Fandom

Ventura Daniel Wiki

גרוש ספרד

7,306דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

גירסה אחרת של הערך - יש לשלב עם הגירסה השנייה (ענראה מקורית גירוש ספרד '


Alhambra Decree.jpg

צו הגירוש המקורי - מכונה הצהרת אלהמברה - כשם הארמון בו הוא הוכרז


גירוש ספרד באה בעקבות צו שפורסם בשנת 1492 על ידי המלכים הקתוליים: פרננדו השני מלך ארגון ואשתו המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה ובו נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בממלכות קסטיליה ואָ‏רַ‏גֹ‏ון, שמאוחר יותר הוחלה גם על היהודים שגרו בפורטוגל ובשנת 1507, הצו הורחב לתחום השליטה של מלכי ספרד, דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה. צו זה היווה את שיאה של מסכת הגבלות ורדיפות שננקטו כנגד היהודים בספרד, והביא לקיצה של הקהילה היהודית הוותיקה והמפוארת שישבה בספרד.

יהדות ספרד הגרו אל הארצות השוכנות לחופי הים התיכון ובעיקר אל צרפת, איטליה הלבנט וצפון אפריקה, ארצות השפלה, גרמניה ובריטניה.

גירוש ספרד שונה היה מגזירות קנ"א, שהוטלו על חלק מיהדות ספרד כמאה שנים קודם, בשנת 1310. הגירה זו של יהדות ספרד החלה בשל פרעות ביהודים. הפליטים היהודים, ואלה שהתנצרו למראית עין, היגרו‏ לערים אחרות בספרד ולארצות מחוץ לספרד. הגירוש הרשמי מ-1492 גרם לאנוסים לאבד את התקווה לחיות כיהודים גם בשאר חלקי ספרד. הברירה היחידה שהייתה להם הייתה לצאת את גבולות המדינה. בין השאר, לאור העובדה כי רבני הקהילות בחצי האי האברי המשיכו לראות בהם יהודים לכל דבר למורת רוחה של האינקוויזיציה הספרדית והחילו על מי שנאנסו להמיר את דתו את ההלכות התלמודיות הקובעות כי ישראל "אף על פי שחטא ישראל הוא(סנהדרין מ"ד, ע"א)וכן "אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה(נדרים כ"ז, ע"א)[1]

רקע עריכה

בשנת 1492 "המלכים הקתוליים" החליטו לגרש כל היהודים מספרד. צו הגירוש הוצא במקביל למלחמה כוללת של הספרדים בכל ריכוזי המוסלמים בספרד.

עד המאה ה-12 שלטו בספרד המוסלמים, שבדרך כלל, סובלני כלפי הקהילה היהודית הגדולה בספרד. היהודים נהנו תחת שלטון זה מחופש דתי, תרבות משגשגת, כלכלה פורחת ואף זכו לרכוש השכלה גבוהה. תקופה זו כונתה "תור הזהב של יהדות ספרד". בתקופה זו כתבו יהודי ספרד שירים, פואמות ומאמרים פילוסופים ודתיים.

מאז המאה ה-12 החלה רדיפה של היהודים בספרד, בתחילה על ידי המוסלמים (מורים) שכבשו את האזור, ולאחר מכן נכבש האזור מחדש על ידי הנוצרים שהמשיכו לרדוף את היהודים. רבים מהיהודים המירו את דתם לנצרות או לאיסלם. רבים מהם התנצרו או התאסלמו כלפי חוץ, אך בסתר המשיכו לקיים את מצוות הדת היהודית, ויהודים אלה נקראו "אנוסים".

היו יהודים שבחרו לא להמיר את דתם (או להעמיד פנים שעשו זאת כפי שעשו האנוסים), מנהיג האינקוויזיציה תומאס דה טורקמדה סבר כי היהודים משפיעים לרעה, מבחינה דתית, על היהודים שהתנצרו, ולכן שכנע את המלך פרדיננד והמלכה איזבלה בשנת 1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל היהודים מספרד. מטרתו של הצו הייתה בעיקרה מניעת ההשפעה של היהודים על המומרים.

צו הגירושעריכה

Spain exile AAA.jpg

תרגום צו הגרוש של היהודי ספרד - חוברת לימוד רבי יוסף קארו הוצאת מופת בשיתוף משרד החינוך והתרבות

הפקודה הוכרזה בכל ערי ספרד ב-31 במרץ 1492, על ידי כרוז הממונה מטעם בית המלוכה הספרדי. היהודים אולצו לעזוב את ספרד בתום שלושה חודשים ולא לחזור אליה לעולם. בנוסף לכך, נאסר על הספרדים הלא-יהודים להסתיר או לעזור ליהודים בגלוי או בסתר. רק בשנת 1968 הכריזה ממשלת ספרד על ביטול צו זה בטקס בבית כנסת במדריד, דבר שאיפשר ליהודים לחזור ולגור באופן רשמי בספרד.

הסיבה הנזכרת בצו הייתה השפעתם הרעה של היהודים על המתנצרים, וחוסר הסכמתם של היהודים להכיר באל אחר חוץ משלהם.

על היהודים המגורשים נאסר לקחת דברי ערך כמו זהב, כסף ותכשיטים, בהתאם להשקפה מרקנטליסטית שרווחה באותם ימים. הותר להם להוציא רכוש אחר, וניתן להם זמן למכור את נכסיהם עד ל 31 ביולי, שחל באותה שנה על פי הלוח העברי בתשעה באב.

אנשי ספרד ידעו שהיהודים נאלצים למכור את נכסיהם או להפקיר אותם. ידיעה זו הקשתה על היהודים למכור את נכסיהם. היו כאלה שמכרו את חפציהם, אך היו גם כאלו שלא הספיקו ופשוט נטשו את רכושם. אומדן מגורשי ספרד אינו מדויק; המספר נאמד בין שבעים אלף לשלוש מאות אלף איש. האומדן האחרון הוא של רבי יצחק אברבנאל.

יציאת היהודים מספרדעריכה

היהודים המגורשים חיפשו להם מקום אחר להתגורר בו. יש שניסו להיקלט במדינות השכנות של ספרד, כמו פורטוגל, שדמתה לספרד מבחינה תרבותית, בתנאים הגאו-פוליטיים ואפילו היו קשרי משפחה בין משפחות יהודיות משתי הארצות. לאחר החלת גזרות הגירוש על פורטוגל, היהודים עברו לנסות את מזלם במציאת מקלט בצרפת, השכנה הצפונית, אליה עברו לגור אך יכלו להמשיך את העסקים בספרד ובפורטוגל. המעבר הבא, לארצות השפלה, היה כרוך בניתוק כל קשר עם חצי האי האיברי. אבל היציאה ההמונית הייתה, בדרך הים, לארצות אגן הים התיכון: צפון אפריקה, הלבנט ואיטליה.

ממדי היציאה עד מחצית המאה ה-16 לא היו ניכרים. במאה ה-17 כבר גברה היציאה ואפילו משפחות שלמות היגרו כמו של שלמה מולכו ודונה גרציה נשיא.

המעורבות של פורטוגלעריכה

המגורשים מספרד פנו בתחילה למדינה השכנה בחצי האי האיברי, פורטוגל. אבל "המלכים הקתוליים", יוזמי הגירוש, לא הסכימו כי פורטוגל תהיה מקלט לבורחים מהאינקויזיציה הספרדית. כאשר המלכים הקתוליים השיאו את בתם איזבל למנואל מלך פורטוגל הם היתנו עימו כי מדינתו לא תהיה יותר מקלט לאנוסים. בשנת 1497 יזם מלך פורטוגל מהלך של התנצרות קולקטיבית בכפיה של כלל יהודי פורטוגל, כולל יהודי ספרד המגורשים. האינקויזיציה הספרדית דרשה את הסגרת האנוסים שברחו לפורטוגל לספרד, בהתאם לבולה של אינוקנטיוס השמיני משנת 1487, אך פורטוגל לא קבלה על עצמה להסגיר יהודים לספרד. אם האינקויזיציה רצתה את הסגרתו של אנוס שברח, היה עליה לנקוט ביוזמה פרטית ועשתה זאת בדרכים מקוריות. [2] רק לאחר הקמת מוסד מקביל בפורטוגל, בסוף שנות השלושים של המאה ה-16, יהדות פורטוגל החלה לסבול מנחת זרועה של מוסד האינקויזיציה.

בשנת 1602 החליטו אנוסי פורטוגל לפנות למלך ולראש המינסטרים בבקשה למחילה וכפרת עוונות כללית תמורת תשלום נאות. הרקע למשא ומתן היה[3] כדלקמן:

היוצאים ידועים בכשרונם ובחריצותם ובידיעת התנאים בהודו המערבית והמזרחית. נהירים להם דרכי התחבורה והנוויגציה (הספנות) בהודו. בכוחם לסייע לאוייבי ממלכה, כמו בהולנד שהצטרפו לאוייבי מלכות ספרד, ולהזיק לעמים שזה מקרוב הצטרפו לדת הקתולית וללמדם דרכי כפירה ומינות.[4]

בשנת 1605 האפיפיור הוציא "בריווי" (Breve) - חנינה כללית שאי אפשר לערער עליה. לחנינה היו שתי מגבלות: לא יפורסם ההסדר הכספי שלאפיפיור היה חלק ממנו והיא לא תחול על מקרים על אנוסים שנשפטו בעבר. אמנם המחילה הייתה החד-פעמית. היא חלה על שני האוכלוסיות: לאלה שנשארו בחצי האי האיברי ניתנה מחילה וכפרה על עוונות התיהדותם ולרוצים לצאת נפתחו נמלי היציאה.

בשנת 1609 הוקמה ועדה עליונה מטעם "מועצת המצפון והמסדרים" במטרה לדון ביציאת האנוסים את המדינה. מסקנותיה היו:

"האנוסים מפורטוגל, כמו אלה שהגרו לצרפת, ניצלו לרעה את יציאתם מהמלכויות, ספרד ופורטוגל, היות והם שבים ליהדות. יש לבטל את החנינה הכללית, כדי למנוע מאנשים שנטבלו ליהדות אבדן נשמותיהם"

בשנת 1610 הוחלט להפסיק את היציאה מהמדינות. רק בשנת 1630 היציאה נפתחה מחדש תחת פיקוח מלא. ההסדר היה שכל אזור קבל היתר לצאת רק דרך נמל אחד, בפיקוח צמוד של האינקוויזיציה ותוך הקפדה שלא תהיה הברחת הון. המטרה הייתה לגרום לכך שרק אנוסים שמעמדם כ"נוצרים חדשים" הוכח יורשו לצאת מהמדינה.

דרכי היציאה מחצי האי האיבריעריכה

היציאה דרך הנמלים לא הייתה קלה. היה פיקוח של השלטונות ושל האינקוויזיה. נדרש גם להגיע להסכם עם בעל האוניה על תנאי ההפלגה ועל יעדה, שלא היה ודאי. בנוסף לכך, הפלגת הספינה הייתה תלויה בתנאי מזג האוויר. ההפלגה הייתה קלה יותר כאשר האוניות לא היו מספרד או פורטוגל, אם כי גם באניות הזרות נערך חיפוש, לדוגמא, כדי לא לאפשר הכנסה של התרגום הפרוטסטנטי של התנ"ך לחצי האי האיברי. היו גם יהודים שעסקו בספנות. קברניט אחד עסק בהובלת אנוסים לאמםטרדם. בשלב מסויים הציק לו המצפון, חזר לנצרות ודיווח לאינקוויזיה את שמות האנוסים שחזרו ליהדות. בעל אניות מלונדון ערך מסעות לספרד בשנות ה-40 ו-50 של המאה ה-17 והביאו עימו אנוסים לאנגליה. היה גם רב חובל שניסה להציל אנוסים מהאי מיורקה. אלה נעצרו ברגע האחרון ונאלצו לעמוד לדין.

דרכי הבריחה דרך הקרקע לצרפת היו בטוחות יותר, אם כי במעברים היו שומרים ממונים על ידי השלטונות ובפונדקים היו נזירים, בשליחות האינקוויזיה, מחופשים בבגדי אנשים פשוטים. ההברחות לא היו רק של יחידים ומשפחות, היו גם קבוצות קטנות - עד 7 איש, כמספר הנוסעים במרכבה. סכנה גדולה ליוצאים מהמדינה היה במקום ריכוזם בעיר הבירה מדריד. אחד המקומות הידועים היה "שער אלקלע" הקיים עד היום. משם היו יוצאים בדרך המלך (Camino Real) אל "פמפלונה" בירת מחוז נווארה. שם היו מתפצלים: דרך הרי הפירינאים ביבשת לצרפת או דרך נמלי הדייגים באזור סן סבסטיאן לנמלי הים. מובילי פרדות דרך הרי הפירינאים המתינו לאנוסים בערים ידועות מראש, ליד הדרכים המגיעות ממרכז ספרד. המבריחים היו בני העם הפשוט, בעלי פרדות או עגלות משא. המידע המפורט על שיטות ההברחה, תחפושות האנוסים ותעריפי ההברחה התקבל מרישומים במשפטים שנערכו לאלה שנתפסו. יש המעריכים כי מספרם של אלה שעברו את הגבול היבשתי היה גדול למדי.

ל"עולם החדש"עריכה

בעקבות גילוי יבשת אמריקה גם האנוסים הגיעו ל"עולם החדש". הסיבות לכך לא היו דתיות, המניע להגירה היה כלכלי. כך גם ראתה את התופעה מוסד האינקוויזיציה, שהוקם גם ביבשת החדשה, ולא הטיל מכשולים על הגירת היהודים אליה.

חוקר יהדות ספרד, חיים ביינארט [5] מביא את סיפורו של רודריגו אלווארס די מדריד מהעיר מאלגה שהשיג בשנת 1512 היתר יציאה [6] ללכת בדרך הים והיבשה אל מדינות נוצריות אחרות. מי שקבל "צו" כזה לא רק נפטר מאינקוויזיציה אלה גם שערי ספרד היו פתוחים בפניו.

למערב אירופהעריכה

אם היציאה לארצות המזרח התיכון היתה לקהילות קיימות, הרי במערב אירופה מגורשי ספרד הקימו קהילות חדשות. יוצאי ספרד הקימו קהילות בארצות אלה: צרפת, ארצות השפלה, אנגליה וצפון מערב גרמניה בהמבורג. אפשר לומר כי "האנוסים ששבו ליהדות הם הם שיסדו שם קהילות לעם ישראל" [7]

לצרפתעריכה

באוגוסט 1550 הנרי השני מלך צרפת, העניק לפורטוגזים זכות ישיבה "בכל מקום מלכותו, כפי שייראה בעיניהם, לעסוק בה במסחר, לרכוש נכסים וליהנות מכל אותן זכויות כמו שנהנים מהם הצרפתים" [8]. להלכה ולמעשה היה בכך פתיחת שערי ההגירה לאנוסים ומניע לקביעת יעד הגירתם. מה עוד שמדובר היה במדינה עם גבולות עם ספרד ופורטוגל.

להגירה זו היה אופי מיוחד, הסוחרים היהודים הקימו בצרפת מושבות של "סוחרים פורטוגזים": באזור הרי הפירינאים בערים כמו: סן-ז'ן-די-לוס ובדרום צרפת - בבורדו, לה רושל והגיעו עד פאריז. תחילה העבירו את עסקיהם ולאחר זמן את משפחותיהם. כך הוקמו הקהילות הספרדיות בצרפת, שבהמשך יצאו מהם היהודים שהקימו את קהילות יהדות פיימונטה בצפון איטליה.

בנובמבר 1602 מפקד הצבא בדרום מערב צרפת התבקש להכין דו"ח על מצב היהודים באזור איון, לפי הזמנת מועצת המדינה הספרדית. הם מדווח כי בחופי גיפוסקואה (Guipuzcoa)וויסקאיה (Vizcaya) יש 100 משפחות יהודיות ולהן 800 נפש. תושבי המקום, הביעו את מורת רוחם מכך "שהללו נוטלים את פרנסתם ומתעדים להקים בית כנסת". הבקשה היא להרחיק את היהודים לתוך המדינה. האנוסים, מחשש לפגיעה, עוברים ביוזמתם לבורדו ואחר כך לאזור אוויניון. במקומות אלה היה קיים חופש דתי. מפקד הצבא מוסיף כי חלק מהיהודים חזרו ל"סן ז'ן די לוס" ולפי הערכתו הם מביאים לצרפת ולפלנדריה הכנסות של שלושה מיליון [9]. הוא מסכם כי היהודים אינם מעיזים לגלות את שמם האמיתי עד שהם לא מגיעים ל"אוויניון" או ל"ארצו של הדוכס הגדול של פיזה". לפי דרישת הכנסיה הממונה על היצוא מספרד הוא יקיים מעקב אחרי הקשרים המסחריים של האנוסים עם ספרד[10]

לצפון איטליהעריכה

ב-4 בספטמבר 1572 עמנואל פיליברט, הדוכס לבית סבויה הזמין את האנוסים לבוא בתחום שליטת הדוכסות הצפון איטליה. נציגי ספרד בטורינו ובמילאנו הביאו את דאגתם כי בואם של היהודים לחבל הארץ החדש,יגרום להפיכת נמל ניצה לחוף הים התיכון לנמל מרכזי למסחר עם הלבנט. הדוכס הבטיח ליהודים הגנה מפני ההאינקוויזיציה. שלטונות הכנסיה חסמו את הכניסה דרך נמלי הים התיכון לפיימונטה והיהודים הגיעו ליעדם דרך ונציה. אך זה לא נמשך לאורך זמן ובסוף 1573 ניתן צו גירוש ליהודי פיימונטה. עם זאת, יש עדויות כי בשנת 1575 היו עדין יוצאי ספרד באזור.

למושבות פורטוגלעריכה

ב-4 באפריל 1601 הורשו אנוסי פורטוגל להגר למושבות מעבר לים: הודו וברזיל. היה זה בעקבות הסכם רשמי עם ראשי האנוסים כי תמורת תשלום גבוהה במיוחד [11], יורשו למכור את רכושם, לצאת מהמדינה, ואם ירצו לשוב אליה וכן תחול חנינה ומחילה על מה שקרה בינם לבין הרשויות. שלטונות פורטוגל נקטו בצעד זה אחרי משבר כלכלי שנבע מהגירה מוגברת מהמדינה, מחלות ומגפות וההוצאות שהיו כרוכות בכשלון משלוח הארמדה לאנגליה.

לארצות השפלה, גרמניה ובריטניהעריכה

חלק אחר ממגורשי ספרד הפליגו אל ארצות שנקראו אז "ארצות השפלה" - והיו באזור המדיני של הולנד ובלגיה של היום ומשם המשיכו לגרמניה ולאיים הבריטיים. כרוניקה שהודפסה בשנת 1933[12] מתארת את נסיעתם בדרך היום של עשרה בתי אב אל עבר צפונה של אירופה בשנים 1603-1604. לפי המסמך נראה כי הייתה הגירה מאורגנת דרך הים, אשר הגיעה עד המבורג. יתכן כי בעלי האוניה וקברטיניה היו יהודים.

לארצות הלבנט וצפון אפריקהעריכה

רוב רובם של המגורשים פנו לעבר ארצות שהיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ולארצות צפון אפריקה.

מורשת יהדות ספרדעריכה

היהודים שגורשו מספרד נקראו בהמשך ספרדים, ושמרו על המנהגים המיוחדים שהתפתחו בקהילה בספרד גם בארצות אליהן היגרו. כמו כן, רבים מהם הוסיפו להשתמש בשפת הלאדינו, היהודית ספרדית. בהמשך התערבו בקהילות המקומיות בארצות מושבם. חלק מן המזרחים הם ספרדים, וכמה מנהגים "מזרחיים" מקורם בתרבות הספרדים שהשתלבו בקהילות השונות.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, הוצאת עם עובד
  • חיים ביינארט יציאת אנוסים מחצי האי האיברי במאות הט"ז- הי"ז -ראובן בונפיל, מריה מאיר מודנה, יוסף ב. סרמוניטה, דניאל קארפי , ג'ורג'ו רומאנו (עורכים), ספר זכרון לשלמה אומברטו נכון, קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה, מוסד שלמה מאיר, מוסד רפאל קאנטוני, ירושלים, תשל"ח - עמודים 63-106

הערות שוליים עריכה

  1. מקור: עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים, ו"נוצרים חדשים" בספרד, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון - הוצאה לאור, 1969 - עמוד 93
  2. לדוגמא: בן היה בא מספרד לפורטוגל ומבקש מהוריו שברחו לחזור למשפט. המקור: חיים ביינארט, עמוד 66
  3. המקור: שם, עמוד 77
  4. ההדגשה לא במקור
  5. שם, עמוד 67
  6. קבלת ההיתר עלתה לו ב-55,000 אלף דוקטים מזהב. המקור: שם, עמוד 67
  7. שם, עמוד 88
  8. שם, עמוד 69
  9. לא ברור אם המטבע הנקוב הוא קרוזאוס או דוקאטים
  10. מקור :שם, עמוד 75
  11. 200,000 קקוזארוס או דוקאטים לאוצר ספרד? המקור: שם, עמוד 73
  12. "זכרון מעשה רב מן ביאת היהודים הספרדים לאמסטרדם ואיך נשתלשל ישובם פה עד היום" מאת אורי בן אהרון הלוי 1768

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית