Fandom

Ventura Daniel Wiki

בני מנשה

7,308דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

India's Bnei Menashe Stand with Israel02:39

India's Bnei Menashe Stand with Israel

A Lost Tribe of Israel at the Kotel in Jerusalem02:37

A Lost Tribe of Israel at the Kotel in Jerusalem

Bnei Menashe01 Jusmine.jpg

ילדים מבני מנשה מחופשים עדלאידע

בני מנשה הם עדה המזהה את עצמם כיהודים, צאצאי שבט מנשה מעשרת השבטים שגלו מארץ ישראל בסוף תקופת הבית הראשון במאה ה-8 לפנה"ס. מוצאם הוא מהשבטים (אדיוואסי) - קוקי-צ'ין-מיזו ממדינות מיזוראם, אסאם ומאניפור שבצפון מזרח הודו על גבול מיאנמר בורמה. מספרם נאמד ב-7,000 נפש.

עמותה שבי ישראל פועלת בכפרים של בני מנשה כדי להקים מרכזים ללימודי יהדות, להביאם ארצה ולממן את שהותם בישראל. כמה מאות מהם עברו בפועל גיור אורתודוקסי ואלפים המירו את דתם ומחכים להתגייר. הקרן לידידות, הודיעה שבעקבות החלטת הרבנות היא תיקח על עצמה את האחריות לממן את עלייתם ארצה.

בשנת 2005 הוקפאו הליכי הגיור של בני מנשה עקב בעיות הלכתיות ומתחים שנגרמו ביחסים בין ממשלות ישראל והודו. במחצית השנייה של שנת 2006 חודשו פעולות הגיור, אם כי בהיקף קטן, וכן חודשה עלייתם של בני המנשה לארץ.

אקטואליהעריכה

איך התגבש הרעיון לעלות את "בני מנשה" מבורמהעריכה

Family 620.png

משפחת עולים מ"בני מנשה" - צילם: Matthew Fishbane

היום יש בארץ כבר 3,000 מבני מנשה, שהתגיירו והיו חלק מעם ישראל. עוד אלפים אחדים ממתינים לעלייה ארצה ולגיור. מיכאל פרוינד מארגון שבי ישראל מתאר כיצד החל הרעיון לעלות את יהודי "בני מנשה" לארץ:

Matthew Fishbane אשר הצטרף לקבוצה שעלתה לארץ סיפר באתר טבלט על חויותיו

באביב 1997, זמן קצר לאחר שישראל נטשה את העיר חברון, מיכאל פרוינד עבד בלשכת התקשורת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו בתפקידו הראשון שלו:היועץ לענייני תפוצות. בעת טיפולו במה שמכונה "The Crazy File": מכתבים מכל רחבי העולם מאנשים שהאמינו שהם המשיח או שיש להם בקשות של הממשלה. לעתים המכתבים בלתי קריאים, לפעמים מאיימים, לפעמים נאיביים ומשעשעים.

יום אחד, מזכיר נתן פרוינד במעטפה כתומה חבוטה, ממוען לראש הממשלה של ישראל. פרוינד פתח אותו. המכתב בתוך נשלח על ידי ההנהגה של קהילה במניפור, בצפון מזרח הודו, שטענה שהם שבט אבוד של עשרת השבטים. במכתב הייתה בקשה פשוטה: לחזור לארץ אבותיהם אחרי 2700 שנות גלות. קודם הם פנו בכתב לגולדה מאיר וכל ראש ממשלה מאז, אך מעולם לא קיבלו תשובה. למה לא?

"קראתי אותו," פרוינד אומר, "ואני חשבתי שזה היה משוגע לגמרי." ואז, בלי לדעת למה, הוא עשה משהו מטורף. הוא ענה למכתב. להלן הסיפור של מה שהוא הפך כתוצאה מכך.

וכך הוא תיאר את היציאה מבורמה:
פרוינד ואנשיו נמצאים בחצר של "בית הכנסת בית שלום", בעיירה בשם Kangpokpi, מול הבזאר, adar Hills, Manipur state, כשלושים מייל מגבול מיאנמר.ריח קלוש של שדות אורז השרופים, בקציר מלא, נודף מן מרחבי השדות והטרסות.ראש קרן הצבי, רכוב של צבי sakhi מסתכל למטה מהגמלון של קדמת בימת סכך, אפוף במגן דוד עשוי מגבעולי אורז קשורים. לאורך מסלול מצעד הקצר, נשים מחזיקות כרזות בעבודת יד מעוטרת בדגלי ישראל ושרבטה עם הודעות כגון: ". אולי ה' יברך את מיכאל וחבריו על המעשים הטובים שלהם ולהפוך אותם חזקים"

והכתבה (הארוכה והמפורטת) מסתיימת בסיפור קליטתם בעיירה מעלות בגליל
במעלות, באמצעות המאמצים מתואמים של ארגון "שבי ישראל" והעירייה, מקבלים בני שבט מנשה הטבות אחדות ושרותים מיוחדים. עם ההגעה, מבוגרים מעל 18 עוברים קורסי עברית אינטנסיביים בחינם במשך כמה חודשים. הם מקבלים סיוע בדיור משב וההקלות במס העיר ורכוש. (חמש משפחות מתגוררות בדירות עמידר) גן הילדים המקומיים שכרה עוזר נוסף מהקבוצה האתנית כדי להקל מעברם של תלמידים צעירים, ותוכניות מוצעות לאחר שעתים לימודים בכל יום בשבוע.

ברבעון האחרון של שינה 2014, 130 עולים חדשים נקלטו בעיר. ישנם מקומות עבודה במפעלים שונים ומתחמי תעשייה באזור, כוללים עבודות המתכת ישקר. 32 המשפחות נספרו 13 תינוקות חדשים שנולדו בישראל, עם עוד שתי בדרך. מאז 2009, ארבע מהמשפחות שרכשו דירות פרטיות, וארבע מכוניות שלו.

משפחה אחת, זוג צעיר, יש בקומה ראשונה, דירת חדר שינה אחד מול המרכז העירוני. עם עזרה מ"שבי ישראל" , זה עולה להם 1,500 שקלים, או כ -380 דולרים בחודש. יש להם מקרר, תנור, מכונה כביסה בגדים, וטלוויזיה ומעוצב בדלילות. כמו נוף De Chirico (משם באו), חלון המטבח הפתוח מסגרות הגבעות מכוסות ברוש ​​של הגליל. בעל הבית, Paugoulen Yaakov Misao, לובש טי-שירט "לחופש נולד" ומעיל צמר, משתרע על הספה בטרם יחזור לכיתה ללמוד עברית. האישה, ראשה המכוסה בצעיף שחור פשוט, לוקח קצת ירקות בצבע תה מיובשים מעטיפת העיתון הישראלית כדי לספוג. משפחתה נהגה לאכול את העשב במניפור, היא אומרת. "אנחנו נותנים את הזרעים." חקלאי ערבי מקומי, התאמה לדרישה החדשה, החל לגדל אותו.

למען ההגינות

לאיר פירסום הכתבה הנ"ל ועריכתה על-ידי, מצאתי ביום שישי כי ג'ודי מלץ בעיתון הארץ התיחסה לנושא בכתבה הבאתם לישראל של בני המנשה מהודו מעלה שאלות על שורשיהם היהודיים וחלקו של מקורב נתניהו במבצע - במבוא לכתבה נאמר:
יועץ לשעבר של נתניהו עומד בראש עמותה פרטית שקיבלה אישור ממשלתי חריג להעלות לישראל מהודו אלפים מבני המנשה, אף על פי שהקשר שלהם לעם היהודי לא הוכח. ובעוד שלמבצע העלייה ולמסע יחסי הציבור זורמים כספים, רבים מבני המנשה החיים כבר בישראל מספרים על קשיי קליטה, עוני והזנחה מצד הרשויות

על עליית "בני מנשה" מהודועריכה

על עליית "בני מנשה" מהודו כתבה מערוץ 10

אחרי 2700 שנות גלות, תיעוד עלייתם של כמה מבני שבט המנשה המגיעים לישראל מאת:רועי שרון

עוד חלק קטן מבני שבט המנשה אורז את המזוודות. במשך אלפי שנים הם חלמו על הארץ המובטחת ושמרו על המנהגים והמסורת היהודית. כעת, הם עוזבים הכל ועולים על אוטובוס קטן שיביא אותם לשדה התעופה ומשם לישראל. 2700 שנות גלות מגיעות לסיומם בתיעוד מיוחד בפרק הראשון בסדרה "יהודים אבודים"

עוד מכתבה - בשנים האחרונות עמלו בני שבט המנשה בשדות האורז ופרנסו את משפחתם בעבודה קשה, אך במשך כל הזמן הזה הם חלמו רק על מקום אחד, ירושלים. "עכשיו שנודע לנו שנבחרנו, אנחנו חסרי מילים ועדיין לא מאמינים שאנחנו בדרך לישראל", אומר אחד מבני משפחת טונגטונג שנבחרו לעלות ארצה.

חצי שעה לפני כניסת השבת, בני המשפחה מתכוננים להדלקת הנרות האחרונה בהודו. כל בני הקהילה יודעים היטב את התפילות ולהם אין שם ספק, הם יודעים שהם יהודים. משפחות של כוהנים מבצעות טקסי קרבן יהודיים בחג הפסח, זקני הכפר הולכים לשוק המקומי לרכוש חלות לפני שבת ומנהגים יהודיים רבים מתבצעים בקהילות הקטנות כבר אלפי שנים

על קליטת בני מנשה בעכועריכה

בשנתיים האחרונות נקלטו בעכו 240 איש מבני הקהילה, ולאחרונה אף הוצגה בעיריית עכו התערוכה "מעבר לסמבטיון" של הצלמת מיכל פתאל, שהביאה את סיפור עלייתם המרגש של בני המנשה והשתלבותם בחברה הישראלית בכלל ובעכו בפרט. כיום חיים בישראל 2500 בני מנשה מהם כ~1000 צברים, המתגוררים ממעלות שבצפון, דרך עפולה וקריית ארבע ועד שדרות שבדרום, כשמספרה הכולל של הקהילה נאמד כיום ב-8000 נפש.

חנוכה גם אצל בני המנשה במדינת מאניפורעריכה

בני משה מערוץ שבע דיווח ב-13 דצמבר 2009 חנוכה גם אצל בני המנשה במדינת מאניפור - "ארגון "שבי ישראל" פועל בכפרים של בני המנשה והקים להם מרכזים ללימודי יהדות, ובמקביל מסייע לאלה מביניהם המבקשים לעלות ארצה." ומוסיף:

"לאורך שנותיהם הרבות בגלות ועד לעידן המודרני, "בני המנשה" לא ידעו דבר על חג החנוכה וכמובן שלא חגגו אותו. הסיבה ההיסטורית לכך היא משום שאבותיהם הוגלו מארץ ישראל כ-560 שנה לפני האירועים ההיסטוריים שקשורים לחג החנוכה", מציין מיכאל פרוינד, יו"ר ומייסד ארגון שבי ישראל. בימים אלה ממתינים כ-7,300 בני הקהילה בכיליון עיניים להחלטת ממשלת ישראל להעלותם לארץ, ואנו מקווים שחלומם לעלות לישראל יתגשם במהרה בימינו.

תולדות העדהעריכה

הפרטים הידועים על מוצאם הם בעל-פה. אין לנו עדויות כתובות. בני העדה יודעים לספר על אירועים שקרו להם בעבר רק הודות לסיפורים שעברו מדור לדור. שכניהם כינו אותם בשם "עשרת השבטים". גם לתושבים נוספים באזור יש מסורת דומה.

מוצאםעריכה

מוצאם של בני מנשה מתחיל בשנת 722 לפנה"ס. לאחר כיבוש ממלכת ישראל על ידי ממלכת אשור הוגלו עשרת השבטים מהארץ. בני שבט מנשה נדדו מזרחה לכיוון הודו והגיעו עד לסין. בהיותם בסין, במהלך המאה ה-3 נהגו בהם באכזריות , כפו עליהם עבדות והם גורשו מהאזור. כאשר יצאו מסין, אבד או נגזל מהם "הספר הקדוש", ספר התורה שהיה מצוי בידם. במסורות ושירים עתיקי יומין, הם שרים על ה"כלב" או המלך הרשע שגזל מהם את הספר הקדוש [1]. מתקופה זו ואילך המסורת הועברה בעל פה. בהמשך הם הגיעו לאזור הררי בשולי הרי ההימלאיה, שם השתדלו לשמור על מורשתם. בסופו של דבר הגיעו למקומם הנוכחי מדינות מיזורם ומניפור אשר בצפון מזרח הודו.

המסורותעריכה

היות ועשרת השבטים יצאו לגלות בטרם נכתבה התורה שבעל פה הרי כל המסורת ההלכתית נשמרו על ידי "כוהני" העדה. הזהות היהודית נשמרה בהלכות, במנהגים, בשירים ובסיפורים .

לבני מנשה יש מסורת שבטית, לפיה הם צאצאי שבט מנשה. אך גם לתושבים אחרים במדינות מיזורם ומניפור בצפון-מזרח הודו יש מסורות לפיהם הם גם צאצאי בני ישראל. אליהו בירנבוים מספר כי באחת הפגישות עם ראש הממשלה של מדינת מיזורם הוא העיד בפנינו שידוע לכל שתושבי מדינתו הם צאצאי בני ישראל. שמות רבים של רחובות וחנויות באזור המגורים שלהם קרואים בשמות המציינים את הרקע של בני המקום כגון: ציון, ישראל, חברון ועוד. וכך, תושבי אזור מיזורם ומניפור, המונים כמיליון וחצי איש רואים עצמם כצאצאים ביולוגים של שבט מנשה.

בני מנשה נקראו בפי התושבים באזור סין ואחר כך בהודו "לו שי" , אשר בשפת המקום התרגום הוא: עשרת השבטים. בני מנשה קראו לעצמם לאורך הדורות "בני מנסיא" או מנסה או מנסיא פא (אבא מנשה) בשיבוש קל מבני מנשה. עד היום כאשר בני מנשה עולים לתורה בבתי כנסיות בהודו, הגבאי קורא: יעמוד משה בן מנשה, יעמוד אוריאל בן מנשה, יעמוד יצחק בן מנשה [1]. הם שמרו על המסורות המרכזיות של עם ישראל כמו יציאת מצרים וקריעת ים סוף. מסורות אלו מופיעות גם בשירים העתיקים של השבט.

מנהג קדום ונפוץ בקרב תושבי צפון-מזרח הודו וצאצאי שבט מנשה : " שבשעת רעידת אדמה או ברקים חזקים, אחד מבני הבית יוצא החוצה פונה לשמים ואומר: "ה' תזכור שיש כאן בנים שלך, בני מנסיא ותשמור על המקום הזה".

מנהגים בהווהעריכה

המנהג המיוחד להם הוא הקרבת קרבנות. מלבד זאת, הם שומרים על מצוות אחדות ביהדות, ביחוד את אלה שניתן לפרש אותן לפי התורה שבכתב, אפילו לחומרה.

תפקידי הכהניםעריכה

בני מנשה שמרו על אמונתם היהודית, הם האמינו בה' אחד, אמונה באלוקים שאיננו גוף ומשגיח על העולם. הם האמינו גם בחיים רוחניים לאחר המוות - העולם הבא.

ה"כוהנים" עסקו בתחומים הבאים: הקרבת קרבנות, לימוד והוראה וריפוי חולים. בכל כפר היה כהן, אשר בדרך כלל, שמו היה אהרון. לכוהנים היה מלבוש מיוחד הכולל שמלה, מעיל וכובע (מצנפת). לכוהנים החשובים יותר היה גם אפוד על החזה. למרות שבין הכוהנים לא היה מושג של כהן גדול, היו שני סוגי כוהנים, כהן פשוט ((Thlahpawi וכהן בכיר (Sadawt). העדה ייחסה לכוהנים מעין נבואה או כוח עליון. באמצע המאה ה-19, כאשר הגיעו מסיונרים נשרפו את בגדי הכוהנים [1].

לשלום החולה נהגו לשחוט גדי או תרנגול ולמרוח את דמו על אוזנו, גבו ורגליו של החולה, תוך אמירת פסוקים ותפילות. אם כל המשפחה הייתה חולה, הכהן היה מורח את הדם על פתח הבית ולא על גוף החולה. כאשר יצאו לדרך הכוהן נהג לומר מעין "תפילת הדרך": "הנה בני מנסיא יוצאים לדרך, הסתלקו הרוחות הרעות".

לפני זריעת חלקת שדה חדשה, הכהן היה מסמן את ארבע פינות השדה ומברך את הקרקע "אבינו שבשמים, אנו בני מנשה עדיין קיימים ובאים לעבד חלקה זו, אנא ברך אותה וסלק מעל דרכנו כל המזיקין וברך את יבולנו".

תפילת הכוהנים כללה את הקטע הבא: "ענני ענני הוי יה, ענני ענני השוכן בהר המוריה, ענני ענני השוכן בים סוף הידוע, ענני ענני השוכן בהר סיני, ענני ענני השוכן בהר ציון, אני הכהן הלוי ענני יה ענני".

מנהגי העדהעריכה

בני מנשה שמרו על מצוות ברית מילה. כאשר לא יכלו קיים את המצווה הם אמרו את ברכת הרך הנולד ביום השמיני ונתנו לו שם ביום זה. במקרים אלה, במקום ברית מילה , הכהן היה עושה "מילת האוזן" ומנקב את אזנו של התינוק כסמל להיותו מבני ישראל.

בתחום חיי המשפחה, בני מנשה שמרו על ייבום. גם דיני נידה נשמרו חלקית: האישה הייתה אסורה על בעלה. אך לאחר שהיא סיימה את ימי נידתה הייתה טובלת בנהר, ללא ספירת ימי טהרה.

נושא ייחודי במסורת של בני מנשה הוא קיוםערי מקלט בביתו של ראש העדה היה עמוד, שאם רוצח בשגגה היה נוגע בו היה ניצל מנקמת דם.

בדיני ממונות שמרו בני מנשה על דין התורה, כאשר גנב לא היה מסוגל להחזיר את הגנבה, הוא נמכר לעבד והתמורה שימשה לכיסוי הנזק.

בני מנשה הקפידו גם על שחיטה ועל אי אכילת דם.

שבת ומועדיםעריכה

בני מנשה שמרו על מנוחה ביום השבת. העבודה בשדה או בבית היתה אסורה ביום זה. שבתם של בני מנשה מלווה בתפילות, סעודות, עונג שבת ושמחה רבה. תפילת שחרית בשבת עורכת כארבע שעות וכל מילה נאמרת בקול (כמנהג הספרדים) ופיוטים רבים הופכים לשירים[1].

המועדים המרכזיים שנשמרו במסורת של בני מנשה היו:

  • חג הביכורים - Mimkut.
  • חג הסוכות - Pawlkut .
  • חג הפסח - Charkut , בחג הוקרב קרבן (הלנקל) והוא נאכל בלי לשבור את עצמותיו.

יום כיפור נשמר כיום של כפרה אחת לשנה.

לוח השנה של בני מנשה הוא על פי הירח: חג הפסח נחגג באביב, בחודש מרץ, ויש לכבודו מנהגים מיוחדים, שירים, וקרבנות של הכוהנים.

אחד השירים המוכרים בקרב בני מנשה לכבוד חג הפסח מתאר את המאורעות של החג: "עלינו לשמור את חג הפסח, מפני שעברנו את ים סוף בחרבה, בלילה עברנו בעמוד אש וביום בענן. האויבים רדפונו במרכבות והים בלעם ושמשו מזון לדגים וכשהיינו צמאים קבלנו מים מהסלע".

הקבורה עריכה

השמירה על מנהגי אבלות היא מאד משמעותית להבנת הרקע של בני מנשה, שכן כידוע בהודו אין בתי קברות והנפטרים נשרפים ומושלכים לנהר הגאנגס. אולם לא כן מנהגם של בני מנשה: מתי בני מנשה נקברו מאז ועד היום באדמה, לאחר שעברו טהרה. בני המשפחה יושבים שבעת ימי אבלות לאחר הפטירה.

הקשר עם ישראלעריכה

עמותה "שבי ישראל" העוסקת באיתור עשרת השבטים עוסקת ביצירת הקשר בין בני העדה לבין מדינת ישראל. בשלב ראשון, מדובר בשיבה פורמלית ליהדות אשר בסופה גיור כהלכה. בשלב שני, עלייה לישראל ומציאת מקומות מתאימים לקליטה. ולאחר מכן קיים מעקב צמוד במטרה לפתרון בעיות ייחודיות, כמו בעת פינוי משפחות מגוש קטיף.

גיורם בני מנשהעריכה

הרב הראשי, הראשון לציון , הרב שלמה משה עמאר חיווה דעתו באשר לייחוסם של בני מנשה ויחסם לעם ישראל לאחר ששלח ועדה של רבני למסע הבירור והחקר באזור מוצאם של בני העדה. לאחר שהוועדה הוועדה למדה מקרוב על מנהגיהם, שמעה עדויות ומסורות, הכיר הרב שלמה עמאר בשורשיהם היהודיים של בני שבט מנשה . אולם הוא קבע שהדרך להשיבם לחיק עם ישראל היא על ידי גיור מלא [1].

בית דין מטעם הרבנות הראשית יצא להודו על מנת לגיירם במקום מושבם . לצורך הגיור עצמו וגם לצורך שמירת טהרת המשפחה עד העלייה לארץ הוקמו מקוואות . בינתיים גם הוגברו לימודי היהדות .

באלול תשס"ו, הגיעו למיזורם שני הרכבים של בתי הדין המיוחדים לגיור. וכך התגשמה תפילתם ההיסטורית של בני מנשה: "אחינו הבכור יהודה ימצא אותנו ויחזיר אותנו חזרה לאחינו ולארץ ישראל". בתום תהליך ממושך של בירורים 218 מבני הקהילה השלימו את תהליך הגיור. לאחר קבלת מצוות בפני בית הדין, הגברים עברו בדיקת ברית והטפת דם ברית (רובם כבר היו נימולים), וגברים נשים וטף טבלו בפני שלושה כדין. בתום הטבילות והגיור התקיימו 36 חופות מקבילות[1].

תפוצת בני השבט בישראלעריכה

העלייה הראשונה של בני העדה הייתה בהתאם לחוק השבות ובשיתוף עם הסוכנות היהודית לאחר מכן הגיעו ארצה עוד 1,500 איש ואישה . הם עברו להתגורר ביישובים קהילתיים דתיים : בית אל, עפרה, קרית ארבע. עשרות משפחות פונו מגוש קטיף לאזור התענכים - אשר הועדף עליהם עקב היותו בתחום נחלת שבט מנשה. בני העדה משתלבים בלימודים, בעבודה, בצבא ובחברה . חלק מבניהם לומדים בישיבות וכמה מבני העדה אף הוסמכו לרבנות .

עוד 7,000 מבני העדה נמצאים עדיין בצפון מזרח הודו וממתינים לעלייתם למדינת ישראל . בינתיים, בהודו הם בטיפולה של אגודת "שבי ישראל" שהקימה באזור מרכזיים חינוכיים המשמשים כמרכזיים קהילתיים. במרכזים פועלים גן ילדים, שיעורי תורה לצעירים ולמבוגרים, תפילות שבת ועונג שבת. במסגרת פעילות זו עוברים בני הקהילה הכנה לקראת חיי היום-יום במדינת ישראל.

קבוצות נוספות הגיעו לכרמיאל בגליל. בשנת 2007 הגיע קבוצה גדולה והם נקלטו זמנית במושבה פרדס חנה.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • על גדת הסמבטיון, מסע בעקבות צאצאי שבט המנשה, הלל הלקין, הוצאת כנרת זמורה-ביתן

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שוליים עריכה

  1. 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 מקור:אליהו בירנבוים
  2. המחבר מציין: "המאמר נכתב לאחר מספר ביקורים בצפון-מזרח הודו, מקום מושבם של בני מנשה, קבלת עדויות מזקני העדה, ראיונות רבים וקריאה ומחקר בחומר רקע שנכתב בנושא זה"

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית