Fandom

Ventura Daniel Wiki

גראנה (תוניסיה)

7,306דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

Tunisian Jews 1900.jpg

יהודים מתוניס בשנת 1900 - אולי גראנה ? המקור

ערך זה נכתב במקורו על-ידי דניאל ונטורה בויקיפדיה העברית

בשם גראנה או הגורנים (Grana או Gornim) מכונים יהודי ליבורנו שבאו לגור בעיר תוניסיה במאה ה-16 והמאה ה-17 והיו לחלק מיהדות תוניסיה. הם כונו גם בשמות יהודים פרנקים (Ebrei franchi) או יהודים נוצרים (Ebrei Cristiani). היה להם סטטוס חוקי כמו למוסלמים ומעמדם עלה על זה של היהודים ילידי המקום. הגראנה לא חויבו לגור בשכונה מיוחדת וללבוש לבוש מיוחד, כפי שנדרש מיהודי המקום. לפי חיבורו של ונטורה דה פרדיסו (Venture di Paradiso) היה לסוחרים יוצאי ליבורנו תחום מיוחד בנמל תוניסיה, עם רציפים שלהם ואף המכס היה נותן להם שירות מיוחד. לסוחרים יוצאי ליבורנו היה זיכיון למסחר עם ארצות הלבנט וקשרי מסחר הדוקים עם נמלי אירופה, שהיו חשובים לשליטים המקומיים.

קשריהם עם יהודי המקום

תחת שלטונו של הביי המוסלמי של תוניסיה, אשר מונה לתפקידו על ידי ההאימפריה העות'מאנית, לאחר גירוש הזרים מצפון אפריקה בשנת 1574, חיו שתי קהילות יהודיות בתוניסיה, אשר השתלבו בחיי הכלכלה של המדינה החדשה:

  • התוניסאיים (Touansa), המקומיים, אשר כונו כך בניב יהודי-ערבי.
  • הגורנים (Gornim), המהגרים, שמוצאם מהעיר ליבורנו מאיטליה.

התוניסאיים כינו את הגורנים בשם גראנה (Grana). הקהילות גרו באזור אחד, חרת אל יהוד (Harat-al-Yahud) ולגורנים היה שוק משלהם בשם סוק אל גרנה (Suq-al-Grana).

קהילת יוצאי העיר ליבורנו, הגורנים, הייתה בדרך כלל עשירה יותר והיא כללה סוחרים אמידים ובעלי תרבות שהמשיכו את קשרי המסחר שלהם עם איטליה ועם ליבורנו.

במאה ה-18 חלה התדרדרות ביחסים בין הקהילות: המקומיים והמהגרים. היהודים המקומיים, התוניסאיים, התרעמו על זכויות היתר של המהגרים מליבורנו, הגורנים, אשר היו חופשיים לנהוג כמו המהגרים מאירופה: ללבוש בגדים אופנתיים מאירופה ולא כמו יהודי המקום שחויבו ללבוש בגדים, שניתן שאיפשרו זיהויים כבעלי מעמד נחות מהמוסלמים. בסופו של דבר, התוניסאיים סירבו להתפלל יחד עם הגורנים וגירשו אותם לחדר צדדי בבית הכנסת. בשל כך החליטה קהילת יוצאי ליבורנו להפרד מהקהילה היהודית המקומית. הגורנים בנו לעצמם בית כנסת, בית קברות ובית דין מחוץ לתחום האזור היהודי, חרה אל יהוד. בתור יוצאי אירופה הם לא היו חייבים לגור באזור היהודי המיוחד.

הפעולה שגרמה לערעור היחסים בין הקהילות הייתה החלטה הגורנים להקים בית מטבחיים משלהם. בשיטה הקיימת ברבות מתפוצות ישראל, על מכירת הבשר היה מוטל מס למימון הוצאות הקהילה ומתן סיוע למעוטי היכולת. הקמת שחיטה נפרדת פגעה קשות בהכנסות הקהילה של יהודי המקום. מה עוד, שגם יהודי המקום העדיפו לקנות את הבשר מהגורנים ובכך העלו את חמת ראשי הקהילה המקומית אשר ראו בכך אי אמון כלפיהם בנוסף להפסד ההכנסה למימון פעולות הקהילה.

בשנת 1741 החליטו התוניסאיים להכריז חרם על חבריהם שקונים בשר באופן קבוע מהגורנים. החרם לא בוצע והרבנים של שתי הקהילות החליטו על חידוש שיתוף הפעולה ביניהם. הסכם בעניין זה נחתם ביום שבעה באב, שנת התק"א (יולי 1741) על ידי הרבנים של שתי הקהילות, ובראשם הרב הנודע, ר' אברהם טייב, הוא "באבא סידי".

הוחלט כי החלוקה לקהילות תהיה כדלקמן: עם קהילת התוניסאיים, המקומיים, ימנו כל היהודים שמוצאם מן הארצות המוסלמיות. עם קהילת הגורנים ימנו כל היהודים שמוצאם הוא מן הארצות הנוצריות. חלוקה זו כללה את כל האביונים הנודדים שצריך היה להאכילם או להשיבם למקום מוצאם וכן את קבורתם בעת שהלכו לעולם. החלוקה הייתה כה קשה עד כי היהודים חילקו את בית העלמין שלהם לשני בתי קברות מחולקים על ידי קיר.

בעת החדשה

בספרו "משכנות הרועים" מציין המחבר, ר' עוזיאל אלחאייק, כי בשנת 1824 אף השיגו הגורנים מה"ביי" מינוי קאיד נפרד כאחראי על ענייני קהלם. אמנם הקאיד שמונה היה בעל סמכויות פחותות ומצומצמות מאלו של הקאיד המקובל, אך עצם ההישג העיד על מעמדם הרם של הגורנים בעיני השלטון, ואף העיד על עוצמת הפילוג בין שתי הקהילות באותה תקופה.

על היחס המספרי בין הקהילות ניתן ללמוד מספרו של הנוסע ר' בנימין (ישראל בנימין, "מסעי ישראל"). הוא מתאר את הגעתו לתוניסיה, שם מצא כי לקהילה תשעה דיינים ובהם לגורנים שלושה דיינים, ר' דוד קטורזא, ר' יוסף למברוזו, ור' דוד בונאן.

ב-1881 הפכה תוניסיה למדינת חסות צרפתית. בשנת 1899 הוצא על ידי השלטון הצרפתי צו לפיו תמוזגנה שתי הקהילות באופן רשמי. הצו קבע בית דין רבני אחד, בית מטבחיים אחד, רב ראשי אחד, נציגות אחת במסגרת ועדת הקהילות. הרב הראשי של קהילת הגורני באותה תקופה, הרב טאפיה, היה הרוח החיה מאחרי הנסיון לאחד בין הקהילות וגם עצם כינונה של חברת כי"ח - כל ישראל חברים בתוניסיה, הפיחה רוח אחדות בין שתי הקהילות שבניהן ובנותיהן נתכסו תחת שעריה ללמוד יחד בבתי הספר שהקימה.

נוהגי הגורנים

הקשרים המסחריים בין יהודי ליבורנו לבין קהילת יוצאי ליבורנו בתוניס לא הצטמצו בקשרים מסחריים. היות שלא היו כמעט נישואין בינם לבין יהודי המקום הם נאלצו לנסוע לעיר מוצאם על מנת למצוא שידוכים.

כמו כן, נהגו הגורנים לשלוח את בניהם הבוגרים לליבורנו על מנת ללמוד במוסדות התורניים בעיר, כמו הסמינר לרבנים ולמוסדות ההשכלה הגבוהה בטוסקנה, בדרך כלל ללימודי רפואה והנדסה באוניברסיטת פיזה.

פורים שני

פורים שני היה נהוג בקרב היהודים יוצאי ליבורנו בתוניס מראשית המאה ה-17. אתר עמית - העמותה למורשת יהדות תוניסיה מספר על מאורע שאירע לרב הסוחר ידידיה בן נחמן מיכאל בי"ב בשבט תק"ב (1742) שודד התנפל עליו והכהו מכות רצח. לאחר שניצל כתב מגילה בשם "מגילת ידידיה".

במגילה הוא מספר על נס ההצלה של כל הקהילה בשעת רעידת אדמה. הרעש חזר על עצמו פעמים אחדות. בימים שבין רעש לרעש גזרו היהודים תעניות והציבור וראשי הקהל קהל החליטו "לתקן תקנות ולגדור פרצות" כי ראו ברעש רמז על ג' פשעים: ריב, עריות, שבועת שקר. לזכר ה מאורע הזה קיבלו עליהם יהודי קהילת לוורנו את יום כ ב' בשבט ליום צום ותענית. הדיין ר' מלאכי בר יעקב ה הן חיבר לסדר היום תפילה בשם "קול תפילה" (ליבורנה תק"ג – (1743)) ו"שבחי תודה ". המועד הזה הפך לפורים שני שכן בסיומה של התענית והתפילה חגגו היהודים את הצלתם בשירה – רינה וזמירות.

היום המיוחד הזה מוזכר גם בשאלות ותשובות של הרב חי"דא "חיים שאל" שהודפס בליוורנו בתקנ"ב (1792) - בו הוא מציין: "ושבח אני את רבני ליוורנה שכאשר אירע להם תק"ב לתפ"ץ (לא תקום פעמיים צרה) צרת הרעש וניצלו, תקנו תענית ביום ההוא בכל שנה ובשבת קודש לומר "הלל" הגדול כ"ו כל"ח (כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו "), במקום שתיקנוהו רז"ל בזמירות בנעימה ובניגון יפה..." (חלק ב' סימן י"א עפ)

תרומת הגורנים

תרומתם של הגורנים ליהדות תוניסיה ולארצות המגרב בכלל, הייתה רבה. לא זו בלבד שקהילת הגורנים הייתה מעורבת מאוד בתחום המסחר והכלכלה, אלא שגם בתחום הרוחני והדתי היא הביאה לתוניסיה את הזרמים הגדולים של המחשבה הספרדית.

תרומה אחרת של קהילת הגראנה לקהילת תוניסיה, היא אומנות הפיוט הספרדית. אומנות זו טופחה ואומצה בחום על ידי יהדות זו, עד שיצרה לה סימנים משל עצמה, אולם תרומת הפיוט הספרדי לא נמחתה ממנה עד היום הזה.

ברם, תרומתם של היהודים הליוורנזים לא נבלמה במנהגי המסורת בלבד - מתוכם יצאו אנשי רוח משכילים רבים, בהם עיתונאים, רופאים ופעילים פוליטיים. בתחילתה של המאה העשרים המשיכו היהודים הליוורנזים לשמור באדיקות על זיקתם לאיטליה. הם השתקעו בערי החוף של תוניסיה בעיקר, רובם בעיר הבירה תוניס, ויתרתם בערי החוף - ביזרט, סוס וספאקס. הם למדו בבתי ספר איטלקיים ובסיום לימודיהם יצאו ללימודים באוניברסיטאות באיטליה ולמעשה היו הראשונים בהתמערבות הקהילה היהודית בתוניסיה.

בחלוף השנים, וככל שהמדינה התוניסאית התמערבה, עם קירבתה ועם הפיכתה למושבה חשובה של צרפת, הוסיפו בני הקהילה יוקרה וכבוד לעילית היהודית בתוניסיה בשל ידענותם והשכלתם האירופאית.

הקשרים עם איטליה

הקשרים של הקהילה האיטלקית בתוניסיה עם איטליה ארץ מוצאם, היו טובים. התוניסאים ממוצא איטלקי הגנו עוד בסוף המאה ה-19 על האינטרסים האיטלקיים בתוניסיה. הם נהנו מהזכות שניתנה לנתינים האיטלקיים להעביר את אזרחותם האיטלקית מאב לבן ולעסוק בתוניסיה בכל המקצועות החופשיים ולהקים בתי ספר ומוסדות עזרה. לאחר עליית בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה, הניחו כמו שאר יהדות איטליה, ששלטונו החדש של הדוצ'ה ישרת את האינטרסים האיטלקיים. הם גם לא יכלו לעמוד בלחץ האדיר של הקונסוליה האיטלקית להציג אהדה כלפי המשטר החדש והם אף חששו כי הסתייגות ממנו תביא לנידויים ולחרם מצד האומה האיטלקית. לפיכך נפוצה בין יהודי הגורני התופעה של תרומה למען הצבא האיטלקי שיצא לכבוש את אתיופיה ואף נטילת חלק בלגיון הזרים שהיה מורכב ברובו מאיטלקים תושבי ארצות חוץ.

בזכות נאמנותם זו של הגורנים הם זכו לתפקידים ברשויות האיטלקיות ובקונסוליות. בשנות השלושים של המאה העשרים היו לליוורנזים נציגים בתוניסיה: במועצה המינהלית של הבנק האיטלקי - בנקה איטליאנה די קרידיטו (Banca Italiana di Credito), במועצת המנהלים המקומית של העיתון ליוניונה (L'Unione) ובהנהלת מוסדות צדקה ובאגודות תרבותיות.

לקראת סוף שנות ה-40 של המאה ה-20 החלה להתגלות ההתנגדות למשטר הפשיסטי. בקהילת הגורנים היו גרעינים קטנים אך בעלי השפעה של הבונים החופשיים, הסוציאליסטים והאנרכיסטים. כתגובה חלה ההתעוררות האנטי פאשיסטית לאחר שצעירים יהודים הגיעו אל הקומוניזם, וניסו להגשים בפועל את האידאולוגיה שלהם באמצעות התנגדות של ממש למשטר הפאשיסטי כפי שקבע אותה האינטרנציונל הקומוניסטי השביעי. הם נתנו את תמיכתם לליגה האיטלקית לזכויות האדם והיו היזמים העיקריים של הבטאון לאיטליאנו די תוניסי (l'Italiano di Tunisi) שהחל להופיע באוקטובר 1936. הקונסוליות האיטלקיות גינו את התנועה וכינוה "תנועה של בוגדים". הפשיסטים אף החלו במאבק אלים בפעילים בתנועה שבמסגרתו נרצח הפעיל מיצ'לי, אולם הבטאון האנטי פאשיסטי המשיך להופיע.

קהילת הגראנה הוכתה בתדהמה של ממש כשהחיל הדוצ'ה מוסוליני את חוקי הגזע שאסרו עליהם ללמוד במוסדות חינוך ציבורי, יסודי, תיכוני וגבוה. הם לא יכלו עוד להחזיק משרה ממשלתית וזכויותיהם ברכוש תעשייתי וחקלאי הופקעו. גם הנישואין המעורבים נאסרו עליהם ולמרות שהיהודים ממוצא תוניסאי היו רחוקים מארץ המוצא של הגזרות, הם נפגעו קשות מפרסום החוקים שלמעשה נידו אותם מכל קשר לאומה שאהבו כל כך.

לאחר חוקי הגזע פחת באופן משמעותי מספר היהודים שביקשו להתאזרח כאיטלקים. הקשר לאיטלקיות כמעט ונעלם, מאידך, הפעילות האנטי פשיסטית בתוניסיה של קהילת הליוורנאים גברה. הם הקימו עיתון יומי בשם איל ג'יורנלה (Il Giornale) אשר בו בלטו כותבים והוגים יהודים אינטלקטואלים שלחמו בלהט כנגד השלטון הפשיסטי.

לאחר מלחמת העולם השנייה הלכה ופחתה ההתבדלות הליוורנזית, בני הקהילה חברו לארגונים הציוניים ולתנועות הנוער ככל צעירי הקהילה היהודית, הנישואים המעורבים הלכו ונתרבו ולמרות הבדלי המעמדות היכרים בזכות הבלטותה של הקהילה הליוורנזית בחיי המסחר ובמקצועות החופשיים בתוניסיה, הרי שהציונות והאידאולוגיה הציונית הביאו להטמעות ממשית של קהילה זו ביתר בני הקהילה היהודיים, כשבראשי התנועות הציוניות עומדי בני הגורני בשורה הראשונה של המנהיגות הציונית המקומית.



צמיחת מעמד "הגראנה"– הליבורנזים

אתר"תוניסיה מורשת"- הועלה באישורו - ראו דף שיחה

מראשית המאה ה-17 היגרו לתוניס יהודים מצאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל, ששהו מספר שנים באיטליה, ובמיוחד בערים ליוורנו ופלרמו, שכונו ליבורנזים, גורנים או גראנה, שזה שיבוש של השם ליגורנו שמה הישן של העיר ליבורנו. בעקבות ההגירה התהדקו הקשרים בין איטליה לבין בני איטליה שישבו בתוניס. הגורנים הקימו בתוניס חברות מסחריות גדולות אשר סחרו עם איטליה ואירופה, והטביעו את חותמם על חיי הקהילה, למרות היותם מיעוט בקהילה היהודית בתוניס. השוני התרבותי ופתיחותם לסביבה האירופית מחד וסירובם להשתלב בקהילת התואנסה מאידך יצרו לעתים עימותים קשים בין הליבורנזים לבין היהודים בני המקום. כך לדוגמא בשנת 1685 נתנו הליבורנזים ליהודי שמואל די מדינה מליבורנו ייפוי כוח שעליו חתמו 49 נציגים בשם העדה היהודית הליבורנזית להיות בא כוחם בפני הקונסוליה הצרפתית (בנפרד מהתואנסה). מקורם של מנהגי הגראנה במסורת אבותיהם יוצאי ספרד ופורטוגל. המנהגים היו שונים בפרטים רבים ממנהגי היהודיםבני המקום, ואף הופעתם החיצונית ולבושם היו שונים מזה של בני המקום.למרות שהם גרו בגטו – החארה של היהודים, הם התרכזו ברחוב אחד רחוב "אל-סנאדלי" המכונה בפי רבים רחוב הגראנה בו הם הקימו בית כנסת גדול שידוע בשם "צלאת לגראנה". תהליך הפרוד בן שתי הקהילות היה איטי ובשלבים. לפי המסורת בשנת 1710 הוכרז על הסכם הפרדה בין העדה "התואנסה" לבן העדה "הגראנה". בהקדמה לספר "זרע יצחק" של הרב הדיין רבי יצחק לומברוזו מהעדה הליבורנזית מוצאים את שמותיהם של הרבנים החתומים על ההסכם: רבי מסעוד אלפאסי, רבי מרדכי אלחאיך, רבי מרדכי ברוך קארבליו ורבי שמשון בוקארה. הגורנים הקימו בעיר מערכת מסחר ענפה של יצוא ויבוא, סוכנות של ביטוח ימי, בתי מסחר סיטונאיים וחנויות שהתרכזו בשוק המרכזי שזכה לכינוי "סוק לגראנה" ואילו התואנסה המשיכו לעסוק במשלוח ידם המסורתי ובמיוחד המלאכות והמסחר הקמעוני, הללו התרכזו בשוק החיטים, בשוק הצורפים ובשוק הנפחים, שהתפתחו בעיר ובעלי המלאכה היהודים תפסו בהם מקום חשוב. במרוצת המאה ה-18 הלך הקרע בין העדות והעמיק, עד שבשנת 1741 הוחלט שיש להתקין תקנות נוספות, לא רק בנושאי בתי הכנסת אלא גם בנושאי השחיטה והמס המוטל עליה, שלא יהיו פורצי גדר ולא יגרמו הפסדים לאיזו משתי הקהילות. אז הורחבה ההפרדה בן שתי הקהילות, נקבעו לכל אחת מהן בתי כנסת משלהם, גבאים משלהם, קצבים, שוחטים, מוהלים, בתי דין רבניים ובתי עלמין נפרדים. כל הרבני העיר חתמו על ההסכם ובראשם רבי אברהם טייב המכונה "באבא סידי".

שתי הקהילות המשיכו לנהל את מוסדותיהן בנפרד, ורק בתום מלחמת העולם השנייה בשנת 1943 בוטלה הכפילות והמוסדות אוחדו. חשוב לציין שההפרדות בין שתי הקהילות היו ייחודיות לעיר תוניס ולא התקיימו בקהילות אחרות על אף שגם לשם הגיעו הגורנים – הליבורנזים, דוגמת הערים סוסא, ספאקס, ביזרטה ונאבל.

במאה ה-19 היו לגורנים שלושה בתי כנסת, האחד גדול ושנים אחרים קטנים, וכן שלושה דיינים משלהם, רבי דוד בונן, רבי דוד כטורזא ורבי יוסף לומברוזו. הקהילה הגורנית לחצה על השלטונות המוסלמים שיכירו בנציג ניפרד לקהילת הגורנים, ואכן בשנת 1824 הצליחו, בעזרת שוחד בעיקר, להשיג את המינוי מן הביי לקאדי משלהם, אם כי סמכויותיו היו מצומצמות מאלה של הקאדי של עדת התואנסה. ההתעוררות רוחנית בקהילת תוניס ניכרת כמו בשאר קהילות תוניסיה בסוף המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18. במאה ה-16 אנו פוגשים בתוניס את רבי ישמעאל הכהן טונג'י שבשנת 1543 כתב את סיפרו "ספר הזיכרון" אולם, בשל קשיים שונים נאלץ רבי ישמעאל כהן טונג'י לעבור למצרים. בהמשך אנו לומדים מיומנו "מעגל טוב" של החיד"א על מלומדי תוניס הראויים לאזכור ובמיוחד רבי אברהם הכהן המכונה "באבא רבי" שניפטר בשנת 1715, ורבי צמח צרפתי שניפטר בשנת 1717, שהיו מחדשי לימוד התלמוד בשיטות שהיו נפוצות אחר כך בישיבותיה של תוניס. תלמידם המובהק של השניים היה רבי אברהם טייב המכונה "באבא סידי" שחי במחצית הראשונה של המאה ה-18, ועמד בראש רבני התואנסה. מלומד אחר בן אותה תקופה היה רבי יצחק לומברוזו שניפטר בשנת 1752, שלמרות מוצאו הליבורנזי היה תלמידו המובהק של רבי אברהם טייב, והיה מקובל על שני הקהלים הגורנים והתואנסה, רבי יצחק לומברוזו כתב את הספר "זרע יצחק"שהודפס בשנת 1768 והיה הספר העברי הראשון שהודפס בתוניסיה. ספרים נוספים שהודפסו באותה תקופה, היו הספר "משח"א דרבותה" שנכתב בידי בני משפחת אלפאסי האב רבי מסעוד רפאל אלפאסי ושני בניו רבי שלמה ורבי חיים אלפאסי, ספר זה שהיה שו"ת חשוב ומכיל נימוקים ופרושים של שני דורות חכמים בתוניס דור האבות ודור הבנים ויש בו התכתבות ענפה בין חכמי ליבורנו וחכמי אלג'ריה. חיבור חשוב אחר מאותה תקופה הוא "חוק נתן" של רבי נתן בורג'ל שניפטר בשנת 1791, היה תלמידם של רבי צמח צרפתי המכונה "ציץ", רבי אברהם טייב, ורבי יצחק לומברוזו. בערוב ימיו עלה לארץ ישראל וניפטר בירושלים אך משפחתו נותרה בתוניס. בניו ונכדיו שמשו במשך דורות אחדים רבנים וראשי הקהילה בתוניס, נזכיר גם את אחיו רבי יוסף בורג'ל מחבר הספר "זרעא דיוסף" שיצא לאור בליוורנו. ספר נוסף שחובר בתוניס בסוף המאה ה-18 היה "משכנות הרועים" של רבי עוזיאל אלחאיק שנפטר בשנת 1810, הספר התפרסם בליוורנו וכולל כ – 1500 תשובות המשקפות את בעיות התקופה. ספר נוסף הוא "חיים וחסד" שבו מצוי אוסף של שלושים ואחת דרשות כולל תאריכים אותן דרש הרב אחרי פטירתם של רבנים, דיינים ונכבדי העדה. יצירה נוספת שנכתבה באותה תקופה בתוניס הייתה "תועפות ראם" מפרי עטו של רבי מרדכי ברוך קארבליו שנפטר בשנת 1785. רבי מרדכי ברוך קארבליו היה חבר בית הדין ורב הקהילה הגורנית, ויורשו בתפקיד של רבי יצחק לומברוזו. ספרו השני של רבי מרדכי ברוך קארבליו היה "מירא דכיא" פרוש למסכתות אחדות בתלמוד. החיד"א, שביקר בתוניסיה, אינו חוסך דברי שבח על הכנסת האורחים והנדיבות שהיה עד להם בקהילה. וכך הוא כותב בספר "מעגל טוב" עמוד 57: "לפי מה ששמעתי היום יש קרוב לשלוש מאות ת"ח בתוניס, וגם ראיתי נערים בני י"ד שנים מעיינים וחריפים הקולעים אל השערה". בין היתר הוא מזכיר את רבי יעקב מעארק שאיתו למד והיה אהוד עליו מאוד, את רבי נהוראי ג'רמון מחבר הספר "יתר הבז" ואת רבי יעקב פיטוסי שחיבר ספרים אחדים בדרוש ובפרושים. בשנת 1800 עלה רבי יעקב פיטוסי לארץ ישראל אך לבקשתם של רבניה יצא כשד"ר לארצות המגרב ומת באלג'יר בשנת 1812


רשימת הרבנים הראשים לקהילה הפורטוגיזית-גראנה בתוניס

מספר שם1 תפקידהתקופההערות
1 רבי יצחק לומברוזואב"ד 1738-1754
2 רבי מרדכי קאראבליו אב"ד1754-1785 טעון ברור
3 רבי יצחק אלחאייך אב"ד1794-1802טעון ברור
4 רבי אברהם אבוקארא הראשון אב"ד1802-1817
5 רבי דניאל פרנקו אב"ד1817-1820
6 רבי דוד חיים ואלנסי אב"ד1820-1826
7 רבי יוסף אריכס אב"ד1848-1840
8 רבי יהודה הלוי אב"ד1848-1855 טעון ברור
9 רבי דוד בונאן אב"ד1849-1868טעון ברור
10 רבי יוסף לומברוזו אב"ד1868-1872
11 רבי דניאל קרטוזו אב"ד1872-1880/1
12 רבי אברהם אבוקארא השלישי אב"ד1880/1-1880/1
13 רבי אברהם לומברוזו אב"ד1880/1-1888
14 רבי יוסף לומברוזו אב"ד1888-1817
15 רבי דניאל קרטוזו אב"ד1894-1888טעון ברור
16 רבי יעקב אבוקארא אב"ד1943-1941טעון ברור

המקור: אתר יהודי תוניס

פורים של יהדות גרני

פורים יהודי ליבורנו 1.jpg

תאור לפי אתר יהדות תוניסיה

ראו גם

קישורים חיצוניים

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית