליים עד היום הזה.

חלק ראשון: בבית מזמיל

בפרק א' מוצג מבוא לקורא, אשר אינו מכיר את ההווי של המדינה בראשיתה. הסופר מחליט להציג נופך מימי ראשיתה. ילד הולך לבית ספר, בתחבורה ציבורית, וממתין בתחנה לאוטובוס, יחד עם העולים החדשים היוצאים לעבודת יומם בנטיעת עצים ביערות קרן הקיימת לישראל. בהר הרצל חופרים גומות לעצים, מספרים כי על ההר יהיה יער גדול ותוקם מצבה להרצל. הסופר מתאר את המתרחש בתחנה : " או הגיע (האוטובוס) או לא הגיע, אם הגיע היה עמוס ודחוק, או עצר או לא עצר. התחנה הייתה מלאה".

ומייד מתגלה המוטיב הבולט בספריו של חיים סבתו: "הווי דן כל אדם לכף זכות! ". הוא מתאר את נהג האוטובוס, שאינו נעצר בתחנה, מניף את ידיו כמי שמשתתף בצערם של העומדים בתחנה.

בחורף קר וגשום הנער, דל האמצעים, מגיע לתלמוד התורה בבית וגן שבירושלים. המנהל "עוטף באהבה את צווארי במגבת מטבח לחה...והיה אומר אם לא מעיל שיהיה לך לפחות צעיף בגשם הזה". המנהל אינו רק אב רחום, הוא דואג לתלמידיו: "ביום נאה של חורף ... הוא לוקח את כולנו לעמק הירוק , לימים יבנו שם את בית חולים שערי צדק, מושיב אותנו במעגל ומלמד כמה תרגילי התעמלות".

וכבר הוא מביא לנו רמז על המשך הסיפור. ברדיו מאזינים למשפט אייכמן. והוא שומע את המנהל אומר לתומו:" ילד הייתי אז, עברתי את הגהינום ועזרתי לעיירה. הילד היחידי שחזר [1].

ומעט הומור, הממחיש את טוב ליבו של הַ‏מֶ‏לַ‏מֶ‏ד (במלעיל), מובא בסיפור הבא: מתקרב פורים הילד רוצה להתחפש לקאבוי. האבא, המתפרנס בדוחק מבטיח לבנו תחפושת. הוא קונה לו כובע בּ‏וֹ‏קרִים מנייר. פורים בא, גשם בחוץ והוא מגיע לתלמוד התורה , במקום עם הכובע החדש רק עם עיסת נייר בידו. המנהל הציג את התלמידים, על תחפושותיהם ומכריז בפומבי: הנה בא הקאובוי וכולם מוחאים כף. רק בשורה האחרונה מתרומם הנער "שהתחפש לשופט" ומכריז "הרי אין לו בכלל תחפושת!"

ניצולי השואה

הנער רואה, לראשונה, ניצולת השואה. בוא מבחין בזקנה שהילדים קוראים לעברה: מכשפה, מכשפה (במלעיל) וזורקים עליה או על חַ‏תוּ‏לַ‏ה אבנים. העוברים ושבים אינם עושים דבר להגנתה, כאומרים: "נו, השתנו הדורות, כך הנוהג היום בעולם, מה אפשר לעשות, פעם היה הכל אחרת, בארץ ממנו באנו הילדים היו מחונכים והודרים פני זקנים וזקנות". מופיע פרקש, הילדים בורחים ממנו. הוא ניגש את הזקנה ב"רכות" ומלווה אותה לביתה, עם תריסי הפח המוגפים.

הסופר מציג לקורא פרט שולי, לכאורה, על אודות מֵסֵפֶ‏ר האירועים - בהמשך הסיפור - על יהדות הונגריה, על בעל המכולת פרקש. הוא הולך בדרך, מבחין ב"חצי פרוסת לחם שחור" [1] על הרצפה "מרים אותה בעדינות, נשק אותה והניחה על האיצטבה". כך אנו עורכים הכרות עם רגישותו של ניצול השואה בכל הנוגע למזון. הילד מתחיל לגלות סקרנות לגבי פרקש: "מלא חיים וכוח ופניו פני ילד תמים... אך עיניו נוגות". הוא לא מבין למה.

הוא עוקב אחריו, שוב הוא מרים פרוסת לחם מהרצפה ומנשק אותה. הילד, נכדו של החכם שְוֵיכָּ‏‏ה ממצרים, מסכם לעצמו כי "משהו עבר על פרקש. חיים אחרים הוא מסתיר, מה הסיפור שלו".

בין המצרים לבין ההונגרים

הם באו יחד לארץ ישראל, באוניה "אַרְצָה" מגנואה שבאיטליה‏‏. כבר אז הם מבחינים כי היהודים מהונגריה שותקים ודואגים הרבה. המצרים לא ידעו למה. הם שמחים שנחלצו מארצם, שמחים לקראת בואם לארץ הקודש. ואילו היהודים ההונגרים אפילו לא יוצאים מהתאים להנות מנוף הים. רק בתפילה ובחדר האוכל היו ביחד. את המבטא של ההונגרים לא הבינו המצרים: את הקמץ ביטאו כחולם ואת השורוק בחיריק. אבא, מספר הנער, לא הסכים כי המצרים יתפללו בנפרד. הוא הדגיש כי מחלוקת פוצעת את עם ישראל. חיים סבתו מעלה בזכרונו: "אבא היה בטוח שבארץ ישראל כולם מתפללים יחד. כמה תמימים היינו"

בשכונה הירושלמית, הילד ממשיך להבחין בין שתי קבוצות העולים. אצל המצרים - הבתים פתוחים, שכנים נכנסים ויוצאים בלי לבקש רשות, החלונות קרועים לרווחה, ריח התבשילים המטוגנים והמטובלים מתפשט בכל הסביבה וצהלת הילדים נשמעת ברחוב. ואצל ההונגרים - הבית סגור ביום ובלילה, וילונות כהים ושקט -תמיד "הם מבקשים שקט".

אלו ואלו חיים את מורשת העבר: מסייה נורי פרחי היה שלושים שנה, מנהל בית ספר אליאנס שבו היו 600 תלמידים, הוא גאה בראיון שנתן לעיתונאי צרפתי. העתונאי מסכם: "היהודים הם חלק חשוב והאוכלוסייה ועתידם בטוח של לדורות רבים". היום הוא גר בדירה בבית מזמיל ועובר על קופסאות קרטון, בו מצויים ניירותיו.

והסופר, יוצאי גלות מצרים, מעלה בזיכרונו מה הם ידעו על גורל אחיהם יהודי גלות הונגריה. היו שמועות רחוקות וקטועות, בבתי הכנסת אמרו תהילים ונודע להם כי המקובלים בירושלים הכריזו על תענית והתפללו על קברי צדיקים. גם במצרים עלו לקברו של הצדיק הרב אבוחצירה. אחרי אמירת מזמורי התהילים הילדים רצו לשחק. חכם ענתבי היה רץ אחריהם ןמבקש כי ישובו לומר תהילים.

מסכם הנער מבית מזמיל: "ההונגרים שגרו איתנו היו חרוצים. הם נראו לי אצילים. תמיד ניסינו לנחש במה הם עוסקים". רק גברת סגל ואדון פרקש הכירו את כולם, אפילו ניסו לשדך בינהם. "נראה כי (ההונגרים) חיבבו את העולים ממצרים, אבל מעולם לא נקשרה בינהם שיחה של ממש."

פורים ומשלוח מנות

פורים בשכונה. אבא בחופש. החזן בראסנו קורא את מגילת אסתר כאילו הוא רואה מה שהוא קורא: נשמע בוכה בכי חנוק, כאשר מרדכי קורע את בגדיו ופורץ בצחוק, כאשר המן נופל על מיתת אסתר וכל המתפללים אחריו.

הבית של הנער מלא תבשילים המוכנים למשלוח מנות, כמקובל במטבח של יהודי מצרים. הנער יוצא עם המשלוח לביתו של פרקש, יוצאי הונגריה. הוא נשוי לרבקה, בתם של רפאל וגרציה בן-חיים ממֶקְנֶ‏‏ס שבמרוקו. פרקש ורבקה למדו יחד, היא בִּ‏קשַ‏ה כי יבהר לה מילה בעברית וכך הכירו זה את זה. אדון רפאל בן חיים היה אומר :"הוא חייב דמי שדכנות ללשון הקודש".

בדרך הוא נתקל בתור הממתין ליד הפַּ‏‏חוֹ‏ן של ממן המוכר קרח למקררים ביתיים ונפט לחימום. ויכוח נשמע מהקונים: האם הם משלמים גם על הקצף העולה משפיכת הנפט לפח.

הוא מגיע לביתו של פרקש. שם הוא מציג לפניו את ילדיו, ילידי הארץ, הצברים, בעלי השמות המודרנים: יוסי, יהודית וציפי. לימים תספר לו הנערה ציפי, כאשר הוא מדבר אלי , אני יודעת שלו אלַ‏י הוא מדבר, הוא מדבר אל פייגי, היא הסבא. ויוסי זה לא יוסי - זה יוסף - הסבא. הוא מכין להם מאכלים הונגריים. הוא סבור כי רעייתו ממרוקו לא תדע איך עושים "אראנ'גאלושקה", אפילו לבטא את השם לא יצליחו, "הם לא יעברו מעבר לאות א'" הוא מלוה את פרקש במשלוח המנות ומביא משלוח מיוחד לזקנה שקראו לה "מכשפה". יש לו הרגשה כי פרקש עוד מכיר אותה "משם" והוא עוד ישמע את סיפורה.

הבושה

הנער מספר לנו סיפור פשוט כיצד הכיר את בעל המכולת פרקש. שתי זקנות קבלו מהמועצה הדתית שובר למכולת לפיו יסופק להן מצרכים לחג במסגרת המנהג של קמחא דפסחא. הם פונות לנער ומבקשות ממנו כי יביא להם את המוצרים.

הוא נכנס לחנות המכולת של פרקש, פונה לקופאית והיא מביטה אליו במבט שהיו בו חמלה ובוז. היא מחליפה מילים עם ממתינה בתור . הסופר כותב: "ידעתי שהיא אומרת, זה בוודאי לא בשבילם, כולם אומרים שהם לא לוקחים בשביל עצמם, למה העולים החדשים לא יכולים לעבוד כמונו". והוא מוסיף שהיא לא יודעת שאבא שלי עובד מן הבוקר עד הערב.

ואם לא די בכך היא מצביעה על ארון מדפים בקצה החנות וצועקת בקול רם: "משם תקח, זה בשבילכם, אבל רק משם", הוסיפה והזהירה באצבע. "הלכתי מבוייש לפינה שעליה היא הצביעה, משתדל שלא יראה אותי איש ומעמיד פנים כאילו במקרה הזדמנתי שם".

בעל המכולת פרקש מופיע מאי שם, תוחב לחבילה שתי חפיסות שוקולד ושטר כסף ומורה לו לצאת מהמכולת שלא דרך הקופאית.

בחוץ הוא פוגש את הזקנות נושאות סל מצרכים כבד. הוא נבוך. אך הן משיבות לו : "לא אמרנו לך שקשה לנו ההליכה, אמרנו שקשה לנו ההליכה לשם" [1].

חברת הילדים

בבית מזמיל הילדים למדו בבית ספר ישורון. המורה לציור ולזמרה היה, הרב קוֹפֵטייל, יוצא גרמניה. אמנם הוא היה בוגר בית מדרש לרבנים מפורסם בגרמניה, רב בקהילה ומנהל בית ספר. אבל כאן, רק המשרה של המורה לציור ולזמרה הייתה פנויה.

את ארוחת הצהרים סעדו במסעדת בית הספר: דג קפוא מאמריקה - תרומת הג'וינט ומקרוני שפוזרו עליהם מנה גדושה של סוכר חום וקינמון. היות וארוחת הצהרים סעדו בבית הספר אחרי הצהרים היה פנאי למשחקים. לא היה מה לחזור לדירה בת חדר וחצי, המלאה בילדים, רהיטים ושאר חפצים.

הנער, העולה החדש ממצרים, מגלה כי לכל משחק יש עונה במגרש המשחקים בבית מזמיל: עונת הטֱיאֵרוֹ‏ת, עונת למשחקי אינדיאנים וקאבויים או למשחק כדור רגל ומשחק סְטֵנְגִה ועונת הסביבון פוֹ‏רֳ‏רָ‏ה. הוא לא מצליח להבין מי קובע מתי יישחקו משחק זה ואחר. ועוד דבר נפלא ממנו, איך לכל משחק מתמנה מנהיג - דווקא נער זה ולא אחר.

בילוי נוסף לנערי השכונה: הולכים לקטוף סַ‏בְרֶס ותאנים. מרחיקים לעין כרם ועד למעיינות הסטף‏ יגיעו. את ידי הנערים של בית מזמיל הקוצים לעולם לא דקרו.

הוא לא שותף לשובבות הנערים. פרקש מגיע, בונה עבורו טיארה והיא עולה למרום. ושוב ילד אחד קרא בקול: " זה לא הוא! לא המצרי בנה את הטיארה היפה. היא לא שלו. פרקש בנה לו". פרקש נעלם, כמו תמיד. "ואולי, אני חושב עכשיו, רק עשה את עצמו כמי שאינו שומע. מי יודע."

חלק שני: סיפורו של פרקש

חכם בנימין היה אדם מכובד בשכונה. עבד במחלקת המים בעיריה. היחידי שהצליח להסביר לתושבים את חשבון המים. הוא פונה לנער, חיים סבתו, ומבקש ממנו לקחת ילד אשכנזי לפרקש על מנת שיֶ‏לָ‏מֵד אותו לקראת בר מצוה: לקרוא את פרשת השבוע ואת ההפטרה וכן לומר דרשה - הכל כמנהג אבותיו.

הוא פונה למבנה הקרוי "הדסה הקטנה". מבנה רב-תכליתי, בלשון ימינו: מרפאה של קופת חולים, ספריה ואולם - לאסיפות בחירות, להצגת סרטי קולנוע וגם משמש כבית כנסת. שם הוא מוצא את גבאי בית הכנסת האשכנזי פרקש. הוא שומע את סיפורו של הנער, נותן לו חפיסת שוקולד, מביא לו טלית חדש וסידור חדש ומכריז בפני הציבור: "אצלנו תעלה לתורה, ייזרקו לך סוכריות, נעשה לך קידוש - יהיה שמח.

הסופר חש כי פרקש מסמיק ועיניו מסתירות סוד. פרקש פונה בלחש ואומר: "לי איש לא עשה קידוש בבר מצוה". בבר המצוה הוא ישב בתוך ערמת חציר באורווה ליד המאפיה של הגוי ההונגרי בה עבד. אביו נפטר ואימו שלחה אותו לעבוד בעיר, כשוליה במאפיה. הוא קרא את המכתב העטוף בדמעה ששלחה לו אימו יחד עם בקבוק משקה קטן, ושקית עוגיות - מתנה לבר מצוה מאימא אהובה.

מסכת בבא מציעא

הנער מבית מזמיל גדל, עובר ללמוד בישיבה תיכונית והנה פרקש מזמין אותו לבית הכנסת. ליד שולחן ארוך שעמד בעזרת הנשים על שני זוגות רגליים יושבים כבר המתפללים עם מסכת בבא מציעא פתוחה וממתינים לתחילת הלימוד. פרקש מבקש אנא למד אותנו גמרא . הנער לא מבין, עדין הוא לומד ואיך יילמד מבוגרים ממנו. פרקש לא מרפה ממנו וכך כל יום, במשך עשרים שנה, ילמדו גמרא לאחר תפילת מנחה ב"הדסה הצעירה".

רק פרקש החזיק בשתי ידיו גמרא קטנה ישנה שכריכתה קרועה - השריד היחידי שנותר לו מבית אביו. אביו למד ממסכת זו בחזית מלחמת העולם הראשונה, בכל מקום היא היית העימו. מסכת בבא המציעא הקרועה הייתה הספר היחידי שנותר בבית אחרי שאימו נאלצה למכור את כל תכולת ביתה לשם קיומה. המסכת ליוותה אותו בשנות השואה. אפילו השוטר ההונגרי שהשמיד את כל מכתבי אימו המנוחה, בטענה כי אלו רשימות ריגול, לא נגע במסכת. אפילו כאשר עבד אצל האופה, הוא מצא מחבוא ובו הוא למד ממסכת זו. וכך עשרים שנה למדו מתפללי בית הכנסת גמרא ב"הדסה הקטנה".

ה' יקום דמם

לאחר הלימודים הנער מטייל במעברה ליד השיכון שבו הוא גר. מבקר בבתי הכנסת ונוכח כי על ארונות הקודש יש כתובות בנוסח, מזכרת קודש לעילוי נשמת ... השם יקום דמה, ולעילוי נשמת הבן ושוב - "השם יקום דמו" ועוד ועוד. ורשימות רשימות של שמות, כולם מתו על קידוש השם. הנער מתקרב לחשיפת סוד השואה.

פרקש מתחיל לספר לו על האירועים שעברו על אביו במלחמת העולם הראשונה. הוא מספר לו על המעשה הנורא שאירע בשדה הקרב בבסרביה ונשמתו עולה למרום. את הסיפור הזה בניו של פרקש לא ידעו. רק הנער, בן ליהדות מצרים שומע ממנו.

שנים חלפו ופרקש נופל למשכב. הוא שולח את הגבאי לחיים סבתו ומבקש כי הרב גוטהולד והוא יבוא אליו במוצאי שבת. הרב היה מכובד על יהודי מצרים. הוא היה היחיד שבא להקביל את פניהם בבואם לקרית יובל. הוא היה בא לבית הכנסת ונשאר ער בזמן מתן הדרשה של הרב, כאשר הציבור של קשיי יום לא יכל לשמור על עיניים פקוחות. הוא הקשיב לדרשה מתחילתה ועד סופה. הנער כיבד את הרב על כך שכיבד את בית הכנסת בו הוא התארח.

ספר לעולם כולו!

הם הלכו לפרקש. הוא בקש לראות אותם ביחידות. הוא קרא להם כי הוא רוצה לקיים טקס מחילה בשלושה ( שלושה גברים ) לאופה הלא-יהודי, אצלו עבד כשוליה. הוא פונה אליהם: "אינני רוצה שתישאר בליבי קפידה על האופה הזקן". והוא מתחיל את סיפורו:

לאחר שאבא נפטר, אימא פתחה חנות מכולת. והוא, הבן, עשה שליחויות ועבד בסבלות. יום אחד הוא העמיס על גבו שקי תפוחי אדמה והביא אותם לבית הגבירה גינצפרוינד. הגברת נזקקה לתפוחי האדמה לשם הכנת סדר פסח מפואר שהיא נהגה לערוך מיידי שנה בשנה. לנער היא נתנה מענק קטן והוא לא שכח אותה. היא, היא, "המכשפה" (במלעיל). עדין מונחת בדירתה בבית מזמיל רשימת המוזמנים לסדר ומפעם לפעם היא מתארת בפני פרקש את הכלים המפוארים ששמרה כל השנה לכבוד הסדר החגיגי בעיירה.

היא מספרת לו על ביקור אצל צדיק שאמר לה כי ימים קשים יגיעו לעם ישראל. היא בטוחה כי ניצלה רק הודות לברכתו. פרקש מנסה למצוא מה עלה בגורל הצדיק. הוא מוצא חבר קיבוץ שלוחות המספר לו כי היה עם הצדיק בכניסה לתאי הגזים. הצדיק הדף אותו החוצה וציווה עליו:"ספר לעולם כולו מה עוללו הרשעים הארורים".

גורלה של האימא

המכולת לא הביא פרנסה. לא נשארה פרוסת לחם בבית. השכנה הגויה הגניבה מפעם לפעם פרוסה וכוס חלב לאחות הקטנה. בסוף החליטה אימא למכור את הספרים של האבא. הספרים נמכרו אחד, אחד. גם הכסף הזה אזל. רק גמרא אחת לא נמכרה: מסכת בבא מציעא של אבא. אותה מסכת שעברה שתי מלחמות עולם והגיעה עם פרקש לקרית יובל. אימא אמרה לו, קח גמרא זו ותלמד ממנה כל ימיך. ואכן, עד היום הוא לומד ממנה.

האימא מחליטה לשלוח את הנער לעבוד במאפיה בעיר השכנה. הוא מגיע לבית האופה ושם מתחיל מסע של סבל. הגברים ליד מיטתו של פרקש השוכב חולה, הרב גוטהולד והנער סבתו, מאזינים להתעלויות האופה בנער ואינם מבינים על מה הוא מבקש סליחה. האופה מכה אותו, מטה את ידו לתנור וגורם לו כוויות, צועק עליו בכל הזדמנות, שולח אותו לישון במקום לא ראויה לכך. והוא, הנער היהודי - בסביבה לא יהודית - ממשיך להתמיד בתפילות - שלוש פעמים ביום - ומפעם לפעם הולך בסתר למתבן ולומד גם דף גמרא. הוא עושה שליחויות עם דברי מאפה, הנערים הגויים מתנכלים לו ולסחורה ושוב נזיפות ומכות מהאופה. חייו אצל האופה הם מסכת של השפלות. הנער מקבל מכתבים מאימו. הוא יודע שדבריה הן צוואה. היא מנחה אותו בדרכי החיים. מגיע מכתב אחרון, אימא חולה מאוד, האופה משחרר אותו באיחור והוא מגיע לבית אימו אחרי שהלכה לבית עולמה. הוא לא הספיק להפרד ממנה. האם גם זאת הוא שכח לאופה ?

חסדו של האופה

ופרקש ממשיך בסיפורו: ה"ארורים" ( אפילו לא אכנה אותם בשמם) אספו אותנו בככר העיר בבודפשט.משם עמדו להסיע אותנו למחנות ההשמדה. לקחו ממני את התיק עם המכתבים, רטובי הדמעות של אימא. את הגמרא הם לא מצאו. היינו רעבים וצמאים. והנה מגיע גוי צעיר ושואל : אתה הוא שְרוּ‏ל מוישלה פרקש. והבחור מוסר לי צרור לחמניות חמות ואשכול ענבים סגולים. הצעיר הוסיף הזקן בקש למסור לך :"שרול מוישלה, אני מכיר אותך, אתה מחושל, אתה חזק מברזל. אני כבר זקן, אבל אתה תצא מזה. הבטחתי לאמך שאצלי תהיה לאיש. היֲה לאיש!

פרקש קם על רגליו. במעמד שלושה, בליל יום הזכרון לאמא צדקת, אני ישראל משה פרקש, מוחל לו לאופה הזקן, מחילה גמורה אני מוחל לו. מחילה וסליחה וכפרה. מחילה בזה ומחילה בבא. והם משיבים: מחול לך, מחול לך, מחול לך.

פרקש נפרד מהם ומבקש לא לספר על כך לילדיו. הילדים מתפרצים לחדר תוך כדי משחק. פרקש שותק.

חלק שלישי: שלושה פקדונות

פרקש התאושש מהמחלה, שב לצרכניה ולשעור הגמרא. הצבע הסמוק חזר ללחייו, המשיך לעסוק בעיסקי ציבור ועשה שידוכים מוצלחים בין בני העדות; כך לדוגמא שידך את הבת של אוחיון, חופר גומות בקרן קיימת, עם ירחמיאל, העילוי של בית ספר "מֵעִלֵה" ברחביה, בנו של פרופסור מפורסם באוניברסיטה העברית. זכה להשיא את בתו, בנו לומד בישיבה ושני נכדים משתעשעים על ברכיו.

יום כיפורים תשל"ד, אחרי מוסף, תנועה ברחובות, מלחמת יום הכיפורים בפתח. חבריו יוצאים בשקט לבסיסם: שִיקוֹ‏, המומחה לבנית טיארות, קצין בחיל האויר, שני בניה של ג'מילה יצאו לבסיס סודי. איציק הוא סגן מפקד בסיס. ישראל חקקיאן, עולה מאירן, טנקיסט וכבר נלחם במלחמת ששת הימים. ויצאו גם אלה שלא חזרו: אבי בלום, בן לניצול שואה, ידידו של פרקש, נהרג ביום הלחימה האחרון.

פרקש מרגיש כי זמנו קצר והוא קורא לעולה החדש, נכדו של הרב שְוֵיכָּ‏‏ה, מחבר הספר ומבקש להפקיד בידיו שלושה פקדונות, פקדונות יקרים. והוא מבקש : "אנא שמור עליהם".

הפקדון הראשון

הוא בנו של פרקש, יוסי, על שם אביו שלחם בחפירות מלחמת העולם הראשונה בחזית בסרביה אשר הסיפור שמלווה אותו כל החיים יימסר לסופר בתור הפקדון השלישי. הוא מבקש כי יהיה תלמיד חכם, כמו אבותיו. עד כה הוא התבונן בו בהיותו בבית הכנסת ואכן הוא מתפלל בדבקות ולומד בחריצות. הוא גם קורא בתורה, כמו אביו, ומדייק בכל מילה ולא משבש אף אחד מטעמי המקרא. הוא מבקש כי ילמד בישיבה גם מידות טובות ועדינות וגם אהבת ישראל.

הוא נזכר בימי לימודיו בישיבה. מהרהר בדמותו של שלמה שייע דער וֳ‏ועקֳ‏ער - המעורר. שלמה היה משכים כל לילה בשעה שלוש, סובב את העיירה, עובר מאכסניה לאכסניה ומעיר את תלמידי הישיבה. [2] המשגיח היה אומר כי לימוד של שעתיים בבוקר שקול כנגד לימוד של יממה שלמה. שלמה עשה מלאכתו נאמנה ולא הניח לאף אחד להמשיך בשינה. מסכם המספר, אולי עשה זאת בשל הפרוטות שכל בחור נתן לו או - לשם שמים.

פרקש נפטר. בנו מגיע לישיבה. הסופר כותב, הכרתי אותו מייד. ההוא קבל להשגחתו את ה"פקדון". הנער לא יודע על כך דבר. גם לא את העובדה שהוא יודע את סיפורו של אביו , שאביו לא העז לספר לבניו. יוסי סיים את לימודיו בישיבה וקבל תעודת הסמכה לרבנות . בטקם הסיום קם הסבא הספרדי של יוסי, אביו של אימו, ומברך ברכת "שֳ‏הֶ‏חֶ‏יָ‏נוּ‏ , ב"שם ובמלכות". הקהל לא מבין את הסיבה לאמירת הברכה. הוא מסביר לסופר , כאשר למדתי גמרא עם פרקש - אלו היו השעות היפות שלי - הוא הוציא תמונת פספורט של אביו "הרבני", יוסף פרקש, ומצביע עליו ואומר: "תלמיד חכם מובהק היה סבא יוסף, עכשיו אני רואה את בנו מוסמך לרבנות על ידי ראשי הישיבה, ואפשר שלא אברך שהחיינו ? "

מסכם המחבר: את הפקדון הראשון החזרתי.

הפקדון השני

הפקדון השני היה חבילה עטופה ובה: סידור ו גמראקטנה - היא מסכת בבא מציעא המוזכרת כבר מראשית הספר. את הסידור יחזיר לבנו, יוסי פרקש, שיהיה למנהל בית הספר בטקס חלוקת סידורים לתלמידים. לאחר שהמנהל חילק את הסידורים לתלמידים, הוא ניגש למנהל והגיש לו סידורו של אביו. סידור, מלא כתמי רטיבות, אשר אביו החזיק כאשר קפץ לים מאוניית המעפילים, כאשר אניות מלחמה בריטיות הקיפו אותה. פרקש קףץ מהאוניה, עם דבר אחד ויחידי - הסידור, וכך הגיע לחוף ארץ ישראל.

הגמרא, כפי שכבר הזכרנו, הייתה השריד היחידי מארון הספרים בבית. על כריכתו אביו כתב מה עבר עליו באותו יום המר - סיפור שיימסר כ "פקדון השלישי". הגמרא הוחזרה לפרקש על ידי גבאי בית הכנסת של העיירה, בו הוא היה גר, ואשר פגש, במקרה, ברחובות תל אביב. הגבאי סיפר לו על גורלם של יהודי העיירה: :

Cquote2 בשבת קודש, שבעה עשר ביוני 1944, האכזרים אספו אותנו בככר העיר: מאות זקנים, נשים וטף, נכים חולים ותשושים (את הנערים ואת הצעירים לקחו קודם למחנות עבודה). הלכנו ברגל או יושבים בעגלות . יהודי העיר נושאים על גביהם הכפופים: שקים, ילקוטים, חבילות וצרורות עם שארית רכושם. קילומטרים הלכנו עד לקרונות להובלת בקר.בסוף יוני הגענו לאושוויץ. הגמרא שהפקדתה בידי, ביום שגורשת מעיר, שמרה עלי והצילה את חיי - עכשיו היא שלך - קח אותה חזרה. Cquote1
– עמוד 140

הפקדון השלישי

אחרי שהפקיד את בנו, את סידורו ואת מסכת הגמרא הוא מפקיד בידו את הסיפור שאביו סיפר לו לפני מותו. והוא אומר לו כי יום ייבוא ותספר אותו לכולם למען ידעו בני, ובני בני, וכל יושבי הארץ הזאת את קללת הגלות. וכך סיפר:

Cquote2 סתיו תרע"ה (1915), בשדה בקרב הייתי. מלחמה חסרת תכלית לחמתי. עם השחר השחור, מתנפלים בתעלה על החיילים שמולנו... כמו שלמדנו באימונים, תקעתי בחייל שממולי את הכידון הארור, עשרות פעמים, אולי מאות. החייל שמט את חרבו, נפל למרגולותי וצווח באימה:
שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד!'.
אוי זעק בנופלו, אוי לשבעת ילדי, אבוי למשפחתי.
בהלה אחזה בי, רעדתי כולי, מה עוללתי ? מה עוולתי! טוב היה לי למות, טוב מותי מחיי.
הבטתי בו מתפתל מכאב, ואז צעקתי:
ברִידֵר זֱיסֶ‏ער זֵיי מֱיר מוֹ‏חֵל, אִיך האבּ‏ נישט געווּ‏סט אז דוּ‏ בִּ‏יסט א יִיד

( אחי המתוק, מחל לי, לא ידעתי שאתה יהודי)
מחל לי, אנא מחל לי, אנא אמור שאתה מוחל לי.
...הוא בכה, אדמה נפלה על שנינו. אדמה חמה ורטובה.
...שמעתי קול בכי:
מחלתי לך אחי, אחי אתה, חייל אתה, לא ידעת, לא ידעת.
אנא מלא בקשתי האחרונה ואמחל לך. קבור אותי כדת וכדין ישראל.
Cquote1
– עמוד 157

לאחר שאביו של פרקש סיפר את סיפורו לבנו, הוא החזיר את נשמתו לבורא עולם. ופרקש אומר לרב חיים סבתו:

זה הפקדון השלישי, ייבוא יום ותספר אותו.

הפרק האחרון

הוא מבקש לדעת מבתו ציפורה, מה היו דבריו האחרונים לפני מותו. והיא מספרת, הוא הצביע על ארון הספרים ובקש את ספר השירים של המשורר יעקב כַּ‏‏הֵ‏ן. "אבא אהב את שיריו מספרת בתו. יעקב כהן רגיל היה לכתוב על רגעים קטנים, על הורים אוהבים וילדים מתגעגעים, על סירות בים וטיסה בשמים. וגם על מתן תורה וחורבן הבית ותחיית המתים. אבא בקש בלחש לקרוא את השיר בעמוד ט"ז:

Cquote2 מעמקי כל תהומות כל מעינות נשמתי,
לך, אל מסתתר, אקרא - שמע תפילתי:
דרש, אך, מה תדרוש מאתי - הנני!
רק הראני פניך הראני.

והוא מסיים:

ה'! הו, רק רגע כל אורך לי האר:
אפלה בו כצפרת ואהי לבער! --
".

Cquote1
– עמוד 160

ואבא לפי מותו חזר על מילות השיר: רק רגע כל אורך לי האר.

סיון תשס"ז, חידון התנ"ך בישיבה התיכונית חורב. בקהל הרב יוסי פרקש, בנו של ישראל משה פרקש זכרונו לברכה. החידון הסתיים. ראש הישיבה מכריז על הזוכים:
ובמקום השני יעלה ויבור משה פרקש.
נער עדין, סמוך פנים, עיניו טובות ועירניות, עלה לבמה בבישנות וקבל את הפרס לתשואות חבריו.
אמרתי לו: יוסי, משה פרקש זכה, ברכות לך ולמשה.
יוסף תיקן אותי:
משה אביעד, זה שמו, משה אבי עד

הערות שוליים

  1. 1.0 1.1 1.2 ההדגשה לא במקור
  2. בזמנו תלמידי הישיבות לנו וסעדו בבתי תושבים - הישיבה הייתה רק מקום בלימוד.


קישורים חיצוניים

Advertisement