FANDOM


בית המקדש בחיי - מיכאל אוסניס - חלק שני

המשך מבית המקדש בחיי - מיכאל אוסניס - חלק ראשון

Degem bet hamildash mul har habatt

דגם בית המקדש השני על גג ישיבת אש התורה מול הר הבית והכותל המערבי

עובדי הקודש (הכהנים) עבדו רק בבית המקדש תחת הנהגתו של הכהן הגדול. הכהן הגדול הראשון שלנו היה אהרן הכהן [1], אחיו הגדול של משה רבינו, לאחריו היו בניו ובני בניו. וזאת החוקה לכל הזמנים בהם קיים בית המקדש.

ברכת הכהניםעריכה

Birkat kohanim 22

לוחיות ברכת כהנים שנמצאו ב"כתף הינום" בירושלים, מתוארך לשנת 600 לפנה"ס - צילמה: תמר הירדני


לפני היציאה למסע במדבר סיני שמטרתו הייתה להגיע לארץ ישראל ולכובשה , הכהנים נצטטו לברך את בני ישראל ב ברכת הכהנים בנוסח להלן:

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרון ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם.

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ:
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:
וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם

– (ספר במדבר ו', כב-כז)

מרגע זה, על הכהנים היה לברך את בני ישראל בתמידיות. טקסט הברכות מורכב משלושה משפטים קצרים, שבהם הראשון בעל שלוש מילים, השני- חמש, והשלישי-שבע. לכן, כוחה של הברכה כל הזמן עולה: הראשונה מכינה את השנייה, והשנייה מאפשרת את השלישית, שמהווה סיום לשתי הראשונות. הברכה מביאה לנו בנוסף להצלחה החומרית, גם פיתוח של הסגולה הפנימית הקיימת בכל יהודי. היא מסתיימת בהבטחת השלום וסילוק הניגודים הקיימים בין הצדדים הרוחניים והגשמיים של האדם. חמש עשרה מילות הברכה טומנות בחובן גם את הביטחון בה' וגם את האמונה בו. למשפטים הנמצאים בהרכב הברכה ישנו מבנה קצבי מסוים. הצליל שלהם מעורר תחושת יופי מלכותי, אפילו אצל המאזין שאינו מבין את פירוש המילים בעברית. ברכת הכהנים היה אחד מהחלקים המרכזיים בעבודה בבית המקדש. היא תופסת גם מקום משמעותי בסדר הברכות הכלליות שתוקנו לאחר חורבן בית שני בכל בתי הכנסת. בחצר בית המקדש הייתה נבנית במה מיוחדת, עליה היו עולים הכהנים כדי לברך את העם לאחר הקרבת קרבן הציבור . מילות הברכה נשמעו פעמיים ביום: כל בוקר לאחר הקרבת קרבן התמיד, הפותח את העבודה במקדש, ובערב, לאחר הקרבת הקרבן האחרון של אותו היום. כך נוכל להבין, מדוע הברכה נכללה בתפילת שחרית שנאמרת כל בוקר, בימינו, בישראל, בתפילת שחרית המיוחדת לחגים ובתפילת המוסף (הנוספת) שנאמרת בקהילות ישראל בכל העולם. המסורת שמרה את מנגינת הברכה שנאמרה במקדש. צאצאי הכהנים שעבדו בבית המקדש מברכים בימינו את כל הקהל הנמצא בבית הכנסת כשהם משחזרים את המנגינה העתיקה והכובשת. בתלמוד מסופר שהיהודים היו פונים לקב"ה ושואלים: |אמור לנו, מדוע אתה מעביר את הברכה דרך הכהנים? היינו רוצים לקבל את זה ישירות ממך! וענה להם הקב"ה: "דעו לכם, אני עצמי עומד על הדוכן יחד עם הכהנים ומברך אתכם, הכהן אינו שליח, אף אחד לא אישר לו לפעול לבד, ולא בכוחו להגות את המילים- אני מברך- בשמי." הקב"ה- מקור כל הברכות ורק הוא יכול להביא אותן לעולם בשביל עם ישראל, למלא את מילות הכהנים במשמעות אמיתית ולעשות אותן ממשיות. הכהנים אינם שליחים, הם צינור דרכו מעביר הקב"ה את ברכותיו. חצר בית המקדש הייתה מגודרת. על 60 עמודי העץ בעלי בסיסי הנחושת נתלה מסך מפשתן, גובהו 2.5 מטרים. הסקרנים לא יכלו לראות מה קורה בפנים. כל כך ברור מתארת התורה את המשכן. כאילו הכל פשוט. אבל תנסו במדבר, תחת השמש הרותחת להכין את כל החלקים, כלי המקדש, לארגן יציקה מדויקת בזהב בכסף, ובנחושת, לקלוע בדים ענקיים, עליהם רקומים צמחים ובעלי חיים שונים, וכמו כן גם לנסר ולנגר עמודי עץ בגובה 5 מטר. זה לא יראה מעט מדי. לי אישית, כאשר התחלתי לעסוק בבניית המשכן בקנה מידה 1:14, היה קשה ביותר לחורר את עמוד העץ שרוחבו 6 סנטימטרים, כך שהמקדחה בעברה את כל העמוד, תצא בנקודה מסוימת הקבועה מראש בצד השני. הרי אם אני טועה בכל עמוד ולו במילימטר אחד, כל העשרים יעמדו יחד הטעות תהיה ב2 סנטימטרים שלמים והבריח האמצעי לא יוכל להיכנס דרכם, כפי שהיה צריך להיות. ואבותינו עוד קדחו באמצעים פרימיטיביים עמודים שרוחבם 75 סנטימטרים. בקיצור, התעסקתי עם זה הרבה זמן, עד שגמרתי את עבודת הקידוח בכל 48 העמודים. הייתי מת מעייפות, היה כבר אחר הצהריים, והלכתי לנוח. נמנמתי,וראיתי את עצמי בארץ עמי לפני 3300 שנה. אליי ניגש משה רבנו בכבודו ובעצמו. פניו קרנו בחכמה, והביעו טוב והחלטיות. הוא חייך חיוך רך, חיבק אותי ואמר: ניצחת בתחרות על הרכבת והעמדת המשכן, נלך למקום עצמו, ונבצע את המלאכה שם. הוא גם הסביר לי מיד שהוא קיבל את הנתונים המדויקים של מקום החנייה הראשון של המשכן מהקב"ה בהיותו בהר סיני. בזמן שהלכנו, הוא הסביר לי שחשוב מאוד למלא את כל ציוויי התורה. אסור כל שינוי במידות וכל הוספה שהיא. צריך לבצע במדויק את כל הצד הטכני של ההרכבה והבנייה, כאמור בתורה. כבר בהיותי במקום, קיבלתי הסבר מפורט של הטכנולוגיה הזאת. בהיותי בזמן ההוא, חשתי את עצמי כמו האנשים אז- ללא ידע טכני של אדם בן הדור ה-21. לכן, הייתי מוקסם מידיעותיו של משה רבנו שהצליח לנווט במהירות במקום על פי רוחות השמיים. על פי הוראתו הכנסתי את היתד הראשון לאדמה- זו הייתה הפינה הדרום-מזרחית של חצר המשכן. בעזרת חבל בעל קשרים, הוא יצר פינה ישרת זווית (90 מעלות). מהדרום למזרח מדדנו 100 אמות. הופיעה הפינה הדרום- מערבית. עליה הוא בנה שוב זווית ישרה לכיוון צפון. לאחר מכן חזרנו לפינה הדרום- מזרחית ומדדנו לכיוון הפינה הקודמת 50 אמות, וקיבלנו את הנקודה הצפון- מערבית, ממנה ספרנו עוד 100 אמות לכיוון מזרח. קיבלנו את הנקודה הצפון- מזרחית. עכשיו, אמר משה רבנו, בוא נמדוד את המרחק בין הנקודה הצפון- מזרחית הזו עד לנקודה הדרום- מזרחית. ביניהן צריך להיות 50 אמות. מדדנו- בדיוק 50 אמות. הייתי המום מהדיוק בו הוא מדד את 90 המעלות בשטח. יצא לנו מלבן, שאורך צלעותיו 50 על 100 אמות. כאן, על צלעות המלבן הזה, אמר משה רבנו, אתה תבנה את חצר המשכן על פי הדרכת התורה. בצלע הדרומית שאורכה 100 אמות תציב 20 עמודים בעלי ווים עליהם תתלה אחר כך את מסך הפשתן, שגובהו 2.5 מטרים. גם מצד צפון 20 עמודים. לאחר מכן, בצלע המערבית, שאורכה 50 אמות, תציב 10 עמודים, וכן גם במזרח. בער בי הרצון להתחיל את ביצוע המלאכה, הרי נתנו לי להעלות בית לריבון העולמים, איזו זכות! בראותו את החיפזון שלי, משה עצר אותי. הוא אמר: אל תמהר , העבודה מתנהלת במערכת קבועה. עכשיו נכנס לתוך החצר המלבנית ונסמן היכן יתייצב אוהל המועד, ואיפה יעמדו מזבח העולה וכיור הרחצה. העבודה אצה לה- בפינות הבניין העתידי- המשכן, אני, על פי הוראותיו, תקעתי את היתדות. בשיטה זהה קבענו את המקומות למזבח ולכיור. עכשיו נכנס למחנה, הוא אמר, אראה לך את מצב העניינים בהכנת חלקי המשכן, ואכיר לך את פלוגת הלויים, אותם לימדנו את מלאכת ההרכבה. הם יעבדו תחת פיקודך. רק משה גמר לדבר, וראיתי שמישהו מתקרב אלינו בהליכה מלאת חיות. הוא היה דומה מאוד למשה. הם התחבקו, והבנתי שזה אהרון, אחיו הגדול של משה. הוא היה מעט צנום ומעליו כאילו הייתה עננת רוחניות- של הכהן הגדול העתידי. משה שיתף אותו במה שעשינו בשטח והכיר לו אותי. עיניו של אהרון זרחו. הוא כבר ראה את המשכן הבנוי במשטח המחולק יתדות והריץ במוחו את תסריט עבודות הקודש הנעשות שם לכבודו של הקב"ה! שלושתנו נכנסנו למחנה. בכל מקום הייתה בעיצומה העבודה. לקראתנו יצא בצלאל- מנהל העבודה והאומן המוכשר ביותר.הוא דיווח על מצב העניינים. משה ביקש ממנו להוליך אותנו בכל מוקדי העבודה השונים, כדי להראות לי את כל הפריטים המוכנים, ולבדוק שוב את המידות וטכנולוגיית הביצוע. שוב נדהמתי מהדיוק המושלם בו התנהלה העבודה, ומהאחריות והחגיגיות אותה שידרו הפועלים. משה מצא רק טעות אחת שולית ומיד ביקש לתקן אותה, מה שנעשה ללא עיכוב. בעוברנו על יד אחד מהאוהלים, אהרון הזמין אותנו לשם, למקום בו הוא מעביר את שיעורי ההכנה לכהנים בעבודת הקודש במקדש. בשולחן הגדול, משני צידיו ישבו הכהנים הצעירים העתידיים- מצד אחד הגדולים, נדב ואביהוא, ומהצד השני הצעירים יותר, אלעזר ואיתמר. כולם בניו של אהרון. במרכז היה מונח ספר תורה, ולפני כל אחד מהלומדים – חוברת מסוכמת. אפילו ממבט ראשון נראה היה שללימוד הזה ישנו יחס רציני מאוד, כי כל הפרת ציווי, אפילו בלי כוונה, כתוצאה מרשלנות או מתן לא מספיק תשומת לב, קיצרה את חיי הכהן. משה רבנו הודה לכולם על הלימוד המתמיד וביקש מאחיו מלהוביל אותנו למקום הכנת בגדי הכהונה הקדושים, שיועדו לכהנים, בזמן עבודתם בעבודות הקודש במקדש. מחוץ לעבודה, הם לבשו בגדים רגילים. והנה ראינו את מה שבעבורו באנו. אהרון הסביר שהכל כבר כמעט מוכן. בגדי הפשתן הלבנים של הכהנים, שכבו בארונות התוצרת המוכנה, ובשולחן הגדול, התעסקו בצלאל ואהליאב בבגדי הכהן הגדול. הם נתפרו מבד הארוג מחוטים צבעוניים, ו השזור חוט זהב. מיד קפץ לעיניים החושן עם שתים עשרה האבנים היקרות ששובצו בתוכו, עליהן נחקקו שמות בניו של יעקב אבינו. כמו כן, שבו את ליבנו פעמוני הזהב שהיו בתחתית המעיל. אני, כבר מצאתי את עצמי מסייע למה מכין את המשטח להצבת אוהל המועד. הלויים מילאו את השקעים באבץ דק והשטיחו אותו. בפעם הזאת מיהרנו. לחצר המשכן, כבר הביאו את מאה אדני הכסף וחמשת הנחושת. היה צריך להעמיד אותם, כך שאחר כך יוכלו להיכנס לתוכם את עמודי הקיר. למרות זאת היה משה רבנו רגוע, כרגיל, ונתן לעבודה קצב טוב, באמרו שחיפזון גורם לעבודה לא מקצועית. את אדני הכסף שמנו ביחד עם הלויים, בהתאם לטכנולוגיה הכתובה בתורה. בהתחלה 40 בסיסים הובאו לצד דרום, ולאחר מכן, אותה כמות לצפון. אחר כך- 16 לצד המזרחי,5 בסיסי נחושת למזרח, ו4 כסופים אל תוך המשכן, בשביל העמודים עליהם יהיה תלוי המסך המבדיל בין הקודש לקודש הקודשים. לפתע, ממש מולנו, הכל זרח והוצף בקרני אור. מסתבר, שהגיעו העגלות, ופורקים מהם עמודי 5 מטר עשויים מעץ מצופה זהב. הם מיד הוכנסו לעבודה. הקירות גדלו באותו האופן שכבר הוזכר: קיר דרומי, צפוני, מערבי. כולנו חיכינו לראות כיצד ייכנס הבריח האמצעי לקיר שאורכו 15 מטרים. זה יהיה מבחן הדיוק שלנו בעבודה. רק משה לא דאג. הוא בדק כל שלב בעבודה, והיה משוכנע שהכל מתנהל כמצופה. כך היה, והוא בירך את הלויים. לעומת עם כיסוי המשכן, התעכבנו, כי רוח חזקה הפריעה לנו להעלות למעלה את הכיסוי הענקי שגודלו 15x12 מטרים, עד שלא המצאנו את הדבר הבא: למטה, על האדמה, גלגלנו אותו משני הצדדים עד האמצע. לאחר מכן, העלינו את זה למעלה, למקום הנדרש, ופתחנו את הגלגולים. וכך עוד שלוש פעמים. אחר כך חיברנו אותם באמצעות חבל ליתדות הנחושת התקועים כבר באדמה שסובבו את המשכן והיו מחוברים ביניהם בעזרת קרסים. את שני הכיסויים העליונים יותר. העשויים עור העלנו באותה צורה, למרות שהם היו מאוד כבדים. התעוררתי מאושר והמשכתי, כבר בהקיץ, את בניית המקדש (הדגם). את כל העבודות בשמירת שטח המקדש, פירוקו, נשיאתו, הרכבתו במקום החדש, עבודות "משק בית", וכן גם הלל לקב"ה על ידי שירים וניגונים בזמן הקרבת הקרבנות ביצעו הלויים. רק גברים בגילאי 30-50 היו שותפים. במפקד הראשון נמנו 8580 אנשים. אז מי היו הלויים? לאב האחרון שלנו היו שנים עשר בנים ובת אחת בשם דינה. הבנים: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, דן, נפתלי, גד, אשר, יוסף ובנימין היו אבותיהם של שנים עשר שבטי ישראל. מובן שהלויים היו יוצאי שבט לוי. כל העם שלנו ישב בארץ ישראל על פי נחלות השבטים. רובנו, היהודים שמוכרים היום, כולנו יוצאי שבט יהודה וכלן אנחנו נקראים- יהודים. סביב למקדש, והוא נמצא במרכז המחנה, על פי השבטים, התפרסו המשפחות היהודיות באוהלים. גם כאן היה סדר מיוחד. השבטים גד, ראובן ושמעון היו מצד דרום. בצפון היו אשר, דן ונפתלי. במזרח היו זבולון, יהודה ויששכר. במערב היו מנשה, אפרים ובנימין. משום ששבט לוי לא קיבל נחלה משל עצמו (משפחותיו חיו בתוך כל השבטים), ויוסף היה צדיק, בני של יוסף, מנשה ואפרים קיבלו נחלות במקום שבט לוי ואביהם יוסף. במעגל הקרוב ביותר למשכן תפסו את מקומן משפחות בני לוי. ממערב, מחנה האוהלים של גרשון. מצפון, מחנה האוהלים של מררי. מדרום, מחנה קהת. וממזרח, לפני הכניסה לשטח המשכן היו משה עצמו ואחיו, אהרון הכהן הגדול ומשפחותיהם. והנה ציטוט מהחומש: (ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ו) הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ: (ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן: (ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן: (ט) וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:

בפירוקם והעברתם של חלקי המקדש וכליו היה סדר לא פשוט, אבל מדויק. בתחילה נכנסים למשכן אהרון, הכהן הגדול, ובניו. הם מורידים את הפרוכת שבין הקודש לקודש הקודשים, ומכסים בו את ארון הברית. מוסיפים מעל זה כיסוי מעור תחשים, ומעליו עוד כיסוי מצמר תכלת. אחרי זה, הם מכסים את שולחן לחם הפנים בכיסויים מצמר תכלת, שני, ועורות תחשים, ואת המנורה בכיסוי מצמר תכלת ועורות תחשים. אחר כך הם מכסים את מזבח הקטורת כמו את המנורה. והאחרון: מזבח העולה. מנקים אותו מהאפר, ומכסים בכיסוי ארגמן ומעליו- מעורות תחשים. לאחר מכן, הוסיפו לכל הכלים הגדולים גם את הקטנים השייכים להם: יעים, מיכלים, אתים, מלקחיים ועוד. רק אחרי שהכל ארוז, נכנסים הלויים ממשפחת קהת, ומוציאים את כל הכלים מהמשכן. הם גם נושאים אותם על ידיהם עד לחניה הבאה של המשכן. השמירה עליהם הוטלה על בן הכהן הגדול- אלעזר. השלב הבא של עבודת הלויים היה בחסותם של משפחת גרשון. הם היו מורידים את הכיסויים הענקיים ששימשו תיקרה וגג למשכן. בהם היו 4 קומות. הראשון היה ארוג מפשתן בתוספת חוטי תולעת שני, ארגמן ותכלת. הוא התחלק לפסים תפורים אורכם 14 מטרים ורוחבם 2 מטר. הכיסוי היה תפור משני חלקים, שבכל אחד חמישה פסים שהתחברו ביניהם לכיסוי אחד בחיבורי זהב שהוכנסו ללולאות תכלת. השני היה עשוי יריעות עיזים. גם כאן, פסים תפורים, רוחבם 2 מטרים, אבל אורכם 15 מטרים, שהתחברו לשני חצאים, כשבכל אחד חמישה או ששה פסים. החצאים האלו חוברו בחיבורי נחושת ונכנסו בלולאות רגילות. הקומה השנייה הזאת מכסה לחלוטין את הראשונה ונתלית מעל הכניסה. השלישי היה תפור מעורות אילים מאודמים. הרביעי היה מעורות תחשים. בנוסף לכל מה שהוזכר לעיל הם (לויי משפחת גרשון) גם הורידו את המסך בכניסה למשכן ומסך הכניסה לשטח חצר המשכן, וגם וילון הפשתן של גדר החצר עם חבלי הגומי. אחריהם היו מתחילים לעבוד לויים ממשפחת מררי. הם היו מפרקים את עמודי המשכן, בריחיו, עמודי ניסה למשכן, עמודי הכיסוי המפריד בין הקודש לקודש הקודשים, ועמודי החצר. הם גם היו מורידים את הבסיסים (אדנים) העשויים כסף ונחושת עם כל מרכיביהם הזעירים. וכך היה הכל מפורק (בדיוק 50 יום נתן הקב"ה לחנייה הראשונה), ורכוש המשכן היה מועמס על העגלות, אותן סחבו הפרים. רק את כלי הקודש: ארון הברית, שולחן לחם הפנים, המנורה, מזבחות הקטורת והעולה נשאו על כתפיהם לויי משפחת קהת. לראשונה זה התרחש בשנה השנייה, בחודש השני, ביום העשרים לחודש לצאת בני ישראל מעבדות מצרים. אבותינו יצאו למדבר בדרכם לארץ ישראל. ב39 שנות מסע היו 23 חניות של המשכן, ובשנת 1272 לפני הספירה, בשנה ההיסטורית הזאת, נכנסו בני ישראל לארץ המובטחת. לצערנו, משה עצמו לא זכה לכך. בגיל 120, בסוף 40 שנות מסע מפרך, הוא נפטר לעולם הבא. אף על פי כן, הוא מסר את הנהגת העם לידי משרתו הנאמן, יהושע בן נון. לו גם מסר את התורה שבכתב ואת הפירושים עליה, שנאמרו לו בעל פה. בנוסף, בהדריכו אותו בפעם האחרונה, ציווה משה רבנו שכאשר יעברו את נהר הירדן, ויכנסו לאץ המובטחת על ידי הקב"ה, יבואו למקום בשומרון בו יהיו לפניכם שני הרים. על הר גריזים, הוא אמר, תמקם ששה שבטים- שמעון, לוי, יהודה, יששכר, יוסף ובנימין. על הר עיבל, השבטים- ראובן, גד, אשר, זבולון, דן ונפתלי. הכהנים והלויים העומדים ביניהם יברכו את אלה שישמרו את מצוות התורה ויקללו את אלה שיחללו אותם. באמרם את הברכות,יסתובבו לצד הר גריזים, ובאמרם את הקללות לצד הר עיבל. שבטים העומדים על הר גריזים יענו "אמן" על הברכות, והשבטים העומדים על הר עיבל יענו "אמן" על הקללות. יהושע בן נון קיים במדויק את הציווי. זה נחשב כברית חתומה בין העם הנבחר לבין בוראו. החנייה הראשונה של המשכן בארץ ישראל הייתה במקום בשם גילגל. מכאן, ממזרח ליריחו החל מסע הכיבוש של עם ישראל את הארץ המובטחת. אנשי יריחו, בשומעם שהקב"ה בכבודו ובעצמו עוזר לישראל, מרוב פחד נעלו את שערי החומות הגדולות והבצורות, בתקווה שאולי הכל יעבור בשלום. נצטט מהנביא :

(ב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל: (ג) וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים: (ד) וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת: (ה) וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל <בשמעכם> כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ:

וכך היה.העיר נכבשה. המשך כיבוש שטחי ישראל, לעומת זאת, היה לא קל ורווי דם. בגילגל עמד המשכן 14 שנה. לאחר מכן, הוא הועבר לשילה (שומרון) שם עמד במשך 369 שנים. כאן, חומות העץ הוחלפו בחומות אבן. בשילה קרה מאורע מעניין וחשוב. צווינו בתורה לעלות שלוש פעמים לבית המקדש, בזמן המועדים. פסח, שבועות, וסוכות. בספר שמואל (אחד מספרי הנביאים), מסופר על משפחה יהודית שהגיעה בפסח לשילה, למשכן. לראש המשפחה, שמו היה אלקנה, היו שתי נשים- פנינה וחנה. חנה הייתה עקרה. בנצלה את הרגע היא נכנסה לבדה לחצר המשכן. בצער נפשי גדול היא נעמדה מול המשכן, התפללה והתחננה לקב"ה

"אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַיקֹוָק כָּל יְמֵי חַיָּיו"

עלי, הכהן הגדול שישב בכניסה למשכן ראה את שפתותיה אך לא שמע שום קול יוצא. חנה פשוט דיברה בליבה וקולה לא נשמע, אבל הוא חשב שהיא שיכורה והעיר לה על כך. ענתה לו חנה שאין זה נכון, רק שבזו הדרך היא שפכה את ליבה לפני הקב"ה. ותפילת חנה נשמעה. הרבה ילדים נולדו לה, אך את הראשון, לו קראה שמואל (שמע א-ל) היא הקדישה לקב"ה, הביאה אותו למשכן והשאירה שם. בהמשך, נהיה שמואל נביא ואחד האנשים המיוחדים ביותר המובילים את העם שלנו. הוא זה שמשך למלוכה, כאשר שנים עשר השבטים ביקשו זאת, את מלכה הראשון של ישראל,שאול. לו קדמה תקופת השופטים, שנמשכה 380 שנה, והתחילה לאחר מות יהושע בן נון. גם את המלך השני שלנו- דוד המלך, הוא משך עלפי ציוויו של הקב"ה. ממשפחת רועים מרובת ילדים, המליך הקב"ה את הקטן שבבני ישי הלחמי  (מבית לחם), להיות מלך ישראל.

לאחר שילה, עמד המשכן בנוב ובגבעון עוד 57 שנים. בזמן זה, המשיך דוד המלך במלחמות הכיבוש של הארץ המובטחת, שנתפסה בידי עממים שונים. העם החזק מביניהם היו הפלשתים, עם שחי לחופי הין התיכון, שמוצאו היה מיוצאי האי היווני קרית. את השם "פלשתים" הם קיבלו לאחר פלישתם למזרח התיכון, שהרי משמעות השם "פלשתים" בעברית הוא פולש וכובש ארץ לא לו. הם הרחיבו את מקום כיבושם מדרום לצפון ובנו חמש ערים מבוצרות: עזה, אשדוד, אשקלון, עקרון, וגת. הייתה להם תרבות מפותחת לזמנם, ולאורך שנים ארוכות היו הם האויב העיקרי של עם ישראל, שמנע מהם את השלמת כיבוש ארץ ישראל. בתקופת השופטים, הם תפסו את השלטון, ושיעבדו את השבטים שלנו אליהם. עד לזמני דוד המלך, שלטו הפלשתים בישראל והכתיבו להם את רצונם. דוד המלך, הלוחם, ממלא רצונו של הקב"ה, לא יכול היה להסכים עם מצב הדברים, ולכן רק הוא הצליח להשלים את כיבוש הארץ המובטחת. אגב, מלך ישראל, בניגוד למלכי מזרח הרודנים, נבחר למלוך על אנשים חופשיים, בעלי זכויות שאיש לא יכול לבטל אפילו לזמן מוגבל. הוא נתבקש לדאוג לביטחון ולכלכלה של העם, ובעיקר, לרמה הרוחנית שלהם. לדוד היה בעל היכולת הסגולית הנדרשת למלך ישראל. דוד המלך נהיה אב לשושלת המלכות, לה נתן הקב"ה את הזכות הבלעדית למלוך על עמו.

דוד המלך חלם לבנות בית קבע לקב"ה בירושלים. בשביל זה הוא קנה את החלקה בהר המוריה ובנה שם את המזבח. ובכל זאת, הציווי משמיים היה שלא עליו היה לגמור את המלאכה המתוכננת.

במקום זה, דוד המלך הכין את התשתית הכלכלית לבניין זה, במלאו את הכספת המלכותית בזהב ובכסף. מי שאכן בנה את בית המקדש (הקבוע) הראשון על החלקה שקנה דוד, היה בנו, שלמה, שקיבל בירושה את המלכות. מאז ועד היום נקרא המקום הר הבית. בספר מלכים מתואר חלומו המעניין של שלמה, שחלם כשהגיע למשכן בגבעון והביא קרבנות רבים. זה קרה לפני התחלת בניית בית המקדש בירושלים. וכך מסופר: (ה) בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְקֹוָק אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ: (ו) וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה: (ז) וְעַתָּה יְקֹוָק אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא: (ח) וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: (ט) וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה: (י) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט: (יב) הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ: (יג) וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ:

וכך היה. בשנה הרביעית למלכו, בשנת 972 לפני הספירה התחיל שלמה המלך לבנות את בית המקדש. באותו הזמן, הועברו המשכן וכליו לירושלים. כאשר הבנייה נגמרה, תפקידו של המשכן- לשמור את ארון הברית במשך כל שנות הנדודים במדבר ובזמן כיבוש הארץ הקדושה על ידי עם ישראל- מיצה את עצמו. ארון הברית הוכנס לקודש הקודשים בבית המקדש שבירושלים. לשם, אבל לחלק הקודש, הועברו גם המנורה, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת. החלקים עצמם של המשכן היו גנוזים בתוככי הר הבית. בניית בית המקדש הראשון נמשכה שבע שנים. בעניין השתתפו 80000 סתתים ו 70000 סבלים. החבר הצפוני של דוד, ועכשיו של שלמה המלך, חירם מלך צור, התיר לכרות את הארזים והשיטים ביערות הלבנון. בשביל זה, שלח מלך ישראל 30000 אנשים, אותם שלחו במשמרות של 10000 לעבודות האלו. המשמרת הייתה נמשכת חודש אחד, ולאחר מכן, חודשיים מנוחה. אנשי חירם, היו בונים מהיער הכרות רפסודות ושולחים אותם דרך הים ליפו. משם, היהודים היו לוקחים אותם בעגלות לירושלים, לבנייה הלאומית. מאבנים עצומות וצפופות נבנו התשתיות של בית המקדש. עליהם, נבנה ההיכל, אורכו 60 אמות, רוחבו 20 אמות, וגובהו 120 אמות. הארמון היפהפה הזה היה מצופה מבפנים בעצי שיטים ולוחות זהב. לקודש הקודשים, כמו במשכן, הייתה צורת קובייה, אך גודלה היה 10מ' על 10 מ' על 10 מטר. בו הניחו את הכרובים היצוקים באומנותיות, העשויים זהב. כנפיהם היו מקצה החדר לקצהו והצלו על ארון הברית העומד ביניהם. לקודש, חוץ מהכלים שהובאו מהמשכן הוסיפו עוד עשר מנורות זהב ועשרה שולחנות לחם הפנים מוזהבים. בכניסה המרכזית למקדש, מימינו ומשמאלו, עמדו עמודים יצוקי נחושת מבריקים, גובהם 11.5 מטרים. העמוד הימני נשא את השם -יכין, השמאלי -בועז. למעלה, על הקפיטולים, ניצבו סלים המלאי באבני אודם מלוטשות. בחצר, בדיוק כמו שהיה לפני כן במשכן, הציבו את מזבח הנחושת החדש. גובהו היה 5 מ', ושטחו העליון, המיועד לאש, היה עשרה על עשרה מטרים. לא רחוק ממנו, העמידו ספל נחושת עצום, גובהו 5 מטרים, ורוחבו 2.5 מטרים, שנקרא "ימה" הספל שכב על גבי שנים עשר שוורים, יצוקים מנחושת. וכל שלושה הסתכלו בכיוון אחר. הספל שירת הכהנים ברחיצת ידיהם ורגליהם לפני עבודות הקודש. כאן גם, לפני הכניסה לקודש היו ספלי נחושת לרחצה, חמישה בכל צד, שעמדו על עגלות בעלות ארבעה גלגלים. הם שימשו לרחצת הקרבן המוכן להקרבה. כשסיימו את בניית בית המקדש הראשון, קידש אותו שלמה המלך וערך משתה שבעת ימים נדיב לכל העם. הפרויקט העצום והיפה מכל הזמנים, יצא לפועל. מכל קצוות העולם, נמשכו אנשים לירושלים לראות את מעשה היהודים. מראשוני הבאים, היו המלכים והמלכות של ארצות אחרות. הם הוקסמו הן מהמקדש המדהים ביופיו, והן מחכמתו של שלמה המלך, שמלך 40 שנה. אחרי המלך שלמה קם למלוך בנו רחבעם. בימיו התפלגה הממלכה היהודית העצומה לשתי ממלכות: ישראל ויהודה. בהתאם לכך, בישראל היו עשרת השבטים שהתגוררו בשטח השומרון, וביהודה שני שבטים (יהודה ובנימין) עם אנשי הבירה, בירושלים. בשנת 772 לפני הספירה, פתח מלך אשור במלחמה נגד ממלכת ישראל. הוא ניצח אותה, וגירש את תושביה ממקום מושבם. מאז, נטמעו אחינו ברחבי העולם, עד עצם היום הזה. האסון הזה חזר על עצמו גם בממלכת יהודה. בשנת 586 לפני הספירה, הגיע לחומות ירושלים נבוכאדנצר מלך פרס, שהחריב את בית המקדש וירושלים, והגלה את העם לבבל. לאחר 70 שנה, מלכה החדש של פרס, כורש, שחרר את עם ישראל מהשבי, החזיר להם את כלי המקדש, צייד אותם באמצעים כלכליים וציווה לשקם את ירושלים את ירושלים ולכנות את בית המקדש. על פי המסורת כנתב בספר מלכים שהקב"ה הוא זה שציווה את כורש לעשות כן, כי קשה מאוד לדמיין שהמלך מרצונו החופשי משחרר את עבדיו (אמצעי התעשרות), מחזיר להם את כלי המקדש הזהובים והיקרים מאוד, ומוסיף על כך עוד כסף מעצמו. בחזרתם מהגלות, העם, בהנהגת הלויים החל בעבודות השיקום. וכשהציבו את תשתיות המקדש כהנים רבים, לויים, ראשי משפחות וזקנים, שראו לפני 70 שנה את בית המקדש הראשון בתפארתו , בכו בקול גדול, למראה האבנים המסותתות הראשונות. לעומתם, נשמעו גם קריאות שמחה קולניות ורבות. לא אפשר היה להבדיל בין קריאות השמחה ליבבות הבכי, כי קול גדול היה באוויר, נישא לכל עבר. ראש העם והבנייה היה זרובבל. את חומות ירושלים בנו מחדש תחת פיקודו של נחמיה. לא דבש ונופת צופים היו לבוני החומות. במקום הבניה ממש, הם התמודדו עם העממים העוינים שהיו מתנפלים עליהם. המנהיג הרוחני של התקופה הזו היה עזרא הסופר, חכם גדול בהלכה, מזרע כהנים, שכיוון את חיי היהודים דאז בהתאם לציווי משה. וכך, במאמץ משותף בתנאים קשים ביותר שהתבטאו במחסור באמצעים, חוסר כוח עבודה מוכשר, ותוקפנות העממים השכנים בנו את מה שנקרא אצלנו בית המקדש השני. הוא היה קטן ופשוט בהרבה מהבית הראשון, אך נבנה על פי אותה התכנית, כמו שתואר בחומשים. כלומר, במקדש היו שני חלקים- לקודש ולקודש הקודשים, בעלי גדלים פרופורציונאליים לכתוב. אותם כלי המקדש נמצאו בפנים ובחצר, ואותם הכהנים ניגשו לעבודתם. חיי הקודש היהודיים חזרו ליהודה. הוא ישב וחשב. יום ולילה הוא היה מחשב איך לכבוש את אסיה. פעם, הגיע אליו בחלום זקן בלבוש הדור וביקש ממנו לא להתמהמה והתחיל מיד בהערכות הצבאית. הוא הבטיח לו הצלחה מרובה וניצחון על הפרסים. הכהן הגדול התפלל והתחנן לפני הקב"ה להגן על היהודים מפני הסכנה הקרבה. והנה, לאחר הקרבת הקרבנות הוא נשכב לנוח. הקב"ה בא אליו בחלום וציווה לא להיבהל, אלא לעשות את הדבר הבא. לפתוח את שערי העיר, לעטר אותם בזרים, וללבוש בגדי לבן. אלכסנדר מוקדון בראש צבאו התקרב לירושלים. כבר מרחוק הוא הבחין בהמון הלבוש לבן, ובראשם הכהן הגדול בבגדיו היפים, הזוהרים בחוטי הזהב, השזורים בהם. על המצנפת שלו היה טס זהב, עליו היה חרוט שם הוויה. אלכסנדר נאלם דום. הוא ראה וזיהה את הזקן,ובגדיו שראה בחלום. פמליית המלך הייתה המומה כשהוא כרע ברך בפני הכהן הגדול. האנשים האלו ידעו, שבדרך כלל כולם השתחוו לכובש העולם, אפילו המלכים. ואילו עכשיו, הוא, הכובש, החזיק בידו של הכהן הגדול לאות כבוד וידידות, ויחדיו הם נכנסו לעיר. כך, הם נכנסו גם לחצר הפנימית של בית המקדש, שם, בהוראתו של הכהן הגדול הוא הקריב קרבנות. כל הזמן הזה, יהודה, כמו כל שאר ממלכות אסיה, העלתה מיסים ליוון. שום קץ לא נראה למלכותם. אחד משליטי אסיה הקדמית (המזרח התיכון) היה היווני אנטיוכוס אפיפאנס. בשנת 168 לפני הספירה, הוא נכנס עם צבאו לירושלים ושם להפקר את בית המקדש. לקח את כל כלי המקדש, ורוקן את הכספת. הוא גם הוציא חוק האוסר על היהודים, בעונש מוות לנהל אורח חיים יהודי, והקפיד באכזריות על אכיפתו. בכמה שנות ההפקרות, הספיקה חצר בית המקדש להתמלא בעצים. המזבח חולל בדם חיות טמאות. שום עבודה לא נעשתה במקדש, שכן הוא חולל עלי ידי היוונים. את הילדים נאלצו ללמד תורה ומחשבת יהודית רק במחתרת. כל החיים ביהודה שונו על פי אורחות החיים ההלניסטיות –יווניות. התושבים העלו מס כבד מהם, שנטל מהם את הפרוטות האחרונות. הקץ לשתיקה הסבלנית הגיע בעיר קטנה בשם מודיעין. לשם הגיעו שליחי אנטיוכוס אפיפאנס, על מנת לחייב את היהודים לציית לחוקיו. ואז קם מתתיהו החשמונאי, ממכובדי העיר, שהיה כהן בבית המקדש, אמר שהוא, קרוביו ובניו לעולם לא יעזו לבגוד במסורת אבותיהם. וכששליח המלך הכריח את אחד היהודים להקריב קרבן האסור על פי התורה שלנו, הוא הרג את השליח, הרס את המזבח המאולתר, וקרא "מי לה' אלי". אליו הצטרפו תושבים רבים וכן יהודים מהערים הסמוכות. מתתיהו היה כבר זקן וחולה, וכשאחרי שנה הוא הבין שאין בכוחו לפקד על המרד, הוא העביר את זה חבנו, יהודה המכבי. בשכבו על ערש דווי, הוא הסביר שבנו זה,בהיותו גיבור וחזק ינקום את נקמת העם המושפל, ויגרש מארץ הקודש את הכובש היווני. יהודה המכבי הבין, שכדי לטהר את יהודה מהכובש יש צורך בצבא ממוסד. כך, ממש בתחילת הקמתו, הוא פנה אל כל המגויסים:"חברים, מעולם עוד לא היה מצב כה חמור כמו עכשיו, כשנדרשים מכם מלוא גבורתכם ואדישות מוחלטת לסכנות. עתה, עלינו להיות גיבורים בקרב, כדי להחזיר את החירות הנכספת, כי היא תיתן לנו את האפשרות לא להפסיק את עבודת האלוקים שלנו. לכן, במצב כזה, עליכם להלחם בצורה שתאפשר לנו להשיג את החירות, ואיתה את היכולת לחיות באושר ובלי דאגות, מה שנדרש על ידי חוקינו ומנהגנו העתיקים. אם תלחמו בפחדנות, תאלצו לעבור חרפת עולם, וכל זרעיכם יהיה נידון לכליה מלאה. ביודעכם שממילא המוות יגיע, גם בלא מלחמה, ובביטחון שבמלחמה על אושר גדול, חופש המולדת, מצוות ויושר תוכלו לזכות בתהילת נצח, עליכם להתכונן ולהתמלא כוחות, כדי שמחר בבוקר, עם שחר, נוכל לפגוש את האויב." יהודה וארבעת אחיו, מילאו את תפקידם, בהנחילם אהבת עם ומולדת בלב אנשי עמם. הם הוכיחו בדוגמא אישית, שאפשר לנצח בקרב גם בהיותם מיעוט. העם הלך אחריהם, וכשזה היה נצרך, לוחמים גם נהרגו בכבוד על מולדתם, בטהרה אותה, טפח אחרי טפח מהזרים הפולשים. והנה הגיע היום, בו, בהנהגת יהודה המכבי טיהרו את בית המקדש. לאחר בדיוק שלוש שנים של הפקרות, הדליקו את הנרות במנורה, הקטירו את הקטורת על המזבח המוזהב, הניחו את הלחם על שולחן לחם פנים, והקריבו את הקרבנות על מזבח האבן המחודש. קרה נס. שמן הזית, אותו מזגו לקנים, ואמור היה להספיק רק ליום אחד, הספיק לכל שמונת הימים. לכן, חג הטהרה, טיהור המקדש מחדש, שנקרא אצלנו חנוכה, גם נקרא חג האורים, ונחוג בשמחה כל שנה, כבר במשך 2174 שנים. וזה לא זמן כל כך ארוך. חג הפסח, למשל, המסמל את יצאת בני ישראל ממצרים, אנחנו חוגגים כבר במשך 3320 שנים. וכך, המנצחים הקימו ביהודה שושלת מלכות חדשה- שושלת החשמונאים, שנשכה משנת 152 ועד שנת 37 לפני הספירה. באותו הזמן, התחלקו בעולם מחדש ההשפעה והשלטון. אימפריית רומא המתחזקת כבשה את כל הממלכות, שהיו לפני כן תחת שלטונם של היוונים. משנת 63 לפני הספירה, גם יהודה החלה להעלות מיסים לרומא. נוצרה מערכת יחסים לא פשוטה של מנהיגי הארצות הללו. הסתבך גם המצב במשפחת המלוכה בירושלים. לאחר מות המלכה אלכסנדרה (שלומציון), בניה, הירקן ואריסטובלוס, יצאו למלחמה האחד נגד השני על השלטון במדינה.

בסופו של דבר, ניצח אדם בשם אנטיפטרוס, יוצא אדום (ממלכה הנמצאת דרומית ליהודה), אותה כבשו היהודים במאה הראשונה לפני הספירה, וכפו על כולם להתגייר. האנטיפטרוס הזה, שהיה ערמומי ומלא תחבולות, רכש בתחילה אמון אצל הנסיכים הצעירים, ואחר כך גם אצל הקיסר הרומאי בעצמו. הלה, שרצה מצב יציב ביהודה, מינה אותו לשליט עליה, לראשונה לא יהודי היה זה ששלט בעם הנבחר. אנטיפטרוס חילק את הארץ לארבעה חלקים, כאשר בראש כל חלק, הוא הציב את בניו. את אחד מהם, בשם הורדוס, שהיה עוד צעיר ממש, הוא שלח למשול בגליל. הלה, הבין מיד את מצב העניינים במקום, וביד רמה ואכזרית השכין שם סדר. קודם כל, הוא תפס והעניש את ראש הכנופיה הגדולה ואת חבריו לנשק, שהיו תוקפים בכל אזורי הגבול. בטעמו את טעם השלטון, הוא החל במסעו המנצח והאכזרי לכס המלכות, כשהוא מסלק מדרכו את כל המתנגדים לכך ומאיים על השליטים הרומיים.כל זה לקח כמה שנים.כל אותו הזמן, הובאו לירושלים תלונות על אכזריותו, ועוד יותר חשוב מכך, על זה שהוא מחלל את החוקים היהודיים, האוסרים עונש בלא משפט. הורדוס הגיע לראשי הסנהדרין. אמנם, הם לא יכלו לעשות לו דבר, אך המרירות ההשפלה מהמשפט הזה נשארה חרוטה אצלו. לכן, כאשר הוא הגיע לשלטון בלעדי, וקיבל את המלוכה בשנת 37 לפני הספירה, הוא השמיד מיד שני שליש מאותם השופטים, כאשר הוא ממנה במקומם את האנשים הרצויים לו.

במהותו, היה הורדוס אדם חכם ביותר. הוא הבין, כמובן, שלא יוכל להילחם לנצח עם הנתינים שלו, ושיקשה עליו מאוד לשמור על שלטונו ללא שום תגבור מחשובי העם. לפיכך, הוא עשה שני מעשים מרשימים: ראשית, הוא נשא לאישה את מרים- נצר לשושלת החשמונאים. שנית, הוא החליט לבנות מחדש את בית המקדש השני. על ידי המעשים הללו, הוא נהיה כביכול ממשיך שושלת המלכות היהודית, וחבר קרוב אצל גדולי הרוח במקדש. אך לא. העם והכהנים נבהלו מאוד. הם כמעט ולא נתנו בו אמון, ודאגו, שמא, לאחר שהוא יחריב את בית המקדש הישן, ישנה את דעתו ולא יבנה חדש. אך לא סתם קראו להורדוס באותם הזמנים הורדוס הגדול. הוא מימש את תכניותיו. לא רק שהוא בנה מקדש שבגדלו לא היה פחות מהבית הראשון שבנה שלמה, אלא הוא תכנן פרויקט גדול בהרבה וכלל בתוכו את כל החידושים האדריכליים האחרונים דאז, וכבר זה היה זכותו הגדולה בפני האנושות, וכמובן בפני הקב"ה. כדי להרגיע את העם,הוא החל להכין את החומרים וללמד את הלויים והכהנים את חכמת הבינוי. הוא שלח ספינות לאיטליה, משם הביא שיש איטלקי יפהפה. שוב זרמו מלבנון לירושלים זנים יקרים של עצים- ארזים ושיטים. והנה בשנה ה-18 למלכו,הוא החריב את בית המקדש הישן, והחל בבניית החדש. את ההיכל סיימו בשנה ושמונה חודשים. ישנה מסורת, שלכל אורך זמן בנייתו, מעולם לא ירד גשם ביום, כדי שלא לעכב את התנהלות העבודה. הבניין הזה, במבט אווירי, מזכיר צורה של אריה. צדו הקדמי, ממש כמו ראש האריה, היה רחב יותר מהמשכו. גובהו היה 50 מטרים, כמו היום, בניין בעל 16 קומות. רוחבו היה גם כן 50 מטרים, רוחב ההמשך 35 מטרים, והעומק גם 50 מטרים. זה היה בהחלט אחד המבנים המורכבים ביתר מבחינה אדריכלית באותה התקופה. כדי לנקז מהגג, ששטחו 2000 מטרים מרובעים, את מי הגשמים, מצדו הדרומי של החלק הצר נבנתה מערכת מזוגזגת לתוכה נשפכו כל המים והשפכים , שזרמו שם במהירות מינימאלית. בנוסף, לאורך כל שטח הגג הוצבו שפיצים, שנועדו למנוע מהציפורים להתיישב עליו וללכלך אותו, מה שהיה מביא גם לסתימת המשפכים. הקירות הפנימיים, שגדרו את הקודש וקודש הקודשים, היו ברוחב 3 מטרים. רוחב כל שאר הקירות היה 2.5 מטרים. בהיכל, שהיה ארמון מפואר ביתר, מצופה זהב ושיש (לא לחינם היו המטיילים המגיעים מרחוק חושבים אותו להר מושלג), היה פתח במרכזו, 20 מטרים גובהו ו10 מטרים רוחבו. הוא תוכנן ללא דלתות, ורק מסך רקום כבד השתפל מצדו הפנימי של הפתח, והסתיר את פנים הקודש. יוספוס פלאוויוס כותב, שהיצירה הזאת עוררה התפעלות גדולה. מההיכל, דרך שתי דלתות זהב כפולות, הייתה הכניסה לקודש, שגודלה היה: 20 מטרים לאורך, 10 מטרים לרוחב ו20 מטרים לגובה. לאחריו, מובדל ממנו בשני מסכים היה קודש הקודשים. לכאן היה יכול להיכנס רק הכהן הגדול ורק פעם אחת בשנה- ביום הכיפורים. כאן הוא התחנך לקב"ה למחול לחטאותיהם של עם ישראל. הוא היה מגיע לשם מדרום, ועובר בין שני המסכים, כשהוא מחזיק בידו מחטה ובה פחמים לוהטות. לאחר היה ניכנס לקודש הקודשים מצפון ומקטיר שם את הקטורת. דרך מפותלת כזאת לא אפשרה לכהנים האחרים, הנמצאים בקודש לראות את המקום הפנימי הזה. הכהן הגדול היה קשור בחוט, שנשרך אחריו, כאשר את קצהו השני מחזיק אחד הכהנים, כדי שאם יקרה משהו, יוכלו להוציא את הכהן הגדול מקודש הקודשים. החצר החיצונה, בה נמצא ההיכל, היה בגודל של מגרש כדורגל של הליגה העליונה בן ימינו- 94 על 68 מטרים. מזבח העולה היה ממוקם במרכז. הוא היה בנוי מאבנים ששום חפץ ברזל לא נגע בהם מעולם. גובהו היה כבניין שתי קומות, ושטחו העליון היה 14 על 14 מטרים. בארבעת פינותיו היו קרנות המזבח, כל אחת בגובה חצי מטר. המזבח עמד בדיוק מול הכניסה להיכל. מצדו הדרומי אל המשטח העליון עלה אל המזבח כבש בזווית כהה. למעלה דלקו שלוש מדורות. מצד דרום- מזרח האש הייתה מיועדת לקרבנות, מדרום מערב למזבח הקטורת, ומצפון מערב האש דלקה תמיד, וממנה הדליקו את שתי המדורות האחרות. ציווה עלינו הקב"ה להקריב קרבנות על ידי הכהנים. בחומש ישנו הסבר מדויק מתי ואיך זה מתרחש. טעם הקרבנות אינו נהיר לנו, אבל כך רצה הקב"ה, וזה חוקנו. אני רק רוצה לומר, ששרפו בעיקר את האיברים הפנימיים של הבהמה, ואת שאר הבשר המקודש היו אוכלים מביאי הקרבן. לאדם המודרני קשה להבין איזו השפעה מבורכת הייתה להבאת הקרבנות למקדש על כל עם ישראל, כמו גם על האדם הפרטי. במשך מאות שנים, נשארו הקרבנות כדרך ביטוי ותקשורת מרכזית לרגשות הרוחניים של הקהילה ושל האדם היחיד. העבודה במקדש לא רק חיזקה את הקשר עם הבורא, אלא גם שינה את מערכות היחסים של האנשים, בעשותו אותן יותר כנות מקורבות. המקדש עצמו שימש גם כמרכז שסביבו התנהלו כל חיי העם. המקדש היה מקום הכינוסים, מקום ישיבת הסנהדרין ( הגוף השולט ובית הדין הגבוה), לצדו היה מתפרס רחוב המסחר, וכמובן, קודם לכל הוא היווה ללא שום ספק בית תפילה מרכזי לכל עם ישראל. האנשים אהבו את בית המקדש את אווירה ששררה בו, ואת העבודה המרשימה והחגיגית - הקרבת הקרבנות המלווה בתקיעה בחצוצרות הכסף ושירת הלויים. את ברכתו של הכהן הגדול, שנאמרה בצאתו בקודש הקודשים ביום הכיפורים, היו כל העם הנמצאים במקדש והעוקבים אחר עבודתו, שומעים בדממה וחרדת קודש. היא נתנה להם כוח למשך כל השנה כולה. על יד המזבח, צפונית לו, היה מקום השחיטה. שם הייתה שורה של עמדות שנועדו לשחיטה לא מכאיבה, העברת הדם, הורדת העור, והוצאת האיברים הפנימיים לצורך שריפתם. בצד דרום, בין המזבח להיכל, עמד כיור הנחושת, לטהרת ידיהם ורגליהם של הכהנים, שהיה בעל שנים עשר ברזים. ללילה, היו מורידים אותו בעזרת מכונה ידנית, לבאר שהייתה ממש לידו. לכן, המים שנותרו בו היו כשרים להיטהרות גם ביום הבא. מזרחה, שישה מטרים מהמזבח, כמעט לאורך כל החצר, נפרשה במה בעלת שלוש מדרגות. עליה עמדו הלויים עם כלי נגינתם שניגנו ושרו שירי הלל לבורא העולם בזמן הקרבת הקרבנות. רוחב חומות החצר החיצונה היה מעל לשלושה מטרים. שמונה שערים כפולים היו בהן. מצפון למקדש ממזרח למערב היו: שער השיר, שער הנשים, שער הקרבן ואחרון – שער הניצוץ. מדרום, גם ממזרח למערב היו שער המים, שער הבכורות, שער חומרי הבעירה (עצים) ואחרון- השער העליון. כולם היו בגובה עשרה מטרים ומצופים זהב. מעל לכל שער, חוץ מהשער העליון היו בניינים יפהפיים בעלי תפקידים שונים. מעל לשער השיר, דרכו היו עוברים הלויים המנגנים הייתה לשכת הסנהדרין, בה עשבו אנשי הסנהדרין, הזקנים הדיינים , 71 איש. הלשכה נבנתה מאבן אדומה. מעל לשער הנשים, לשם יכלו הנשים להביא את הבהמה לקרבן, היה מגדל המים, שיועדה בעיקר להבאת כמות גדולה של מים לשטח המשחטה, כדי לשטוף את כל הדם. מעל לשער הקרבן, דרכו עברו הגברים שהביאו בהמות טהורות לשחיטה, נמצא בניין מאוד יפה וגדול עם גג כיפה. היו בו ארבעה חלקים. באחד מהם אפו לחמים לשולחן לחם הפנים, שעמד בקודש. מעל לשער הניצוץ ניתן היה להבחין בבניין קטן, שמעליו התנשאה ארובה. תפקידו לשמר את האש שלא אמורה לכבות בשום מצב. כדי שהדבר אכן לא יקרה, עבד שם כהן אחראי, שהיה מוסיף בהתמדה עצים לאש. מעל לשער המים, דרכו נשאו את המים ממעיין השילוח למזבח העולה בחג הסוכות, היה בניין בעל שתי לשכות. באחת מהן עבדה משפחת אבטינס. רק הם ידעו את סוד הכנת קטורת הסמים. בנוסף, נוכח כאן גם כהן, שהיה שומר בפתח שאיש לא ייכנס ללשכה הזאת. בלשכה השנייה היה מקווה, בו טבל הכהן הגדול בפעם הראשונה מתוך חמש, אותן היה טובל ביום הכיפורים. מעל לשער הבכורות, דרכו הכניסו את הבהמות של הבכורות שיועדו להקרבה, ושער חומרי הבעירה, דרכו הכניסו את העצים למזבח, היו בניינים עם "משרדים" שונים. כל מערך הבניינים הזה שהיה על החומות סביב להיכל, היה מוסיף להיכל חגיגיות והרמוניה, ורומם, יחד עם הכהנים, את מהותו הרוחנית. החצר הפנימית של בית המקדש, הייתה בעל צורה של ריבוע, שגדלו 68 על 68 מטרים. קרואה הייתה חצר הנשים- עזרת נשים. היא הופרדה מהחצר העליונה בחומה, שבמרכזה היה שאר ניקנור, מצופה נחושת קורפית. חמש עשרה מדרגות מעוגלות הובילו אליו. בחגים, על המשטח העליון של המדרגות, היו פונים אל העם המלך והכהן הגדול שהקריא גם פרשיות מהתורה. העם שהתקבץ, ושתה בצמא את דבריהם, עמד בעזרת נשים הזאת. הגברים עמדו בעזרה עצמה, והנשים על מרפסות שנבנו במיוחד לשם כך. בפינות עזרת הנשים – נמצאו ארבע לשכות, כל אחד 20 על 20 מטרים, מגודרות בחומות ובעלות גג לא רציף. בפינה הצפון- מזרחית הייתה לשכת העצים. כאן עבדו הכהנים בעלי המומים. על פי החוק, אסור היה להם להשתתף בעבודות הקודש. לפיכך, בלשכה הזאת הם מיינו את העצים, ודאגו לכך שרק הצים ללא תולעים היו מגיעים לאש המזבח. בפינה הדרום- מזרחית היו הנזירים, בימים האחרונים לנזירותם. בפינה הדרום- מערבית היה מחסן שמן הזית שיועד להדלקת המנורה שניצבה בקודש. בפינה הצפון- מערבית הייתה לשכה שכונתה לשכת המצורעים. מצורעים לא היו שם- הם לא נכנסו אפילו בשערי העיר, אלא, האנשים שהבריאו לחלוטין, ונבדקו על ידי הכהן, עברו דרך הלשכה הזאת, בדרכם אל מקווה הטהרה. הכניסה המערבית לעזרת נשים, הייתה הכניסה המרכזית לבית המקדש. לצד, מבחוץ, עמד מקום הסנהדרין הקטנה, בו ישבו 23 דיינים. בכניסה להר הבית הייתה סנהדרין קטנה נוספת, שמנתה גם כן 23 דיינים. דרגתה הייתה מההכי פשוטות, והמקרים שהגיעו אליהם היו קלים. חוץ מכל זה, היה במקדש מרכז מדעי, בו היו מדענים חוקרים את חוקי המתמטיקה, אסטרונומיה, אגרונומיה, ורפואה. רק לאחר שמונה שנים, גמרו לחלוטין את בניית בית המקדש על כל חלקיו. הוא קודש, ונשאר עם שמו הרשמי- בית המקדש השני. בעם היו קוראים לו, וגם עכשיו מכנים כך- מקדשו של הורדוס. בזכות יופיו המרשים, הילכה בזמנו השמועה ש "מי שלא ראה את בית המקדש השני, לא ראה בניין יפה מימיו". לצערנו הרב, עמד בית המקדש השני, רק עד לשנת 70 לפני הספירה, והוחרב על ידי הרומאים, בזמן מלחמת יהודה. המלחמה פרצה עקב סירובו של עם ישראל להיות משועבד, תחת שלטון הזרים שלא ידעו שובע. עם ישראל, בעלי הארץ המובטחת, התקוממו בצורה הולמת, ומרדו ברומאים במשך יותר מארבע שנים, אבל האימפריה החזקה ביותר, בעלת הצבא החזק ביותר בעולם, ניצחה בכל זאת. מנהיגה, טיטוס נתן פקודה להרוס, לבזוז ולהחריב את בית המקדש וירושלים כולה. וכך אכן היה. הדבר היחיד שנשאר היא חלק קטן מהחומה המערבית, אותה החליט טיטוס פתאום להשאיר. זה נעשה כדי שיראו הדורות הבאים,איזו ממלכה חזקה הצליחה רומא להביס. לממלכה חזקה נחשבה זו שסביב עריה היו חומות גבוהות ובצורות, שהרי כדי לבנות חומות כאלו נדרשו ידע ומשאבים לא מעטים. באכזריות קידמו המנצחים את התושבים, בהיותם משמידים אותם בחוסר הגיון וללא מטרה. רבים נמכרו לעבדות. חלקם, בראותם את מראות הזוועה ברחו לארצות אחרות. רק מעט יהודים נשארו בכל יהודה. בשנת 132, 62 שנה לאחר חורבן הבית וירושלים, קם אחד מהנותרים, בר כוכבא, ומיוזמתו הנהיג את המרד נגד הרומאים הכובשים. במשך שלוש שנות המרד הרגישו הרומאים היטב את גבורתם וכוחם של הצבא היהודי הקטן והלא מאומן. בר כוכבא החל כבר לתבוע מטבעות כסף, כסמל לעצמאות פוליטית. עד היום נשמרו מטבעות רבות עם פני בית המקדש התבוע בהן. הזקנים, שראו בצעירות את בית המקדש השני, מסרו ציורים שלו לתובעי המטבעות. חלקה הנותר של החומה המערבית, הוא השריד הקדוש שלנו היום, ואנחנו מכנים אותו- כותל. בסופו של דבר, שוב ניצחה רומא החזקה. הם רצחו באכזריות את המורדים ופיזרו את שארית היהודים לקצוות העולם. אפילו השם יהודה הוחלף לפלסטינה, כדי שהישן יישכח לנצח. ירושלים הפכה לעיר אלילית שכונתה אליה קפיטולינה, על שמו של יופיטר הקפיטולי, שאת מקדשו בנו במקום בו ניצב לפני כן בית המקדש. בר כוכבא עצמו נפל בהגנה על מקום המפלט האחרון של מורדים- העיר ביתר. המרד עצמו נשאר לנצח בזיכרון הלאומי שלנו, כדוגמא ומופת למלחמה על עצמאות המולדת. למרות הכל, לא הצליחו הרומאים המשעבדים להשמיד את מהותה של האומה שלנו- תורתנו הקדושה, ששיקמה את עמנו מחדש, והחזירה אותנו לארץ המובטחת. מעל לאופק כבר עולה אורו של בית המקדש, זוהר כמו בעבר, מביא לאנושות את בשורת השלום, הברכה, והטוב. נכתב בסיעתא דשמיא על ידי מיכאל אוסניס

הערות שולייםעריכה

  1. חוף משבעת ימי חנוכת המשכן שבהם משה רבינו שרת בתפקיד הכהן הגדול

כתובת לתגובות: studio@massnat-mikdash.co.il


Vaiadliku nerot

כאשר כולנו נדליק חנוכיות תדלק מנורת בית מקדשנו

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית