Fandom

Ventura Daniel Wiki

ברכת הגומל

7,387דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

הרב רא"ם הכהן הסביר: על מה מברכים הגומל? בגיליון שבת בשבתו לפרשת ויצא תש"ע

שאלה: מה היא הגדרת הסכנה שבגללה חייבים לברך ברכת הגומל? הרי כמעט בכל מצב שבו האסון לא התרחש יש פער בין התחושה האישית, שמבקשת להודות ובין הניתוח האובייקטיבי לפיו גם אם היה האדם במצב מסוכן - כלפיו עצמו לא התממשה הסכנה.


יסודות הדין עריכה

מקור דין ברכת הגומל הוא בגמרא בברכות (נד,ב): "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא". נחלקו הפוסקים האם הארבעה המנויים בגמרא חייבים להודות בכל מקרה (למשל: בכל מסע ימי) או רק במקרה ונוצרה מציאות ספציפית של סכנה (למשל: סערה בים). הראב"ד בספר המנוחה (עמ' שלח) סובר שמדובר רק כשארעה סכנה וכן מובא בשם "יש מי שאומר" במאירי וכך סובר גם יד-המלך (ברכות י,ח) אולם פשטות דברי רב האי גאון (מובא באוצה"ג), הרמב"ן בתורת האדם, המאירי ושאר הראשונים שארבעת המקרים האלו חייבים בברכה גם ללא סכנה. וכך הכריע מרן החפץ-חיים בביאור-הלכה (ריט).

ביחס לחולה, מובאת בטור מחלוקת ראשונים האם דווקא חולי של מכה של חלל וכדומה או כל חולה. הרמב"ן בתורת האדם ותלמידו הרשב"א בתשובה (פב) סוברים שבכל חולי; הר"ר יוסף (מובא בתוספות) כתב שדוקא חולה שנפל למיטה; הראב"ד סובר שרק מכה של חלל. בשו"ע (ריט,ח) פסק "בכל חולי צריך לברך... כל שעלה למטה וירד" על כך כתב הרמ"א "י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל".

כן נחלקו הראשונים האם הולכי מדברות בדווקא או שכל הולכי דרכים וכך מובא בשו"ע (שם,ז): "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים; ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה".

סכנות אחרות עריכה

נחלקו הראשונים האם ברכת הגומל נאמרה רק בארבעה המוזכרים בגמרא או גם בכל אירוע של סכנה. בבית-יוסף מביא מהאבודרהם בשם ה"ר שם טוב פלכו בשם התוספות שדוקא הארבעה המוזכרים בגמרא חייבים לברך. לעומתם הריב"ש (שלז) הכריע שבכל מקרה של סכנה מברכים הגומל, וכך הכריע השו"ע: "הני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל..." אולם מרן גם סייג "וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות". בניגוד להסתייגות זו כתב המ"ב על אתר: "והאחרונים כתבו דהמנהג כסברא ראשונה וכן מסתבר".


הגדרת סכנה עריכה

ברם השאלה היא מה מוגדר כסכנה? המהר"ל בנתיב העבודה (יג) כתב: "אף אם רדפו אחריו בחרב ונמלט, אין זה מהארבעה אשר צריכים להודות... כי אם על ד' דברים וזהו... אבל דבר אחר שלא היה בצרה, רק שלא בא עליו צרה, אינו בכלל הארבעה שצריכים להודות". על פי דברים אלו מביא הרב שילה רפאל זצ"ל (תחומין,י) שהגרש"ז זצ"ל הכריע שאדם שקם ופינה את מקומו על הספסל לקשיש ממנו ואח"כ הקשיש נפגע מפיגוע חבלני אינו מברך הגומל. אולם אין ספק שקשה מסברה על דברי המהר"ל שרק אם האבן פגעה או שהחרב הגיעה אליו צריך לברך הגומל. האם אדם שהיה בפיגוע וכדורים שרקו מכל עבר אינו מוגדר כאדם הנמצא באחד מארבעת המקומות? ואכן מסתברת דעתו של הרב יאיר שחור שליט"א (תחומין,יא) שפשט הריב"ש שהוכרע בשו"ע נוגד את ההגדרה של המהר"ל שיש צורך שהאבן תפגע. ברם אדם שלא היה כלל בסכנה בוודאי מסתברת דעתו של הגרשז"א שאין לברך הגומל על פי המהר"ל.

היות שישנם מצבים רבים שבהם לא ברורים הגבולות בין המקרים השונים, נלענ"ד שאכן ההגדרה אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית, וכך שמעתי לפני שנים רבות ממו"ר הרב אהרון ליכטנשטיין שליט"א ששמע ממו"ר הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל.

הלכה יומיתעריכה

הלכה יומית פסקי המרן עובדיה יוסף

ההלכה מוקדשת לרפואה שלימה לבן שלום ראובן בן דניאלה עדינה הי"ו הוקדש ע"י משפחתו

תקנו רבותינו, שמי שאירע לו איזה דבר שיש בו קצת סכנה, עליו להודות להשם יתברך על הטובה אשר גמלו, בפני עשרה אנשים מישראל. וכפי שנבאר.

בגמרא במסכת ברכות (נד.), אמר רב יהודה אמר רב, ארבעה צריכין להודות (כלומר, לברך הגומל), יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית באסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.


ואמרו בגמרא, מאי מברך?, (כלומר, הודאה זו מה היא), "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". וכתב מרן בבית יוסף (סי' ריט), שפירוש הברכה כך הוא: הגומל לחייבים טובות, כלומר, אף לאותם שהם חייבים, דהיינו שהם רשעים, (שכן תרגום רשע בארמית הוא חייב, בבראשית יח), עם כל זה, גומל להם טובות, וגם אני כאחד מהם, שאף על פי שאיני הגון גמלני כל טוב.

וצריך לברך ברכת הגומל בפני עשרה אנשים מישראל, ושניים מהם, צריך שיהיו תלמידי חכמים, שנאמר, וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, ואין "קהל" בפחות מעשרה (כמו שאמרו בפסחים סד.), ומיעוט "זקנים" שהם התלמידי חכמים, שניים. ואם אין שם תלמידי חכמים, לא ימנע מלברך משום כן, שאין זה לעיכובא (כלומר, אין דין זה, שיהיו שם תלמידי חכמים, מעכב את הברכה), אבל העשרה הם לעיכובא, שאם אין שם עשרה, לדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, לא יברך. וטוב שיברך בלי שם ומלכות. (כלומר, יאמר, "ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב").

ומנהג טוב לומר קודם הברכה "אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", ואחר הברכה השומעין עונים "אמן" ומוסיפים, "צור אשר גמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב לעד נצח סלה".


ברכת הגומל לחולה שנתרפא עריכה

שאלה: מי שהיה חולה בשפעת וכדומה, ולא היה בכלל סכנה ממש, רק נחלה עד שנאלץ לשכב במטה, האם צריך לברך הגומל?

בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי, כי ארבעה חייבים בברכת הגומל, ואלו הם: יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית באסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.

ובענין מה שכתבנו שחולה שנתרפא צריך לברך הגומל, כתב הרמב"ן בספר תורת האדם, "לענין ברכת הגומל לחולה שנתרפא, לאו דוקא בחולה שיש בו סכנה, אלא כל שעלה למיטה, צריך להודות בברכת הגומל, שכל שעלה למיטה דומה למי שהעלוהו לגרדום לידון, שצריך פרקליטים (סנגורים) גדולים להנצל, וברחמי הקדוש ברוך הוא הזמין לו פרקליטים טובים על ידי מצות ומעשים טובים שעשה. עד כאן. וכן כתב הרשב"א בתשובה, ועוד מרבותינו הראשונים. ורבינו המאירי הביא דעת האומרים שאין צריך לברך הגומל אלא חולה שיש בו סכנה, וכתב, ואין אני מודה בכך, אלא כל שעלה למיטה וירד מברך הגומל, שהרי הוא כמי שהעלוהו לגרדום לידון.

ולענין מעשה פסק מרן השלחן ערוך (סימן ריט סעיף ח): על כל חולי צריך לברך הגומל, אפילו אינו חולי של סכנה, אלא כל שעלה למיטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום. והרמ"א בהגה כתב, ויש אומרים שאינו מברך אלא על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל, וכן נוהגים באשכנז. עד כאן. ובאמת שאף למנהג האשכנזים, יש אומרים שעל כל חולי שנאלץ לשכב במטה, צריך לברך הגומל.

והמנהג פשוט אצל הספרדים ובני עדות המזרח לברך הגומל על כל חולי אף על פי שאין בו סכנה, ובלבד שהיה מרותק למטה בחוליו.

ולסיכום: מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, שכל מי שהיה חולה, עד שנאלץ לשכב במיטה, כאשר יבריא מחוליו, צריך לברך ברכת הגומל בפני עשרה מישראל.


דין הנשים בברכת הגומל עריכה

באחת ההלכות הקודמות ביארנו באופן כללי כי ארבעה חייבים בברכת הגומל, ואלו הם: יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית באסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.

נשים, אף הן חייבות בברכת הגומל, שהרי דבר פשוט הוא שאין שום חילוק ביו אנשים לנשים, שהכל חייבים להודות לה' על הטוב אשר גמלם. וכן פסק גם הגאון רבי משה פיינשטיין, ועוד.

וכתב הרב בעל כנסת הגדולה, (הוא הגאון רבינו חיים בנבינשתי, תלמיד מהרימ"ט, מגדולי האחרונים לפני כארבע מאות שנה,) תמה אני על מנהג העולם שנהגו שאין נשים מברכות ברכת הגומל. ויראה לי, שמנהג בטעות הוא, שכיון שברכת הודאה היא זו, מי פטר את הנשים מברכה זו, ואף שצריך לברך בפני עשרה (כמו שביארנו), ואין כבודה של אשה לעמוד בפני עשרה אנשים, שכל כבודה בת מלך פנימה, אין טענה זו פוטרת את הנשים מברכה שנתחייבו בה. ועוד שהרי אפשר לאשה שתעמוד בעזרת הנשים ותברך הגומל וישמעו האנשים שבבית הכנסת שלהם.

ועל פי זה כתבו כמה פוסקים, שהמנהג הנכון הוא שתלך האשה לבית הכנסת ותבקש על ידי בעלה או שלוחה, להודיע לגבאי בית הכנסת שיאפשרו לה לברך ברכת הגומל בזמן העליה לתורה, ועונים הקהל לברכתה. אך שלא בפני עשרה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמכיון שלדעת מרן השלחן ערוך אין לברך ברכת הגומל אלא בפני עשרה מישראל, אין לברך אלא בפני עשרה, וכאמור.

היולדת, אחר שבעה ימים ללידתה, הרי היא ככל חולה שנתרפא שחייב בברכת הגומל, ועל כן כל יולדת צריכה שתברך ברכה זו בפני עשרה מישראל. ורשאית לברך בביתה כאשר יש שם עשרה אנשים, או אם נולד לה בן, תוכל לברך בזמן סעודת ברית המילה, וכן אם נולדה לה בת ועשו לכבודה "זבד הבת" וכדומה, תברך שם, ויענו כל הקהל לברכתה. (ואין לאשה למנוע עצמה מלברך ומלהתפלל ומלקיים את המצוות שלא בזמן טהרתה).

דנו הפוסקים אם יש לברך ברכת הגומל בלילה, כי יש אומרים שכיון שהמנהג לברך אחר קריאת התורה, אף לנשים אין לברך בלילה אלא ביום. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, כי המנהג פשוט אצלינו שנשים מברכות ברכת הגומל בליל ברית יצחק (לילה שקודם המילה), שעורכים מסיבה קטנה בבית היולדת לעשרה מישראל המקורבים למשפחה, והאשה נצבת לפניהם ומברכת ברכת הגומל. לפיכך במקום צורך, יש להקל לברך ברכת הגומל אף בלילה.

יורדי הים עריכה

שאלה: האם אדם שנכנס לים לצורך שחיה, צריך לברך הגומל בחזרתו לחוף? וכן, האם חיילים המשרתים בחיל הים, צריכים לברך הגומל בחזרתם לחוף?

תשובה:בהלכות הקודמות ביארנו, שארבעה חייבים בברכת הגומל, ואחד מאותם שחייבים בברכה זו, הם יורדי הים שבאו לחוף מבטחים. (וכעת נבאר פרטים בדין זה).

יורדי הים כאשר לא אירעה להם כל סכנה יורדי הים באניות, והם אותם המפליגים בים, חייבים בברכת הגומל, שלכולם תקנו חכמים ברכה זו. וכתב רבינו אברהם בן הרמב"ם בספר המספיק לעובדי ה' (הל' ברכות עמ' רנג) שהנוסעים באניות, אף על פי שלא אירעה להם שום סכנה בדרכם, ונסעו במישור, מכל מקום יברכו ברכת הגומל כשיגיעו לחוף מבטחים. וטעם הדבר, שמכיון שבכל כניסה לים יש סכנה קצת, לכן תקנו רבותינו לכל יורדי הים לברך ברכה זו, ללא קשר למה שעבר עליהם בהיותם נוסעים על הים.

בנסיעה לזמן קצר ואין בזה חילוק אם נסעו לזמן ארוך או שנסעו לזמן קצר, כמו שיש כיום הנוהגים להפליג לשם טיול באיזו סירה קטנה למשך כמה שעות, שבכל מקרה שנכנסו בעומק הים, עליהם לברך ברכת הגומל כשישובו לביתם.

בנסיעה האניה ממונעת בזמנינו יש שכתבו לדון, בהיות ובזמנינו אין הדבר מצוי כל כך שבאה סכנה ליורדי הים, שלכאורה יש מקום לומר, שאותם הנוסעים בים אינם צריכים לברך ברכת הגומל בשובם לחוף. שכן הדבר ברור, שלא תקנו רבותינו ברכה זו, אלא משום שבזמנם הנסיעה בים היתה בחזקת סכנה, ורבים מצאו את מותם בנסיעה כזו, אבל בזמנינו שנסיעה בים אינה מסוכנת כלל, לכאורה אין מקום לברכה זו.

אולם למעשה כתב הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק בשו"ת אורח משפט (סי' מה), שאף בזמנינו שהאניות גדולות מאד, ונוסעות על ידי מנוע של אש, ואין הסכנה מצויה כל כך, אף על פי כן העולה ממנה צריך לברך ברכת הגומל, כי מאחר וגזרו רבותינו ותקנו לנו ברכה זו, אפילו אם יתבטל טעם התקנה, התקנה עצמה לא בטלה, ככל מצוות דרבנן, שכאשר בטל הטעם, התקנה אינה מתבטלת. ובפרט יש לומר כן בנדון זה, שטעם התקנה שייך קצת אף בזמן הזה, כיון שעל כל פנים יש איזה חשש סכנה בכניסה לים אף בזמנינו. ובפרט שדין זה מפורש בפסוק (בתהלים קז). אלא שאין לברך ברכת הגומל אלא כשיגיע הביתה, שיצא לגמרי מכלל סכנה. וכן פסק הגר"מ פיינשטיין, ועוד.

נסיעה בנהרות שאינן מלוחיםעריכה

וכל זה הוא בין אם נסעו בים המלוח, ובין אם נסעו בנהרות, שכל מקום שיש אפשרות לטבוע שם, (כלומר שאין המים רדודים מאד), חייבים העולים ממנו לברך ברכת הגומל.

אולם הגאון המשנה ברורה (ריש סימן ריט, בביאור הלכה) כתב, שיש לדון בנהרות שלנו, שאינם מסוכנים כל כך כמו הים המלוח, שיש לומר שאין לברך כשיוצאים מהם ברכת הגומל. והעלה, שלמנהג הספרדים המברכים ברכת הגומל גם לאחר נסיעה (ברכב או ברגל) מעיר לעיר (כמו שנבאר) אף על פי שלא מצויה שם סכנה כל כך, יש להם לברך גם על הפלגה בנהרות, אבל למנהג אשכנז, שאין מברכים אלא על נסיעה ממדינה למדינה, אין לברך, אלא על הפלגה בים המלוח. והביא דבריו מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א.

השוחה בים ללא אוניהעריכה

ועתה לנדון השאלה: כתב הגאון מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, ודע, שהשוחה בים, ואפילו בים כנרת שהוא סמוך למקום ישוב, ואפילו יש שם מציל באופן קבוע, אף על פי כן דינו כיורדי הים, שהרי כמה פעמים אירעו שם אסונות וטבעו בים.

רצונו לומר, שאפילו השוחה בים, ללא אוניה או סירה, דינו כידן יורדי הים, שבבואם לחוף, עליהם לברך ברכת הגומל בפני עשרה בני אדם.

מלחים וימאים וחיילים המשרתים בחיל היםעריכה

המלחים והימאים, ובכלל זה חיילים המשרתים בחיל הים, אחר שקבלו חופשה, ואפילו למספר ימים, עליהם לברך ברכת הגומל כשישובו לביתם, אף על פי שבדעתם לחזור להפליג בים בתום ימי החופשה. וכן הדייגים, שלפי מלאכתם הם נכנסים בעומק הים כדי לדוג דגים, יברכו בכל שבת ברכת הגומל.

ולסיכום: כל הנכנס לעומק הים, בין אם עושה זאת באוניה גדולה, ובין אם עושה כן בשחיה בידיו בלבד, עליו לברך ברכת הגומל בחזרתו לחוף מבטחים, בפני עשרה בני אדם כאשר נתבאר כבר. ואין חילוק בזה, אם המים מלוחים או מתוקים, כגון בים כנרת, שבכל מקרה ששייכת שם סכנת טביעה, דין הנכנס לאותם המים כדין יורדי הים שתיקנו להם רבותינו ברכת הגומל בחזרתם לחוף מבטחים/

הולכי דרכים עריכה

בהלכות קודמות ביארנו, כי ארבעה חייבים בברכת הגומל (שיש לברכה בפני עשרה), ואחד מאלו, הם הולכי מדברות כשיגיעו למקום מושב בני אדם. וכעת נבא לבאר דין זה.

בתלמוד ירושלמי, במסכת ברכות (פ"ד ה"ד) אמרו, כל הדרכים בחזקת סכנה. כלומר שבכל דרך שאדם הולך מעיר לעיר יש שם סכנה. ומכאן לכאורה עלינו ללמוד, כי לא תקנו ברכת הגומל דוקא להולכי מדברות ממש, ששם הסכנה שכיחה ומצויה ביותר מפני ליסטים וחיות רעות וכדומה, אלא בכל דרך שאדם הולך מעיר לעיר (כי בודאי אין הכוונה שבכל הליכה יש סכנה), כאשר יגיע למקום מושב בני אדם, עליו לברך ברכת הגומל.



אלא שהרא"ש בפרק הרואה (סי' ג) כתב, שבאשכנז וצרפת נוהגים שאין מברכין כשהולכים מעיר לעיר, שלא חייבו לברך אלא בהולכי מדברות דשכיחי בהו (שמצויים בהם) חיות רעות וליסטים. ומה שכתוב בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה, לא אמרו כן אלא לענין תפילת הדרך, שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על עצמו, אבל ברכת הגומל לא. וכן כתבו התוספות.



אבל הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער המיחוש ענין הרפואה) כתב, דבכל דרך צריכים להודות, דגרסינן בירושלמי (שהרי למדנו בירושלמי), כל הדרכים בחזקת סכנה. וכתב על זה רבינו הטור, וכן נוהגים בספרד.

ומרן השלחן ערוך, אחרי שהביא את מנהג אשכנז ומנהג ספרד בזה כתב, ומיהו (אבל) בפחות מפרסה (כלומר דרך שהיא קצרה משיעור מהלך של שבעים ושתים דקות) אינו מברך, אלא אם כן הוא מקום שמוחזק בסכנה, (כגון שנכנס בטעות למקום מושב מחבלים וכיוצא בזה), שאז גם על פחות מפרסה הוא מברך.



ועל כן לענין הלכה, מנהג הספרדים ובני עדות המזרח לברך ברכת הגומל אחרי נסיעה מעיר לעיר, כאשר בין הערים יש מרחק של שבעים ושתים דקות נסיעה מחוץ לעיר. אולם מנהג האשכנזים שאין לברך ברכת הגומל בנסיעה כזו, אלא בהליכה במדבר דוקא.



ולמנהג הספרדים נראה, שאף על פי שבזמנינו אין הסכנה מצויה כל כך בדרך, שכן לא מצויים בינינו לסטים וחיות רעות, מכל מקום הואיל וכך היא תקנת רבותינו, שיש לברך ברכת הגומל אחר הליכה שכזו, אף אם נאמר שבטל הטעם, לא בטלה התקנה, כמו שכתבנו כבר בשם הגאון הראי"ה קוק בהלכה הקודמת.



והוסיף על כך הגאון רבי משה פיינשטיין, שהטעם למנהג בני ספרד לברך גם כשנוסעים מעיר לעיר אף שאין מצויים שם חיות רעות ולסטים, הוא מפני שגם זה הוא מחסד ה' יתברך, שנותן דעת בלב החיות והלסטים שלא יעזו לבא בשעה שנוסעים שם. ועל כן יש לברך גם בזמנינו על נסיעה כזו מעיר לעיר. ובפרט שגם בזמנינו יש על כל פנים סכנה של תאונות דרכים וכדומה.

ועתה עלינו לברר, כיצד יש לשער את שיעור ה"פרסה" שעליו יש לברך ברכת הגומל. האם הוא שיעור פרסה במהלך בני אדם ברגל, שהוא שיעור ארבעה קילומטר, ואפילו אם נוסע במכונית לא ישתנה שיעור זה, או שמא, שיעור זה הוא מצד זמן השהיה בדרך, שאז אדם הנוסע במכונית לא יברך אלא אם ישהה בנסיעה מחוץ לעיר שיעור זמן של שבעים ושתים דקות.



ולהלכה העלה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, כי יש למדוד את שיעור הדרך על פי משך זמן ההליכה או הנסיעה, שאם הוא הולך ברגל מעיר לעיר, ושוהה בהליכתו שיעור זמן של שבעים ושתים דקות, עליו לברך הגומל בחזרתו, וכן אם הוא נוסע ברכב או טס במטוס, ושוהה בנסיעתו שבעים ושתים דקות, עליו לברך בחזרתו ברכת הגומל, אבל אם אינו נוסע במכוניתו אלא זמן מועט, אף על פי שעובר בדרכו יותר מארבעה קילומטר, לא יברך.

ואף אם אין בין שני הערים מרחק דרך של שבעים ושתים דקות, אבל בצירוף ההליכה והחזרה יש שיעור כזה, מצטרפות ההליכה והחזרה לענין זה, כל שנסע וחזר באותו יום. אבל אדם הרגיל לנסוע בכל יום ויום ללמודיו או לעבודתו מחוץ לעיר, אין לו לברך אלא ביום השבת בלבד.



וכבר ביארנו שכל זה הוא למנהג הספרדים ההולכים אחר הוראות מרן השלחן ערוך, אבל האשכנזים, גם בארץ ישראל, אינם נוהגים לברך אלא כשנוסעים ממדינה למדינה ממש, כגון לאחר טיסה במטוס לארץ אחרת וכדומה. אבל לענין תפילת הדרך, אין חילוק בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים, שכל שיש בדרך שיעור של שבעים ושתים דקות נסיעה (או הליכה) ביו שתי הערים, יש לומר תפילת הדרך בשם ומלכות. (דהיינו בהזכרת שם ה').

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית