Fandom

Ventura Daniel Wiki

בסתר רעם

7,306דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ערך זה נכתב במקורו על-ידי דניאל ונטורה בויקיפדיה העברית

בסתר רעם - הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה הוא ספרה של אסתר פרבשטיין, היסטוריונית חרדית, ראש הקתדרה להוראת השואה במכללה ירושלים. היא נחשבת חלוצה בתחומי מחקרה: השואה מנקודת-מבט חרדית.

שמו של הספר מקורו מפסוק מספר תהילים:"בַּצָּרָה קָרָאתָ, וָאֲחַלְּצֶךָּ; אֶעֶנְךָ, בְּסֵתֶר רַעַם; אֶבְחָנְךָ עַל-מֵי מְרִיבָה סֶלָה." (פ"א,ח') בו נרמז כי גם בימי הסתר פנים, שעת ניסיון ומבחן לעם ישראל, נאחזו באמונה הדתית.

הספר כולל שבעה שערים הכוללים: סקירה היסטורית על השואה, על ההלכה והחיים באותם הימים ועל התאוששות שארית הפליטה.

השואה בראיה היסטוריתעריכה

בפתח הספר באה פיסקה אשר הציגה כיצד נודע לראשונה על ההשמדה ההמונית של היהודים בפולין:

ב-20 בינואר 1942 הקיש יהודי נבעת ונפחד מאימה על דלתו של הרב בעיירה גרבוב בפולין המזרחית:
"מי אתה ?" שאל אותו הרב, והוא ענה:
רבי, יהודי מהעולם הבא..."

הוא היה אחד היחידים אשר הצליח להימלט ממחנה המוות חלמנו, כ-30 ק"מ מצפון מערב לעיר לודז'. היה זה מחנה ההשמדה הראשון שהוקם על ידי הנאצים שבו בוצעה השמדה של יהודים באמצעות גז.

למרות שהבורחים מסרו עדויות על תהליך הרצח, לפרטי פרטיו, לא האמינו להם. העדים סברו שרק התיאור המפורט יצליח לשכנע את השומעים. התיאור שהיה מפיהם היה רחוק מכל תפיסה אנושית. המידע הראשוני מהנמלטים מההשמדה הגיע לרב המקומי, תועד והועבר הלאה בדרכים שונות מתוך מודעות לחשיבותו. בחלקו אף הגיע - בקיץ 1942 - ללונדון ולניו יורק . המסרים הדגישו ללא הרף: "אין זן גלות סתם, הגרמנים מוציאים להורג בדרך שלא נשמעה כמותה בדברי הימים" . הרבנים ניסו להעביר מידע זה לקהילות באזורם, לראשי היודנראט שיפעלו אצל ראשי הצבא ההגרמני ולהנהגת יהדות פולין בעיר הבירה וורשה. אך כולם לא האמינו, בוורשה סברו כי זה יחול רק על אזור ליבוב ובכלל "השכל הישר האנושי לא היה יכול להבין זאת".

הפרק הבא בספרה עוסק בהתנהגות המנהיגים החסידיים. נושא שהיה מוקד לפובליציסטיקה: האם הם נטשו את עדתם בימי השואה ? בספר מפורט סיפורם של שלושת ה אדמור"ים שניצלו: אברהם מרדכי אלתר - האדמו"ר של חסידות גור, אהרן רוקח האדמו"ר מחסידות בלז ויואל טייטלבוים האדמו"ר של חסידות סאטמר.

אסתר פרבשטיין הציגה את הרקע הנותן הסבר ל"הצלתם" או "בריחתם" - הכול לפי דעתו של הכותב. החסידים רחשו להם הערכה, אימון ואהבה והיו מוכנים כי יצילו על עצמם על-מנת לשמור על רציפות החסידות. בנוסף לכך, הם היו ב"מוקדי העדשה הגרמנית" אשר באה לידי ביטוי בתאוות ההתעללות והרצח כלפיהם. היא מציינת כי רוב הניסיונות להציל את האדמור"ים לא יצאו לפועל כי המנהיגים סרבו לעזוב את קהלם.

הלכה בשואהעריכה

חוקרי השואה בקשו לבחון באיזה מידה נשמרו עקרונות ההלכה בימי מבחן אלה. השאלה ההלכתית הייתה האם הפעולות שיש לנקוט הן בגדר שמירה על פיקוח נפש ואז על האדם בישראל היה לסכן את חייו, חוץ מאשר בשלושת מקרים המובאים במקורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. או, ניתן לקבוע שמדובר ב"שעת שמד" שבה המטרה של הגרמנים הייתה לעקור את דת ישראל ואז אין לשנות אף מנהג - אפילו לא את הלבוש - ובל מקרה יש לנהוג בהתאם להנחייה יהרג ואל יעבור שאין לעבור עליהם בכל מקרה. ככל שהתבררה המדיניות הנאצית הרבנים הגיעו למסקנה כי מדובר ב"פיקוח נפש" ואפשר לדחות קיום מצוות בהווה במטרה לשמור על קיומו של עם ישראל בעתיד. כך , למשל, הותרו אכילת מאכלות אסורים, עבודה בשבת וחמץ בפסח.

סוגיה הלכתית קשה, שנדונה בספרה היא, הייתה עד כמה יש משקל לכלל ש"כל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" ‏‏[1] - האם לשם הצלתה של נפש, כולל תחנוק יש לסכן משפחה או ציבור. ואם מותר להציל את רוב הציבור על-ידי הסגרת חלקו לגירוש או השמדה. מחברת הספר מחלקת את הנושא לשלושה חלקים:

  1. סוגיית "מסירה" של יהודים לידי הגרמנים. זאת על הרקע המודעות למוֹ‏סֵר במסורת ישראל.
  2. דיני קדימה בהצלה. האם מקומו של תלמיד חכם הוא תמיד בראש - כפי שמובא במקורות אחדים.
  3. סיכון עצמו וסיכון אחרים במעשה הצלה. עד כמה ניתן לסכן את החיים למען מעשה הצלה.

מקרים אחדים הוצגו בספר והמסקנה הייתה כי יחד עם מתן ההיתרים נשמרה הדאגה כי האדם לא יאבד את צלמו היהודי-מוסרי הבסיסי.

בשולי נושא ההצלה עלתה השאלה האם יהודי רשאי להתחזות כנוכרי עד אשר תעבור הסכנה לחייו. האם מעשה מעין זה הוא למעשה כמו המרת דת או "עבודה זרה". התופעה לא הייתה רחבה שכן האוכלוסייה המקומית לא עודדה זאת. סוגיה מיוחדת הייתה הניסיון להציל את הילדים אפילו בסיכון של המרת הדת. בכל מקרה, רק מיעוט יכלו להיעזר בדרך זו לשם הצלתם.

החלק האחרון בשער על ההלכה בשואה ריכז שאלות שנשאלו רבנים על-ידי הציבור. עיקר השאלות עסקו ב"מאכלות אסורים": עד כמה ניתן לגלות גמישות בהגדרתם, מתי אפשר להשתמש בהם ואפילו איזה ברכות יש לברך לקראת אכילתם. סוגיות אחרות עסקו בגילוח הזקן כפי שנדרשו, החובה היומית להניח תפילין ושאלה קריטית במיוחד עד כמה יש לשמור על עניני הקבורה. לשאלה האחרונה הייתה השלכה גם למקרי ההתאבדות שקרו באותה עת: האם יש להתייחס בחומרה לתופעה (כמו בהלכה) או בהבנה לאלו הנוהגים כך - בהתחשב במצב.

המשפחהעריכה

הדיון בפרק זה נסב על הנושא: מדוע אנשים חפצו לבוא בברית נישואים, למי היה עניין להעמיד משפחה באותם הימים. מובא דיון רבני משנת 1940 לפיו הועלה לדיון כולל את שאלת קיום הנישואים כלל. למעשה הייתה תופעה של נישואים חפוזים - רבים היו אלה - בעיקר צעירים - אשר באו בברית הנישואים. החשש של הרבנים היה להתעוררות תופעת העגונות במקרים אחרים בטקס הנישואים נכתב גם גט על תנאי. סוגיית ה"עגונות" הייתה נושא חשוב לדיון הלכתי לאחר השואה, כאשר לא נודע מה עלה בגורל בני הזוג. עקרונות הפסיקה התבססו על ההלכות הבאות:

  1. יוצא להורג - מצבו של אדם שהמלכות גזרה עליו דין מוות.
  2. מים שאין להם סוף - מצב שבו הסיכוי כי האדם יישאר בחיים הוא נמוך.
  3. עיר שכבשוה כרכום (צבא כיבוש) - ואז ניתן להניח שלא נותר בה איש בחיים.
  4. אבד זכרו - עברה תקופה ארוכה ולא נשמע דבר מבן הזוג.

הרבנים סברו גם לאור ההפקרות הצפויה באותם הימים, עדיף כי הנשים לא יהיו בגדר אשת איש, אשר המגע עימן הוא איסור לפי הדיבר לא תנאף. נימוק נוסף היה שהגרמנים סגרו את מקוואות הטהרה וממילא תיפגם טהרת המשפחה. וכך נוצרה התופעה של "נישאים ללא רב".

בתום השואה, כאשר התברר מימדי האסון, העמיקה תחושת הבדידות והחל "מבול של חתונות". באזור ברגן בלזן התקיימו 3,000 חתונות ונולדו 2,000 תינוקות‏‏[2].


חיים בשני מעגליםעריכה

הפרק עוסק בהתמדה של היהודים בתקופת השואה לשמור על מנהגי התפילה. אמנם יש עדויות כי תפילה בציבור הייתה אירוע מחתרתי ומסוכן, שהיה מועד להתערבויות תמידיות ולהתנכלויות. יחד עם זאת, התברר כי הגרמנים אפשרו התכנסויות לתפילה או העלימו עין מהן. ההשערה היא שהדבר נעשה כאשר המטרה הייתה להשיג אוירה של רגיעה ואשליה, כאשר חיי היום-יום בגטו נכנסים למעגל של שגרה. בגטו וורשה נאסרו התפילות ב-20 פברואר 1940 בתואנה של סכנת [[מחלה|מחלות] מדבקות. ראש היודנראט בגטו, אשר הצטווה לפרסם הזהרה על כך כותב כי יש בעיר למעלה מאלף מניינים.

אסתר פרבשטיין עמדה על תופעה נלות: חיבורן של תפילות חדשות. בתפילה שחוברה בורשה נאמר:

ריבונו של עולם, האזינה לקול בכיינו ולאנקת ליבנו והושיענו ממצוקתנו הגדולה...
אנו בני אברהם יצחק ויעקב, נרדפים ומעונים ומובלים כצאן לטבח,
מגינם של המובלים בשבי...
המצא להם חיות למען יזכו לשוב אל משפחותיהם

מן התפילות עולה הדאגה לנשלחים מהגטו וחוסר ודאות לגבי גורלם, מצוקת קיום קשה וקריאה לישועה ניסית. התפילות היו מרכיב חשוב בחיי היהודים במחנה אושוויץ: נכתבו ספרי תפילה, נערכו תפילות בציבור ונעשה כל מאמץ מנת להתמיד בהנחת תפילין.

עם שחרור היהודים מהמחנות הייתה הדרך לשיקום הגוף והנפש ארוכה. בתהליך זה היה לתפילה מקום חשוב. בית הכנסת המאולתר היה למרכז החיים הדתיים.

בחלקו השני של השער עוסקת המחברת במועדי ישראל בצל הכיבוש הנאצי. הם ידעו את המועדים וכיוונו את הפעילות הדורסנית כלפי היהודים דווקא למועדי ישראל. לדוגמא, היא סוקרת את מה שהתרחש בפורים בוורשה. הסתבר כי הגרמנים היו ערוכים בייחוד ביום זה לפגוע ביהודי העיר.

הגותעריכה

אם הרוגי השואה כונו בספרות המסורתית :"הקדושים" , "מקדשי השם" הרי בתום מלחמת העולם השנייה זכו לכך שייקראו :"צאן לטבח" - ביטוי לחוס הערכה, מוות חסר משמעות, פסיביות ותמימות. בשנות ה-60 למאה הקודמת הוחל ליחס את המושג "גבורה" לא רק ללוחמים מזוינים. נכנס לשימוש המושג "קדושת החיים" בתור מאפיין לתגובה היהודית לשואה. היה מקום לקידוש המשך הקיום של היהודי במקום המוות על קידוש השם. הרבנים הצביעו על כך כי הרצון להישאר בחיים היה מניע חזק. אם מטרת הגרמנים הייתה השמדה הרי היהודים דווקא יילחמו על זכות קיומם.

נכון כי היהודים כאשר עמדו על שפת ההשמדה, התכוונותם היה למות על קידוש השם. היו לכך ביטויים בפומבי על-ידי הכרזת שמע ישראל ושירת אני מאמין - עד למותם. הדוגמא של רבי עקיבא שימשה למופת באומרו:"ואהבת ... אפילו נוטל את נפשך". החוקרת שמה לב לתופעה כי, לעיתים , ההליכה אל תאי הגזים ובורות המוות של המוני ישראל לוותה ש"שתיקה גדולה". הם לא נתנו ביטוי חיצוני למצוקה. הרבנים ראו בזה אקט של קידוש השם ללא התרסה.

פרק שלם היא מקדישה לספר אש קודש אשר מחברו קרא לו חידושי תורה משנות הזעם ת"ש - תש"א - תש"ב. הספר כולל את דרשותיו של האדמו"ר מפיסצ'נה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא, בפני חסידיו בגטו ורשה, בעת השואה.

שארית הפליטהעריכה

המושג שארית הפליטה כלל את היהודים שנותרו בחיים לאחר מלחמת העולם השנייה בגטאות ובמחנות ריכוז, אשר כונו לאחר מכן מחנות עקורים. לקבוצה הייתה זהות, אשר נבעה מחוויות ותנאי החיים שהתהוו לאחר שחרורם על-ידי צבאות בעלות הברית. מספר נאמד עד 200,000.

המונח עקורים הוגדר בספרה של אסתר פרבשטיין :" עקורים מן הגולה ומן המולדת. עקורים מחיי אבותיהם ששקעו, ומכל הווי של בית אנוש העומד עלי אדמות. עקורים מאמונה באדם, בחסד לאומים וביד אחים...עקורים משמותיהם ומשפחותיהם ומקצועותיהם וענייניהם והשקפותיהם ומזגיהם ורצונותיהם. עקורים מטוב ורע. עקורים מאתמול וממחר. עקורים מתוך תקוה ‏‏[3]. בספרה היא בוחנת באיזה מידה עולם האמונה סייע בשיקום הרוחני של שארית הפליטה.

לוחות ושברי לוחותעריכה

היו הכינויים שנתן אחד הרבנים לרעיו לסבל אשר הגיעו לגאולה: המורשת הדתית נשארה בחלקה שלמה ובחלקה סדוקה. פרבשטיין בדעה כי המוסכמה כי השואה עקרה את האמונה באלוקים מקורה באלו אשר כבר היו על סף נטישת האמונה. במחנות הריכוז הייתה דבקות בשמירת המצוות ו"אנשים תמימי אמונה המשיכו גם בגהינום לדבוק באמונת אבותיהם". היא מציינת את יהדות הונגריה בתור הגרעין המרכזי אשר חיזק את האמונה בדת.

עם זאת, החוקרת אינה מתעלמת מתופעות רפיון האמונה וחיי דת. והיא מונה אבע תהליכים אשר הביאו לכך:

  1. תוצאות השואה.
  2. תהליכי חילון שהחלו בין המלחמות.
  3. מצבים שנוצרו עם הלם השחרור.
  4. השפעת תנאי החיים והאווירה במחנות העקורים.

מנהיגות רוחנית במחנות העקוריםעריכה

עם השחרור הסבתר כי כמעט לא נותרו רבנים. אחד מרבני ליטא רשם ביומנו:"נותרתי יחדי מרבני ליטא". הסיוע הגיע מהרבנים הצבאיים בצבא הבריטי ואלו שבאו עם צבא ארצות הברית. מבין האחרונים היה מספר רב מהם מהתנועה הרפורמית ןמהיהדות קונסרבטיבית. חלק מהם כבר נולדו בארצות המערב. ובעיקר, תפקידם היה לשרת את החיילים. ובכל זאת תרומתם לשארית הפליטה הייתה רבה.

הרבנים הצבאיים עסקו בסוגיות הבאות: קבורה נאותה לנפטרים, הקלה בשגרת חייהם היום-יומית, הגשת עזרה פיזית ושיפור תנאי החיים,עידוד הארגון העצמי וסיוע ראשוני בתהליך השיקום הרוחני. הם פעלו בקרב שארית הפליטה תקופה קצרה אך גורלית ביותר: ששת החודשים הראשונים לשחרור. אחריהם הגיעו למחנות רבנים אורחים אשר תרמו לשיפור המורל.

תחומי הפעילות החשובים של הרבנים נשארה:

  • ארגון החיים הדתיים
  • הקמת תשתית לחיי היום-יום, כמו חידוש האפשרות לאספקת מאכלות כשרים.
  • ארגון מערכת החינוך הדתי.

תיעודעריכה

הפרק האחרון בספר עוסק בסוגי התיעוד הקיימים בחקר השואה: יומנים, ספרות זכרונות ותעודות שנמצאו.

הערות שוליים עריכה

  1. [1].‏
  2. ‏ המקור:עמ' 300 - לא צוין שם לאיזה תקופה‏
  3. ‏דר' עזריאל קרליבך הצופה 14 פברואר 1947‏

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית