FANDOM


הערך בוויקיפדיה העברית סורס לאחר ששודרג על ידי האנציקלופדיסט

בישראל, גבול הצפון הוא קו גבול העובר בחלקה הצפוני של המדינה, מראש הנקרה במערב ועד מטולה והר דב במזרח, ומפריד בינה ובין לבנון.

Israel lebanon border

מעבר ראש הנקרה

גיבוש גבול הצפוןעריכה

הסכם סייקס פיקועריכה

655px-MPK1-426 Sykes Picot Agreement Map signed 8 May 1916

המזרח התיכון על פי המפה המקורית שנסתפחה להסכם סייקס-פיקו (1916). הקו שנמתח בין כירכוכ במזרח לעכו במערב חילק את השטחים העות'מאניים לאזור השפעה בריטי מדרום לקו ואזור השפעה צרפתי מצפונו. בתוך תחומי ההשפעה האלו סומנו אזורים בהם יוכלו בריטניה (ורוד) וצרפת (כחול) לבסס את שליטתן המלאה. השטח בצהוב, ליבה של מה שלימים נודע כפלשתינה-א"י נועד להיות תחת חסות משותפת של מעצמות ההסכמה. שטחה של סוריה נועד להיות בתחום השליטה/השפעה של צרפת

Israel's northern border by the Sykes-Picot Agreement

גבולו הצפוני של הגליל בשתי נקודות זמן: 1916, הסכם סייקס-פיקו ו-1924, הסכם ניוקומב-פולה. הסכם סייקס-פיקו (קו ירוק) ייעד את שטח ההתיישבות היהודית המתחדשת בצפון הגליל העליון שראשיתה בסוף המאה ה-19, התעבתה בזמן מלחמת העולם הראשונה ונודעה בשם אצבע הגליל וחלק ניכר מהגליל התחתון להיות תחת שליטה צרפתית בסדרים החדשים שיונהגו במזרח התיכון לאחר תום המלחמה. בפועל, האזור, לאחר שהכוחות הבריטים נסוגו ממנו בראשית 1919, הצרפתים לא קיימו בו נוכחות צבאית מתמדת, הלאומנים הסורים שאפו לספחו לממלכה הערבית של סוריה ושבטים מקומיים גם הם בחשו בקדירה, היה לשטח הפקר ומריבה עד לסימונו הסופי של הגבול - הסכם ניוקומב-פולה (קו כחול) והוא התוואי המוכר מ-1924 ועד ימינו כגבול הבינלאומי בין ישראל, סוריה ולבנון

תקופות ארוכות היו ארץ ישראל וסוריה יחידה מדינית אחת, שמרכז השלטון שלה נמצא מרבית הזמן בסוריה, לרוב בדמשק. במהלך מרבית תקופת שלטונה של האימפריה העות'מאנית מרכז השלטון על ארץ ישראל נמצא בדמשק.

עד לימי המנדט הבריטי היו ארץ ישראל, סוריה ולבנון חלק מן האימפריה העות'מאנית. עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה פעלו המעצמות לחלוקת השטח ביניהן: בריטניה ראתה בארץ ישראל, החוף המערבי של המפרץ הפרסי והשטח שלימים נודע כעיראק שטח השפעה בריטי עתידי, ואילו צרפת תבעה דריסת רגל בסוריה, לבנון, אסיה הקטנה ותראקיה.

על פי הסכם סייקס-פיקו בין הבריטים לצרפתים משנת 1916, נועדה ארץ ישראל להתחלק בין אזורים שבשליטה בריטית ישירה - עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת באזור בין מפרץ עכו למפרץ חיפה שתאפשר נמל בריטי לחופי הים התיכון ליצוא הנפט העתיד לזרום בצינור מכירכוכ, אזור בשליטה צרפתית - הגליל העליון וחלקו הגדול של הגליל התחתון, לבין ליבת הארץ שתהיה תחת חסות משותפת של מעצמות ההסכמה. גבולו הצפוני של השטח בארץ ישראל המערבית, שנועד להיות תחת חסות משותפת - השטח שלימים נודע כליבתה של פלשתינה-א"י, נקבע מעט צפונית לעכו באזור אכזיב וירד דרומה עד לכנרת, באזור טבחה ואילו גבולו הדרומי נמתח בין עזה לחברון.

המאבק על אצבע הגלילעריכה

Palestine claimed by WZO 1919

מפת התביעות הטריטוריאליות של התנועה הציונית כנספח למסמך התביעות הציוני שהוצג בפני ועידת השלום בפריז ב-3 בפברואר 1919. גבולות המדינה היהודית מסומנים בקו קטוע

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה לאור העובדה שהבריטים כבשו את ארץ ישראל וסוריה ותרומת הצרפתים למאמץ הזה הייתה שולית לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם. מדיניותה הרשמית, על פי הצהרת בלפור, צידדה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בשטחי ארץ ישראל ולא עוד חסות משותפת. התנועה הציונית הפקידה את דרישותיה הטריטוריאליות בידי ועידת השלום בפריז (1919) שבצפון כללו את השטח עד הנהר ליטני, שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את מקורות נהר הירדן, בצפון מזרח כללו את החרמון ורמת הגולן עד פאתי דמשק ובמזרח השיקו למסילת הברזל החיג'אזית בעבר הירדן עד מפרץ עקבה. בדרום נמתח קו הגבול הציוני באלכסון מאל עריש שלחופו הצפוני של חצי האי סיני ועד לטאבה לחופו המערבי של ים סוף.

לפי הסכם חדש מספטמבר 1919, הסכם דוביל, שערכו ביניהם לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה וז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בעמק החולה (מעט צפונה מאיילת השחר של ימינו). אולם השטח מקו זה וצפונה עד צור, הפך הלכה למעשה לשטח הפקר, שכן הצרפתים לא ביססו בו את ריבונותם עד הקביעה הסופית של קו הגבול.

אל שטח ההפקר התנקזו שלל אינטרסים מנוגדים שהתסיסו את האזור: האינטרס היהודי - ההתיישבות היהודית המתחדשת בצפון הגליל העליון שראשיתה בסוף המאה ה-19, התעבתה בזמן מלחמת העולם הראשונה ונודעה בשם אצבע הגליל, האינטרס הבריטי לקבלת המנדט על ארץ ישראל, האינטרס של הלאומנים הסוריים אליהם חברו ערביי ארץ ישראל למימוש האוטופיה של סוריה הגדולה שארץ ישראל היא מחוזה הדרומי, אינטרס שהבשיל במרץ 1920 להכרזה של הקונגרס הלאומי הסורי על המלכתו של פייסל הראשון למלך הממלכה הערבית של סוריה ששרדה ארבעה חודשים עד כניעתה לצבא הצרפתי וכינון המנדט הצרפתי בשטחי סוריה ולבנון, האינטרס של שבטים בדואים מקומיים בעידוד חלקי של הבריטים לשמר את כוחם האזורי, תוך התנכלות לכפרי הנוצרים באזור להם נתנה צרפת את חסותה ושיאו מנקודת המבט היהודית ההתקפה במרץ 1920 על תל חי.

במקביל, התנהלו דיונים בין בריטניה לצרפת על קביעת קו הגבול.

סימון הגבול המנדטוריעריכה

ב-23 בדצמבר 1920 חתמו בריטניה וצרפת על "האמנה הפרנקו-בריטית בעניין מספר עניינים הקשורים למנדטים על סוריה ולבנון, ארץ ישראל ומסופוטמיה" צרפת ויתרה על מקצת משטחי הגליל, והותירה בידיה את נהר הליטני, מקורות הירדן, את מרבית הגולן ואת הר החרמון. הנימוק הצרפתי היה שמירת אחדותם של המתואלים השיעים שישבו משני צדי נהר הליטני.

GolanHistoricalBorders2 svg

גבולו הצפוני של המנדט הבריטי על פלשתינה-א"י עם גבול המנדט הצרפתי בסוריה לאורך שתי תקופות: החל מדצמבר 1920 על פי "האמנה הפרנקו-בריטית בעניין מספר עניינים הקשורים למנדטים על סוריה ולבנון, ארץ ישראל ומסופוטמיה" (קו צהוב) ומ-1924 קו הגבול שנוסח בידי ועדת ניוקומב-פולה, אושר על ידי חבר הלאומים והוא התוואי המוכר עד ימינו כגבול הבינלאומי בין ישראל, סוריה ולבנון (קו כחול)

הגבול יצא מצמח, חצה את הכנרת, עלה עד לנקודה בסמוך לבניאס תוך שמירת שטחים נרחבים ברמת הגולן, מצידו המזרחי של הירדן, באזור שמצפון לכנרת, ומשם פנה מערבה, שמר את מטולה בשטח המנדט, וירד דרומה עד לנקודה המצויה בסמוך לקיבוץ סאסא, ומשם, תוך פיתולים מסוימים, מערבה לראש הנקרה. התוצאה הייתה יצירתה של אצבע הגליל, וכך נוספו לשטח המנדט הבריטי מטולה, תל חי וכפר גלעדי, שבמשך שש שנים היו מצויות מחוץ לתחומיו. רבים ייחסו את שינוי הגבול והכללת אצבע הגליל בתחומי ארץ ישראל, ומכאן בתחומי המדינה היהודית העתידית, להתיישבות היהודית במטולה ובתל חי.

בועידת סן רמו אושר המנדט הבריטי על ארץ ישראל. באפריל 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על הגבול הבינלאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי הגבול כפוף לשינויים בעקבות מדידות מפורטות שתערכנה. את המדידות ערכה ועדה בראשות הצרפתי פולה (Paulet) והבריטי ניוקומב. הוועדה החלה לפעול במרץ 1921 וב-3 לפברואר 1922 חתמה על מפותיה - הסכם ניוקומב-פולה. כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור. כך, למשל, נערך בלבנון מפקד אוכלוסין על ידי השלטונות הצרפתים, ונכללו בו (וכתוצאה מכך גם קיבלו אזרחות צרפתית) גם תושבי שבעת הכפרים המתואלים בגליל, שנותרו לאחר מכן בשטח ארץ ישראל, כמו גם תושבי מטולה וכפר גלעדי.[1]

רק בשנת 1924 הוצבו בשטח סימוני הגבול האחרונים והגבול קיבל את צורתו הסופית בהסכם שזכה לשם הרשמי "חילופי דברים המהווים הסכם בעניין קו הגבול בין סוריה וארץ ישראל, מהים התיכון עד אל-חמה". חבר הלאומים אישרר את ההסכם. צרפת ויתרה על שטח מחצית הכנרת, ושטח באזור קיבוץ ברעם (אז הכפר בירעם), והשיבה לעצמה את השטחים ברמת הגולן ממזרח לירדן. גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, הפך להיות הגבול הבינלאומי המוכר בין המדינות הריבוניות ישראל, סוריה ולבנון. קטע הגבול בין ארץ ישראל לסוריה ברמת הגולן נקבע תוך התחשבות בשיקולי מים, כך נקבע כי הגבול עובר במרחק 10 מטרים מחוף הכנרת בחלק הצפון מזרחי שלה, קביעה דומה נעשתה לגבי עין דן וכן נקבע כי מימי הבניאס שייכים לארץ ישראל ולא לסוריה (אף על פי שהמעיין לכאורה בשטחה).

המרד הערבי הגדולעריכה

באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול. כבר משלביו הראשונים של המרד היה ברור כי הצלחתו תלויה בסיוע שאותו יקבלו המורדים מבחוץ. באוגוסט 1936 הגיע לארץ ישראל פאוזי אל קאוקג'י, יליד לבנון, ששימש כמפקד הצבאי של המרידה, ועמו מאות חמושים שחצו את הגבול מסוריה ומירדן. המורדים ניסו להשתלט על אזורים שלמים בארץ, ולהשליט שם את שלטונם. אזור הגליל ההררי, בו נקודות יהודיות מעטות פזורות בין יישובים ערבים רבים, ובו מקבלים המורדים אספקה רציפה של כוח אדם, תחמושת ונשק מתומכיהם בסוריה ובלבנון, נראה כאידאלי למטרה זו.

פנייה של בריטניה לשלטונות הצרפתים לסיוע בסגירת הגבול לא הועילה.

השלב הראשוני בהשתלטות על השטח העוין בגליל היה סלילת כביש הצפון. הכביש נסלל, בתחילה כדרך עפר, בחודשים פברואר עד אוקטובר 1937. הכביש נועד לחסימת הסתננות מהצפון, ולמתן אפשרות להגיע במהירות ובכוח רב אל הכפרים הערבים שעמדו על תוואי הכביש. בשל כך, ובשל התוואי ההררי והקשה, נסללה הדרך במרחק מה מהגבול.

את ניסיונם בדיכוי מרידות בשטחי האימפריה במלחמת הבורים השנייה, בתחילת המאה ה-20 בו הצליחו לדכא את לוחמי הקומנדו הבורים באמצעות חלוקת השטח לתאי שטח המגודרים ביניהם בגדר תיל (תוך יישום חלוצי של הגדר, שהומצאה בשנת 1876 בארצות הברית ושימשה במיוחד לתיחום עדרי בקר, לצורך צבאי), ושליטה בתאי השטח המבודדים, העתיקו הבריטים לגבול הצפון. ברור היה כי את הגבול שבין ארץ ישראל המערבית, לסוריה וללבנון יש לגדר ולתחם באופן שישלוט במעבר בין שטחי המנדטים הצרפתי והבריטי, ויפגין נוכחות אקטיבית בריכוזי האוכלוסייה הערבים בגליל. וכך הוקמה גדר הצפון במהלך 1938.

מפת החלוקה מבצע חירם והסכם שביתת הנשק עם לבנון בתום מלחמת העצמאותעריכה

276px-PartitionPlan1947

מפת החלטת החלוקה

563px-מפת מבצע חירם

מפת מבצע חירם

הסכם שביתת הנשק עם לבנון, אחד מהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, נחתם ב-29 במרץ 1949. צה"ל פינה את 14 הכפרים שנכבשו על ידו בדרום לבנון מדרום לנהר הליטני במהלך מבצע חירם וצבא לבנון פינה את ראש הנקרה - קו הגבול המנדטורי בין ארץ ישראל ללבנון הפך לגבולה של ישראל עם לבנון, כחלק מהקו הירוק.

מלחמת ששת הימיםעריכה

מלחמת ששת הימים שינתה כליל את גבולותיה של ישראל עם מצרים, ירדן וסוריה, אך כמעט ולא שינתה את גבול הצפון. קו הגבול הקיים עם לבנון נותר כשהיה, אך הוא התארך בקצהו המזרחי, כתוצאה מכיבוש רמת הגולן, שבחלקה הצפוני גובלת אף היא עם לבנון. זמן קצר לאחר תום הלחימה הוחלה על הכפר ע'ג'ר ריבונות ישראל, והוא מהווה סלע מחלוקת בסוגיית הגבול בין ישראל, לבנון וסוריה.

מלחמת לבנוןעריכה

מלחמת לבנון החלה בהשתלטות של צה"ל על חלקה הדרומי של לבנון בראשית יוני 1982, ובשיאה כבש צה"ל את ביירות, מעבר לקו 40 הק"מ שעליו הצהירה ממשלת ישראל מלכתחילה. בספטמבר 1983 החל צה"ל בנסיגה הדרגתית ובשנת 1985 נסוג צה"ל מחלק ניכר של השטח שכבש, אך המשיך להחזיק ברצועת הביטחון בדרום לבנון, מצפון לגבול הצפון.

רצועת הביטחון הרחיקה את צפון ישראל מטווח הקטיושות, אם כי אלה לא הסתיימו לגמרי. השהות בלבנון חשפה את חיילי צה"ל וחיילי צד"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו, שצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם. שני אירועים מרכזיים בשנים אלו היו מבצע דין וחשבון, בשנת 1993, ומבצע ענבי זעם בשנת 1996.

מחיר הדמים ששילם צה"ל על השהות ברצועת הביטחון הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". בין האירועים שהגבירו את הלחץ הציבורי לפינוי היו אסון השייטת, אסון המסוקים ונפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין.

ב-24 במאי 2000, בעקבות הוראתו של ראש הממשלה, אהוד ברק, נסוג צה"ל מלבנון, לאחר 18 שנות שהייה שם.

ראו גםעריכה

הערות שוליים עריכה

  1. יואב שטרן, "מבחינת נסראללה, חוות שבעא אינן התירוץ היחיד", "הארץ", 30.7.2005.

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית