FANDOM


קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
ראו גם:דבש ענבים

Runny hunny

דבש - צילם: Scott Bauer, USDA ARS ויקישיתוף

דבש הוא נוזל סמיך, דביק ומתוק, המופק מצוף פרחים על ידי הפועלות של דבורת הדבש (Apis mellifera) ומשמש כמקור מזון עבורן ועבור הרימות [1]

לדבש מגוון שימושים נרחב: כמזון בפני עצמו או כמרכיב במאכלים רבים, כחומר משמר, וכן כתכשיר או מרכיב של תכשירים ברפואה ובקוסמטיקה.

מקור השם עריכה

המילה דבש מופיעה בתנ"ך 54 פעמים, 21 פעמים מתוכן בביטוי המתאר את ארץ ישראל כ"ארץ זבת חלב ודבש". מהעדר הוכחה לגידול דבורים בארץ ישראל בתקופת המקרא וכן מההקשר שבו מופיעה המילה הסיקו חכמי התלמוד, חז"ל ובעקבותיהם המפרשים המסורתיים כי המילה דבש מתארת מיץ פירות מתוק (רש"י: " כל מתיקת פרי קרוי דבש"), וליתר דיוק מיץ מתמרים, בשל ההקשר של המילה בתיאור שבעת המינים ""אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ"" (דברים ח', ח). בדומה, בערבית של ימינו (דִבְּשׂ) הוא נוזל צמיג בריכוז גבוה של סוכר המופק מפירות דוגמת ענבים או חרובים. רק במקום אחד בתנ"ך ברור שהכוונה לדבש דבורים: " וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ." (ספר שופטים, יד, ח), ובמקום נוסף ייתכן כי מדובר בדבש דבורים: "וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ" (ספר שמואל, יד, כז).

עם חלוף הזמן רק דבש הדבורים נותר עם השם דבש. המילה דבש במובנה הנוכחי של המילה בעברית קיימת בצורות שונות בשפות השמיות: באכדית: דישׁפוּ, בארמית סורית: דִבְּשָׁא, ובגעז: דֶבְּס. דבש התמרים מכונה כיום סילאן, והוא מוגדר כסירופ – מיץ תמרים מרוכז, שמופק על ידי בישול התמרים וסחיטתם.

הדבש בהיסטוריה עריכה

אפשר לומר בבטחה כי הדבש קדם לאדם, משום שנתגלו מאובנים של דבורת הדבש אשר מתוארכים לתקופה של לפני 150 מיליון שנה.

האדם גילה את הדבש עוד בתקופה הפרהיסטורית ועל כך מעידים ציורי קיר במערות ממקומות שונים בעולם. ישנן עדויות שעוד בתקופה הנאוליתית השתמש האדם בדבש ומוצריו. הדבש התגלה בנפרד על ידי תרבויות שלא היה ביניהן כל קשר, כגון השומרים מצד אחד ותושבי אמריקה הקדומים מצד שני.

דבש בפרהיסטוריה עריכה

קובץ:Cueva arana.jpg

בתחריט קיר מלפני כ-15,000 שנה בזימבבואה נראה אדם המשתמש בעשן לשם "שוד" דבש מתוך נחיל פרא. בציור קיר המתוארך לאלף ה-7 לפנה"ס המצוי ב"מערת העכביש" (cueva de la araña) שליד ולנסיה בספרד, נראית דמות נשית רודה דבש כשהיא מוקפת בדבורים.

מצרים העתיקה עריכה

העדות הכתובה הראשונה לשימוש בדבש במצרים העתיקה היא מכתובת מהאלף השלישי לפנה"ס במקדש השמש שבאבוסיר. נציב שוּח ממאר, שַמַש־רֵיש־אצר, מספר שהנהיג גידול דבורים לשם רדיית דבש ודונג.

בקברי פרעונים נמצאו תחריטי קיר של אנשים רודים דבש. כך למשל בקברו של פַּא־בּוּ־סָא (660–625 לפנה”ס), המצוי בתבאי (נוא אמון), ניתן לראות תחריט של אדם רודה דבש מכוורות חרוטיות, הדומות לכוורות שבהן משתמשים שבטים באפריקה עד היום.

בציורים, בתחריטי קיר שונים ועל האובליסקים נמצאו ציורי דבורים, כוורות ורדיית דבש. ציורים אלה מעידים על הידע שהיה למצרים הקדמונים בנושא הדבורים והדבש. הדבש שימש כתוסף מתוק לרוב המזונות, והיה המרכיב הפופולרי ביותר בתרופות שרקחו המצרים - הוא מוזכר כ-500 פעם ב-900 התרופות שמתכונן מצוי בידינו כיום. ניתן לראות את החשיבות של הדבש בתרבות המצרית בכך שהיה לו קשר משמעותי ללידה (אכילת דבש סיפקה לגבר ולאישה אנרגיה ופוריות הנדרשות על מנת להרות ילד), ולמוות (הדבש היה רכיב חשוב בייצור נוזל החניטה).

המצרים העריכו את הדבש כל־כך עד שהעלו אותו באופן קבוע כמנחה לאלוהיהם, נהגו להאכיל בו חיות קדושות (על פי הדת המצרית), או שנתנו אותו כמתנה לפקידים רמי־דרג. הדבש שימש אצל המצרים הקדמוניים כאמצעי תשלום; כך, למשל, נמצא בספר החשבונות של סתי הראשון (13141292 לפנה"ס) כי 110 כדי דבש הם שווי ערך לחמור או לשור.

במאה ה-19 מצאו ארכאולוגים שחפרו במצרים כד גדול של דבש. הם פתחו אותו וטעמו ממנו; טעם הדבש היה מושלם אף שהיה בן אלפי שנים. מאז נמצאו כדי דבש ליד כמה מקברי הפרעונים. הצבת הדבש ליד החנוט נועדה לתחיית המתים, על מנת שכאשר יקום המת לתחייה, יעמוד לרשותו המאכל הטבעי המשובח ביותר. הדבש העתיק ביותר המצוי בידנו מוצג כיום במוזיאון החקלאי בדוקי שבמצרים בתוך שני כדי דבש שמקורם בממלכה החדשה (בערך 1400 לפנה"ס).

שומר, אשור ובבל עריכה

כתובות בכתב היתדות מזכירות את הדבורה ואת הדבש. אצל עמי מסופוטמיה נהוג היה לשפוך דבש על מפתן הבתים ועל אבני הנצחה, וכן לשפוך יין ודבש על בריחים של מבנים מקודשים. בלוחות חרס מבבל מופיעים מתכונים למרקחות רפואיות המכילות דבש.

הודו עריכה

כתבי הקודש ההודיים, הוודות, מזכירים את הדבורה והדבש. למשל, בריג ודה (1:90:6-8), שנכתב כנראה סביב שנת 1500 לפנה"ס, כתוב כך:

Cquote2 תן לכל רוח נושבת לנטוף דבש, תן לנהרות ולפלגים ליצור דבש, תן לכל תרופותינו להפוך לדבש. תן לשחר ולערב שיהיו מלאי דבש. תן לחלקיקים הכהים שיומרו לדבש. המזין אותנו, שמים אלה מעל שיתמלאו דבש. תן לעצינו להיות דבש. תן לשמש להיות דבש. תן לפרותינו לתת דבש. Cquote1

בסנסקריט קרוי הדבש Madhu. גם בשפות הודו-אירופיות נקרא הדבש בשם דומה. ביוונית, למשל, קרוי הדבש Methu, ובשפה האנגלו-סקסונית Medu. שמה של הדבורה בסנסקריט נגזר מהדבש: Madhu-va (זבוב הדבש) או Madhu-pa (שותה הדבש). הירח קרוי בסנסקריט "נותן הדבש" (Madhu-kara), בשל האמונה כי מקורו של הדבש בירח.

האלים החשובים בדת ההינדואיזם נקשרו לדבורים ולדבש; כך למשל, האל וישנו מיוצג כדבורה כחולה יושבת בתוך פרח לוטוס, והאל שיווה מתואר כמשולש שעליו יושבת דבורה.

יוון עריכה

דבורת הדבש והפוטנציאל הגלום במוצריה היו ידועים היטב ביוון העתיקה. היוונים אפו עוגות דבש ועוגות גבינה ודבש, והעלו דבש ועוגות דבש כמנחה לרוחות המתים וכהוקרה לאליליהם, כיוון שהאמינו שהדבש הוא חלק מהתזונה הבסיסית של האלים.

על פי המיתולוגיה היוונית, זאוס (מלך האלים) ניזון מדבש מלכות בילדותו. המשורר היווני הומרוס כינה את זאוס "אֶסֶנֶס", שפירושו מלך הדבורים. היוונים תארו את מזון האלים המכיל דבש "אַמְבְּרוֹסְיָה" כמוצר מזון מתוק פי תשעה מדבש.

המיתולוגיה היוונית מתארת את ארוס אל האהבה בצורה סותרת – גם כגונב דבש וגם כמגן הדבורים, וכן שהיה נוהג לטבול את חציו בדבש לפני שירה אותם ללבות האוהבים. אלת הירח ארטמיס צוירה לעתים כדבורת דבש. האלה הייתה פטרונית העיר אפסוס שבאסיה הקטנה, ולכן הוטבעה דמות דבורה על מטבעות העיר.

היוונים הקדמונים התייחסו אל הדבש לא רק כמקור למזון אלא גם כמקור רב ערך לתרופות. בנוסף, היוונים היו כנראה הראשונים לייצר את המשקה האלכוהולי העשוי מדבש והידוע כ"יין דבש" (תמד), וקראו לו "נקטר האלים".

היפוקרטס ("אבי הרפואה") היה טבעוני וניזון מדבש. הוא קידם את הרעיון שהדבש מקל על תחלואים מסוימים. הפילוסוף אריסטו טען כי אכילת דבש היא המפתח לחיים בריאים וארוכים. ההיסטוריון פלוטארכוס כינה את הדבש "רוק הכוכבים" (Salivia Sidernum).

רומא עריכה

הרומאים ירשו את המיתולוגיה ואת האהבה לדבש ומוצריו מהיוונים. כמו היוונים, גם הרומאים נהגו להעלות מנחות דבש לאליליהם ולהשתמש שימוש נרחב בדבש בבישול ובאפייה. גם אצל הרומאים היה הדבש קשור לאהבה, והם האמינו כי אישה שתאכיל את בעלה בדבש תרכוש את לבו.

הרומאים אימצו את אומנות הריפוי באמצעות מוצרי הדבורה. מימרה רומאית ממליצה למשוח בשמן את איבריו החיצוניים של האדם, ובדבש את איבריו הפנימיים. הסופר הרומאי בן המאה הראשונה פליניוס הזקן המליץ לשתות כוס דבש מדי יום – כדרך לנקות את הגוף ולשמור על הבריאות. אחת המרקחות שמזכיר פליניוס בספריו כללה דבש ודבורים טחונות כתרופה כנגד אבנים בכליות. בתי ספר לרפואה מבוססת דבש הוקמו ברחבי האימפריה הרומית, ובכך הובטח שמקצוע רדיית דבש פרח בשטחים הנרחבים שעליהם השתלטו הרומאים.

עולם האסלאם עריכה

מוחמד נביא האסלאם ראה בדבש מקור לתזונה ומוצר בריאותי כאחד. קיימת אמרה המיוחסת לנביא מוחמד: "הדבש הוא תרופה לכל מחלות הגוף והקוראן לרפואת הנפש; לכן קח את שניהם: את הקוראן ואת הדבש." בקוראן ישנן שתי סוּרוֹת (פרקים) העוסקות האחת בדבורה והשנייה בדבש.

בעולם הערבי נהגו התושבים לרדות דבש מנחילים טבעיים או לגדל דבורים בכוורות בצורת גליל עשויות מחימר.

בערבית מוכר הפתגם "יוֹם עַסַל, יוֹם בַּסַל", כלומר "יום דבש, יום בצל", שמשמעותו – פעם המצב טוב (דבש) ופעם רע (בצל).

אירופה עריכה

המודעות לענף הדבורים ולמוצריהם בולטת במדינות מרכז אירופה במאות השנים האחרונות.

בבריטניה היה ענף הדבוראות אחד ממקצועות החקלאות העתיקים, וכשהגיעו הפניקים לבריטניה הם העניקו לה את הכינוי "אי הדבש". תעשיית הדבש בבריטניה ידועה מאז באיכותה ובהיקפה הגדול.

אמריקה עריכה

הדבורה והדבש מוזכרים בכתובים של המאיה ושל האצטקים. כאשר כבשו הספרדים את מרכז אמריקה ואת מקסיקו הם מצאו שם תעשייה רחבה מאוד של דבש ומוצרי דבורה אחרים. כנראה שגם האינדיאנים באזורים שבהם שוכנות כיום קנדה וארצות הברית רדו דבש מנחילי דבורים בטבע.

הדבורים שהכירו תושבי אמריקה הקדומים היו מהסוגים Melipona ו-Trigona, דבורים נטולות עוקץ שתפוקת הדבש שלהן נמוכה מזו של דבורת הדבש האירופית (Apis mellifera). הדבורה האירופית הובאה לאמריקה על ידי המתיישבים מאירופה: בשנת 1638 למדינות ניו אינגלנד, ב-1780 למדינת ניו יורק וב-1793 לקנטקי; כיום זוהי יצרנית הדבש הנפוצה ברחבי אמריקה הצפונית.

הדבש והמסורת היהודית עריכה

במסורת היהודית, הדבורה טמאה (כלומר אסורה באכילה), אך דבשה טהור. הסיבה: הדבש אינו נוצר בגוף הדבורה כמו חלב לדוגמה, אלא הוא צוף פרחים שעובד עיבוד בגופה ובכוורת. לפי ההלכה, זפק הדבורה הוא "מחסן זמני" לדבש בין הפרח לכוורת.

עם זאת, כיום ידוע כי הדבורה מכניסה אנזים מתוך גופה אל הדבש. הדבורה יונקת את הצוף באמצעות חדק ארוך, ואוגרת אותו בזפק המצוי במרכז גופה, מכונה גם "קיבת דבש". התהליך שבו הופך הצוף לדבש מתחיל כבר בזמן מעוף הדבורה, כאשר האנזים אינוורטאז מופרש מבלוטות הראש שלה ומפרק את הדו-סוכר סוכרוז לשני חד-סוכרים: פרוקטוז וגלוקוז. אולם, נראה שהדבש בכל זאת ראוי לאכילת שומרי כשרות, מפני שכמות החומר זעומה והיא בטלה בשישים, או מפני שהאנזים נחשב כהפרשה בלבד שאין בה צורך כעת, אחרי גמר תהליך ייצור הדבש, ולכן אינו אסור באכילה.[2]

פרט לערכו התזונתי, הדבש שימש כאמצעי חירום לטיפול נפשי למי שנתקף ב"בולמוס": "מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה שהדבש וכל מיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם" (מסכת יומא, פ"ג, ע"ב).

הרמב"ם מייעץ לנהוג בזהירות בדבש: "הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקנים" (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, פרק רביעי, הלכה יב).

הדבש וארץ ישראל עריכה

בתקופה שקדמה לכיבוש הארץ, ישבו בארץ ישראל החִתים (1330 לפנה”ס), שהכירו היטב את עולם הדבוראות. באוסף החוקים החִתי מאותה התקופה ישנם סעיפים הדנים בעונש שיש להטיל על גנבי דבורים. על פי החוק החִתי, נחיל דבורים היה שווה בערכו לכבשה (הדבש היה שווה פחות).

תקופת המקרא עריכה

כאמור, חלק נכבד מאזכורי הדבש במקרא, דוגמת ההתייחסות ל"ארץ זבת חלב ודבש" או לאיסור על הקטרת דבש על המזבח (ויקרא, ב, יא) קשורים דווקא לתמר, אך התנ"ך מתייחס גם לדבורים, לנחילי דבורים ולדבש דבורים.

האזכור הידוע ביותר לדבש קשור לסיפור שמשון: "וַיָּשָׁב מִיָּמִים, לְקַחְתָּהּ, וַיָּסַר לִרְאוֹת, אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה; וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ. וַיִּרְדֵּהוּ אֶל-כַּפָּיו, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל, וַיֵּלֶךְ אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ, וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ; וְלֹא-הִגִּיד לָהֶם, כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָש." (שופטים, יד, ח-ט).

סיפור תנ"כי נוסף הקשור בדבש הוא סיפור מלחמת יונתן בפלשתים במכמש: "וְכָל-הָאָרֶץ, בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ, עַל-פְּנֵי הַשָׂדֶה. וַיָּבֹא הָעָם אֶל-הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ; וְאֵין-מַשִיג יָדוֹ אֶל-פִּיו, כִּי-יָרֵא הָעָם אֶת-הַשְׁבֻעָה. וְיוֹנָתָן לֹא-שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת-הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת-קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ; וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-פִּיו, ותראנה (וַתָּאֹרְנָה) עֵינָיו" (שמואל א', יד, כה-כז).

הדבורה שהכירו בני ישראל הקדומים הייתה כנראה הדבורה הארצישראלית הפראית (Apis mellifera syriaca), שנהגה להתנחל בינות סלעים; לכך מוצאים סימוכין במספר מקומות במקרא: "וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע" (דברים, לב, יג); "וַיַּאֲכִילֵהוּ, מֵחֵלֶב חִטָּה; וּמִצּוּר, דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ" (תהילים, פא, יז). את הדבש היו רודים באופן חופשי מנחילי דבורים שבטבע: "דְּבַשׁ מָצָאתָ, אֱכֹל דַּיֶּךָּ: פֶּן-תִּשְׂבָּעֶנּוּ, וַהֲקֵאתוֹ" ( משלי, כה, טז).

אף שכפי הנראה לא היה קיים ענף דבוראות בין תושביה העברים של ארץ ישראל הקדומה, ניתן ללמוד ממספר מקורות כי לתושבי ארץ ישראל היה ידע בסיסי בחיי הדבורים ובטיפול בהן: "וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵב בָּהָר הַהוּא, לִקְרַאתְכֶם, וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶר תַּעֲשֶינָה הַדְּבֹרִים" ( דברים, א, מד). "סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים-- דֹּעֲכוּ, כְּאֵשׁ קוֹצִים" (תהילים, קיח, יב). הפסוק האחרון מעיד כי תושבי ארץ ישראל הקדומה הכירו את השימוש בעשן להרגעת הדבורים בכוורת לפני הטיפול בה.

דבש, חמאה, סולת ושמן היו מוצרי מזון עיקריים בתזונת האדם: "כִּי-חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל, כָּל-הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ישעיהו, ז, כב), "אַל-תְּמִתֵנוּ--כִּי-יֶשׁ-לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה, חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (ירמיהו, מא, ח). היות שהדבש היה מזון חשוב, היה המסחר בו נפוץ בתקופת המקרא. בתעודות מצריות עתיקות מצוין כי לאחר מות המלך יאשיהו (בערך 600 לפנה"ס) העלו מארץ ישראל מס למצרים: 823 כדי דבש. בספר יחזקאל מצוין: "יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, וָצֹרִי, נָתְנוּ, מַעֲרָבֵך" (יחזקאל, כז, יז). ואכן, הדבש היה ידוע כמוצר בעל ערך ואיכות גבוהים: "וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף, וּמַלְבּוּשֵׁךְ ששי (שֵׁשׁ) וָמֶשִׁי וְרִקְמָה, סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן, אכלתי (אָכָלְתְּ); וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה" (יחזקאל, טז, יג).

תקופת בית שני עריכה

קיימות עדויות מעטות על גידול דבורים ושימוש בדבש בתקופת בית שני.

תקופת המשנה והתלמוד עריכה

לעומת תקופת המקרא, שבה לא היה ענף דבוראות, בתקופת המשנה והתלמוד הייתה הדבוראות ענף חקלאי מובהק. ניתן ללמוד על כך מתוך ספרות ההלכה שדנה בבעיות משפטיות הקשורות לגידול דבורים לדבש. כמה דוגמאות:

  • "וכן היה רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינטשו את בני אדם רבי נתן אומר מגדל דבורים כמגדל כלבים" (תוספתא מסכת בבא בתרא, א, ט). יש לזכור כי הדבורים שגידלו בעת ההיא היו מזן הדבורה הארצישראלית הפראית (Apis mellifera syriaca), הידוע כזן עצבני.
  • "מכר שובך, מכר יונים. מכר כוורת, מכר דבורים." (בבא בתרא, ה, ג)
  • "המציל מיד הגיס, מיד הנהר, ומיד הליסטין--אם נתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו. וכן נחיל של דבורים--אם נתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו;" (מסכת בבא קמא, י, משנה ב)
  • "רבי חנניא מזבין דבש דדבוריין והוה ליה דבש דצליין", כלומר רבי חנניא היה מוכר דבש של דבורים והיה לו גם דבש של צרעות. (תלמוד ירושלמי מסכת פיאה דף לג, א פרק ז הלכה ג).

במשנה מופיעים דיונים על כשרות הכוורת והדבש שרודים ממנה. מהדיונים עולה כי ענף הדבוראות בתקופה ההיא היה ברמה גבוהה. במשנה, במסכת עוקצים פרק ג משניות י ויא נאמר:

Cquote2 כוורת דבורים--רבי אליעזר אומר, הרי היא כקרקע, וכותבין עליה פרוזבול, ואינה מקבלת טומאה במקומה; והרודה ממנה בשבת, חייב חטאת. וחכמים אומרין, אינה כקרקע, ואין כותבין עליה פרוזבול, ומקבלת טומאה במקומה; והרודה ממנה בשבת, פטור. חלות דבש, מאימתיי מיטמאות משום משקה--בית שמאי אומרין, משיחרחר; בית הלל אומרין, משירסק. Cquote1

תקופת האסלאם עריכה

בעולם הערבי נהגו התושבים לרדות דבש מנחילים טבעיים או לגדל דבורים בכוורות עשויות מחימר בצורת גליל. הגאוגרף המוסלמי הירושלמי בן המאה העשירית מוקדסי מספר בכתביו על הפקת דבש מצוף פרחים באזור ירושלים, וכי חלת הדבש (בערבית "שַהַד") הייתה בין מוצרי היצוא של אזור ארץ ישראל.

רבי עובדיה מברטנורא ורבי משולם מוולטרה, שחיו בסוף המאה ה-15, מזכירים דבש דבורים שנמכר בשווקי ירושלים. בכתבים עות'מאניים מהמאה ה-16 מדובר על מיסוי על דבורים בכל רחבי ארץ ישראל.

מהמאה ה-19 ועד ימינו עריכה

בתחילת המאה ה-19 רוב הדבש היה נרדה מנחילי דבורים טבעיים ("עַסַל בַּרִי"). רק פלחים בודדים גידלו דבורים בכוורות גליליות מחימר או בכדי חרס. פלחים אלה היו רודים דבש פעם בשנה והיו נעזרים לשם כך בבעל מקצוע הקרוי "אַבּוּ נַחַל" שהיה מצויד בכד עישון, כפפות ומסכה. אותו "אבו נחל" היה מוציא את חלת הדבש בסכין מהכוורת ומעבירה לפלחים. אלה סחטו את חלת הדבש בידיים או בין שני קרשים. הדבש שנרדה בצורה זו לא היה מזוקק והכיל גם פירורי שעווה וקרעי פגרי דבורים.

הדבוראות המודרנית בארץ ישראל החלה כשהגיע לארץ המיסיונר הגרמני האב הנרי בַּלְדֶנְסְפֶרגֶר בשנת 1842, למוסד האנגליקני ליתומים שבהר ציון. כאן נולדו לו 5 בנים ובת. הבן הבכור פיליפ הוא שהכניס את ענף הדבוראות לארץ. פיליפ התמסר לגידול דבורים בכוורות שנהג להעביר ממקום למקום בהתאם לעונות הפריחה. בהיותם באזור נס ציונה התיידדו הדבוראים הגרמנים עם משה וראובן לרר שידעו לדבר גרמנית. כאשר ראו הגרמנים כי מצבה הכלכלי של משפחת לרר הורע, הציעו להם להיכנס לענף הדבוראות.

המיזם החל על פי הנחיות הדבוראים הגרמנים עם מאה כוורות. המוצר היה דבש טהור, אך כדי למכרו לערבים, שחשדו כי מדובר בתמיסת סוכר, היו הלררים מוכרחים להוסיף פירורי שעווה וקרעי פגרי דבורים. צאצאי המשפחה ממשיכים עד היום לעסוק בדבוראות. עד היום משמשת נס ציונה כאחד המרכזים הגדולים בארץ ישראל לגידול דבש.

בשנת 1911 הוקמה אגודת הדבוראים הראשונה, "אגודת מגדלי דבורים בארץ ישראל". באגודה היו חברים 27 מגדלי דבורים.

מרכז נוסף של דבוראות התפתח בחדרה ביוזמתם של יהודים מעולי תימן, שנהגו לגדל דבורים בכדי חרס, כמקובל אצל הערבים. בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 חל שינוי בדבוראות החדרתית כאשר עולה מצ'כיה בשם רוברט בלום, שהיה דבוראי במולדתו, החל לגדל זן דבורים קווקזי נוח יותר לטיפול. את הכוורות (בסגנון אמריקני) שנהג לבנות בעצמו, העמיד בלום בין חורשות עצי האקליפטוס ב"גבעת הדבורים" שבקצה המושבה. בשנות העשרים והשלושים החלו משפחות נוספות מחדרה לעסוק בדבוראות בשיטה שהנהיג.

מאז קום המדינה גדל הענף בצורה משמעותית. לארץ הובאה דבורת הדבש האיטלקית (Apis mellifera lingusta) הנחשבת לרגועה יותר ומניבה יותר מדבורת הדבש הארצישראלית. ענף הדבוראות הישראלי מאורגן תחת "ארגון מגדלי דבורים בישראל", המסונף ל-Apimondia, ארגון הגג הבינלאומי של הדבוראים. הארגון פועל לצד "המועצה לייצור ולשיווק דבש" – גוף ממשלתי המעניק רישוי לדבוראים, מפקח על טוהר תוצרתם ומנסה לווסת את כמות הדבש המיוצרת בארץ. גופים נוספים העוסקים בדבורת הדבש הם מחלקת ההדרכה לדבוראות במשרד החקלאות, לה גם כוורות ניסיוניות בצריפין, והמחלקה לחקר הדבורים במרכז טריוואקס בפקולטה לחקלאות, האוניברסיטה העברית, רחובות.

בשנת 2005 היו בארץ כ-500 דבוראים וכ-90,000 כוורות שייצרו 3,600 טון דבש לשנה. המכוורת הגדולה ביותר בארץ מצויה בקיבוץ יד מרדכי ולה כ-3,000 כוורות.

בשנת 2004 החליט ארגון מגדלי הדבורים בישראל לשנות את שם המקצוע מ"כוורן" (שנשמע כמו קברן) ל"דבוראי". השם "דבוראי" מיוחס לנעמי שמר ואומץ בחום על ידי העוסקים בתחום.[3]

בגלל סיבות שונות, בהן תנופת עיור ותיעוש, חוסר כדאיות כלכלית, מחסור בכוח עבודה לקטיף ומשבר המים נעקרו עשרות אלפי דונמים של פרדסים. במקביל, עקב הרחבת כבישים נעקרו עצי אקליפטוס רבים. תהליך דומה עבר גם על צמחי הכותנה ופרחי הבר שהתמעטו. לכך התווספה העובדה שמחלקת הייעור של הקרן הקיימת מיעטה בנטיעת עצים בעלי פרחים והרבתה בנטיעת אורנים שאינם תורמים צוף או אבקה לדבורים.

הקטנת מספר הפרחים והעצים מהם יכולים הדבורים ללקט צוף גרם להקטנת כמות הדבש המופקת בישראל ובמקביל להקטנת מגוון הטעמים. בשנת 2009 קמה יוזמה חדשה בשם "נטיעות צופניות" (מהמילה צוף) המשותפת למגדלי הדבש ולקק"ל במטרה לנטוע עצים שיהוו מרעה לדבורים ‏‏[4].

מנהגים ואמונות הקשורים בדבש עריכה

  • אמונה אוניברסלית היא שאכילת דבש במשך 30 יום לאחר החתונה מבטיחה שהנישואים יהיו מתוקים, שטופי אהבה והבנה. 30 יום הם זמן הקפת כדור הארץ על ידי הירח ולכן התקופה הזו קרויה ירח דבש (Honey Moon).
  • אצל עמים שונים רווחה הדעה כי דבש מגביר את אונו של הגבר. בשל כך היה נהוג אצל שבטי הטווטונים בגרמניה להשקות בני זוג שזה עתה נישאו ביין דבש, כל יום במשך שלושים יום לאחר החתונה. מסופר על אטילה ההוני שהיה מוהל דבש בחלב סוסות בשל האמונה כי משקה זה מגביר את אונו. מאותה סיבה היו קיימים שבטים במרוקו שנהגו להלעיט את החתן המיועד בדבש לפני חתונתו.
  • אצל עמים שונים שימש הדבש בטקסי הקבורה. בסין, ביוון ובמצרים העתיקה נהגו לשים כלים עם דבש ליד גופת המת כדי שישמש לו מזון כאשר ישוב לחיים.
  • בחגים יהודיים קיימים מספר מנהגים הקשורים לדבש, הבולטים ביניהם:
אכילת תפוח בדבש בראש השנה – איחולים לשנה טובה ומתוקה.
דבש בעוגות בחג מתן תורה (חג השבועות) – עדות לאיכות התורה.
  • במסורת היהודית נמצא הקשר בין אשה לדבש. בגימטריה שניהם שווים ל-306.
  • ישנו מנהג שבתחילת הלימודים של הילד בתלמוד תורה הוא אוכל עוגיות בצורת אותיות עבריות על מנת שלימוד התורה יהיה לו מתוק כדבש.
  • טבעונים רבים אינם אוכלים דבש על אף שמקורו צמחי, משום שטכנית מקורו בבעל־חיים.

ייצור הדבש עריכה

צוף הפרחים עריכה

Apis mellifera bi

איסוף הצוף

דבורות הדבש מכינות דבש לשתי מטרות. ראשית, כמזון לעצמן. דבורת הדבש ניזונה בדרך כלל מאבקת פרחים (פולן) ומצוף הפרחים, והדבש נשמר כמזון לדבורים לתקופה קרה שבה לא ניתן למצוא פרחים. שנית, כמזון לזחלים. הדבורים מאכילות את הזחלים הן במזון מלכות והן בדבש, כאשר הזחלים המיועדים להיות מלכות מוזנים במזון מלכות בלבד.

חומר הגלם ליצור הדבש הוא צוף הפרחים – הנֶקְטָר (Nectar). הוא מופרש בצמח מבלוטות באזורי הפריחה של הצמח הקרויים: צוּפָנִים. הצוף הטרי הוא נוזל מימי, שקוף ומתקתק. הרכבו הכימי תלוי במספר גורמים: סוג הצמח, תנאי מזג האוויר, סוג הקרקע והמיקום הגאוגרפי. מסוגים שונים של נקטר ייווצרו סוגים שונים של דבש.

הצוף מכיל: מים בריכוז שבין 60% ל-90% (בדרך כלל הדבורה לא תאסוף צוף שריכוז המים בו גבוה מ-85%), פחמימות בצורת סוכרים בריכוזים שונים, חומצות אורגניות שונות, וכן כמויות זעירות של ויטמינים, מינרלים, חומרי צבע (פִּיגמֶנְטִים) וחומרים אֲרוֹמָטִיים הנותנים לדבש את צבעו וריחו ומרכיבים כימיים נוספים שונים בהתאם לסוג הפרחים.

הצוף הוא בדרך כלל חומצי (pH שבין 2.7 ל-6.4), אך קיימים סוגי צוף בסיסיים (עד ל-9.1 pH). ברוב סוגי הצוף רוב הסוכרים הם חד־סוכרים: פרוקטוז (סוכר פירות), וגלוקוז (סוכר ענבים). בדרך כלל מצויים בצוף מעט דו־סוכרים: סוכרוז (הסוכר הלבן) ומלטוז (סוכר לֶתֶת).

צמחי הדבש עריכה

מגוון הצמחים שמפרחיהם יונקות הדבורים צוף לדבש הוא נרחב למדי.

בארץ ישראל יש שתיים-שלוש עונות פריחה ולכן כמעט תמיד יש לדבורים פרחים כמקור לצוף. בישראל נוהגות הדבורים לאסוף צוף מפרחים של מעל למאה מינים שונים של צמחים. חלק מהצמחים הם צמחי תרבות כדוגמת ההדרים (שמהם מיוצר רוב הדבש בארץ) וחלקם צמחי בר כדוגמת קידה שעירה. להלן רשימה חלקית מאוד של צמחי הדבש של ארץ ישראל:

OrangeBloss wb

פרי הדר. רוב הדבש בארץ מיוצר מצוף הנאסף מפרחים של פרי הדר, כגון תפוז, לימון, אשכולית ועוד.

בארצות הברית מפיקים דבש מכ-300 סוגי צמחים. הפופולריים ביותר הם:

טל דבש עריכה

טל דבש הוא נוזל מתוק המופרש מכנימות. הכנימות נוהגות למצוץ את מוהל הצמחים ולהפריש את חלקו על העלים והפרחים של הצמח עליו הם מצויות, כשהוא מעורבב באנזימים שמקורם במערכת העיכול של החרק. התוצאה היא נוזל שתכולת הסוכרים בו גבוהה, הקרוי טל דבש או מָן. בהיעדר פריחה, כמו למשל במדינות שאקלימן קר, נוהגות הדבורים לאסוף את טל הדבש כתחליף לצוף. הדבש המופק מטל דבש, צבעו כהה וטעמו עז, והוא באיכות ירודה בהשוואה לדבש המופק מצוף. לדבש המיוצר מטל דבש שמקורו ביערות אורן יש ביקוש במקומות מסוימים באירופה ובטורקיה, בשל האמונה שלדבש זה תכונות מרפא.

העברת הצוף לכוורת עריכה

איסוף הצוף מתבצע על ידי הדבורים מדי יום בתקופת הפריחה. איסוף הצוף מבוצע על ידי הדבורה העמלה בלבד. במשך גיחה אחת הנמשכת כחצי שעה, אוספת הדבורה צוף מ-50 עד 100 פרחים. הצוף נאסף מאותו סוג של פרחים. הדבורה "זוכרת" את מיקום הפריחה ממנה אספה צוף, והיא מסוגלת לשוב אליו. יותר מכך, הדבורה מסוגלת להעביר מידע זה לדבורים אחרות בכוורת באמצעות ריקוד מיוחד, המעביר מידע הן על הכיוון והן על המרחק של הפרחים מהכוורת.

הדבורה יונקת את הצוף באמצעות חדק ארוך לתוך חלק בקיבתה הקרוי "קיבת הדבש". בקצה הפנימי של קיבת הדבש יש שסתום המונע מהצוף להמשיך במערכת העיכול של הדבורה. כמות הצוף שדבורה מביאה לכוורת בגיחה אחת נעה בין 40 מ"ג ל-70 מ"ג.

כבר במעופה מהפרחים לכוורת, מוסיפה הדבורה לצוף נוזל המופרש מבלוטות המצויות בקדמת הפה שלה, המכיל בעיקר אנזימים מפרקי סוכרים: אינוורטאז, דיאסטאז וגלוקוז אוקסידאז. הדבורה נוהגת לינוק את הצוף מקיבתה לחדקה כמה פעמים במשך המעוף על מנת לערבל אותו עם האנזימים. תהליך זה מתחיל את העיבוד של הצוף לדבש.

עיבוד הצוף לדבש עריכה

Discovered honey

חלת דבש. תאי הדבש חתומים בציפות דונג אותן מסירים בעת הרדיה

בהגיעה לכוורת מפרישה הדבורה את אגל הצוף לאחד התאים בחלת הדבש (העשויים משעווה שהדבורים מייצרות בעצמן) לשם עיבוד מאוחר יותר, או מעבירה אותו ישירות לדבורה פועלת אשר בולעת אותו אל קיבת הדבש שלה ומיד מפרישה אותו אל בין שתי לסתותיה, שם הוא נחשף לזרמי האוויר הנוצרים בגלל נפנוף כנפי הפועלות שבפתח הכוורת עד שהוא מתייבש ותכולת המים בו יורדת עד 10-20% מהחומר היבש. (בפתח כל כוורת עמלות כ-12 דבורים על הזרמת אוויר רצופה לכוורת, לשם שמירה על מזג אוויר קבוע וייבוש הצוף),

דבש מכיל בממוצע בין 17% ל-20% מים בעוד שבצוף המובא לכוורת ריכוז המים הוא בין 60% ל-90%. ריכוז המים בצוף קובע את כמות הדבש שתתקבל מהצוף. מ-4 ק"ג של צוף שבו ריכוז המים הוא 80% יתקבל בדרך כלל ק"ג של דבש. מעריכים כי ייצור ק"ג דבש אחד דורש עמל של יותר ממיליון דבורים.

כשהדבש מוכן והתא מלא, חותמות הדבורים את פתח התא בשעווה שהן מייצרות. מטרת חתימת התא למנוע את קלקול הדבש הנוטה לספוח מים בהיותו חומר היגרוסקופי (כלומר סופח מים). הדבש נשמר גם בשל מי החמצן (H2O2) שנוצרים בדבש כתוצאה מפעולת האנזים גלוקוז אוקסידאז. מי החמצן, שהם חומר משמר בשל פעילותם האנטי בקטריאלית, נהרסים באוויר וחתימת התא בשעווה מונעת זאת. בתנאים אלה יכול הדבש להישמר זמן רב.

הפקת הדבש עריכה

את הדבש רודים כיום בעיקר בשיטות מכניות. תהליך הרדייה מורכב מהשלבים הבאים:

  1. הסרת מעטה השעווה החותם את תאי הדונג בהם מצוי הדבש. פעולה זו נעשית באמצעות סכין מיוחד או בתהליך ממוכן.
  2. סִרכּוּז (צנטריפוגציה) של חלת הדבש. לא ניתן להוציא את הדבש מהתאים שמהם הוסרה חותמת השעווה בעזרת כוח המשיכה בלבד ולשם כך מפעילים צנטריפוגה.
  3. סינון ושקיעה. הדבש המופק באמצעות הצנטריפוגה מועבר בצינורות לבריכות השקעה בהם הדבש מאוחסן למספר ימים. חלקי דבורים מתות ופרורי שעווה צפים כלפי מעלה ומוסרים מהדבש.
  4. פיסטור: שלב לא הכרחי. מטרת הפיסטור היא להרוג את השמרים שבדבש על מנת למנוע תסיסה, למנוע התגבשות ולהגדיל את צמיגותו של הדבש. הפיסטור נעשה על ידי חימום הדבש. קיימות כמה שיטות, למשל - חימום הדבש במשך שתי דקות לטמפרטורה של 77°C וקירורו מיד ל-54°C. בשלב זה קיימת הסכנה שחימום מוגזם יכול לקלקל את הדבש.
  5. אחסון. הדבש הנקי מועברים למכלים בהם הוא מאוחסן עד שיועבר לכלים בהם יימכר. התנאים האידאליים לאחסון דבש הם מקום חשוך, טמפרטורה נמוכה (מתחת ל-11°C או בטווח של 21°C ל-27°C באריזה בריק), ולחות יחסית של 60%-80%.

בתנאים מיטביים ניתן לרדות כ-30-40 ק"ג דבש מתא כוורת אחד בעונה. תנובת הדבש השנתית בישראל היא 3,600 טון ובעולם היא מוערכת בכ-800,000 טון.

סוגי הדבש עריכה

ההרכב הכימי של צוף הפרחים קובע את סוג הדבש שייווצר בסופו של דבר. ככלל, ככל שצבעו של הדבש כהה יותר גם טעמו וריחו עזים יותר. יש סוגי דבש שמקורם בצוף של סוג אחד של פרחים (דבש מוֹנוֹפְלוֹרי), ויש סוגי דבש שמקורם בצוף של מספר פרחים (דבש פּוֹלִיפְלוֹרי). את הפרחים שהצוף מהם היווה מקור לדבש מסוים יודעים לזהות בשתי צורות:

  • על פי הידע של הדבוראי היכן מיקם את הכוורות, ואילו סוגי פרחים פרחו באותה עונה.
  • על פי בחינה של גרגרי אבקת הפרחים המצויה בדבש. בעת שהדבורה אוספת צוף מהפרח היא גם נוטלת ממנו גרגרי אבקה זכריים המתערבבים בצוף. גרגרי האבקה הם ייחודים לכל צמח והם במידה מסוימת סוג של "טביעת אצבעות" של הצמח. חקר פולן בדבש קרוי מליסופלינולוגיה (Melissopalynology), והוא משמש אמצעי לאימות טענות בדבר מקורו של הדבש, במיוחד כשמדובר בסוגי דבש יקרים במיוחד.

סוג הצמחים שמצוף פרחיהם מופק דבש משתנה מאזור לאזור ומעונה לעונה. כאמור בישראל מפיקים דבש מלמעלה מ-100 סוגים של צמחים, ובארצות הברית מפיקים דבש מלמעלה מ-300 סוגים של צמחים. להלן הסוגים הידועים:

  • דבש מפרחי הדרים. הדבש הנפוץ ביותר בארץ ובארצות הברית. גונו בהיר וטעמו וניחוחו כשל פריחת ההדרים.
  • דבש מפרחי עץ גרוילאה חסונהGREVILLEA ROBUSTA, גונו כמעט כתום וכהה למדי,מופיע בצורת כתמים עגולים ונפרדים בגונם-בחלת הדבש.
  • דבש מפרחי אקליפטוס. גון הדבש משתנה בהתאם למין האקליפטוס (לאקליפטוס כמה מאות מינים), אך הטעם בדרך כלל עז ומזכיר במקצת טעם לוואי של תרופה
  • דבש מפרחי בר. סוגים רבים של צמחים בהם, תלתן, מרווה, עירית, חצב וכו'. זהו דבש שגונו בדרך כלל בהיר וטעמו עדין.
  • דבש מפרחי כוסמת. דבש בגוון חום כהה בעל טעם עז מיוחד.
  • דבש מפרחי אבוקדו. גון הדבש כהה בעל טעם "חמאתי".
  • דבש מפרחי עץ Tupelo. זהו סוג עץ הצומח במזרח ארצות הברית. זהו דבש יקר יחסית. לדבש גוון ענבר זהוב עד ירקרק. טעמו עדין ומיוחד. בשל תכולת הפרוקטוז הגבוהה שבו, הדבש אף פעם אינו מתגבש.
  • דבש מפרחי עץ ה-Leatherwood‏ (Eucryphia lucida) הגדל באי טסמניה השייך לאוסטרליה. דבש זה, שגונו זהוב וטעמו עז, נחשב כמעדן ולכן משווק במחירים גבוהים במעדניות ברחבי העולם.
  • דבש מפרחי Manuka‏ (Leptospermum scoparium) – זהו מין אנדמי של עץ התה הגדל בניו זילנד. לדבש המופק מפרחיו מייחסים תכונות מרפא ולכן מחירו גבוה.


צורות שיווק הדבש

  • דבש נוזלי. הצורה הנפוצה ביותר. הן לאכילה והן כתוסף למזונות ולאפיה.
  • חלת דבש. השעווה הבונה את התאים ניתנת לאכילה. לעתים נוהגים לשווק דבש נוזלי שלתוכו מוספים חתיכות של חלת דבש.
  • דבש שהתגבש באופן טבעי.
  • דבש מוקצף הקרוי גם דבש מוקרם. דבש שבתהליך הייצור שלו עבר התגבשות אחידה והוא נוח יותר למריחה על לחם, לכן במדינות מסוימות מעדיפים אותו על דבש נוזלי.


מוצרי דבש

אלה מוצרים שבהם הדבש משמש מרכיב עיקרי:

  • דבש מיובש - דבש שעבר תהליך ייבוש (דהידרציה). על מנת שעדיין יהיה נוזלי, נוספו אליו מרכיבים אחרים.
  • מוצרי כוורת – מוצרי הכוורת האחרים :"מזון מלכות" ו"פולן" (אבקת גרגרי צמחים) נמכרים בדרך כלל כשהם מהולים בדבש.
  • דבש עם תוספים – דבש שנוספו לו פירות, צבע מאכל או חומרי טעם.
  • דבש מתובל – דבש שאליו הוספו תבלינים, צמחי תבלין, קליפות תפוז וכו'.


דבש שחייב באישור

תכונות והרכב כימי של הדבש עריכה

הדבש
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 20 ג'
קלוריות 304 קק"ל
חלבונים 0.3 ג'
פחמימות 79.5 ג'
פחמימות זמינות 79.5 ג'
כולסטרול 0 מ"ג
ויטמין B2 0.04 מ"ג
ויטמין B3 0.2 מ"ג
ויטמין C 0.5 מ"ג
ברזל 0.4 מ"ג
סידן 7 מ"ג
אשלגן 51 מ"ג
נתרן 4 מ"ג

ההרכב הכימי של הדבש נחקר בצורה נרחבת ונמצאו בו מעל ל-180 מרכיבים כימיים. חלקם משותפים לכל סוגי הדבש וחלקם ייחודים לדבש מסוג מסוים. הנתונים בטבלה להלן מייצגים ערכים ממוצעים ונלקחו מתוך נתוני USDA (משרד החקלאות האמריקני).

ההרכב הכימי של הדבש
המרכיב אחוז
פרוקטוז (סוכר פירות)38.5
גלוקוז (סוכר ענבים)31.0
מים17.1
מלטוז (סוכר לֶתֶת)7.2
סוכרוז (סוכר לבן)1.5
טרי־סוכרים ופחמימות נוספות 14.2
מינרלים, ויטמינים2 ואנזימים30.5
הערות
  1. חלבונים: 0.266%, חומצות אמינו: 0.1-0.05%.
  2. ריכוז המינרלים והוויטמינים בדבש נמוך ביותר, לכן דבש אינו יכול לשמש כמקור לוויטמינים ומינרלים לאדם. הדבש אומנם מכיל חומרים נוגדי חימצון כדוגמת פינוקמברין (pinocembrin), פינובנקסין (pinobanksin), כריסין (chrysin) וגלגין (galagin),[5][6] אך ניסויים קליניים הראו כי בניגוד לטענה נפוצה אין לחומרים נוגדי חימצון השפעה במניעת מחלות לב וסרטן.[7]
  3. רשימת האנזימים בדבש ותפקידיהם:
    אִינְוֶרְטָז (Invertase) – האנזים החשוב ביותר: מפרק את הדו־סוכרים (למשל סוכרוז) והטרי־סוכרים לחד־סוכרים (גלוקוז ופרוקטוז).
    דִיאַסְטָז (Diastase), קרוי גם עֲמִילָז (Amylase) – מפרק את העמילן לסוכרים.
    גלוקוז אוקסידאז (Glucose oxidase) – מפרק את הגלוקוז לחומצה גלוקונית ומי חמצן.
    קטלז (Catalase) – מפרק מי חמצן למים וחמצן.
    פוספוטז חומצי (Acid phosphatase) – מסיר זרחות אנאורגניות.
    מקורם של שלושת האנזימים הראשונים בבלוטות קדמת הפה של הדבורה, שני האנזימים האחרונים (קטלז ופוספוטז חומצי) מקורם בצוף הפרחים ולכן לא מצויים בכל סוגי הדבש.
תכונות הדבש
  • משקל סגולי: בין 1.40 ל-1.44 (ב-20°C).
  • גוון: משתנה בין סוגי הדבש השונים. נהוג למדוד את גון הדבש על פי סולם פּפוּנד (Pfund scale), ועל פיו הערך לגוון הבהיר ביותר (שקוף כמים) קטן מ-8 מ"מ והערך הכהה ביותר (ענבר כהה) גדול מ-114 מ"מ.
  • טעם וריח – הטעם והריח של הדבש נקבעים לפי התרכובות הארומטיות שבצוף הפרחים כדוגמת: איזופרפנול, אתנול, פורמלדהיד וכו'. ככלל, ככל שהדבש כהה יותר כך טעמו עז יותר ולכן מחירו נמוך יותר.
  • חומציות הדבש ב-pH: 3.9 (הטווח 3.4-6.1). אחוז החומצות האורגניות בדבש: 0.57% (הטווח 0.17-1.17) בעיקר חומצה גלוקונית.
  • ערך קלורי: ב-100 גרם דבש יש 304 קלוריות (64 בכפית).
  • מתיקות: מידת המתיקות של הדבש תלויה ביחס בין כמות הגלוקוז, שמתיקותו נמוכה יחסית, לכמות הפרוקטוז, שמתיקותו גבוהה יותר. באופן כללי, מתיקות הדבש בדרך כלל דומה לזו של סוכר לבן.
  • התגבשות דבש הוא תמיסה רוויה מאוד של סוכר והגלוקוז שבדבש נוטה להתגבש. תהליך ההתגבשות המהיר ביותר קורה ב-14°C. ניתן להחזיר את הדבש למצב נוזלי על ידי חימום, אך החימום פוגע בכמה מהרכיבים. צבע הדבש לאחר חימום בהיר יותר מהצבע המקורי.
  • צמיגות – צמיגות הדבש תלויה בסוג הדבש, בריכוז המים בדבש ובטמפרטורה. הגדלת ריכוז המים בדבש ב-1% שוות ערך מבחינת הצמיגות לעליית הטמפרטורה ב-3.5°C.
  • אורך חיים – כל עוד ריכוז המים בדבש נמוך מ-18%, הדבש יכול להישמר לתקופה ארוכה מאד. ריכוז מים גבוה יותר מאפשר לשמרים שבדבש תהליך תסיסה הגורם לקלקול הדבש.
  • פעילות אנטי בקטריאלית – מגוון סיבות גורמות לתכונות האנטי בקטריאליות של הדבש: pH נמוך (סביבה חומצית), הימצאות מי חמצן בדבש, תכולת חלבונים נמוכה, צמיגות המגבילה את כמות החמצן המומס המעודד פעילות בקטריאלית, וחומרים שונים המצויים בדבש: ליזוזים, חומצה פנולית, פינוקמברין ועוד. חימום הדבש עלול לפגוע בתכונה זו.

תקן ישראלי לדבש עריכה

בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 הוקמה ועדת תקינה לדבש שבה ישבו תשעה גופים ציבוריים. ביוני 1970 פורסם התקן הישראלי לדבש: ת"י 373 שעודכן מאז שלוש פעמים.

התקן קובע הן את צורת גידול הדבורים (למשל איך ומתי מותר להאכילן בסוכר), ובעיקר את התכולה הכימית של הדבש. לדוגמה: ריכוז המים שלא יעלה על 20%, חומציות הדבש שלא תעלה על 4.0 pH, ריכוז הסוכר הלבן (סוכרוז) שלא יעלה על 6%, שלא יהיה גלוקוז מסחרי בדבש ועוד. עמידה בתקן מבטיחה לצרכן מוצר איכותי. בנוסף לתקן מתבצע פיקוח על ייצור הדבש בארץ באמצעות "המועצה לייצור ולשיווק דבש" ו"ארגון מגדלי הדבורים בישראל".

השימושים בדבש עריכה

  • מקור תזונתי – זהו השימוש העיקרי שעושים בדבש האדם והדבורה. הדבש הוא מקור לסוכרים ומשמש כממתיק טבעי. עם זאת אין להגזים באכילת דבש, ומומלץ שדבש יהווה לא יותר מ-10% מכלל הפחמימות שאדם צורך ליום.
  • מרכיב במתכונים – דבש מקובל כתוסף באפיה, כתוספת בבישול בשרים, ירקות, פירות, דגנים וכו', כתוספת למשקאות כגון תה. הדבש משמש כאמצעי ליצור ברק (זיגוג) על עופות בתנור וכו'.
  • יין (Mead) – ביוון העתיקה, ברומא ואף בימינו במקומות שונים בעולם נהוג להכין יין מדבש. היין נוצר מתסיסה של דבש שנוספו לו מים.
  • תרופה – תכונותיו הרפואיות של הדבש היו ידועות כבר מימי קדם. היום אנו יודעים כי הסיבה לכך היא הפעילות האנטי בקטריאלית של הדבש. תנאי בסיסי לשימוש בדבש כתרופה הוא שהדבש לא חומם. צורות השימוש בדבש כתרופה הן:
    • אכילתו כמות שהוא או על ידי הכללתו במרקחות (עם בצל, שום או מיץ לימון).
    • "חבישה ביולוגית": מריחת דבש על פצעים או כוויות וכיסוי האזור המטופל בגזה. פעולה המנצלת הן את תכונת קטילת החיידקים (אנטיספטיות) שבדבש, והן את יכולת ספיחת המים של הדבש (היגרוסקופיות).
    • הוספת דבש לאינהלציה לטיפול במחלות דרכי הנשימה ועוד.
    • מחקר שנערך בקרב אינדיאנים במקסיקו הראה כי שיעור מקרי סוכרת ביניהם הייתה נמוכה כל עוד תפריטם כלל דבש ופירות וכי השיעור עלה למקובל במערב לאחר שהחלו להשתמש בסוכר לבן. קיימת טענה כי ניתן לתת לחולי סוכרת דבש, כדרך להורדת רמת הגלוקוז בדם. מאידך, ההמלצה המקובלת כיום היא להתייחס לדבש כמו לכל הפחמימות האחרות ויש להגביל את כמותו בתזונה.
  • שימור – הדבש בתור חומר משמר טבעי נוצל בימי קדם לשימור בשר ופירות, ולחניטה של נפטרים. המצרים השתמשו בדבש להכנת משחה לחניטה. גופת אלכסנדר הגדול שמת בבבל נשמרה במכל עם דבש לצורך קבורתו במולדתו מוקדון. הורדוס נהג לחנוט את הקרובים לו בדבש.
  • תכשירים קוסמטיים – דבש הוא מרכיב חשוב בתכשירים קוסמטיים (משחות, מסכות ותמיסות לשטיפה) שמטרתם ניקוי העור, טיפול בפצעי בגרות, מניעה וטיפול בקמטים. בנוסף, דבש לעתים משמש כתחליף לשעוה בהסרת שיער.
  • שונות – בעבר השתמשו בדבש לייצור לכה וחומרי הברקה לרהיטים וקיימים רעיונות להשתמש בדבש כחומר סיכה או כחומר סופח מים במכלי דלק (רעיון זה רשום כפטנט בארצות הברית).

דבש מסוכן עריכה

דבש המופק מפרחים מסוימים, אף שאינו מזיק לדבורה האוספת אותו, עלול להיות קטלני לאדם. דוגמאות לדבש מסוג זה:

  • דבש שנוצר מצוף מפרחי הרדוף הנחלים (Nerium oleander).
  • דבש מפרחי רודודנדרון (Rhododendron). צמח זה ידוע גם בשמות "שושנת האלפים" ואזליאה.

במקומות מסוימים נוהגים לנקות את הכוורות מיד לאחר פריחה של הפרחים הללו על מנת למנוע אפשרות שנותרו שאריות דבש רעיל.

קיימים סיפורים בהיסטוריה על הרעלות המונית כתוצאה מאכילת דבש רעיל מפרחי רודודנדרון, לדוגמה:

בארצות הברית קיימת המלצה לא להאכיל תינוקות שמתחת לגיל 18 חודשים בדבש. הסיבה לכך היא שמיצי מערכת העיכול של התינוקות אינם חומציים מספיק על מנת לקטול את נבגי חיידק הבוטולינום, שהם בין היצורים היחידים השורדים בדבש. התפתחות החיידקים מתוך הנבגים עלולה לגרום הרעלת בוטולינום שעלולה להסתיים גם במוות. אצל בוגרים מעל 18 חודש, חומציות הקיבה מספיקה על מנת לקטול את הנבגים ולכן סכנה זו אינה קיימת. משרד הבריאות בישראל ממליץ לא להאכיל בדבש תינוקות מתחת לגיל שנה[8].

במשך השנים נעשו בישראל מעל ל-300 דגימות דבש ומעולם לא נתגלו נבגי בוטולינום בדבש. הרעלת הבוטולינום נדירה בישראל - מאז קום המדינה אירעו שני מקרי הרעלה עקב אכילת שימורי דגים. אולם בשנת 2002 דווח על תינוק בן ארבעה חודשים וחצי שחלה בבוטוליזם עקב אכילת דבש [9].

גלריהעריכה

על דבש אורגניעריכה

אביב לביאא, שירי כץ כתבו באתר "הארץ" ביום 30 באוגוסט 2007 על סגולות הדבש האורגני. וכך ציינו את התכונות הבאות:

  1. מתברר שאפשר. את רוב הצוף הדבורים יונקות בקרבת הכוורת. התקן האורגני קובע שהכוורת צריכה להיות ממוקמת כך שברדיוס של 1.5 ק"מ לכל כיוון לא יהיו חלקות מרוססות או מקורות זיהום אחרים - אזורי תעשייה, ערים, דרכים ראשיות ומזבלות. למה דווקא קילומטר וחצי? "באירופה זה 3 ק"מ, ויש כאלה שיגידו שגם 10 לא יספיקו", אומר חגי רבן, מנכ"ל חברת הפיקוח האורגנית אגריאור. "אם מקפידים למקם את הכוורות באזור שיש בו שטחי מרעה לא מרוססים, אין לדבורים סיבה לעוף למרחקים".
  2. תהליך ייצור הדבש נהנה מהילה של טוהר ובריאות, אבל הכוורת, כמו כל בית גידול צפוף של בעלי חיים, סובלת ממחלות ומזיקים. בכוורת רגילה משתמשים באנטיביוטיקה כדי להתמודד עם מחלת ריקבון הוולד, בכוורת אורגנית השימוש באנטיביוטיקה אסור. נגד ורואה, קרצייה המתיישבת על גבה של הדבורה ומוצצת את לשדה, כבר משתמשים בחומרי הדברה חריפים ממשפחת הזרחן האורגני. הדבוראי טובל סרט ברעל, ומציב אותו בכוורת למשך כמה שבועות לפחות. התחליף האורגני - הרעיל פחות אך גם אפקטיווי פחות - הוא שימוש בשמנים אתריים
  3. בכל חורף דבוראים ניצבים בפני השאלה מה לתת לדבורים לאכול. למעשה, הדבש שהדבורים מייצרות באביב ובקיץ הוא מאגר המזון שלהן לחורף; אלא שאת המאגר הזה אנחנו, בני האדם, חומדים לעצמנו. בחורף, שבו אין צוף זמין, הדבורים מגיעות למצוקת רעב, וחלק מהדבוראים, שמחפשים פתרון זול, מאכילים אותן בסוכר מהול במים. הבעיה היא שיש גם כאלה שממשיכים את החיסכון עמוק לתוך האביב. המשמעות: הדבש שהדבורים מייצרות באותה תקופה הוא עיבוד של מים מתוקים, ואין לו שום קשר לצמחים, על כל הסגולות הבריאותיות הנגזרות מכך. "לפעמים אני רואה דבוראים מסתובבים בין כוורות עם מכלים של עד 20 ק"ג מי סוכר", אומר גורם בענף, "בחורף זה לפעמים צורך אמיתי, אבל באביב זה רק כדי להגדיל את קצב ייצור הדבש ולחסוך עלויות. זו פשוט הונאה". כדי לעודד דבוראים להזין את הדבורים כראוי ולהמעיט בשימוש בחומרי הדברה, יזמו בשנים האחרונות במועצת הדבש תג איכות, שניתן ליצרנים שהדבש שלהם עובר בהצלחה סדרה של בדיקות.

ולסיום:"לרבים מהישראלים יש חיבה לדבש נוזלי. אפשר לטבול בו תפוח, קל יותר למרוח אותו על פרוסת לחם או למזוג אותו לתוך יוגורט. אלא שבאופן טבעי הדבש נקרש במשך הזמן. הפתרון של חלק מהיצרנים, בעיקר בעלי אופי תעשייתי: חימום הדבש בטמפרטורות גבוהות, פעולה שמבטיחה שהוא יישאר במצב נוזלי כמעט לנצח. העוקץ - הערכים התזונתיים הגלומים בדבש נפגעים במידה משמעותית. דבש אורגני אסור לחמם, ולאחרונה החלו גם כמה מכוורות בוטיק לא אורגניות לציין על גבי הצנצנות ש"הדבש לא מחומם". דבש כזה נקרש במהירות, אבל יש לזה גם פן חיובי: עם הזמן והקרישה הוא מפתח טעמים עדינים שהופכים אותו למעדן של ממש.

לקריאה נוספת עריכה

  • פרופ' אבשלום מזרחי, מהדבש ועד העוקץ על מוצרי הדבורה – לבריאות, לרפואה ולהנאה, "חותם זהב" – הוצאה לאור, 1999.
  • מוריס מטרלינק, חיי הדבורים הוצאת הדר, 1989.
  • אלק בריסטאו, חיי המין של הצמחים הוצאת כתר ,1993.
  • ד"ר פבלינה פוצ'ינקובה אפיתרפיה בריאוטבע, 1992.

קישורים חיצוניים עריכה

קיימים מאות אתרים באינטרנט העוסקים בדבש להלן מבחר מהם:

הערות שוליים עריכה

  1. לדבורים אין זחלים. יש להן רימות. ההבדל הוא שזחל, כשמו כן הוא, זוחל וניזון בעצמו. זחלים יש לפרפרים ועוד חרקים. רימות לעומת זה הן ללא כושר תנועה,ניזונות ע'י הבוגרים כמו דבורים, צרעות ונמלים, או רימות זבובים שניזונות לבד לאחר שהביצים מהן התבקעו, הוטלו במקום שיש מזון, ערימת זבל, או אפילו בגוף בעל חיים אחר.
  2. לוי יצחק הלפרין, מעשה חושב, ה, עמ' נו.
  3. הועתק מהויקיפדיה העברית רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית: הצ'ופצ'יק של הלחם, באתר nrg מעריב, 31 בדצמבר 2004
  4. ‏עמירם כהן, בשל הבצורת הדבורים כמעט ולא ייצרו כלל דבש בקיץ האחרון; נטיעה של מיליון עצים אמורה לשנות זאת, themarker‏ 16 בספטמבר 2009‏
  5. Identification of Flavonoid Markers for the Botanical Origin of Eucalyptus Honey
  6. Identification and Quantification of Antioxidant Components of Honeys from Various Floral Sources
  7. A review of the epidemiological evidence for the ‘antioxidant hypothesis’
  8. תדריך להזנת התינוק הבריא והפעוט בישראל, מהדורה מעודכנת אוקטובר 2007 (עמוד 18), באתר משרד הבריאות
  9. סמדר שילוני, תינוק שאכל דבש לקה בבוטוליזם; סובל משיתוק, באתר ynet

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית