בשלח

מעבר בני ישראל בים סוף - בבית הכנסת בדורה אירופוס -ויקישיתוף מתוך אוסף שיקופיות גיל/גילרמן

פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. שמה בה שהמלה שבתחילת הפסוק הפותח את פרשה:"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם" (ספר שמות, י"ג,י"ז). עיקרה של הפרשה הוא קריעת ים סוף ושירת הים.

רש"י מפרט את לוח הזמנים בפרשה, בבאורו לד"ה ויגד למלך מצרים - " איקטורין ("שחקנים" בלועזית - דהיינו: מתחזים - מרגלים) שלח עימהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי. בחמישי ובשישי רדפו אחריהם. וליל שביעי ירדו לים. בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח. לכן אנו קורין השירה ביום השביעי". מכאן בשבת בה נקראת "פרשת בשלח" נקראת שבת שירה.

משכה של הפרשה הוא ממחרת הפסח - ט"ו ניסן, ב"א תמ"ח (2,448) לבריאת העולם עד הגעת בני ישראל לרפידים בכ"ג אייר , דהיינו כששה שבועות.

ראו גם : ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל

• לשבוע פרשת בשלח - שבת שירה - תשע"ג
• ליום י"א בשבט תשע"ג
• לשבוע פרשת בשלח - שבת שירה - תשע"ב

תוכן הפרשה

הפרשה מתחלקת לנושאים הבאים:

1. ההכנות למסע המדבר - בחירת הנתיב, נשיאת עצמות יוסף הצדיק וקביעת שיטת ההתקדמות:"לֹא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם" . מדרש תנחומא כתב:ללמדך, במידה שאדם מודד, בה מודדין לו כשם שיוסף נהג ביעקב אביו, כך משה רבינו נהג ביוסף וכן משה רבינו זכה שהשכינה עסקה בקבורתו.
2. רדיפת פרעה אחרי בני ישראל - מגלה את מצבו של עם ישראל בעת יציאתו מעבדות. אמנם,:" וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" אבל עד שמשה רבינו אינו מקבל את הפקודה:"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (ט"ו) אין הצלה לעם.
3. קריעת ים סוף- הנס הגדול. ובמהלכו:"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (כ"ב)
4. שירת הים - הגיע הזמן להודות לקב"ה וגם מרים הנביאה עם הנשים מצטרפת. המטרה הנכספת עדין באופק:"תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ" - ארץ ישראל ובית המקדש.
5. הנסיונות הראשונים - בני ישראל מתלוננים ומקבלים :"שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים "כ"ז). ובלי שבקשו קבלו רפואה אלוקית שנאמר:וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ".
6. פרשת המן - בני שיראל זוכים להבטחה:"בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ" . וכן לעונג שבת מיוחד במינו לחם משנה לאמר :"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד " .
7. מתקפת העמלק - השלוה המדברית פוסקת כאשר העמלק תוקף את העם כפי שמתואר בספר דברים:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקים". . והקב"ה מבטיל "... כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר"

ויהי בשלח פרעה, 'ויהי' – לשון צער ! על מה הצער ?

מאת: יעקב שני - סופר סת"ם
(יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם... (ספר שמות פרק יג)

אמר רבי לוי, ואיתימא רבי יונתן: "דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר 'ויהי' אינו אלא לשון צער".

"ויהי בימי אחשורוש" - הוה המן,

"ויהי בימי שפוט השופטים" - הוה רעב

"ויהי כי החל האדם לרוב" - וירא ה' כי רבה רעת האדם

"ויהי בנסעם מקדם" - הבה נבנה לנו עיר

"ויהי בימי אמרפל" - עשו מלחמה

"ויהי בהיות יהושע ביריחו" - וחרבו שלופה בידו

"ויהי ה' את יהושע" - וימעלו בני ישראל

"ויהי איש אחד מן הרמתים" - כי את חנה אהב וה' סגר רחמה

"ויהי כאשר זקן שמואל" - ולא הלכו בניו בדרכיו

"ויהי דוד לכל דרכיו משכיל" - ויהי שאול עוין את דוד

"ויהי כי ישב המלך בביתו" - רק אתה לא תבנה הבית...(תלמוד בבלי מסכת מגילה דף י/ב)

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה, על מה הצער ?

הקב"ה רומז למשה שהוא לא יכניס את בני ישראל לארץ ישראל. עוד במהלך שהקב"ה נגלה למשה בסנה הוא אומר לו:(יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם: (ספר שמות פרק גׂ)

על פסוק זה מרחיבה הגמרא במסכת ברכות ואומרת:"אֶ-הְיֶה אֲשֶׁר אֶ-הְיֶה" (שמות ג). אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, אֲנִי הָיִיתִי עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד זֶה, וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמָּכֶם בְּשִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּיָּהּ לְצָרָה בְּשַׁעְתָּהּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֵךְ אֱמֹר לָהֶם, (שם) "אֶ-הְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם".

משה מבין שאם תהיה גלות נוספת, שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת, המשמעות היא שהוא לא יכניס את בני ישראל לארץ ישראל. כי משה מידתו "נצח", כל מעשיו "נצח", ואם הוא יכניס את בני ישראל לארץ ישראל, לא תהיה גלות נוספת. הקב"ה 'מתקן' ואומר לו "אֶ-הְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם". אחרי זה מתלבט משה, האם זה אומר שהקב"ה קבל דבריו ולא תהיה גלות נוספת, דהיינו הוא יכול להכניסם לארץ, כי הכניסה תהיה 'נצח'ית, או שמא "אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֵךְ אֱמֹר לָהֶם", השנוי בדברי הקב"ה נועד רק להקל על בני ישראל, אבל זה לא שנוי של העתיד לבוא על ישראל, ואין הוא יכול להכנס לארץ, כי תהיה גלות נוספת, והכניסה אינה 'נצח'ית. שאלה ! בהמשך המו"מ של משה והקב"ה בסנה, משה אומר לקב"ה:(יג) וַיֹּאמֶר בִּי אֲ-דֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: (יד) וַיִּחַר אַף יְדֹוָד בְּמשֶׁה ... (ספר שמות פרק ד)

על דברי משה "... שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח:", מפרשים בספרי קבלה שמשה רבינו רצה שגאולת מצרים תהיה הגאולה האחרונה, ואם הקב"ה מתכנן גלות נוספת, אז שלא ישלח אותו אלא את הגואל האחרון.

דמשה רעיא מהימנא בסנה לא בעא לקבלא למפרק לישראל, (תרגום: שמשה הרועה הנאמן, בסנה, לא רצה לקבל על עצמו לגאול את ישראל) דכתיב "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד יג) אמאי, אי תימא דלא בעא לקבלא נבואתא דמאריה, לאו הכי. (תרגום: למה ? אם תרצה לומר שלא רצה לקבל נבואת אדונו, לא כך) אלא בגין דחמא גלוותא אחרנין דזמינין בתר ההוא פורקנא, (תרגום: אלא בגלל שראה גלות אחרונה הצפויה אחר הגאולה, ממצרים) בג"כ אקדים ואמר שלח נא ביד תשלח, דא אליהו נביאה (פרד"א פ' מ') (תרגום: בגלל זה הקדים ואמר 'שלח נא ביד תשלח' זה אליהו הנביא) דאתמר ביה "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה'" (מלאכי ג כג) ועליה אמר שלח נא ביד תשלח, דהוה בעי דתיקונא ישתלם בקדמיתא. אבל קב"ה לא בעא הכי, דהא זמנא לא מטא: (תרגום: שהוא רצה שהתיקון האחרון, הגאולה האחרונה, תהיה בהתחלה, אבל הקב"ה לא רצה, כי הזמן טרם הגיע) . (ספר תיקונים חדשים - תיקונא קדמאה)

וכן אומר בספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת שמות :

וכשאמר משה להקב"ה "שלח נא ביד תשלח", כוונתו בזה על פנחס שהוא נדב ואביהוא, נרמז במלת נ"א שהוא מוכן לשליחות בכל הזמנים, כי אליהו ... שכל כוונתו היה על אליהו פנחס שהוא יהי' גואל האחרון ויהי' ג"כ גואל הראשון שיודע לרצות את קונו...

אבל אם זו תהיה הגאולה האחרונה, גם משה יכול להיות הגואל, שכן מידתו 'נצח'. האם הקב"ה נאות לזה או לא. התשובה לשאלה זו קבל משה כאשר נאמר "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם...". כי גם מעשהו של הקב"ה הם "נצח", ואם כל יציאת מצרים היו מעשה הקב"ה בלבדו, ללא מעורבות של פרעה שגרשם, אז גאולה זו היתה הגאולה האחרונה, וכשמשה ראה בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם... הבין שהקב"ה לא קבל את דבריו, ואין זו הגאולה האחרונה, וממילא לא יכניס את בני ישראל לארץ ישראל, ואין בשביל משה 'וַיְהִי', לשון צער גדול מזה.

אם כך, שאי כניסת משה לארץ ישראל, היתה ידועה כבר למה תלה הכתוב את זה במי מריבה, ככתוב:(יב) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: (ספר במדבר פרק כ)

במקום תשובה לשאלה הזו, נביא דברי המדרש שממשילים משל: "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְדֹוָד אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ": (תהלים כה) א"ר יהושע בן קרחה: אף הנוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה את מביאן. בא וראה, כשברא הקב"ה את העולם מיום הראשון ברא מלאך המות, מנין ? א"ר ברכיה משום שנאמר: "וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א) זה מלאך המות המחשיך פניהם של בריות, ואדם נברא בששי, ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם, שנאמר: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:"... מלה"ד, למי שמבקש לגרש את אשתו. כשבקש לילך לביתו כתב גט, נכנס לביתו והגט בידו. מבקש עלילה ליתנו לה, אמר לה: "מזגי לי את הכוס שאשתה". מזגה לו, כיון שנטל הכוס מידה, אמר לה: "הרי זה גיטך". אמרה לו: "מה פשעי ?". אמר לה: "צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור". אמרה לו: "כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור, שכתבת הגט והביאתו בידך ?". (מדרש תנחומא וישב פרק ד)

"ויהי בשלח פרעה...

המ קור: עושים היסטוריה

"אורח החיים" לפרשת שמות על המקרא "ויהי בשלח פרעה" - מתוך שיעורו של הרב ראובן אלבז, ראש ישיבת אורח חיים
"ויהי בשלח וגו'. צריך לדעת למה אמר לשון צער במקום גילה ורנן. עוד למה כינה הענין בפרעה ולא באדון המעשים כי הוא המוציא אותנו מארץ מצרים. אכן הכתוב יגיד הסיבה שגרמה כל הצער שנצטערו ישראל ברדיפת פרעה, כפה אותו עד שנתרצה ושלחם ואמר להם קומו צאו מזה חשב מחשבות לרדוף אחריהם כאשר אבאר בעזרת השם, ובזה גרם צער לישראל, וגם לעצמו גרם איבוד לו ולאומתו. וצא ולמד כי הקבה יקפיד על כליון הנבראים כמובא בדבריהם זל (מגילה י':) מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. וכנגד כל זה אמר הכתוב ויהי לשון צער, ומי גרם כל צער זה בשלח פרעה, שאם היה ה' מוצאים שלא לרצונו הגם שלא היה חפץ לשלחם לא היה לו מקום לרדוף, אלא עינו הטעתו שהיה הדבר תלוי בו ולזה חשב לשוב לקחתם. ואומרו ולא נחם בואו בתחלת הודעת ענין, יכוין תוס' על הגדת צער הקודם הרמוז בתיבת ויהי כנזכר:

קץ שם לחושך

שיעורו של הרב מוטי אלון
בתחילת הפרשה הוסבר הדרך להארכת מסע בני- ישראל. והנה באמצע הובא הפסוק הבא:

	וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ: כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם (י"ג, י"ט

- המיקום מחייב הסבר.

נחזור לאירוע הקודם:

	וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף. וְגַם-עֵרֶב רַב, עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר, מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי לֹא חָמֵץ: כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם. וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם--שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה', מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ב לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לה', לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לה', שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם.י"ב, ל"ז

ליל שימורים נזכר רק כאן במקרא, רש"י פירש:"(מב) ליל שמרים - שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים: הוא הלילה הזה לה' - הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך:שמרים לכל בני ישראל לדרתם- משומר ובא מן המזיקין, כענין שנאמר (פסוק כג) ולא יתן המשחית וגו':- שתי משמעותיות למונח.

כאן עובר הרב להסבר על 30 שנה שנוספו לבני ישראל במצרים, על בני אפרים שניסו לעלות ומתו בדרך ומכאן אולי הייתה המטרה שבני ישראל לא יצפו בקרבנות.(19:15) חז"ל אמרו על הפסוק ישעיהו:"מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת" (ס"ג,ב') - הוא נאמר על הקב"ה, הוא התאבל על דמם של בני אפרים ועושה החשבון עם תושבי גת. כך הפסוק פורש שאלוקים לא התנחם ולא רצה שבי ישראל יעברו שוב בפני המראות הקשים.

הכתוב לעיל, כופל את המילה "ויהי". רש"י פירש :(מא) ויהי מקץ שלשים שנה וגו' ויהי בעצם היום הזה - מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עיכבן המקום כהרף עין.(זו הסיבה לחיפזון ביציאת מצרים - הכל בדיוק: אפיית המצות ולסיים הכל עד חצות הלילה)

בחמישה עשר בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו.

בחמישה עשר בניסן נולד יצחק.

ובחמישה עשר בניסן נגזרה גזירת בין הבתרים:

מדרש שמות רבה על הפסוק בפרשת בא כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות

דבר אחר: החדש הזה לכם הדא הוא דכתיב (שם לג, יב): אשרי הגוי אשר ה' אלהיו, משבחר הקדוש ברוך הוא בעולמו, קבע בו ראשי חדשים ושנים.

וכשבחר ביעקב ובניו, קבע בו ראש חדשים של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל, שנאמר (מיכה ז, טו): כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

ובו נולד יצחק,

ובו נעקד,

ובו קבל יעקב את הברכות,

ובו רמז להם לישראל, שהוא ראש להם לתשועה, שנאמר: ראשון הוא לכם לחדשי השנה.

וכאן נושא השיעור: "קץ שם לחושך" איוב כ"ח . לעולם ניתן זמן כמה שנים ישרור באפלה. אצל יוסף שישב בבית האסורים "ויהי מקץ שנתיים ימים" – כיוון שהגיע הקץ חלם פרעה החלום ויצא לפותרו.

ראו איך חוזרים הביטויים של יציאת מצרים בפרשת ויגש:"וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי" (מ"ה,א') באותה שניה - יש יציאה לחירות. (הדקה: 38:00)

עם שלם מתנבא על אחרית הימים

הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, כתב ב"מעייני הישועה" ברוח מימצאי הסקר החדש (2012)

"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה" (פסחים קיז). בשירת הים הייתה שמחה ושירה גדולה, ובזכותה שרתה שכינה על ישראל וזכו כולם לנבואה. רק במעמד הר סיני זכו כל ישראל ביחד לנבואה. הם ראו דברים שהיו רחוקים מהם מאוד. "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן". הם ראו את בית המקדש שעתיד להיבנות ארבע מאות ושמונים שנה אחר כך. "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ". הפלא הגדול, שהם ראו את אחרית הימים באותה שעה. "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" – ימלוך על כל העולם כולו.

ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד - היום זה נראה אפשרי שכל העולם כולו יכיר באלוקים אחד. 80% מעם ישראל מאמינים באלוקים. 95% מהעם עושים ברית מילה. 15% מה"לא מאמינים" עושים גם בר-מצווה לילדים שלהם!! גם בעולם כולו אחוז המאמינים הוא גדול מאוד ודומה למספרים הללו. רוסיה הכפרנית נפלה, ואתה נפלה כל הכפירה העולמית. היום הזה נראה לעין וקרוב מאוד מבחינה ריאלית. בימים ההם של קריעת ים סוף זה היה חידוש נדיר. עולם שלם אלילי, נבער ואכזר. לפני קריעת ים סוף גם בני-ישראל נחשבו לעובדי עבודה זרה. "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז – מה נשתנו אלו מאלו?". והנה עכשיו הם רואים את אחרית הימים.

ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד – עשר פעמים בתפילת שחרית - המילים הללו הן השיא של שירת הים. את הפסוק הזה אנו אומרים בתפילת שחרית כל יום עשר פעמים. שתי פעמים ב"ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". ב"יהי כבוד" עוד פעם אחת. ב"שירת הים" שתי פעמים מקרא ואחד תרגום. גם לפני תפילת שמונה-עשרה חוזרים ומזכירים אותו. בקדושת "ובא לציון" אומרים אותו עם תרגום, שכולם יבינו, גם אנחנו וגם אומות העולם. ולבסוף אנו חוזרים על כך בסיום התפילה – ב"עלינו לשבח". שזה הטעם שיישאר לנו בפה.

העולם שותף בגאולה בשמחה - כשדוד המלך מתאר את קריעת ים סוף הוא אומר "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" (תהילים קיד). רוצה לומר, שהים הוא לא דבר דומם שנקרע, אלא שהוא דבר חי שמעצמו מפנה את הדרך לעם ישראל. כל המשך המזמור מדבר באותה לשון: "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים, גְּבָעוֹת (רקדו) כִּבְנֵי צֹאן".

הם נשאלים במזמור למה הם כל כך שמחים ורוקדים, למה הם מפנים את הדרך לבני ישראל: "מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר: הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן"? הדברים הדוממים הללו פותחים לפתע את הפה ועונים שזה מרוב שמחה על גילוי כבוד ה' בעולם שמתרחש ביציאת מצרים: "מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב: הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם".

• לקריאת השיעור כולו הקש כאן

ויהי בשלח פרעה

רבי יצחק אברבנאל דן במהות הפתיח של הפרשה :"ויהי בשלח פרעה.." היה צריך לכתוב "בצאת ישראל ממצרים" שכן כבר בפרשה קודמת נאמר שפרעה שלח אותם.

אברבנאל קושר את בחירת המונח להמשך האמור בפרשה. "וחשש הכתוב שמה יחשוב החושב שהלכו ישראל דרך המדבר כמנהג הבורחים שילכו בדרך עקומה וארוכה כדי לא ירדפו אחריהם". הכתוב מצין כי יצאו ברשותו ולא ברחו.

הסיבות שלא עברו דרך פלישתים - דרך שאורכת שמונה ימים בלבד - כפי שכתוב ב"ספר חלוקת הארץ" (המצוטט על ידו) היו אלה:

1. ההליכה דרך המדבר תואמת את ההבטחה לפרעה כי הם ישובו אחרי שיעבדו את האלוקים שלושה ימים.ולכן משה רבינו סבר כי ישלים עם יציאת בני ישראל
2. סכנה מצד העמים היושבים ב"דרך פלישתים" כמו שקרה שעברו ליד הארצות של אדום ומואב. תקיפה מצידם תגרום לשובם למצרים מייד.
3. כאשר עם ישראל עבר דרך ים סוף בוצע נס קריעת הים והצבא המצרי טבע בים.

דרך ארץ פלישתים

מפת דרכי היציאה ממצרים, ויקישיתוף, תרם:ori 229

דרך ארץ פלישתים היא הדרך הקרובה והקצרה ממצרים לארץ ישראל. לאחר יציאת מצרים בפרשת בשלח אנו נתקלים בשמה. אלוקים מצוה על משה כי בני ישראל לא יעלו לארץ ישראל בדרך זו. שכן, היה חשש כי יתקלו באוייב ואז יבקשו לסגת חזרה למצרים וכך כתוב במקרא:" וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹקים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף; וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם." (ספר שמות, י"ג, י"ז,י"ח)

רבי עובדיה ספורנו מסביר:וַיְהִי בְּשַׁלַח פַּרְעה.. וְלא נָחָם אֱלהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים - " אַף עַל פִּי שֶׁהַכַּוָּנָה הָאֱלהִית הָיְתָה לְהולִיךְ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַר סִינַי לְקַבֵּל הַתּורָה וּמִשָּׁם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּאָמְרו "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם.. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" , מִכָּל מָקום הַכַּוָּנָה עַתָּה הָיְתָה לְהולִיכָם לְיַם סוּף, אֲשֶׁר לא הָיָה דֶרֶךְ לְאַחַד מֵאֵלֶּה, וְזֶה לְהַטְבִּיעַ שָׁם אֶת פַּרְעה וְחֵילו, עַל דֶּרֶךְ "וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁון אֶת סִיסְרָא" . וְהִנֵּה הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהַקָּצָר לָלֶכֶת מִמִּצְרַיִם לְיַם סוּף הָיָה "דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים", אָמַר שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ לא רָצָה לַנְחותָם בְּאותו הַדֶּרֶךְ.

כִּי קָרוב הוּא - מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אותו הַדֶּרֶךְ וְסופו קָרוב לְמִצְרַיִם, וְיִרְבּוּ עובְרֵי דֶרֶךְ שָׁם וּמַגִּידִים מִשָּׁם לְמִצְרַיִם וּמִמִּצְרַיִם לְשָׁם. וְהִנֵּה בִּרְאותָם מִלְחָמָה. בְּשָׁמְעָם שֶׁיָּכִין פַּרְעה אֶת עַצְמו לִרְדּף אַחֲרֵיהֶם עִם כָּל חֵילו, יִנָּחֵם הָעָם בְּלִי סָפֵק מִיִּרְאַת מִלְחַמְתָּם וְיָשׁוּבוּ לְמִצְרַיִם, וּלְפִיכָךְ הֱסִבָּם אֶל דֶּרֶךְ לא עָבַר בָּהּ אִישׁ.

דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף - שֶׁיֵּלְכוּ לְיַם סוּף דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, כִּי בְּאותו הַדֶּרֶךְ לא יָבואוּ מַגִּידִים מִמִּצְרַיִם וְלא יֵדְעוּ בִּרְדִיפַת פַּרְעה עַד שֶׁהִשִּׂיג אותָם, כְּאָמְרו "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נסֵעַ אַחֲרֵיהֶם" (י"ד, י'), וְלא הָיָה אָז לָהֶם תַּקָּנָה בְּשׁוּבָם כִּי לא יְקַבְּלֵם פַּרְעה וְחֵילו.

וַחֲמֻשִׁים עָלוּ - וְכָל זֶה הֻצְרַךְ לַעֲשׂות אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ מְזֻיָּנִים, כִּי עִם כָּל כְּלֵי זֵינָם לא הָיָה לָהֶם אמֶץ לֵב לְהִלָּחֵם בְּמִצְרַיִם וּלְהִמָּלֵט, כִּי לא נִסּוּ בְּאֵלֶּה..

בני אפרים

ערך מורחב:בני אפרים

לשאלה מדוע לא נבחרה "דרך ארץ פלישתים" למסע בני ישראל לארץ כנען מביא מדרש רבה סברה נוספת:" שנאמר: אֶפְרַיִם כַּאֲשֶׁר-רָאִיתִי לְצוֹר שְׁתוּלָה בְנָוֶה וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל-הוֹרֵג בָּנָיו". והרגום פלשתים, שנאמר: "וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי-גַת (הפלישתים) הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם" .והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים, שכבר היה להם ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים. אמר הקדוש ברוך הוא: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים.

בני אפרים ניסו לצאת ממצרים לפני בני ישראל, לפי סברה אחת, בגלל שטעו בחישוב הקץ, שהקב"ה הוסיף 30 שנה ל-400 שנה שנאמרו בברית בין הבתרים. כאשר יצאו הם הושמדו על-ידי פלישתים ולי גירסב אחרת על-ידי המצרים. מכל מקום, רתוי היה כי עם ישראל לא יעבור במקום שנפלו לו בני אפרים. וכך ממשיל זאת המדרש:

למה הדבר דומה ? למלך שנשא אשה, וביקש לילך למדינתו. הושיבה באפריון ולא הספיק ליכנס למדינה, עד שמתה אשתו. קברה על פתח המדינה ואחר כך נשא אחותה. אמר המלך: הריני מסבבה שלא תראה קברה של אחותה ותחזור לה.

מה עשה ? סיבבה מאחורי המדינה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: יהיו מסבבים את הדרך, כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בדרך ויחזרו למצרים.

מה עשה הקדוש ברוך הוא ? נטל דמם של בני אפרים וטבל בו כליו כביכול, שנאמר: (ישעיה סג, ב) מדוע אדום ללבושך. אמר הקדוש ברוך הוא: איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים, שנאמר: ולא נחם אלהים. "

מורשת יוסף הצדיק

משה מקיים את ההבטחה של אחי יוסף ליוסף - שכאשר הם יעלו ממצרים יקחו את עצמותיו עמם לארץ ישראל. וכך כתוב בפרשה:""וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם".

הרב זלמן ברוך מלמד כתב [1] התורה מוצאת מקום לכתוב לנו את הדברים לא רק משום הפן ההיסטורי שבכך. אנחנו רואים שגם בימים הלחוצים שלפני יציאת מצרים משה מקדיש זמן רב ותשומת לב רבה למציאת העצמות כך שנראה שיש חשיבות גדולה להעלאת עצמות יוסף. משהו שבלעדיו אי אפשר היה לצאת. ליוסף יש תכונה מיוחדת במינה, יש לו כוח של שליטה עצמית. הוא עומד בנסיונות קשים. זו בחינה של 'צדיק', והכוח הזה מתגלה בסופו של דבר בהיותו מושל על כל ארץ מצרים. מי שיש לו את הכוח למשול על עצמו - ממילא הוא מתאים למשול על כוחות גדולים יותר, עד שהוא מגיע לשליטה בכל ארץ מצרים. ניתן לומר, שיוסף שלט לא רק על הכוחות הגשמיים של מצרים, אלא אף על הכוחות הרוחניים של מצרים.

כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים - הם לוקחים איתם את הכוחות האלה של יוסף. התורה אומרת לנו "ויקח משה את עצמות יוסף עימו" - ומתכוונת לכך שהוא לא לוקח רק את העצמות אלא גם את המיוחדות והכוח הפנימי של יוסף, ועם זה הוא יוצא ממצרים.

קריעת ים סוף

ראו ערך מורחב:קריעת ים סוף

קריעת ים סוף היה האירוע הלאומי הראשון של עם ישראל לאחר יציאת מצרים. הוא התרחש בכ"א בניסן - בשביעי של פסח קוראים בתורה בפרשת בשלח על קריעת ים סוף ואת שירת הים.

פרשת קריעת הים מסתיימת במסקנה:"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ

חשיבותו של נס קריעת ים סוף הוא בהגברת האמונה בה'. ולכן הוא זוכה למקום בתפילה:

• בתפילת שחרית - מלבד קריאת שירת הים נאמר לפני תפילת שמונה עשרה:"אֱמֶת. מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלהֵינוּ. וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. כָּל בְּכורֵיהֶם הָרָגְתָּ. וּבְכורְךָ יִשרָאֵל גָּאָלְתָּ. וְיַם סוּף לָהֶם בָּקַעְתָּ. וְזֵדִים טִבַּעְתָּ. וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ. וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם. אֶחָד מֵהֶם לא נותָר"
• בתפילת מעריב - גם דן לפני "שמונה עשרה":"הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף. אֶת רודְפֵיהֶם וְאֶת שונְאֵיהֶם בִּתְהומות טִבַּע. וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתו. שִׁבְּחוּ וְהודוּ לִשְׁמו"

ההטבעה בים סוף:"מידה כנגד מידה"

נסים בן ראובן גירונדי - הר"ן כתב בדרשותיו (דרוש יא) אודות הנס של קריאת ים סוף. ובקיצור - לכאורה אינו מובן מ"ש בכתוב "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר" (שמות ד, ג), הרי לפועל הכוונה היתה לצאת ממצרים ואף פעם לא לחזור לשם? ואיך אמר משרע"ה דברים אלו לפרעה? "מאי טעמא לגנוב דעתו של פרעה"?

ומסביר הר"ן שמדתו של הקב"ה היא מדה כנגד מדה, ולמרות כל המכות שלקו המצריים במצרים (ושעי"ז גרשו את בנ"י ממצרים) טרם נענשו על "כל הבן היאור תשליכהו". ולקיים בהם מדה כנגד מדה מוכרחים היו לצאת ממצרים, לרדוף אחרי בנ"י, להכנס בתוך הים ולטבוע ורק אז נתמלא כוונת הקב"ה במדתו שהיא מדה כנגד מדה. כמ"ש "כי בדבר אשר זדו". ולכן אם משרע"ה הי' מגלה לפרעה שאין בכוונתם לחזור לא הי' רודף אחריהם, ולכן אמר לו משה שהם חוזרים. וכותב הר"ן "וכונת כל אלו הדברים היתה נעלמת מישראל ואולי גם ממשה"!

לכן סיבב מסבב הסיבות שפרעה יחשוב שבנ"י חוזרים אחרי שלשה ימים. ואז – "ויגד למלך מצרים כי ברח העם וגו'. ויאסור את רכבו וגו'. וירדוף אחרי בנ"י וגו'", כ"ז היתה עילה להביא את המצריים לים סוף ולהענישם בטביעה. "בענין שהם בעצמם בבחירתם יכנסו במים וימותו שם". בסגנון אחר: טביעת המצריים הי' לא (רק) להצלת ישראל, כ"א בעיקר כדי לקיים בהם את המדה כנגד מדה. ז.א. אפילו אם הי' אפשרות לבנ"י ישראל להנצל מיד רודפיהם מ"מ הרי בהכרח שהמצריים יטבעו במים כפי שעוללו לילדי בנ"י.

• ראו גם באתר "במעלה" על פרשת השבוע "בשלח" לשנת תש"ע אך מאידך ישנם גם דברים "של תימא" כלשון הר"ן

וכך הוא סיכם:"להקב"ה היתה תוכנית למשוך את פרעה לים ולהטביע בו אותו וחילו, גם כדי לשכנע את העם שנפטרו ממצרים לחלוטין וגם כדי להעניש את מצרים מידה כנגד מידה. ומדוע שמצרים יעזו לרדוף אחרי העם אחרי ששלחו אותם? אלא היתה כוונה לשדר חולשה ובלבול גם למצרים על מנת שירצו לרדוף אחרי בני ישראל. זאת גם סיבת הממון- בכך שבני ישראל נטלו את ממונם ברמיה, זה הדבר ששכנע יותר מכל את המצרים לרדוף ולהשיג את כספם חזרה-

ולזאת הסיבה עצמה צוה וישאלו איש מאת רעהו, שעם היות שממונם היה מותר להם, ויכולין לקחתו, צוה שיבאו בעקבה... וכל זה הניעם בלי ספק לרדפם. שאילו אמר משה תחילה שישלחם ולא ירדפם עוד, ושיתנו להם שכרם גם כן, אין ספק שאחרי היות כן, לא היו זזים ממקומם.

אז ישיר משה בני ישראל

בני ישראל על שפת הים - 1907 - המקור:ויקישיתוף

ערך מורחב: שירת הים

בני ישראל זכו וראו בעיניהם ניסי ה' ונפלאותיו: בפרשה הקודמת - מכות מצרים והיציאה ממנה, ובפרשתנו - קריעת ים סוף וטביעת שונאיהם המצרים. פעולה זו חקקה בקרבם את האמונה באלוקי ישראל וכך נאמר: וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ, עד שהביאתם לשירת הלל והודאה. במסכת סוטה מסכמת א שהרצון לומר שיאה היה של כל העם. וכך נאמר: "תנו רבנן: בו ביום דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה. וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את הלל והן עונין אחריו ראשי פרקים. משה אמר: אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה'. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר. משה אמר: אשירה לה' והן אומרים אשירה לה'. משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה. רבי נחמיה אומר: כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו."

הרב שמעון גולן מאפרת דן בנושא זה ומביא את דעת ר' נחמיה מפרש רש"י : "וקורין כולן יחד, וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה", ואילו לפי הדעות האחרות משה וישראל "שרו" בנפרד. אולם מדיוק לשון הגמרא; נתנו עיניהם לומר שירה, נראה שאת עצם רעיון השירה הגו כל ישראל, ורק באופן האמירה היה שוני בין משה ובין העם (כל תנא לפי שיטתו).

אולם יש מפרשנינו המייחסים את יזמת השירה למשה. כך לרבי אברהם אבן עזרא:""משה לבדו חיבר השירה, ולמדוה ישראל, ושורר כל אחד ואומר אשירה לה'. וכמוהו :ויצו משה וזקני ישראל - כי המצוה משה לבדו אמרה, וזקני ישראל אמרוה לכל."

ביתר הדגשה מופיע פרוש זה ברבי יצחק אברבנאל:"סיפר הכתוב שבשעה ההיא שנטבעו המצרים בים סוף וראו ישראל את היד הגדולה ההיא אז נתן משה רבנו שבח והלול גדול לאלקים ושר שירה חדשה לפניו... ואין הכוונה באמרו אז ישיר משה ובני ישראל שכולם סדרו את השירה, כי הנה משה לבדו סדר אותה, אבל מפני שבני ישראל היו מסייעים בשיר והזמר ההוא לכן אמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' - שכלם שוררו אותה, אבל לא היה הוא והם משוררים בשוה כי הנה משה היה מדבר פסוק אחד הוא בלבד... והסכימו כלם שבהיות משה לבדו משורר כל פסוק ופסוק מהשירה יענו כל העם אחריו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, כי זה בלבד היה אומר העם בשירה לא זולת זה."

הסתכלות מקיפה, ייחודו של עם ישראל והמגמה של פריצה מתוך שימור

שני רעיונות לפרשת בשלח – שבת שירה אחד אקטואלי ואחד חינוכי

1. ארבע כיתות המרכיבות את עם ישראל
2. משה רבינו אמר את השירה, העם השיב לו והוסיף מילים

התלמוד ירושלמי (תעניות ב, ה) מלמד אותנו שהיו 4 כיתות על הים (הרמב"ן מסביר שנושא הכיתות השונות הוא פשט התורה): כת הכופרים בייעודו של העם, כת המתייאשים, כת הנלחמים (כנראה רובה של כת זאת מאמינים בסייעתא דשמיא), כת המתפללים

עם ישראל מורכב מדעות שונות ומגוונות כפי שאנו רואים בעינינו. הירושלמי מחדש שדבר זה החל עוד מזמן לידתו והיווצרותו של עם ישראל.

ישנם כאלו שכופרים בייעודו של עם ישראל - אלו מביעים את רצונם לחזור למצרים. ישנם מיואשים – אלו האומרים ניפול לים. ישנם המאמינים בכוחם לפעול מתוך סייעתא דשמיא – אלו הם הנערכים למלחמה. וישנם כאלו שסומכים רק על הקב"ה מבלי להירתם למאמץ האנושי – אלו נמנים על הקבוצה שנגשה לתפילה.

מאמר חז"ל זה מיטיב לבטא את פניה של החברה היהודית. אין בנמצא עם בו מגוון הדעות הוא כה גדול. הירושלמי דרך ההסתכלות המקיפה שלו (לא רק כאן ועכשיו כלומר לא רק שיקוף של המצב במצרים אלא שיקוף של החברה היהודית לאורך כל ההיסטוריה. כמובן שמציאות זאת אינה נכנעת לניסיון לאחד את עם ישראל סביב הגישה התורנית לאומית) מצביע על הנקודה היהודית הייחודית. מגוון דעות כה גדול לא יכול שלא להצביע על ייחודיותו של עם ישראל.

המשנה במסכת סוטה (פרק ה הלכה ד) מתארת כיצד נאמרה שירת הים, שכן התורה מעידה שגם משה וגם בני ישראל אמרו שירה – 'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה...' (שמות טו, א).

במשנה זו ישנם שני מודלים מרכזיים. מודל אחד. ר' עקיבא טוען שלמעשה רק משה רבנו אמר את השירה, ואילו עם ישראל  אחרי כל פסוק שאמר משה אמר: אשירה לה' (בגמרא בבבלי מופיע זווית נוספת של אותו מודל – עם ישראל חזר על כל פסוק שאמר משה. הרעיון המרכזי של מודל זה הוא שרק משה הוא זה היוצר של השירה).

המודל השני הוא המודל של ר' נחמיה שמשה התחיל את השירה (כנראה שמשה רבנו אמר רק את המילים – אשירה לה') וכל העם המשיך את השירה ביחד עם משה. לדעת ר' נחמיה השכינה שרתה על כל העם, ומתוך השראת שכינה זו עם ישראל שר את אותם המילים ששר משה רבנו.

הירושלמי (סוטה ה, ד) מסכם את סוגית שירת הים במודל נוסף אותו מציג רבי אבהו, מודל שניתן לשער מן העובדה שהוא מופיע בסיום הסוגיה שהוא המודל הראוי (ראיה נוספת לכך שזה המודל המועדף היא בכך שהמאמר שמופיע לאחר מכן הוא שמשה רבנו מעודד את עם ישראל להיות מנהיגים – מעודד את הפריצה של הציבור).

המודל המסכם שמציג רבי אבהו בשם רבי יוסי בי רבי חנינה הוא מודל שמשלב בין סמכותיות ליצירתיות בין קבע לחידוש. משה רבנו אומר חלק של משפט ועם ישראל חוזר על דבריו של משה ומוסיף מעצמו מילות שירה. לדוגמה: משה אומר אשירה לה' ועם ישראל חוזר על הדברים - אשירה לה' אולם מוסיף את המילה כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים כך שנוצר ביחד הצירוף: 'אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים' נשים לב לפי מודל זה של שירת הים ישנם מילים רבות בשירה שמשה רבנו לא אמרם כלל וכלל, מילים אלו הם היצירה והחידוש של עם ישראל. התלמוד הירושלמי מעודד מאוד יצירה, אולם מסב את תשומת ליבנו שהיצירה חייבת להיות מבוקרת.

מקורות: ירשלמי תעניות ב, ה:"תניא: ארבע כתות נעשו לאבותינו על הים. אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה עמהם מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדם. זו שאמרה ניפול לים אמר להם משה: 'התייצבו וראו את ישועת ד' (שמות יד, יג). זו שאמרה נחזור למצרים אמר להם: 'כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם' (שמות יד, יג). זו שאמרה נעשה עמם מלחמה אמר להם: 'ד' ילחם לכם' (שמות יד, יד), וזו שאמרה נצווח כנגדן אמר להם: 'ואתם תחרישון' (שמות יד, יד).

תלמוד ירושלמי סוטה ה, ד "רבי אבהו בשם ר' יוסי בי ר' חנינה כהדין פסוק' משה אמר אשירה והן עונין אחריו אשירה לי"י כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. משה אמר עזי וזמרת. והן עונין אחריו עזי וזמרת יה".

המקור:שוחרי ירושלמי -

הסתכלות מקיפה, ייחודו של עם ישראל והמגמה של פריצה מתוך שימור

שני רעיונות לפרשת בשלח – שבת שירה אחד אקטואלי ואחד חינוכי

1. ארבע כיתות המרכיבות את עם ישראל
2. משה רבינו אמר את השירה, העם השיב לו והוסיף מילים

התלמוד ירושלמי (תעניות ב, ה) מלמד אותנו שהיו 4 כיתות על הים (הרמב"ן מסביר שנושא הכיתות השונות הוא פשט התורה): כת הכופרים בייעודו של העם, כת המתייאשים, כת הנלחמים (כנראה רובה של כת זאת מאמינים בסייעתא דשמיא), כת המתפללים

עם ישראל מורכב מדעות שונות ומגוונות כפי שאנו רואים בעינינו. הירושלמי מחדש שדבר זה החל עוד מזמן לידתו והיווצרותו של עם ישראל.

ישנם כאלו שכופרים בייעודו של עם ישראל - אלו מביעים את רצונם לחזור למצרים. ישנם מיואשים – אלו האומרים ניפול לים. ישנם המאמינים בכוחם לפעול מתוך סייעתא דשמיא – אלו הם הנערכים למלחמה. וישנם כאלו שסומכים רק על הקב"ה מבלי להירתם למאמץ האנושי – אלו נמנים על הקבוצה שנגשה לתפילה.

מאמר חז"ל זה מיטיב לבטא את פניה של החברה היהודית. אין בנמצא עם בו מגוון הדעות הוא כה גדול. הירושלמי דרך ההסתכלות המקיפה שלו (לא רק כאן ועכשיו כלומר לא רק שיקוף של המצב במצרים אלא שיקוף של החברה היהודית לאורך כל ההיסטוריה. כמובן שמציאות זאת אינה נכנעת לניסיון לאחד את עם ישראל סביב הגישה התורנית לאומית) מצביע על הנקודה היהודית הייחודית. מגוון דעות כה גדול לא יכול שלא להצביע על ייחודיותו של עם ישראל.

המשנה במסכת סוטה (פרק ה הלכה ד) מתארת כיצד נאמרה שירת הים, שכן התורה מעידה שגם משה וגם בני ישראל אמרו שירה – 'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה...' (שמות טו, א).

במשנה זו ישנם שני מודלים מרכזיים. מודל אחד. ר' עקיבא טוען שלמעשה רק משה רבנו אמר את השירה, ואילו עם ישראל  אחרי כל פסוק שאמר משה אמר: אשירה לה' (בגמרא בבבלי מופיע זווית נוספת של אותו מודל – עם ישראל חזר על כל פסוק שאמר משה. הרעיון המרכזי של מודל זה הוא שרק משה הוא זה היוצר של השירה).

המודל השני הוא המודל של ר' נחמיה שמשה התחיל את השירה (כנראה שמשה רבנו אמר רק את המילים – אשירה לה') וכל העם המשיך את השירה ביחד עם משה. לדעת ר' נחמיה השכינה שרתה על כל העם, ומתוך השראת שכינה זו עם ישראל שר את אותם המילים ששר משה רבנו.

הירושלמי (סוטה ה, ד) מסכם את סוגית שירת הים במודל נוסף אותו מציג רבי אבהו, מודל שניתן לשער מן העובדה שהוא מופיע בסיום הסוגיה שהוא המודל הראוי (ראיה נוספת לכך שזה המודל המועדף היא בכך שהמאמר שמופיע לאחר מכן הוא שמשה רבנו מעודד את עם ישראל להיות מנהיגים – מעודד את הפריצה של הציבור).

המודל המסכם שמציג רבי אבהו בשם רבי יוסי בי רבי חנינה הוא מודל שמשלב בין סמכותיות ליצירתיות בין קבע לחידוש. משה רבנו אומר חלק של משפט ועם ישראל חוזר על דבריו של משה ומוסיף מעצמו מילות שירה. לדוגמה: משה אומר אשירה לה' ועם ישראל חוזר על הדברים - אשירה לה' אולם מוסיף את המילה כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים כך שנוצר ביחד הצירוף: 'אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים' נשים לב לפי מודל זה של שירת הים ישנם מילים רבות בשירה שמשה רבנו לא אמרם כלל וכלל, מילים אלו הם היצירה והחידוש של עם ישראל. התלמוד הירושלמי מעודד מאוד יצירה, אולם מסב את תשומת ליבנו שהיצירה חייבת להיות מבוקרת.

מקורות: ירשלמי תעניות ב, ה:"תניא: ארבע כתות נעשו לאבותינו על הים. אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה עמהם מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדם. זו שאמרה ניפול לים אמר להם משה: 'התייצבו וראו את ישועת ד' (שמות יד, יג). זו שאמרה נחזור למצרים אמר להם: 'כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם' (שמות יד, יג). זו שאמרה נעשה עמם מלחמה אמר להם: 'ד' ילחם לכם' (שמות יד, יד), וזו שאמרה נצווח כנגדן אמר להם: 'ואתם תחרישון' (שמות יד, יד).

תלמוד ירושלמי סוטה ה, ד "רבי אבהו בשם ר' יוסי בי ר' חנינה כהדין פסוק' משה אמר אשירה והן עונין אחריו אשירה לי"י כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. משה אמר עזי וזמרת. והן עונין אחריו עזי וזמרת יה".

המקור:שוחרי ירושלמי -

מרים הנביאה

שירת מרים - ציור:Joseph Tissot 1896-1902 ויקישיתוף

ערך מורחב: מרים הנביאה

לאחר מעבר בני ישראל את ים-סוף, מרים הנביאה מובילה את הנשים בשירה וכך נאמר במקרא: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" .

רש"י מביא נימוק לכך מד"ה ותקח מרים הנביאה -" היכן נתנבאה כשהיתה אחות אהרן, קודם שנולד משה, אמרה עתידה אמי שתלד בן וכו'" .

על שפת ים סוף, מרים מתגלת כמנהיגה. כותבת אריאלה ידגר בעלון קולך על הנושא מרים הנביאה - מנהיגה עצמאית :

• ראשית, היותה נביאה. כנביאה היא בראש ובראשונה אשה בעלת עוצמה רוחנית גבוהה שיש לה קשר אישי, אינטימי, עם הקב"ה. עובדה זו מקבלת את אישורה בחטא הדיבור נגד משה. כתגובה לתפילתו אומר לו הקב"ה: 'ואביה ירק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים' . מצד אחד, היא נענשת: יורקים בפניה. אך מצד אחר, אביה הוא היורק בפניה. אין אדם במקרא שהקב"ה כינה עצמו אביו אלא מרים בלבד.
• שנית, מרים היא מנהיגה כריזמטית הסוחפת אחריה את כל הנשים. משה שר בשם בני ישראל (ולא נאמר כל בני ישראל!), כהמשך ישיר של הנהגתו הרצופה, הממוסדת, המגובה על ידי הקב"ה וניסיו, לאחר שהעם מאמין בו ומקבל את שליחותו - 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' . אז ורק אז, 'אז ישיר משה ובני ישראל' . לעומתו, מרים, מיזמתה, "לוקחת את עצמה בידים": הפסוק המתאר אותה פותח במילה 'ותקח'. היא לוקחת את התוף בידה ופוצחת בשיר, ללא רקע קודם ממוסד ומגובה מגבוה. משה לוקח בידו את המטה, היא לוקחת בידה את התוף. הוא לוקחו על פי צו ה', היא לוקחת על דעת עצמה. והנשים כולן נענות לה ויוצאות אחריה, מכירות מעצמן במנהיגותה, בכוחה הרוחני. כמענה להיענות זו היא מדברת אליהן ומקרבת אותן לאביהן שבשמים: 'ותקח... את התוף בידה ותצאן כל-הנשים אחריה... ותען להם מרים, שירו לה' כי גאה גאה' אגב, כתוב ותען 'להם' מרים ולא 'להן'. אמנם יש שהמקרא פונה בלשון זו לנשים, אך יש הרואים בכך רמז שמרים השפיעה על שירתם של כל בני ישראל והגברים בכלל.

לרדת כדי להגיע לטוב האמיתי (ע"פ דברי הרבי מלובביץ')

מתוך ההגדה לפסח - המאה ה-14 - ויקישיתוף

לאחר קריעת ים־סוף נאמר: "וַיַסַע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור". לדברי חז"ל, המילה "וַיַסַע" משמעותה: "הסיען בעל כורחם". בני־ישראל עסקו ב'ביזת הים' – איסוף האוצרות שפלט הים לאחר שצבא מצרים טבע בים. לכן, משה נאלץ אפוא להסיע את העם מהמקום על־כורחם.

בשיחת השבוע של צעירי חב"ד נכתבו על הנושא לרדת כדי להגיע לטוב האמיתי את הדברים הבאים : היצמדותם של בני־ישראל לאיסוף "ביזת הים" מעוררת תמיהה רבה: הלוא בשעת קריעת ים־ סוף עמדו בני־ישראל בדרגה רוחנית מופלאה. העם כולו הגיע לרמה של יראת שמים גבוהה – "וייראו העם את ה'". ידוע שהביטוי "העם" מכוּון גם לפחותים שבישראל, ככתוב "כי שיחת עמך" . והנה בקריעת הים אפילו ה'עם' הגיע ליראה גדולה.

חז"ל אמרו על כך :""ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". שאפילו שפחה שהיא במדריגה הנמוכה יותר - ראתה יותר מיחזקאל הנביא, אבל מי שהיה יותר גדול משפחה - ראה יותר, וכן הלאה - ככל שאדם היה גדול יותר הוא ראה יותר. דברי חז"ל הם גם כפשוטם - שבני ישראל ראו שם מראות אלוקים ממש, ובני ישראל לא רצו לעזוב את זה. משה היה צריך לכפות אותם ללכת. ישנו פירוש בחז"ל שהם רצו לקחת שלל ולכן לא רצו ללכת, אבל הזוהר אומר שהם ראו את ריבונו של עולם ויראו ממנו והם לא רצו לעזוב את המעלה הזו, עד שמשה נאלץ להסיעם על־כורחם ?!

צירה לבנוני, הכותבת את הדברים מתוך תורתו של הרבי מליובאוויטש מסכמת:עלינו לומר ש"ביזת הים" מייצגת לא רק רכוש גשמי, אלא בעיקר "רכוש' רוחנ"י. בשעת קריעת ים־סוף התגלתה קדושה אלוקית גדולה ומופלאה ביותר, ולכן לא רצו בני־ישראל לעזוב את המקום, אלא ביקשו להוסיף ולשמוח עם הקב"ה – "שם נשמחה בו".

אולם ההסבר הזה מעורר שאלה הפוכה – אם הייתה אז התגלות אלוקית מופלאה כל־כך, מדוע נדרשו לעזוב את המקום וללכת למדבר שור ? מכאן שעם כל המעלות הכבירות של ההתגלות בקריעת ים־סוף, יש מעלה גדולה עוד יותר, ואותה אפשר להשיג רק ב'מדבר שור'. הגילויים הגדולים שניתנו לעם־ישראל בים־סוף היו בבחינת מתנה שבאה מלמעלה. דבר שניתן במתנה מוגדר 'נַהֲמָא דְכִסּוּפָא', כלומר לחם בושה. אמנם השפע רב הוא, אבל האדם חש בושה, שכן לא השיגו בעמלו אלא קיבלו חינם. לכן אין זו תכלית הטוב. שלמות הטוב היא כאשר האדם משיג את הדברים בעמלו וביגיעתו. אמנם על־ידי הירידה הזאת יגיעו לטוב האמיתי. בירידה הזאת יש סיכון, שהרי "כל הדרכים בחזקת סכנה", ובכל־זאת כדאי לנשמה לעבור את כל נתיב הירידה, כי רק על־ידה אפשר להגיע לעלייה האמיתית, שבאה מכוח עבודתו ויגיעתו של האדם, וזו תכלית הטוב.

חק ומשפט

במרה נאמר :"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" . על כך אמרו חז"ל: עשרה מצות ניתנו לישראל : שבע מהן שכבר נצטוו עליהן בני נח והוסיפו עליהן ישראל שלוש. רש"י מבאר שם שם לו - "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין"

ואלו שבע מצוות בני נח לפי סדר עולם רבה:

1. הרינין - "ויצו אלהים על הארם הגן אכל תאכל, ויצו אלו הרינין"
2. ברכת ה' - נוקב שם ה'
3. עבודה זרה - לא יהי לך אלוקים אחרים
4. שפינות דמים - "שופך דם האדם באדם, באדם דמו ישפך:
5. גילוי עריות - "הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עור הלא חנוף החנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים הטוב אלי נאם ה'.
6. גזל - "מכל עץ הגן"
7. אבר מן החי- "אך בשר בנפש ורמו לא תאצלו

בתלמוד בבלי ההגדרה היא כדלקמן:"תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח (יליף לה לקמן): דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות (כולן חוץ מנערה המאורסה, כדכתיב גבי אבימלך 'הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל': 'בעולת בעל' יש להם, 'נערה המאורסה' אין להם), ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי:

ועוד הוסיפו עליהן: אברהם אבינו - ברית המילה יעקב אבינו - גיד הנשה יהודה בן יעקב - היבום

הרמב"ן מקבל את הפסוק :"שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט על דרך הפשט. הוא מתיחס להווי של שבטי ישראל במדבר ומצביע על החשיבות של המוק והמשפט בתנאים החדשים. והוא מפרט:" כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצימאון אשר אין מים שם להם במחייתם, וצורכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא "חוק", כעניין הטריפני לחם חוקי , חוקות שמים וארץ ירמיה לג כה , ויקרא "משפט" בהיותו משוער כהוגן, וכן כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים , כמשפט הראשון אשר היית משקהו , וארמון על משפטו ישב ירמיה ל יח, על מדתו.

או שייסרם בחוקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באוהליהם בעניין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכעניין שציוה בתורה (דברים כג י): כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע:

מכילתא מבאר אחרת: שם שם לו חק ומשפט - חק - זה השבת. ומשפט - זה כיבוד אב ואם, דברי ר' יהושע.

ר' אלעזר המודעי אומר: חק - אלו עריות, שנאמר: לבלתי עשות מחוקות התועבות. ומשפט אלו דיני אונסין ודיני קנסות ודיני חבלות

פרשת המן

ערך מורחב:פרשת המן

רש"י כתב:"וכן פירוש דק ככפור, שטוח קלוש ומחובר כגליד" - המקור:ויקישיתוף, צילם:Maksim

לקיטת המן - ציור:Joseph Tissot 1896-1902 ויקישיתוף

חודש לאחר יציאת מצרים "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" . בני ישראל מתלוננים כי "בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (היה לנו האפשרות) בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע" ועכשיו הם חוששים "כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". ואז הקב"ה מבטיח: "ד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא". ובאותו הקשר, העם גם ילמד על מצוות השבת:" וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" . ביום שישי יקחו מן ליומיים ובשבת לא ייצאו ללקוט .

הרמב"ן מצטט ממסכת יומא את סגולות המן :"ודע כי יש במן עניין גדול, רמזוהו רבותינו  : לחם אבירים אכל איש , לחם שמלאכי השרת אוכלין, דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' ישמעאל: טעית! וכי מלאכי השרת אוכלין לחם, והלא כבר נאמר  : לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי?! אלא לחם אבירים, לחם שנבלע באיברים. , דהיינו, שאינו גורם לכל בעייה בעיכול.

בעקבות פרשת המן נקבע מצוות לא תעשה, שמספרה כ"ד ב"ספר מצוות השם":"מצוות לא תעשה, שלא לצאת חוץ לתחום שבת. היא [יג] מצוות לא תעשה י"ג:, שלא לצאת בשבת חוץ לתחום. שנאמר: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" .

הבטחון בשם, פרשת המן והשבת

השיעור השבועי - בשלח תשעח

מהי מטרת הורדת המן: "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃" - רש"י מסביר:"למען אנסנו הילך בתורתי. אִם יִשְׁמְרוּ מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יֵצְאוּ בַּשַּׁבָּת לִלְקוֹט: פעם הראשונה אנו פוגשים בשבת כגון לחם משנה. רבי סעדיה הגאון, אם אדם נמצא במדבר ואינו יודע איזה יום הוא שבת, יקרא פרק ט"ז, המדבר על פרשת השבת. בפרשת מכת הארבה נאמר "וינח בכל ארץ מצרים" - פעם ראשונה נחו. ובפרשת החושך נאמר "ולא יצאו איש מפתח ביתו" - מזה למדו על השבת" בהמשך עוד שיעור מאלף

• פרשת המן והשבת אתר ספריא

לחם מן השמים- גם בימינו

בשיחת השבוע של צעירי חב"ד נאמר:

בפרשתנו התורה מספרת כיצד המטיר הקב"ה לבני־ישראל מָן מדי יום ביומו, "לחם מן השמים". על המזון הזה תיקן משה רבנו את הברכה הראשונה בברכת המזון — "הזן את העולם". הברכה השנייה בברכת המזון, ברכת הארץ, נתקנה על־ידי יהושע, שהכניס את בני־ישראל לארץ והנחיל אותה להם. זו הברכה "על הארץ ועל המזון". כאן מתעוררת שאלה: הלוא את ברכת המזון אנו מברכים כהבעת תודה לבורא על המזון שהוא מעניק לנו היום. המזון שאנו אוכלים הוא לחם מן הארץ ולא "לחם מן השמים". איך מתאים אפוא לברך על המזון הזה בנוסח שתיקן משה על ירידת המן?

מקור הברכה - יתרה מזו: החובה לברך את הברכה הראשונה נלמדת מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת". כלומר, ברכת "הזן את העולם" היא הודיה לקב"ה על שאכלנו ושבענו. לעומת זה, הברכה השנייה, "על הארץ", יש בה הבעת תודה על שהקב"ה נתן לנו את הארץ, שממנה צומח המזון. נמצא אפוא שעיקר ההודיה על האכילה שלנו באה לידי ביטוי בברכת "הזן את העולם". והלוא זו ברכה שנתקנה על דבר אחר לגמרי — לא על המזון שאנו אוכלים, אלא על המן, "לחם מן השמים"!

שפע גלוי - כאן טמון עיקרון מהותי ביותר. גם "לחם מן הארץ", המזון שאנו אוכלים כיום, ובכלל זה מה שהקב"ה מברך את הארץ, שתוכל להוציא מזון — כל זה אינו אלא לבוש וכיסוי למקור האמיתי של המזון ושל הפרנסה כולה. מקור השפע הוא "לחם מן השמים" — ברכה אלוקית טהורה שבאה מלמעלה. המן שירד במדבר הראה בדרך גלויה כיצד הפרנסה באה אך ורק מהקב"ה עצמו. לבני־ ישראל במדבר לא היה שום ספק שהמזון בא מהקב"ה, וכי הבורא הוא הנותן לחם ופרנסה. אנחנו איננו רואים זאת בגלוי, והאדם עלול לטעות ולחשוב שמקור פרנסתו הוא המעביד, העסק וכדומה. הכנה לחיים טבעיים- ירידת המן הייתה הכנה לבני־ישראל לקראת כניסתם לארץ־ישראל והמעבר להתנהלות בסדר־חיים טבעי, של עיסוקי פרנסה בדרך הטבע. המן נתן להם כוח שלא לשכוח כי רק הקב"ה "הוא הנותן לך כוח לעשות חָיִל". אמנם אנו עוסקים בחרישה ובזריעה ובשאר פעולות טבעיות להשגת פרנסה, אבל השפע האמיתי בא מהקב"ה, גם כשהוא עובר בתוך לבוש טבעי. לכן הברכה הראשונה שאנו מברכים לאחר שאכלנו ושבענו היא הברכה שתיקן משה רבנו על ה"לחם מן השמים", שכן זה המקור האמיתי של האכילה והשביעה. רק לאחר מכן אנו עוברים לברכה השנייה, שבה אנו מודים לקב"ה "על הארץ ועל המזון" — על הכלי והלבוש הטבעי, כאשר ברכת ה' מתלבשת בתוך הארץ שמוציאה את המזון בדרך הטבע. (לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 178 )

ניסיון הפרנסה

"ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי..." (טז, ד)

וקשה: מדוע אמר ה' למען אנסנו, והרי לא מצינו בשאר מצוות התורה שהקב"ה מנסה את בני ישראל אלא רק במצות המן? ועוד ענין מיוחד מצינו במן, במה שכתוב: זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים - הרי היו עוד נסים לישראל ובאף אחד מהם לא נצטוו להניח למשמרת, ומה הענין המיוחד במן שהקב"ה צוה להניח ממנו למשמרת?

בספר באר מים חיים, כתב על הפסוק: ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, לא העדיף המרבה - פרוש אפילו אם יעבד האדם יומם ולילה על פרנסתו ויעשה כל מיני תחבולות והתחכמוית להרויח, לאחר כל היגיעות לא יוכל להשיג אפילו משהו יותר ממה שקצבו לו מן השמים, וכן להפך הממעיט לא החסיר, גם אם אדם לא יעבד כלום לא יחסר לו מאומה ממה שקצבו לו מן השמים. וזה היה ענין המן להורות על אמונה זו שלא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, אין בכח האדם להרבות על קצבתו או להמעיט ממנה. והן אמנם שצריך האדם להשתדל ולעשות דבר מה לפרנסתו, דאף שבאמת צריך להיות שירד הכל מן השמים מבלי כל עבודה, אלא שלאחר החטא נתקלל אדם הראשון בזעת אפיך תאכל לחם, ומשום כך צריכים לעבד, אך אין צרך לקים זאת בכל ההדורים ודי במה שישתדל קצת, וביתר הזמן יעסק בתורה. והרי זה כמו בעבודת האדמה, שאילו לא יזרע אדם את אדמתו בודאי לא תוציא לו כלום, אך לאחר שהוא זורע לא נותר לו יותר מה לעשות, ורק הקדוש ברוך הוא מוריד גשמים והתבואה צומחת, כן הוא בכל עניני המעשה שהאדם צריך אמנם להשתדל קצת אך לא יותר מזה".

וזהו הניסיון אשר מעמיד הקב"ה את האדם בכל דור ודור... ניסיון הפרנסה!!! בני ישראל נצטוו לשמור לדורות זכר ל"מן" כדי שידעו ויזכרו כל הדורות הבאים אחריהם שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ובין אם ירבה בעבודתו בתוספת שעות נוספות מתוך מחשבה שבכך יגדיל את משכורתו, ובין אם ימעט ויעשה רק כדי צורכו, לבסוף יקבל את אשר נגזר עליו בראש השנה, ואם כן החכם יתן ליבו וימעט ממלאכתו וירבה בלימוד התורה ובכך יזכה לחיי העולם הזה והבא.

נעם.

לע"נ אבי מורי ז"ל

• אתר רוטר נט

(צולם במרכול "יש" בבני ברק - אלול תשע"א)

רשע ושאינו יודע לשאול

ארבעת הבנים בהגדה של פסח אגדתא דפסחא - הספריה הלאומית - תימן - 1691 המקור: הספריה הלאומית - תימן 1691

(שיעורו של הרב מוטי אלון השיעור בירושלים, פרשת בשלח תשע"ג

הקלטה של השיעור - התשובות לשנים, אולי שלושה, כפי שנראה, כלולות בתפילין. נתחיל לדון בתשובות בסוף פרשת בא.

לפי המקרא: הראשון - הרשע, השני - שאינו יודע לשאול , השלישי - התם שלושתם פרשת בא - והאחרון - החכם בספר דברים.

מלחמת העמלק

ראו ערך מורחב:עמלק

בסיום הפרשה אני מגיעים למלחמת העמלק, שבוע לפני מעמד הר סיני, כ"ז או כ"ח אייר (להלן). וכך מסופר במקרא:"וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (י"ז,ח'). בספר דברים יש הסבר על מהות המלחמה:"אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (כ"ה, י"ח), כלומר הוא מצא את עם ישראל במצב אופטימלי לפגיעה. רש"י רואה בעיקר את הדוגמא שנתן:" שהיו כל האומות יראים להלחם בכם (בגלל מכות מצרים וקריעת ים סוף) ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים."

משה רבינו מוצא את הדרך כיצד להלחם בהם:"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק". חז" אינם מקבלים זאת כפשוטו:"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר -" וכי ידיו של משה מגברות ישראל או ידיו שוברות עמלק ?! אלא כל זמן שמגביה ידו כלפי מעלה היו ישראל מסתכלין בו ומאמינין במי שפקד משה לעשות כן והקב"ה עשה להם נסים וגבורות" (מכילתא).

על שיטת הלחימה מבאר רש"י בד"ה עד בא השמש - " שהיו עמלקים מחשבין את השעות באצטרולוגיאה באיזו שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות". והתוצאה " ויחלש יהושע - "חתך ראשי גיבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם ולא הרגם כולם, מכאן אנו למדין שעשה על פי הדבור של שכינה".

רבי עובדיה ספורנו הגיע לסיכום, בד"ה וַיּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ= " אָמַר: טַעַם תְּפִלָּתִי זאת הוּא מִפְּנֵי שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ נִשְׁבַּע שֶׁתִּהְיֶה לו "מִלְחָמָה בַּעֲמָלֵק מִדּר דּר", וְחַיָּבִים אָנוּ לְהִלָּחֵם מִלְחַמְתּו בְּכָל דּור וָדור, כְּאָמְרָם "שָׁלשׁ מִצְות נִצְטַוּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ: לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ, וּלְהַכְרִית זַרְעו שֶׁל עֲמָלֵק, וְלִבְנות לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה" , וְלָכֵן הִתְפַּלַּלְתִּי שֶׁיִּהְיֶה הוּא נִסִּי וְרומְמוּתִי עַל הָאויֵב."

הרב אביגדור הלוי נבנצל בספרו שיחות לספר שמות מוסיף את הדעות הקיימות לגבי מקום הקרב עם העמלק ומועדו עמוד תל"ב. במקרא כתוב:"מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה" (ט). הרי מדובר על ה גבעה ואיזו היא ? בשיר השירים נאמר: " אֵלֶךְ לִי אֶל-הַר הַמּוֹר וְאֶל-גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" , דהיינו הר המוריה. ונאמר בספרים שהר המוריה ליוו אותם במדבר סיני עד בואם ארצה.

הוא דורש על האימרה סמכת תענית:"מגלגלים זכות ליום זכאי" . הרב נבנצל מספר משם רבו פרצוביץ. בני ישראל הגיעו למדבר סיני בט"ו אייר. המן החל לרדת למחרת שהיה יום א'. ביום שישי של אותו שבוע לקטו למם משנה. בשבוע לאחריו נסעו ממדבר סיני ויחנו ברפידים. יום א' היה כ"ג אייר. באיזה יום בשבוע נלחמו עם עמלק ? אמר הרב נחום פרצוביץ :"שהיה זה ערב שבת". הפייטן בפיוט לפרשת זכור כתב "אז קוצץ" שמשה רבינו העמיד את המש עד סוף היום. המטרה הייתה לסיים את המלחמה. משה רבינו עשה זאת מאותו סיבה שהשמש בגבעון עמדה. ילקוט שמעוני כתב: "כדי שלא תכנס השבת" (ב'כ"ב).

מסכם הרב נבנצל:" ואם כך: הרי שנמצא הפלא ופלא: מלחמת ישראל בעמלק התנהלה בהר המוריה בכ"ח באייר.

הפטרת השבוע

ערך מורחב:שירת דבורה

ההפטרה היא שירת דבורה(ספר שופטים ד',ד'-ה',ל"א). תחילתה "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא". תוכנה הוא שיר הלל לקב"ה על נצחון שבטי ישראל על יבין מלך חצור ושר צבאו סיסרא.

קיימים מוטיבים דומים בין האירועים אשר הביאו לפרשה ולהפטרה ולשירת הים ושירת דבורה: בני שיראל מצויים במצוקה, שופט בישראל היה לגיבור המוציא אותם משעבוד, ההצלחה - באמצעות מים: ים סוף ונחל קישון - וארבעים שנה - כאן המדבר ושם "ותשקוט הארץ ארבעים שנה".

חיים הבלין עורך השוואה ספרותית שירת הים לבין שירת דבורה]. הוא כתב: חכמים קבעו את שירת דבורה כהפטרה לפרשת בשלח - שירת הים. בכך רמזו לנו לחפש את . המשותף (או השונה) בין שתי השירות. וכבר עמדו על כך רבים . אנו באנו להצביע על המשותף מבחינת האמצעים הספרותיים-שיריים. לשתי השירות מקדיש המקרא פרק פרוזאי (שמות פרק י"ד, שופטים פרק ד') שבו מסופרת העלילה אשר בגינה הושר השיר. שונה השירה בספר שופטים בכך שיש בה פרטים תאוריים שאין בפרק הקודם (השבטים שלא השתתפו במלחמה; "נחל קישון גרפם" ועוד).

בין שתי השירות הוא מוצא:

• מקבילות - שימוש מתוחכם במלים נרדפות,
• תפקיד ההשלמות - להחזיק את השומע במצב אקטיבי (ולא רק כשומע פסיבי) לכל אורך

השירה.

• חזרה + השלמה. - כמו "ימינך ה' נאדרי בכח תרעץ אויב". או (שופטים י"ב) "עורי עורי דבורה דברי שיר". בכך אנו מאבדים את המתח הנמצא בצורה הפיוטית. על כך עומד שד"ל ואומר: "והאמת היא כי הדרך

הזה יוסיף כוח במאמר, כי השומע תלוי ועומד לשמוע מה יהיה סופו. וכשישמענו ינעם לו כמשפט דבר המבוקש ובלתי מצוי".

• שרשור (אלטירציה) - שימוש באותם העיצורים באותו פסוק או בחלקו. בכך מתגבש הנאמר ליחידה וואקלית אחת.
• מקצב - יסוד חשוב בכל שירה ובכל שירה מקראית
• המענה - אחד הקישוטים היפים של השירה המקראית הוא המענה.

והוא מסכם:"בשירת דבורה הדבר צריך עיון. יש לנו שני פסוקים המתאימים לשני חלקי השירה (תיאור העבר הקשה מחד - והניצחון מאידך). הפסוקים הם: "עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל" . כבר המדרש תפס אותה על יהירות ושיבוח עצמי. לכן יש להבין את צורת היחיד (שקמתי) לצורת הנוכחת (שקמת) ואז נקבל עניה יפה של העם. חיזוק להבנה זו נוכל למצוא בעשרות רבות של פסוקים במקרא. למשל: ירמיהו ב',לא. רות ג',ד, ובתיקון של קריא וכתיב. מתברר שצורת הנוכחת העתיקה הייתה בצרוף י'. ואף הערבית שמרה צורה זו עד היום.

הערות שוליים

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע