Wikia

Ventura Daniel Wiki

דוד המלך

הערות0
6,287דפים באתר זה
Michelangelo, lunetta, Jesse - David - Solomon 02

דוד המלך - הקאפלה סיסטינה - צייר:Michelangelo Buonarroti (1475–1564

David Statue Perspective

דוד המלך, פסלו של מיכאל אנגלו בפירנצה - המקור:ויקישיתוף

דָּוִד בֶּן יִשַׁי מלך ארבעים שנה, משנת 2885 לבריאת העולם עד שנת 2,925: שבע שנים בחברון - על שבט יהודה ושלושים ושלוש שנה על ישראל. היה מלכה השני של ישראל ונמלך לאחר שאול המלך שמלך שלוש שנים. הוא ייסד את שושלת בית דוד, ששלטה בממלכת יהודה במשך כ-400 שנה, עד חורבן הבית הראשון בשנת 3,338 לבריאת העולם.דוד המלך איחד את שבטי ישראל וכבש את הבשן ואת ארץ פלישתים.

דוד נחשב לדמות מופת, למרות שחטא ודעת חז"ל היא בשל התשובה שעשה. דוד מכונה במקרא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב, כ"ג א'). הוא נחשב למחבר ספר תהילים. מבית דוד ייבוא משיח בן דוד.

תולדות דוד המלךעריכה

הולדת דודעריכה

לידתו וילדותו של דוד המלך בראי ספרות האגדה01:17:21

לידתו וילדותו של דוד המלך בראי ספרות האגדה

לידתו וילדותו של דוד המלך בראי ספרות האגדה - "דוד המלך עולה הבמה המקראית בגיל מבוגר יחסית, כנגן מוכשר המובא אל המלך שאול כדי להסיר ממנו את רוחו הרעה או כרועה אמיץ לב שנמשח למלוכה בידי שמואל ולחם לאחר מכן בגלית הפלישתי (שמואל-א פרקים טז-יז). ספרות האגדה השלימה בדרכים רבות ומגוונות את מה שהמקרא השמיט, וסיפרה על אירועים הקשורים בלידתו המופלאה של דוד, על מפעלותיו בילדותו כרועה צאן או כנגן מופלא ועוד כיוצא באלה. ההרצאה תסקור את הדרכים השונות שבהם הוענקה למלך דוד "ביוגרפיה" מלאה, העוסקת בשנות חייו הראשונות, ותעמוד על המגמות שהנחו את קדמונינו בבניית ביוגרפיה שכזו."

חז"ל מספרים גם על לידתו של דוד, שהיה בנה של נצבת בת עדאל. וכך הובא בפורום "חדרי חדרים" סיפור סבלה של נצבת בת עדיה -אם דוד המלך

בועז ורות הם שורשיו של דוד בן ישי. אולם אמו של דוד ששמה איננ נזכר בתנ"ך, היא נצבת בת עדאל, על פי הגמרא (בבא בתרה צ"א ע"א):

"אמיה דדוד נצבת בת עדאל". לא רק אימו זקנתו של דוד סבלה יסורין, אלא אמו מולידתו של דוד סבלה גם היא יסורין וכך אנו מוצאים שהורתו והולדתו של דוד ביסורין.

בילקוט המכירי לתהלים קי"ח, כ"ב מובא:

"ישי פירש מאשתו שלוש שנים. לאחר שלוש שנים אמר לשפחתו תקני עצמך הלילה כד שתיכנסי אלי בגט שחרור (רצה להכשיר זרעו מפסול מואבי, שעדין היו עוררין על ההלכה 'מואבי ולא מואבית'), הלכה ואמרה לגבירתה.... (הסכימו ביניהן). לערב, כשיאמר לי סגרי הדלת תכנסי את ואני אצא וכך עשתה. עשתה אם דוד עמו הלילה ונתעברה מדוד. בקשו בניה להרגה ואת בנה דוד, אמר להם ישי הניחו לו ויהיה לנו משועבד ורועה צאן. והיה הדבר טמון עד עשרים ושמונה שנים, כיוון שאמר הקב"ה לשמואל (שמואל א' ט"ז, א) ' לך ואשלחך אל בית ישי הלחמי', אמר לו הקב"ה : קום משחהו כי זה הוא (דוד) . וישי בניו היו עומדים ברתת ואימה. אמרו : לא בא שמואל אלא לבזותנו ולהודיע לישראל שיש לנו בן פסול (ממזר) ואמו של דוד שמחה מבפנים ועצבה מבחוץ (עליו דרשו את הפסוק ' אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה' (כב)


עשרים ושמונה שנה נצרה נצבת בת עדאל את הסוד בלב, סבלה יסורים ובזיון, נחשדה שדוד ממזר, עד שבא שמואל הנביא ופרסם מעשיה עם שפחתה (כמעשה ההחלפה רחל-לאה) וטיהר את זרעה ופירסם צידקותה וכשרותו של דוד. שמה מעיד עליה- ניצבת - לשון יציבה וחוסן פנימי,עשרים ושמונה שנה היא ובנה מנודים בביתם על לא עוול, ושמרה את סודה עד בואו של שמואל הנביא. בת עד-אל, כביכול הקב"ה מעיד עליה שטהורה היא ובנה כשר, בנו של ישי הצדיק.

המפגש הראשוןעריכה

בספר שמואל, הופיע המפגש הראשון עך דוד, אשר מכונה "בן ישי", לפי חז"ל כך קרא לו בבוז דואג האדומי. הוא עורר את שאלת כשרות של דוד להיות "מתחרה" לשאול כבר לאחר מערכת דוד וגולית. אך ביתר תוקף הנושא נידון במסכת יבמות וכך כתב הרב שמעון קליין באתר ישיבה קדושה, מלכות ועולמו של דוד המלך

ביטוי בחייו של דוד המלך. נקדים את דברי הגמרא (במסכת יבמות ע"ו,ב') , שמתארת בירור יסודי שנערך ביחס לכשרותו של דוד המלך לבוא בקהל. אך תחילה נביא ציטוט מדברי דואג האדומי:"וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי, וְהוּא נִצָּב עַל-עַבְדֵי-שָׁאוּל--וַיֹּאמַר: רָאִיתִי, אֶת-בֶּן-יִשַׁי, בָּא נֹבֶה, אֶל-אֲחִימֶלֶךְ בֶּן-אֲחִטוּב.(שמואל א' כ"ב,ט') - הוא אפילו אינו מכנה אותו בשמו למרות שאחרי המערכה שמו היה ידוע. וכך דן התלמוד בנושא:

אמר לו דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מאי טעמא? דקאתי מרות המואביה. אמר לו אבנר, תנינא: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית... דמפרש טעמא דקרא על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים! אישתיק. מיד: ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם, התם קרי ליה נער, הכא קרי ליה עלם! הכי קא אמר ליה: הלכה נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש. שאל, אמרו ליה: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית.

דואג האדומי אמר שדוד המלך אינו ראוי לבוא בקהל, שהרי דוד בא מרות המואביה, והתורה אומרת "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם" (ספר דברים כ"ג,ד') . אולם, הגמרא מבררת שרק עמוני ומואבי פסולים לבוא בקהל, אך עמונית ומואבית כשרים.

כותב על כך הרב קוק:

יש עומק רע כזה, שאינו עולה על ידי שום בירור שבעולם, כי אם על ידי העלאת העולמות בכלל. וטוב עליון נופל לפעמים בעמקי תהום כאלה, כדי שיהיה ההכרח דוחק להעלות את העולמות, כי אפילו ניצוץ אחד מהטוב האלהי מכריע את כל העולמות כולם לבוא לידי עלייה.

לפעמים מישהו עליון נופל עד למטה כדי להרים את הכל - וכך היה אצל דוד:

בשביל שנשמתו של משיח היתה מושרשת בקליפת עמון ומואב, הניגוד לאור אלהים שבעממיות וגזעיות. והשורש ההרגשי והפסיבי ביחוד הזה, שייך הוא דוקא בענף הנקבי שבקליפה זו, שהוא היותר עז וקשה מהצד הזכרי שבה, נמתק משום כך הענף כולו ויצא מזוהמתו.

מה משמעות ההבחנה בין עמוני לעמונית? מבאר הרב שהאיש מבטא את המעשה הנקודתי, בעוד האשה קשורה אל עצם החיים ועומק האומה. אם רוצים לדעת מה העם חושב – אפשר לראות תראה מה אומרות הנשים, ולכן כאשר אנו רואים נשים שמדברות במקרא – הן לא מדברות מתוך פלפולים שכליים, אלא מתוך עומק החיים. משמעות ההלכה שמותר לשאת עמונית היא שאין רע בעצמותם של עמון ומואב, הריחוק שלהם נובע מכך ש"אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם", ולכן האשה מותרת - כי היא מבטאת את עצם הדבר.

ונמצא שדוד עצמו, שעל ידו נתעוררה עוד פעם השאלה של עמוני ולא עמונית - הוא בכח נשמתו, שאורו של משיח התגלה בה כבר בכל צביונו בפנימיותו, גרם להוראה זו של היתר, שיצאה מדרשת 'עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית'. וזה בא כבר בתכונה של העלאה, כלומר לא רק הניצוץ הפרטי עולה, אלא שבכחו כל העולם עולה, והכל מתמתק.


מגילת רות מספר לנו על ייחוסו של דוד המלך. בסיום הספר נאמר:"וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד. (ד',י"ח-כ"ב). לפי המסורת, מגילת רות נכתבה ע"י שמואל הנביא לאחר שדואג האדומי בא לפסול את דוד מלבא בקהל על שבא מרות המואביה, והרי נאסרו המואבים כדכתיב "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'... גם דור עשירי... עד עולם". ואז חגר עמשא חרבו ואמר: מי שאינו שומע להלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבי"ד של שמואל הרמתי; עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. ושלחו אל שמואל שהיה עדיין קיים ושאלו את פיו. ואמר להם שמשנה זו היתה מקובלת איש מפי איש עד משה רבינו, אלא שנשתכחה מהם. וכדי שישאר הדבר לזכר עולם כתב שמואל הספר להודיע לכל על יחוסו של דוד המלך. (ולא הסתפק בקיצור הדברים שרות באה ממואב ודבקה בנעמי, אלא בא לספר מעשיה הטובים של רות, שבגללם זכתה להקים מלכות ישראל)‏‏[1]

בחירתו של דוד למשיח ה'עריכה

ASamuel e david

Location: Dura Europos, Syria. Source: Gill/Gillerman slide collection.

ספר שמואל מתאר לנו את תהליך בחירתו של דוד המלך למשיח ה' על-ידי שמואל הנביא, וכך מסוםר בפרק ט"ז:"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל, עַד-מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל-שָׁאוּל, וַאֲנִי מְאַסְתִּיו, מִמְּלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל; מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן, וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל-יִשַׁי בֵּית-הַלַּחְמִי--כִּי-רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי, מֶלֶךְ (א). שמואל הגיע לבית ישי ושמה הוצגו לו בניו. הוא מתפעל מבנו אליאב, אך הקדוש ברוך-הוא אומר לו:"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל, אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ וְאֶל-גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ: כִּי לֹא, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב (ז). והסתבר כי בן אחד חסר:"וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי, עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי(י"ב). ואכן, הוא הבן הנבחר ואז: וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, וַתִּצְלַח רוּחַ-ה' אֶל-דָּוִד, מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה (י"ג).

בחירה שנקבעה לעד כפי שכתב פרופ' דוד פלוסר[1]:"דמותו של המשיח עד עתה לא דברנו על דמותו של המשיח עצמו, של אותו מלך המשיח כפי שאנחנו מכירים אותו בתוך אמונתנו אנו היום. ואין פלא בדבר: הרי דמותו של המשיח והתקווה לבואו הייתה רק אחד הביטויים של הערגה לאחרית הימים כפי שפעמה בלבם של בני ישראל מאז ומתמיד.

המשיח בתור שכזה הוא כאמור רק כעין סמל של התקווה לעתיד הטוב ביותר. נכון, שנביאינו הקדומים דיברו על מלך אידיאלי מבית דוד, ודבר זה חשוב מאוד מפני שהאמונה שמלכות בית דוד לא תפסק לעולם והדמות של המלך האידיאלי מבית דוד שבאחרית הימים הם הם אשר יצרו את האמונה במשיח מבית דוד כפי שהיא רגילה בכלל ישראל היום.

דר' ש.ז. כהנא כתב:[2]"בימי בית שני מלך אמנם על עם ישראל מלך מבית חשמונאי ועבודת הקודש נעשתה במקדש בהנהגת הכוהנים הגדולים. אך דעת חכמים לא הייתה נוחה מן המלכים ומן הכוהנים וגם העם הסתייג ממנהיגיו אלו. מלכי החשמונאים נטלו לעצמם מלכות לא להם. הכהנים הגדולים, ברובם מתיוונים או צדוקים, קנו את כהונתם בכסף מלא מן השלטון הזר והעויין, מן היוונים והרומאים, ולנוכרים ולתרבותם ולא לעם ולתורתו, היתה נתונה תודתם ונאמנותם"

ארמונו של דוד המלךעריכה

Armon david beir david

שרידי ארמון המלך דוד צילם:דרור אבי

האם גילוי ארמון דוד המלך מאותת לנו על בואו הקרוב של בן-דוד המלך? רק הקב"ה יודע, על כל פנים אין זו ידיעה חדשה, אבל נראה שבגלל שהיא פורסמה בימים שלפני ההתנתקות, היא לא קיבלה תשומת לב ראויה. תודה לאלישבע מארה"ב על אזכור העניין.

בתחילת חודש אב השנה, דיווחה ד"ר איילת מזר שגילתה בירושלים את שרידיו של ארמון דוד המלך ע"ה. הארכיאולוגית בטוחה בממצאיה לחלוטין, למרות שהממצאים שבחפירה (שהסתיימה בראשית חודש אב) ינותחו במשך שנה, ורק אז תצטרף קהילת הארכיאולוגים למסקנותיה. חוקר בכיר אמר אודות הד"ר מזר: "בכל מקום שהיא נוגעת היא קולעת בול. ארכיאולוגים מנוסים ממנה לא הצליחו למצוא את מה שהיא הצליחה".

ד"ר איילת מזר מספרת על ממצאיה: "יש סבירות גבוהה שזהו הארמון. על-פי ספר שמואל ב’, נבנו בתקופה הזו שני מבנים: מצודת דוד והארמון שהקים מלך צור למענו. מבנה בסדר גודל כזה לא יכול להיות מבנה פרטי. בשיטת האלמינציה הגענו למסקנה שזו גם לא יכולה להיות המצודה או מבנה ממלכתי אחר. החרסים, יחד עם ממצאי חפירות קודמות שהתבצעו בעיר דוד, מגדילים את ההסתברות שמדובר בשרידי ארמונו של המלך דוד. אני לוקחת על עצמי את מידת האחריות. כחוקרת עשיתי ככל יכולתי לבצע חקירה מוקפדת ודייקנית".

"הפיתוח במקום הזה (הבנייה העצומה בכפר סילוואן הערבי, כדי ליצור עובדות בשטח בירושלים) היה אינטנסיבי. הערבים חפרו שם בורות ניקוז ועשו שמות בשרידים הארכיאולוגיים. קיוויתי שמישהו ייענה לקריאה לחפש את ארמון דוד המלך ובכך יציל את המתחם. לא היה לי כל-כך חשוב להיות זו שחופרת שם כמו שהיה חשוב לי להציל את השרידים". המקור: ארכיאולוגיה: התגלה ארמון דוד המלך - 7 נובמבר 2005

עדויות ארכאולוגיותעריכה

ציוריםעריכה

המקור:ויקישיתוף

קישורים חיצונייםעריכה

מהויקיפדיהעריכה

(הועתק מהסיבה שנערכים בו שינויים המנוגדים למסורת - כאן הועתקה גירסה, יחסית מקורית, מ-16 דצמבר 2012}

Davidboccaccino

Camillo Boccaccino (1505–1546Palazzo Farnese, Piacenza

דוד, דוד בן ישי או דוד המלך (1040 לפנה"ס – 970 לפנה"ס, לערך) היה לפי המתואר בתנ"ך מלכהּ השלישי של ממלכת ישראל המאוחדת (אחרי שאול המלך ואיש בושת), ומייסדה של שושלת בית דוד ששלטה בממלכת יהודה במשך כ-400 שנה עד חורבן הבית הראשון.

התיאורים התנ"כיים השונים,[2] מייחסים לדוד את איחודם של שבטי ישראל לממלכה אחת, וכיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה. המסורת אומרת כי נמנע מדוד לבנות את בית המקדש הראשון כי היה מעורב במלחמות שהיו כרוכות בשפיכות דמים.

דמותו ופועלו של דוד תפשה מקום חשוב במסורת היהודית ובפולקלור. דוד מכונה במקרא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" ([3]), המסורת היהודית רואה בו את מחבר ספר תהילים.

התיאור התנ"כי של חיי דוד משקף מסורות רבות שחלקן סותרות זו את זו. חוקרי מקרא, ארכאולוגים והיסטוריונים, היו חלוקים בדעתם ביחס לדוד ולתיאור מלכותו, כאשר אסכולות מסוימות מקבלות את הסיפור התנ"כי כנכון בעיקרו, גם אם מוגזם לעתים, ואחרות דוחות אותו לחלוטין ורואות בו סיפור שנארג מאות שנים מאוחר יותר. טיעון זה הסתמך בין השאר על הטענה כי אין ממצאים ארכאולוגיים או כתובים המתייחסים לבית המלוכה המפואר שהיה אז, לכאורה, בארץ ישראל. גילוי מצבה ארמית בשנת 1993, בה יש אזכור מפורש ל"בית דוד" שם קץ, בעיני רוב החוקרים, למחלוקת על קיומו ההיסטורי של בית דוד, אך הותיר בעינו את הוויכוח האם מפעלי הכיבוש של דוד ומפעלי הבנייה של שלמה אחריו אכן בוצעו על־ידם, שכן מפעלי הבנייה העיקריים בארץ ישראל בראשית האלף הראשון לפנה"ס מתוארכים לתקופת בית עמרי המאוחרת יותר.

תולדות חייו טרם מלכותועריכה

משיחתו כנערעריכה

David-goliath28

דוד לאחר הניצחון על גלית, באיור מאת גוסטב דורה

על–פי מגילת רות, היה דוד נינם של בעז ורות המואבייה - [גרת צדק שעל שמה נקראת המגילה. ישי היה אביו של דוד ושם אמו לא נזכר במקרא, אך על פי חז"ל שמה היה נצבת בת עדאל.[4]

דוד מוזכר בפעם הראשונה בתנ"ך כאשר נשלח שמואל הנביא במצוות אלוקים אל בית ישיבבית לחם, על מנת למשוח למלך אחד מבניו.[5] סיפור זה בא אחרי שהמאבק הממושך בין שמואל לשאול המלך על השליטה בישראל מגיע עד כדי קרע גמור, ובעקבות הקרע שמואל כלוא למחצה בביתו, ונזקק להעמיד פנים כאילו בא לזבוח זבח לאלוהים בבית לחם, כדי לפגוש בישי ולבחור לו את הבן הראוי למשיחה למלכות.

שמואל מתרשם מבכורו של ישי, אליאב, אך אלוהים אומר לו "אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו... כי האדם יראה לעיניים ואלוהים יראה ללבב", ובאופן דומה נדחים גם שאר בניו של ישי. לבסוף שואל שמואל "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?" וישי משיב בשלילה וקורא לקטן ביותר שרעה את הצאן, לפי חז"ל ישי לא קרא בהתחלה לדוד מפני שחשד שדוד הוא לא באמת בנו, שאשתו ילדה את דוד מזרעו של אחר. כאשר רואה שמואל את דוד, המתואר כ"אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי", הוא שומע מפי אלוהים: "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי־זֶה הוּא", ומאותו יום "צלחה רוח אלוהים אל דוד".

מנגן בפני המלךעריכה

בהמשך אותו פרק בספר שמואל, מסופר כי אחרי משיחתו של דוד סרה רוחו של שאול המלך, ועבדיו הציעו כי יקח לו מנגן בנבל שיקל על מצב–רוחו העגום, וממליצים על דוד, "בֵּן לְיְִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבֹּור חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבֹון דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמֹּו". דוד מגיע לחצר שאול, מנגן בפניו ומקל על רוחו הרעה, ונושא חן מלפניו עד כדי כך שהוא הופכו לנושא כליו.

מלחמת דוד וגליתעריכה

David and Goliath by Caravaggio

דוד וגלית, ציור של קאראווג'ו, בערך 1599 - מוזיאון פרדו

Rembrandt Harmensz. van Rijn 029

התגלותו של דוד לפני שאול במלחמת גלית על פי רמברנדט

אחרי פרשה זו מתרחש סיפור מלחמת דוד בגלית.[6] הסיפור התנ"כי שב ומציג את דוד כאילו מדובר בתחילת הסיפור, ולמעשה, לבד מאזכור מתרץ בודד ("וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעֹות אֶת־צֹאן אָבִיו בֵּית־לָחֶם") אין קשר ממשי בין סיפור חייו של דוד שקדם לכך והסיפור שבא אחרי כן.

גלית, ענק מן הפלשתים, מזמין כל אדם מישראל לדו-קרב, ורק דוד - שנשלח על–ידי אביו להביא צידה לשלושת אחיו הגדולים הלוחמים בעמק האלה - מעז להילחם בגלית. כשהוא מגיע לעמק האלה הוא שומע את הבטחת המלך לפרס הגדול המובטח למי שיכה את גלית: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר־יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלְֶךְ עֹשֶׁר גָּדֹול וְאֶת־בִּתֹּו יִתֶּן־לֹו וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל". דוד גם נתקל בתגובה עוינת של אחיו הגדול: "לָמָּה־זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל־מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת־זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאֹות הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ". למרות זאת, הוא מכריז באומץ כי יוכל להלחם בגלית.

השמועה על הנער המוכן ליטול על עצמו את האתגר הגדול מגיעה לאוזני שאול, הקורא אליו את דוד ומזהיר אותו כי לא יוכל להלחם בפלשתי "כִּי־נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו". דוד מתפאר בעלילות גבורתו:ארי ודוב באו ונשאו שה מעדרו והוא "גַּם אֶת־הָאֲרִי גַּם־הַדֹּוב הִכָּה", ושאול, אם משתכנע ואם מחוסר ברירה, משלח אותו להלחם בגלית.

דוד אינו חש בנוח עם שריון וכלי המלחמה הרגילים, והוא יוצא למערכה כשבידו רק מקלו, חמש אבני קלע וקלע רועים. גלית מביט בנער האדמוני ויפה המראה, ובז לו: "וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי־אַתָּה בָא־אֵלַי בַּמַּקְלֹות? וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת־דָּוִד בֵּאלֹהָיו". דוד מכריז בפניו מה עומד להתרחש: כי הוא עתיד להכותו ולהסיר את ראשו: "הַיֹּום הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת־רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים". הוא מזנק לקראת גלית ובאמצעות קלע הרועים שלו מעיף אבן קלע אל מצחו של גלית - החלק היחיד החשוף בשריונו -, ממוטט אותו וכורת את ראשו. הפלשתים הנבעתים נמלטים וצבא ישראל דולק אחריהם ובוזז את מחנותיהם. דוד לקח את ראשו של גלית והביאו לירושלים.[7]

סיפור מלחמת דוד בגלית מזכיר סיפור דומה המתואר בספר שמואל,[8] שם מיוחסת הריגת גלית, ענק שגם הוא "עץ חניתו כמנור אורגים" לאחד מגיבורי דוד ולא לדוד עצמו: "וַתְּהִי־עֹוד הַמִּלְחָמָה בְּגֹוב עִם־פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן־יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתֹו כִּמְנֹור אֹרְגִים". גלית מתואר כאן כאחד מארבעה ענקים "בני הרפה (ערפה - גיסתה של רות המואביה)" שהרגו גיבורי דוד.

לפי מדרש שניסה להסביר את הדמיון, הסתירה מתיישבת בכך ששמו המקורי של דוד הוא "אלחנן". טיעון זה מוחלש על–ידי דברי הימים א', פרק י"א הגורס כי "אלחנן" המוזכר היה "בֶּן־דֹּודֹו מִבֵּית לָחֶם" של דוד. אפשרות אחרת היא שהכתוב מנסה, כאן ובמקומות אחרים, להאדיר את שם דוד בקשרו בשמו עלילות גבורה שונות של התקופה, שלא בהכרח נעשו על–ידו.


עלייתו לגדולה בחצר שאולעריכה

בחצרו של שאול נקשרת נפשו של יהונתן בן שאול לאהבו "כנפשו", והוא כורת עמו ברית, בנוסף יהונתן מביא לדוד את מדיו, את חרבו, את קשתו ואת חגורתו מפני שדוד בא מבית עני. שאול הופך אותו לשליחו האישי ופעולתו המוצלחת בתפקיד זה נושאת חן בעיני הלוחמים, העם ועבדי שאול גם יחד, ודוד צובר כוח והופך ל"שר אלף". הכתוב מגלה כאן עוינות רבה מצד שאול, ומאשים אותו במספר חטאים: ראשית, נטען כי שאול מקנא בדוד על הצלחתו בקרב עם גלית, שכן אחרי הקרב יצאו בנות ישראל בשירה "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֱלְפ[י]ֹו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" דבר שהוא לצנינים בעיני המלך; שנית, שאול הקנאי מטיל בדוד המנגן בפניו את חניתו כמה פעמים במטרה להרגו; ושלישית, שאול מבקש להשיא את בתו הבכורה, מרב, לדוד, ודורש ממנו לצאת למלחמות כדי להוכיח את יכולתו ואומר לעצמו: "אַל־תְּהִי יָדִי בֹּו וּתְהִי־בֹו יַד־פְּלִשְׁתִּים".

אחרי הדברים הללו דוד מתבקש על ידי שאול להינשא גם למרב וגם לבתו הצעירה של שאול, מיכל, שאהבה את דוד. אך מכיוון שהיה עני ולא יכול היה לשלם את המוהר, סירב דוד לשתי ההצעות. כתחליף למוהר מציע שאול לדוד להביא לו מאה עורלות פלשתים, דוד מצליח מעל למשוער, ומביא מאתיים עורלות, הוא נישא למיכל בת שאול, עליה נאמר כי: "וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ".[9]

ניסיונות ההתנקשות של שאולעריכה

למרות הקירבה ביניהם, נמשכת קנאת שאול בדוד, והוא מבקש להמיתו שוב ושוב. דוד ניצל בזכות עזרתם של בני שאול - מיכל ויהונתן. לבסוף הוא נמלט לרמתיים צופים - מקום מושבו של שמואל, שם גורם שמואל לכל מבקשי נפשו של דוד מטעם שאול "להתנבא" ככל הנראה להתפשט ולנהוג כאחוזי רוח קודש.

פגישה דרמטית עם יהונתןעריכה

בפרק כ' בספר שמואל א' נשלח יהונתן להביא את דוד אל שאול, אך דוד ממאן לבוא וחושש משאול המבקש את נפשו. יהונתן מנסה להרגיעו בכך שאביו מגלה לו את כל שבחפצו לעשות ואין זו כוונתו. דוד מוסיף ואומר כי לשאול נודע כי דוד מצא חן בעיני יהונתן, ועל כן עשוי להסתיר את כוונותיו להרוג את דוד ממנו, ומציע ליהונתן מבחן: כאשר ישב עם המלך לאכול, יאמר לו כי דוד הלך לבית לחם לזבוח שם זבח עם משפחתו. אם יאמר שאול "טוב" אז "שָׁלֹום לְעַבְדֶּךָ" - סימן הוא שאין כוונתו רעה, אבל אם שאול יכעס אז ידעו כי כוונתו רעה.

יהונתן מסכים למבחן, ומוסיף ומבקש מדוד כי יעשה עמו חסד ולא ישמיד את ביתו כאשר יהפוך הוא למלך. כאשר יהונתן חוזר לבית אביו, הוא אינו אומר לשאול דבר על היעדרותו של דוד, ורק בערב השני שאול שואל לסיבת היעדרו, ויהונתן נוקב בסיבה שביקש ממנו דוד לנקוב: הוא הלך לבית לחם לזבוח "זבח משפחה". שאול כועס, כפי שצפה דוד, ואומר ליהונתן (פסוקים כ'-כ"א): "בֶּן־נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלֹוא יָדַעְתִּי כִּי־בֹחֵר אַתָּה לְבֶן־יִשַׁי לְבָשְׁתְּכָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ׃ כִּי כָל־הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן־יִשַׁי חַי עַל־הָאֲדָמָה לֹא תִכֹּון אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ." שאול נוטל את החנית בידו, כמבקש להכות את בנו, יהונתן קם והולך מהשולחן בזעם, ושולח נער לאסוף חיצים שנורו על ידו לעבר מטרה מסוימת - סימן שנקבע מראש בין יהונתן לדוד לכך ששאול אכן מבקש את נפשו של דוד. השניים נפגשים,מתחבקים מתנשקים ובוכים איש על כתפי רעהו ונשבעים על ברית שלום ביניהם.ואז נפרדים, שכן ברור להם כי אין כל אפשרות לדוד להיוותר בחצר המלך וזו פגישתם האחרונה.

טבח הכהנים בנֹבעריכה

Ehad Haam street P1130408

ציור מדומין של דוד המלך באחד מארבעת מדליונים משוחזרים ומשובצים בחזית בית בנק הספנות לישראל בע"מ (לשעבר בית פ' קצמן) ברחוב אחד העם 35 בתל אביב - צילם:אבי דרור

Shepherd David Playing the Harp

פסל דוד הרועה מנגן בנבל, של הפסל דוד פולוס בקיבוץ רמת דוד צילם:avishai teicher

22.09.09 Jerusalem 086

פסל דוד מנגן בנבל, מחוץ למתחם הקבר צילם: Gellerj

PikiWiki Israel 16342 Rosh Haayin music town - Harp of David

פסל נבל דוד בראש העין צילם: ד"ר אבישי טייכר

PikiWiki Israel 14995 Mosaic of David playing the harp

פסיפס דוד מנגן בנבל-מבית הכנסת בעזה, במוזיאון השומרוני הטוב צילם: ד"ר אבישי טייכר

דוד נמלט אל אכיש מלך גת הפלשתי, שם הוא מעמיד פני משוגע כדי שאכיש לא ימיתו, ומשם הוא נמלט פעם נוספת למערות עדולם, שם הוא מקבץ סביבו חבורה של ארבע מאות פושעים ונמלטים ("כָּל־אִישׁ מָצֹוק וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר־לֹו נֹשֶׁא וְכָל־אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ") ועובר עמם למואב, ארץ מוצאה של רות - אם סבו. אחרי שהוא יושב שם תקופת מה, הוא עובר בחזרה לנחלת יהודה ומתיישב ביער חרת.

לשאול נודע כי דוד יושב ביער חרת, וזועם על עבדיו. הוא שואל בסרקזם האם דוד הבטיח לתת להם שדות וכרמים, או להפוך את כולם ל"שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאֹות"?! שכן אין הסבר אחר, לדעתו, לעובדה ש"קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין־גֹּלֶה אֶת־אָזְנִי בִּכְרָת־בְּנִי עִם־בֶּן־יִשַׁי". שאול רואה במעשהו של יהונתן בגידה בו וחלק מקשר בין דוד ויהונתן להמיתו.

דואג האדומי אומר לשאול כי דוד הגיע לנוב - אל הכהן אחימלך בן אחיטוב, וזה העניק לו צידה ואת חרב גלית הפלשתי. שאול קורא לאחימלך ושואל אותו מדוע סייע לדוד, והוא משיב לו כי אך דבר טבעי היה זה, שכן על–פי המידע שהיה בידו "דָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל־מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ", ומכריז על תמימותו: "לֹא־יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל־זֹאת [על הסכסוך בין שאול ודוד] דָּבָר קָטֹן אֹו גָדֹול".

שאול אינו מאמין לדבריו ומכריז כי יהרוג את אחימלך וכל הכהנים בנוב. עבדיו אינם רוצים לשלוח את ידם, אך דואג האדומי מתחיל במלאכת ההרג, ומתואר כי שאול מכה בכל יושבי נוב "לְפִי־חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה מֵעֹולֵל וְעַד־יֹונֵק וְשֹׁור וַחֲמֹור וָשֶׂה לְפִי־חָרֶב". רק אחד מבני אחימלך, אביתר, נמלט ומספר על הטבח לדוד, וזה אומר: "יָדַעְתִּי בַּיֹּום הַהוּא כִּי־שָׁם דֹּוֵיג הָאֲדֹמִי כִּי־הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל־נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ". כלומר, דוד רואה בדואג האדומי מי שעומד בלב הסכסוך ביניהם והוא זה שהסית את שאול כנגד דוד.

דוד ושאול במערהעריכה

דוד הנמלט מפני שאול הולך לקעילה ומושיע אותה מיד הפלשתים. כאשר נודע הדבר לשאול הוא יוצא לקעילה, ודוד חושש שאנשי קעילה יסגירו אותו לידי שאול, ונמלט משם בראש אנשיו אל מדבר זיף. במדבר הוא פוגש ביהונתן והשניים כורתים ברית, כלשונו של יהונתן: "אַתָּה תִּמְלֹךְ עַל־יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה־לְּךָ לְמִשְׁנֶה".[10] מיד אחר כך מגלים אנשי זיף לשאול היכן מסתתר דוד, ושאול מתחיל לרדוף אחריו. כאשר הוא ואנשיו עומדים ללכוד את דוד, מגיע שליח אל שאול המבשר לו על פלישה פלשתית, ושאול שב על עקבותיו.

דוד נמלט ממדבר זיף לעין גדי, ושוב באים אנשים ומגלים לשאול את מקום המצאו. שאול יורד בראש שלושת אלפים איש למדבר, ומגיע למערה שבעומקה נמצאים דוד ואנשיו, ומבלי להבחין בהם עוצר בפתחה. אנשי דוד אומרים לו כי אלוהים נתן בידו את שאול, ועליו לצאת ולהורגו. דוד מתגנב וחותך את כנף בגדו של שאול, אך אינו מוכן להרוג אותו. לאנשיו הוא מסביר: "חָלִילָה לִּי מֵיהוָה אִם־אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בֹּו כִּי־מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא".

שאול יוצא מן המערה ואז פונה אליו דוד ממקום מסתור ואומר: "לָמָּה תִשְׁמַע אֶת־דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר: הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ?" כלומר, מדוע אתה מאזין למשמיצים אותי כקושר עליך?[11] דוד פונה לשאול בשם "אבי", מציג את כנף מעילו של שאול ואומר כי יכול היה להרגו על נקלה, אך לא עשה זאת. הוא תוהה שוב מדוע רודף אחריו שאול, שהרי אינו חשוב כלל: "אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל?", הוא שואל, "אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף? אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת! אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד!" שאול מזהה את קולו של דוד, קורא לו "בני" ופורץ בבכי, ואחר–כך מצהיר "צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי... וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלֹוךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" ומשביע אותו שלא ישמיד את זרעו אחרי שיהפוך למלך.

פרשת נבל הכרמליעריכה

הפרשה[12] מתחילה כאשר נודע לדוד כי נבל הכרמלי, בעל עדרי צאן גדולים, גוזז עתה את צאנו. דוד שולח אליו עשרה נערים ומורה להם לומר לו: "כֹּה לֶחָי! וְאַתָּה שָׁלֹום, וּבֵיתְךָ שָׁלֹום, וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלֹום. וְעַתָּה, שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה. הָרֹעִים אֲשֶׁר־לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ. לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא־נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הֱיֹותָם בַּכַּרְמֶל. שְׁאַל אֶת־נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ". תמורת שירותי "שמירה" אלו, שנבל לא ביקשם מדוד, נתבע תשלום: "תְּנָה־נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבִנְךָ לְדָוִד".

נבל מגיב בזלזול לתביעת דמי החסות של דוד: "מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי? הַיֹּום רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו". האם עלי לקחת אל לחמי ואת מימי ואת בשר הצאן, הוא שואל, ולתת "לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה?" כאשר דוד שומע על סירובו של נבל הוא עולה בראש ארבע מאות מאנשיו על נבל. בינתיים מגלה אחד מנערי נבל לאשתו של נבל, אביגיל, כי אכן אנשי דוד לא פגעו בהם כל זמן הגז וכי נקמתם תהיה קשה. אביגיל יוצאת בחשאי, עמוסת כל טוב, לקראת דוד, כורעת על ברכיה ומתחננת בפניו שלא להרוג את כל היושבים בבית בגלל נבל, "כִּי כִשְׁמֹו כֶּן־הוּא: נָבָל שְׁמֹו, וּנְבָלָה עִמֹּו".

דוד נשבה בקסמיה של אביגיל, חוזר בו, ואביגיל שבה למשתה בחצר נבל. למחרת, היא מספרת לנבל השיכור על המקרה, ונבל לוקה בשבץ ומת כעבור עשרה ימים. אחרי מותו מגיעה אביגיל אל דוד ונישאת לו, בנוסף לאחינועם היזרעאלית אותה הוא נושא מיזרעאל.

דוד נמלט אל הפלשתיםעריכה

אחרי פרשת נבל הכרמלי מספר התנ"ך ששאול נתן את מיכל בתו לפלטי בן ליש מגלים ושב לדלוק אחר דוד.[13] בסיפור הזהה כמעט לחלוטין לסיפור כנף המעיל, גם כאן מתגנב דוד אל שאול הישן, אך הפעם הוא גונב את חניתו וצפיחית מים. שוב הוא קורא מרחוק לשאול, מכנה את עצמו "פרעוש" ותוהה מדוע שאול רודף אחריו, ושאול שוב מתחרט על התנהגותו ומבטיח שלא לרדוף אותו שוב. אך דוד אינו משוכנע כלל כי שאול לא ישוב לרדוף אחריו, והוא תר אחר מקום מחבוא בטוח יותר, עד שמוצא אותו אצל אויביו המושבעים של עם ישראל, הפלשתים, והוא מתיישב אצל אכיש בן מעוך, מלך גת הפלשתי. שאול שומע על כך ומפסיק לרדוף אחר דוד.

דוד מקבל מאכיש את צקלג למשול בה, ויושב בה למעלה מארבעה חודשים.[14] הוא יוצא למסע מלחמה כנגד אויבי ישראל, הגשורי, והגזרי והעמלקי, אך לאכיש הוא מספר כי פשט על נגב יהודה, נגב הירחמאלי ונגב הקיני, שטחים שבשליטת ישראל. בעקבות דברים אלו משתכנע אכיש כי דוד "הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמֹּו בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עֹולָם".

אכיש משוכנע לחלוטין בנאמנותו של דוד לו, וכאשר מתכנסים כוחות הפלשתים באפקה הוא מבקש לצרפו לכוחות הנערכים למלחמה נגד שאול ביזרעאל.[15] שרי הצבא הפלשתיים מתנגדים בחריפות לצירופו: "הֲלֹוא־זֶה דָוִד אֲשֶׁר יַעֲנוּ־לֹו בַּמְּחֹלֹות לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתֹו". אכיש מבין כי הדבר לא יצלח, קורא לדוד ואומר לו כי אף שישר בעיניו, "בְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא־טֹוב אָתָּה", ודוד שב לצקלג. עם שובו לצקלג מגלה דוד כי העיר נבזזה על–ידי העמלקים ונשותיו נשבו. הוא דולק אחר הבוזזים, מצליח לחלץ את ביזתם מידם, ואף מעביר "מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה" ו"כָל־הַמְּקֹמֹות אֲשֶׁר־הִתְהַלֶּךְ־שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו".

מות שאולעריכה

יומיים אחרי שובו לצקלג הגיע נער עמלקי קרוע בגדים לצקלג, וסיפר לדוד על מות שאול ובניו ותבוסת ישראל במערכה בעמק יזרעאל. הנער טען באופן שקרי כי הוא זה שהמית את שאול בסוף המערכה, ונטל ממנו את נזרו ואת האצדעה שעל זרועו. דוד מורה להרוג את הנער כי שלח ידו במשיח אלוהים ונושא את הקינה המפורסמת על שאול ויהונתן.[16]

אחרי מות שאול, הוכתר דוד למלך "בְּחֶבְרֹון עַל־בֵּית יְהוּדָה", ומלך שם שבע שנים ושישה חודשים. ככל הנראה, אותו בית יהודה הייתה ממלכה מצומצמת תחת שליטה חלקית או מלאה של הפלשתים ותחומה היה ככל הנראה סביב חברון וזיף בדרום גב ההר. משערים כי לא הגיעה צפונה עד ירושלים ובמזרח לא משלה בעקרון, עזקה ולכיש ששכנו בידי הפלשתים. לפי השערות מסוימות, הייתה מלכותו של דוד בחברון בחסותם של הפלשתים או לכל הפחות בהסכמתם.תבנית:מקור

בצפון הארץ, בינתיים, הוכתר "אִֽישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל" למלך ישראל. השם "איש בושת" ככל הנראה אינו שמו האמיתי, ושמו האמתי של איש בושת היה "אשבעל".[17] איש בושת קבע את בירתו במחניים, ושלט על ממלכת ישראל בצפון השומרון, בגלעד, ביזרעאל, על נחלות אפרים ובנימין "וְעַל־יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה". התיאור התנ"כי,[18] גורס כי איש בושת מלך רק שנתיים, אך ייתכן ומדובר בשגגה שכן במצב כזה אין מתאם בין משך שנות מלכותו של דוד בחברון ושנות מלכותו של איש בושת.תבנית:מקור השליטה הממשית בישראל הייתה נתונה בידי אבנר בן נר - דודו ושר צבאו של שאול, ואיש בושת היה שליט בובה.

מלכותועריכה

לאחר מותם של שאול ובניו בהר הגלבוע, נמשח דוד למלך יהודה, ולאחר מכן, לאחר שאבנר בן נר מעביר אליו את נאמנותו - הוא כובש את ירושלים ומוכר כמלכה של ממלכת ישראל כולה: "בחברון מלך על יהודה שבע שנים ושישה חודשים, ובירושלים מלך שלושים ושלוש שנה על כל ישראל ויהודה" (ספר שמואל ב', פרק ב', ה'). דוד ביצר את מעמדה של ממלכת ישראל, ארגן צבא קבע, לחם וכבש את רב אויבי הממלכה בכל גבולותיה: פלשתים, עמון, מואב, ארם דמשק וארם צובא ועוד. הוא הפך את ירושלים לעיר הממלכה לאחר שכבש אותה מידי היבוסים, והקים את ארמונו שם. על פי המסופר בספר שמואל, הוא רצה להקים את בית המקדש הראשון, אבל נתן הנביא נשלח לבשר לו כי לא הותר לו הדבר. בספר דברי הימים ניתן נימוק לדבר - דוד לא יבנה את בית המקדש עקב המלחמות הרבות שערך והדמים הרבים ששפך.

דוד ובת שבעעריכה

פרשה מפורסמת שהתנ"ך נותן לה מקום רב, היא מעשה דוד ובת שבע ופרשיית התשובה שאחריה. דוד מלך ישראל נופל בחטא הניאוף, בכך שחומד את בת שבע - נכדתו של יועצו אחיתופל ואשתו של אוריה החתי - אחד מאנשי צבאו הבכירים, ואף שוכב עימה כאשר אוריה בשדה הקרב. לאחר שהיא נכנסת להריון מנסה דוד לשכנע את אוריה לשכב עם בת שבע כדי לטשטש את מעשהו, אך אוריה מסרב. דוד שולח אותו בחזרה לשדה הקרב, ובידו אגרת לעמיתיו שיביאו עליו מוות וינטשו אותו בשדה הקרב, ויואב בן צרויה ממלא בשינוי אחר ההוראות וגורם למותו של אוריה יחד עם חיילים נוספים. לאחר שאוריה מת דוד אוסף את בת שבע לביתו ומתחתן אִתה.

נתן הנביא הוכיח את דוד על הריגת אוריה ועל לקיחת בת שבע לאשה, ודוד מתוודה על חטאו, שב בתשובה ותשובתו מתקבלת. עם זאת דוד לא נמלט מעונש כבד: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה; כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת" (ספר שמואל ב' פרק י"ב). עונשים אלו מתגשמים כאשר אמנון בנו בכורו, אונס את תמר אחותו, וכאשר בנו הנוסף אבשלום אחי תמר מאותה אם, נוקם את נקמתה ורוצח את אמנון. שנים לאחר מכן אבשלום מורד באביו ועושה הפיכה שבמהלכה הוא מנסה להרוג את דוד, ואף שוכב עם פילגשיו של דוד ולבסוף נהרג בידי יואב שר צבאו של דוד.

פרשנות נוספת לפרשה זו טוענת כי "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", בתלמוד במסכת שבת.[19] כי בזמנם המנהג היה כי "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו" כדי שבאם לא יחזור מהמלחמה ויוכרז נעדר, לא תשב אשתו בעגינותה, ותוכל להנשא בשנית מתוקף כוחו של הגט. פרשני התלמוד מדגישים כי לא ניתן לומר שאינו חטא כלל, שכן מעשה בלתי ראוי נעשה כאן בוודאי, אלא שלא חטא דוד את החטא הפורמלי של בעילת אשת איש אשר העונש עליו הוא מיתה.

עם זאת אברבנאל בפירושו על נביאים ראשונים (שמואל ב', יא) שולל פירוש זה

"והדברים האלה לחכמינו ז"ל הם דרכי הדרש ואין לי להשיג עליהם, ודי במה שאמרו "רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותי'", כי היה אצלם זה דרך דרש והיה רבי מהפך הדבר מחמת לקורבתו והיותו מזרע בית דוד ולא כפי האמת. ואיך נאמר שביקש לעשות ולא עשה ? והכתוב מעיד על המעשה הרע כולו בפירוש, ואם דוד לא חטא איך אמר "חטאתי ליי'" ? ולמה עשה תשובה מעולה ואמר "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד"... ולכן לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט, ואיך אתפייס עם הגט שאמרו שהיו נותנים אל נשותיהם ? והנה הפסוק שהביאו לראיה רחוק מזה, ודוד אמר לאוריה שילך הלילה ההוא לביתו ושילך בבקר ויורה שלא היה שם גט...טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד"

מרד אבשלוםעריכה

דוד בורח מירושליםעריכה

במהלך מלוכתו של דוד מרד בו בנו אבשלום, והכריז על עצמו מלך.
קובץ:David-fleeing-from-Jerusalem-is-cursed-by-Shimei.jpg

דבר המרד הגיע לדוד והוא החליט שלא להתבצר בירושלים ועזב בחופזה את העיר מחשש כי כוחותיו ההולכים וגדלים של אבשלום יטילו מצור על ירושלים ויחריבו אותה, בארמון בירושלים נשארות מאחור 10 נשים מפלגשי דוד "לשמור על הבית". איתו יוצאים "וְכָל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ". באופן סמלי מספר המלווים את דוד בברחו מאבשלום זהה למספר הלוחמים שליוו את דוד בברחו משאול.[20] בהמשך מצטרף לשיירת הבורחים צדוק הכהן ועמו ארון הקודש אך דוד דרש כי הם יחזרו לירושלים, בדברי דוד המורה על החזרת ארון הקודש מתגלה אמונתו כי הוא רואה במרד ובגלותו מרצון מירושלים עונש מאת האלוהים, נקודה נוספת היא קביעתו של דוד המלך שהארון צריך להישאר ב"נָוֵהוּ" בכך קבע דוד כי ירושלים היא המקום המיועד לעבודת האל ומעלה את ירושלים מדרגת עיר בירה שבחירתה נעשתה על בסיס פוליטי למרכז עבודת קודש. בהמשך הדרך פוגש חושי הארכי הנושא בתואר הרשמי רע המלך בשיירה: "וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי רעהו היקר קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ". ואמרו חז"ל:

שביקש דוד לעבוד עבודה זרה והנה לקראתו חוּשַׁי הָאַרְכִּי. אמר לו לדוד: מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה? אמר לו: מלך שכמותי יהרגנו בנו? מוטב יעבוד עבודה זרה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיה, שיאמרו: חסיד שכמוני הרגו בנו, ויהיו מתרעמים על מידותיו של הקב"ה ונמצא שם שמים מתחלל בפרהסיה. אמר לו חוּשַׁי הָאַרְכִּי לדוד: הרי אתה נשאת יפת תואר - אמו של אבשלום, ונסמכה פרשת יפת תואר לפרשת בן סורר ומורה, שכל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה.[21]

בהוראת דוד נותר חושי בירושלים כדי שיהיה מרגל במועצת היועצים של אבשלום, ויסכל את עצותיו של אחיתופל.

לאחר שהתחיל לרדת בשיפולי הר הזיתים, פגש דוד במפתיע בציבא, משרתו של מפיבושת, ואיתו צידה לשיירת המלך, לשאלת המלך היכן אדונו עונה ציבא כי הלה מעדיף להשאר בביתו בירושלים בתקווה שאבשלום יחזיר לו את מעמדו כיורש בית שאול. בתגובה לכך פועל דוד באופן נמהר ומעביר לידי ציבא את כל רכושו של מפיבושת. תגובתו הנמהרת של דוד נובעת ככל הנראה ממצוקתו הקשה אך הפרשה תגיע לשיא טרגי לאחר המרד. ציבא מתגלה כאן כאיש ערמומי אך בעל ראייה כמעט נבואית, בשעה קשה בה המלך בורח על נפשו הוא 'מהמר' שדוד ישוב לשלטון ויקיים את הבטחתו.

סיפור משני נוסף מתפתח בהמשך הדרך כששמעי בן גרא תקף באבנים וקללות את שיירת המלך ואת דוד עצמו בהאשמות קשות על חלקו בהשמדת בית שאול, דוד סירב להצעת אבישי בן צרויה להרוג את שמעי, והוא מקבל את ייסוריו באהבה ובהבנה מלאה שהם עונש מאת האלוהים, אך גם לא שכח ולא סלח לשמעי על מעשיו, אדרבה ההשפלה והבושה שספג משמעי בן גרא ליוו את דוד המלך לשארית חייו, ונשמר לו מקום מיוחד בצוואתו לשלמה: "וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם... וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל"[22].

אבשלום ופילגשי דודעריכה

בעקבות עצה שקיבל מאחיתופל, בעל אבשלום את פילגשי דוד באוהל על גג הארמון, לעיני כל תושבי ירושלים. מעשהו של אבשלום היה התגשמות נבואת נתן הנביא בפרשת דוד ובת שבע: "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ".[23] העצה והמעשה מזעזעים מבחינה דתית מוסרית ואנושית, דבר שאינו פוגם ביעילות המעשה. רבי דוד בן זמרא ניסה ליישב את הבעיה המוסרית-דתית: "ואפשר לתרץ בדוחק כי אחיתופל היה יודע שהיו לדוד פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ועליהם יעץ אחיתופל שיבוא אבשלום, אבל לא על אותם שהיו בקידושין, כי לא יעלה על הדעת שהתיר לו".[24] בספר "אמונות ודעות" אומר רב סעדיה גאון:

"ושואלים עוד היאך נענש דוד עליו השלום על עבירה שעשה, בכך שנגרם לאבשלום לעשות כמוה או יותר חמורה ממנה, כמו שאמר כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש. אומר אני כי הדבר הזה אשר הודיע אותו נתן לדוד נחלק לשני חלקים, האחד מעשה ה', והוא ניצחון אבשלום ושליטתו ושנכנעו לו כל אותם שהיו לדוד, ועל זה אמר הנני מקים עליך רעה מביתך, והשני מעשה אבשלום ברצונו, ועליו רמז באמרו ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת, ורצה במה שהקדים לספר לו מה שיעשה אבשלום ברצונו בדוד כדי להכאיב את לבו בכך".[25]

הקרב המכריעעריכה

בעצת חושי הארכי נערך אבשלום לקרב מכריע עם דוד. חושי הארכי עדכן את דוד בתוכנית זו, תוך אזהרה שעליו לעבור את הירדן. בתגובה דוד חצה את הירדן במהירות וביסס את מחנהו במחניים שם קיבל סיוע נדיב ממכובדי עבר הירדן. בחירת דוד במחניים כמקום מבצרו, נבעה מרצונו במקום מרוחק יחסית מירושלים ובו בעת מרכז שלטוני וכלכלי שככל הנראה היה מבוצר היטב. אך יש פן אחר לבחירת מחניים בה נפגש יעקב עם שליחי האלוהים שנאמר: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים",[26] מפגש שהשרה על העיר ייחוד של קדושה וכוח ומקום אליו יברח אדם המרגיש צורך להתקרב לאלוהים בעת מצוקה קשה.[27] על החשיבות הרבה של אזור זה ועל עושרו נתן ללמוד מן העובדה שבימי שלמה המלך ישב במחניים אחד מ-12 הנציבים של הממלכה[28].

בעת שהותו במחניים מצטרפים אנשים נוספים למחנה דוד "וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת" ובחישוב מתמטי פשוט על דברי חייליו "וְאִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים", ניתן להניח שצבאו של דוד מנה כעשרים אלף איש. על רקע הגידול במספר חייליו נוקט דוד בטקטיקה התקפית, מחוץ לביצורי העיר ומחלק את צבאו לשלושה כוחות נפרדים: "וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי" טקטיקה האופיינית ללחימה בשטח פתוח בה הצבאות חולקו למרכז ושני אגפים. דוד שנמנע ממנו מלצאת לקרב בעצמו נותן את הוראתו היחידה: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם".

אחרי דוד רודף אבשלום, שהצליח לאסוף צבא במהירות ומקים את מטהו בגלעד וקובע מפקד חדש לצבא ישראל, את עמשא בן יתר במקום יואב בן צרויה. המקרא מוסר פרטים מועטים על מהלך הקרב, ככל הנראה צבא דוד שניסמך בעיקר על חיילים מקצועיים תקף ראשון במקום בגלעד שנקרא יער אפרים. "וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם" וכותב רש"י: "היכן היה יער לאפרים בעבר הירדן מזרחה, שלא ניתן שם חלק אלא לבני גד ולבני ראובן ולמנשה? אלא מתוך שהתנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין, והיה אותו היער סמוך לאפרים אלא שהירדן מפסיק, היו מרעין שם בהמותיהם, והיה נקרא 'יער אפרים'".[29] כתוצאה מההתקפה נשבר צבא אבשלום חלקו ברח משדה הקרב וחלקו נכנס אל תוך היער, שם ניספו רוב ההרוגים המקרא מציין כי "וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא". בסך הכל נהרגו 20,000 מחיילי אבשלום - מספר דומה למספר חיילי דוד.[30]

מות אבשלוםעריכה

אבשלום, שהופתע לפגוש את חיילי דוד, ניסה לברוח ונלכד בעץ האלה. וכך תלוי בין שמים וארץ נותר חסר אונים ונתון לרחמי אויביו, החיילים סירבו להרוג את אבשלום ולהמרות את פי המלך אך דיווחו ליואב על שאירע. יואב לא נרתע ותוקע שבטים בלב אבשלום, אך מותיר אותו חי בלב האלה. את סיומה של המלאכה הוא מותיר לנעריו, בהנחה כי הוא לא יואשם בהרג אבשלום. ם מות אבשלום מפסיק יואב את הלחימה מתוך הבנה שאחרי מותו של אבשלום אין שום טעם בהמשך המלחמה.

עם תום המערכה נותר לספר לדוד היושב בשערי העיר וממתין לבשורות על הניצחון ומות אבשלום. "וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו". יואב, המכיר את דוד היטב, יודע שדוד יתעלם מהניצחון ויתמקד במות בנו, שולח במקומו חייל כושי למסור לדוד את הבשורה מרה, ובניגוד להרגלו הוא לא שם מילים בפי הכושי ובכך מרחיק עצמו מהבשורה על מות אבשלום ומאחריות למעשה והבשורה: "וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה".[31] בתחילה יואב מצליח לעכב במקצת את אחימעץ, אך לבסוף הוא נכנע להפצרותיו, מניח לו לרוץ והוא מקדים את הכושי. דוד מקבל תחילה את הידיעה על הרץ המתקרב ומשכנע את עצמו כי הוא עתיד לקבל בשורות טובות. מול דוד המלך מאבד אחימעץ מעוז רוחו ולא יכול לספר לו על מות אבשלום. את הבשורה מוסר הכושי המגיע אחריו "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ". ודוד שואל: "הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?" והכושי עונה שלא במישרין אך מבלי להותיר ספק: ""יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה".[32]

קינתו של דוד על אובדן אבשלוםעריכה

קובץ:Gustave-Dore David-Absalom.jpg

"וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלֹם וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי".

דוד מבטא את כאבו ללא ללא מוטיבים ספרותיים או שימוש בדימויים ואומר משפט הנאמר על ידי מי ששכל את יקירו "מי יתן מותי אני תחתיך". להוציא משפט זה, הכולל פנייה אל הבן ומשאלה פשוטה, מורכבת הקינה משני חלקים כמעט זהים, שמתקיימת בהם חזרה אוטומטית על כינוי החיבה 'בני' עם שמו של הבן האהוב 'אבשלום' – שניים שהם אחד. כך מדגיש המספר את עוצמת הכאב, הוא אינו מזכיר את הרצח ואינו מספר בשבחי המת, אלא מביע את כאבו שאין לו גבול תוך חזרה על המילה "בני" שמונה פעמים. חז"ל מצאו משמעות סמלית בדבר: "הני תמניא 'בני' למה? שבעה – דאסקיה משבעה מדורי גיהנם. ואידך – איכא דאמרי: דקריב רישיה לגבי גופיה, ואיכא דאמרי: דאייתיה לעלמא דאתי" (תרגום: אלו שמונה "בני" למה? שבעה – שהעלהו משבעה מדורי גיהנום. והאחרון – יש אומרים: כדי לקרב את ראשו לגופו ויש אומרים: כדי להביאו לעולם הבא)[33]. ורש"י אומר לגבי הפעם השמינית "שהיה ראשו מושלך רחוק מגופו". פרופ' אהרן קומם טוען כי החזרה 8 פעמים מעיד על הספונטאניות שבזעקת הכאב, בלי הזדקקות למספר מקובל כגון 3 או 7.[34]

אבלו הפרטי של דוד כאב שכול התנגש עם תפקידו כמלך ומפקד עליון של הצבא, על כך פונה אליו יואב בפגישה פנים-אל-פנים שנערכה בבית המלך. בדברים נוקבים וחריפים המתארים את נקודת המבט קרת הרוח ובה האמת של נאמני דוד, יואב מזכיר לדוד כי הקרב בין דוד לאבשלום היה על "כל הקופה" ועל כס המלכות, אם המרד היה מצליח דינם של תומכי דוד היה מוות. יואב ממשיך ומסביר כי האבל על אבשלום שנערך ברשות הרבים וללא התחשבות בצבא הנאמנים גרם לתומכי דוד מפח נפש, יואב מרחיק לכת וטוען, כי התנהגותו של דוד עלולה להבריח ממחנהו גם את הנאמנים לו ביותר. דוד למרות אבלו אינו יכול להתעלם מן האמת שבדברי יואב: "וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר וּלְכָל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר וַיָּבֹא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו".

לאחר המרדעריכה

דוד המלך, יהודה וישראלעריכה

קובץ:Joab slays Amasa.jpg

מותו של אבשלום וכישלון המרד לא סימנו חזרה אוטומטית של דוד כמלך של הממלכה המאוחדת. המקרא מספר כי ישראל - כלומר עשרת השבטים מלבד שבט יהודה ושבט בנימין התדיינו על עמדתם כלפי דוד ומלכותו ורק בסוף הוויכוח הגיעו להכרעה כי יש להשיב את דוד להיות מלך על כל ישראל: "וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ". מאידך דוד מקדיש את תשומת לבו ומאמציו לחיזוק הקשר עם בני שבטו - שבט יהודה: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ".

נראה, שדוד מסיק כאן מסקנות מבחירתו של אבשלום להתחיל את מרדו בחברון וההבנה כי מעמדו התערער בקרב בסיס כוחו המסורתי - שבט יהודה, על רקע זה בחר דוד לחזר אחרי שבט יהודה על חשבון שאר ישראל. צעד זה נגע ישירות במתיחות המסורתית בין הצדדים, וכך הוכשרה הקרקע למרד הבא כנגד דוד.

בצעד נוסף ושנוי במחלוקת דוד מדיח את יואב מתפקיד שר הצבא, וממנה במקומו את עמשא בן יתר, שר צבאו של אבשלום המורד, ככל הנראה רצה דוד מחד להעניש את יואב על הרג אבשלום ולהרחיק אותו מעמדת הכוח בה יכול היה לפעול כראות עיניו ללא חשש או התחשבות בפקודת המלך, ומאידך להמשיך בדרך הפיוס מול שבט יהודה שעמשא היה אחד ממנהיגיו. המקרא מציין את הצלחת המהלך: "וַיַּט אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן". הרלב"ג עצמו מעלה סיבה אחרת לפיטורי יואב: "או אולי התפעל על זה קצת התפעלות כנגד יואב בעבור הדברים הקשים שאמר לו על בכותו על אבשלום".

צעדי הפיוס והטקטיקה של דוד הביאו להתלקחות סכסוך בין ישראל ליהודה ששיאו מרד שבע בן בכרי: "וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל: וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם"[35]

מרד שבע בן בכרי הוכרע בפעולה צבאית מהירה והחלטית בפיקודו של יואב בן צרויה, אבל תוצאות השבר שהתחולל נדחו בדור אחד, עד לאחר שנות מלכותו של שלמה. כאשר פרץ המרד בראשות ירבעם בן נבט שפיצל את ממלכת ישראל המאוחדת, חזרה ונאמרה קריאתו של שבע בן בכרי: "וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו"([36].

מרד שבע בן בכרי היה גם הרקע לחיסול החשבונות בין שר הצבא הכושל עמשא בן יתר לשר הצבא המודח יואב בן צרויה, הם נפגשים במקום כינוס צבא דוד בגבעון ויואב הורג את עמשא בעורמה - הוא מעמיד פנים כאילו פניו לשלום ואז דוקר את עמשא בחרבו, בדרך המזכירה את רצח אבנר בן נר, שר צבא שאול, בידי יואב. דוד המלך ראה את שני מעשי הרצח הללו כאחד ובצוואתו לשלמה הורה לו למצות את הדין עם יואב בן צרויה: "אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו"[37]

פגישה עם שִׁמְעִי בֶן גֵּרָאעריכה

בדרכו חזרה לירושלים ובטרם עבר את הירדן מערבה פגש דוד את שמעי בן גרא, שבשלב קודם, כאשר דוד ברח מירושלים, בחר להתקיף את המלך ונאמניו. שמעי, שהימר על המתמודד הלא נכון - ממהר להתנצל לפני דוד על מעשיו ומכה על חטא ומציין כי הוא הראשון ממנהיגי השבטים בישראל שירד לקבל את פני המלך. על מנת לחזק את עמדתו הגיע שמעי למפגש מלווה באלף נכבדים משבט בנימין להפגין את מעמדו הפוליטי האיתן. דוד דוחה על הסף בקשה של אבישי בן צרויה להרוג את שמעי. דוד שב ומוכיח את אבישי בכינוי "בני צרויה", על מזגו החם ורומז כי נזיפתו גם מופנית ליואב. ביום חזרתו לבירתו ולמעמדו כמלך ישראל לא רצה דוד לבוא חשבון עם מי שהאשים אותו בהשמדת בית שאול. דוד המגלה ראייה ארוכת טווח מעדיף להתרחק בשלב זה מנקמה ומעדיף להשקיע את עצמו בבניה מחדש של מלכותו שהייתה בצומת דרכים רגיש ביותר.

ברזילי הגלעדיעריכה

לפני שובו לירושלים מתפנה דוד לגמול טובה לברזילי הגלעדי מרוגלים שכלכל את דוד ואת צבאו בעת המרד. דוד מציע לברזילי לשבת בירושלים ולקבל את כל משאלותיו ותאוותיו מאת המלך, אך ברזילי, שהיה אז כבר בן 80, הציע שבנו כִמהם יעבור עם דוד את הירדן, והוא שייהנה מטוב לבו של המלך. הכרת הטוב של שושלת המלוכה למשפחת ברזילי נמשכה גם לאחר מותו, ודוד ציווה את שלמה לפני מותו כי בני ברזילי יהיו סמוכים על שלוחנו - בצוואת דוד לשלמה הוא מבקש ממנו "וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ"[38], ורש"י מציין כי לשון הרבים מעידה שהיו לברזילי עוד בנים, ודוד מבקש משלמה לדאוג גם לרווחתם. השם כמהם מופיע במקרא שוב לאחר הריגת גדליה בן אחיקם, לקח יוחנן בן קרח את שארית העם, "וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כִּמְהָם אֲשֶׁר אֵצֶל בֵּית לָחֶם"[39]. רש"י ורד"ק כותבים על פי התרגום, שמדובר במקום שבו ישב כמהם, וייתכן שזהו המקום שהעניק לו דוד, סמוך למקום הולדתו של דוד, העיר בית לחם.

מפיבושת וציבאעריכה

אדם נוסף שפגש את דוד לפני חציית הירדן הוא ציבא משרתו של מפיבושת. נכסי מפיבושת הועברו לציבא בעת שדוד ברח מירושלים, ועם תום המרד מיהר ציבא לנסות ולחזק את התמיכה בו - לפני הפגישה הצפויה בין דוד ומפיבושת בירושלים. דוד פנה מיד אל מפיבושת: "לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת?!" הרב אמנון בזק מוצא בפנייה זו, ובכל המפגשים במערכת היחסים החד-סיטרית בין שתי דמויות תנ"כיות אלו, הד למערכת היחסים בין דוד ליהונתן שנקטעה עם מות יהונתן וכותב כי "דומה שבמשפט זה מסתתרת זעקה עמוקה יותר: 'למה לא הלכת עמי, יונתן? למה לא הלכת עמי, מפיבושת? למה לעולם אין אתם לצדי דווקא בשעה שאני זקוק יותר מכול לתמיכה מאנשים נאמנים? למה?!"[40] הסבריו של מפיבושת והצהרת הנאמנות שלו לא מצליחים להניא את דוד מפסק דינו: "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה" ואברבנאל מפרש: "יחסו הכתוב עליו לרמוז שדוד לא התנהג עמו בזה כבן יהונתן, אשר אהבת נפשו אהבו, כי אם כבן שאול".

חז"ל ביקרו קשות את החלטתו של דוד: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת 'אתה וציבא תחלקו את השדה', יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו"[41]

עשר פלגשי דודעריכה

המקרא מתאר בפסוק אחד, תוך תיאור מהלך מרד שבע בן בכרי את שעלה בגורל עשר הפילגשים שנשארו לשמור על הארמון בירושלים ונבעלו על ידי אבשלום, לאחר חזרתו של המלך לירושלים נלקחו הפילגשים לבית מבודד שנקרא "בית משמרת". שם דאגו לכל מחסורן, אך נהן ותרו באלמנות מלאכותית ובאומללות על ליום מותן: "וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת[42] עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת" וביאר רבי ישעיה די טראני: "שלא ינשאו לאחרים; ואליהם לא בא, שהיה מואס בהן מפני שבא בנו עליהן". רש"י דן בשאלה האם אסור היה לדוד לבוא עליהן, או שמא זו גזירה שקיבל על עצמו - מבלי לדון בגורל הנשים: "נחלקו רז"ל: מהם אמרו כי מותרות היו לו, אלא שכבש את יצרו מהם, תמורת מה שהשביע יצרו במה שהיה אסור לו מנע עתה יצרו ממה שהיה מותר לו. ומהם אמרו: אסורות היו לו, אמרו: ומה כלי הדיוט שנשתמש בו מלך אסור להדיוט, כלי מלך שנשתמש בו הדיוט, אינו דין שיהא אסור למלך?". לפי פירוש זה הייתה קיימת מחלוקת בקרב חז"ל : דעה ראשונה גרסה כי דוד גזר על עצמו שלר לבוא על נשותיו כתשובה ומשקל ננגד לחטאו עם בת שבע. לפי הדעה השנייה מאחר שאסור למי שאינו מלך לשאת אלמנתו של המלך אשת מלך שבא עליה אחר אסורה למלך. מכל מקום, לפי שני הפירושים נהג דוד כשורה.

מסע הפוקדיםעריכה

"מסע הפוקדים" של דוד נערך לקראת סוף מלכותו - עם סיום מסכת הכיבושים, כאשר ממלכתו משתרעת על פני התחום הגדול ביותר שהיה תחת שלטון עם ישראל אי-פעם. דוד ציווה על שר צבאו יואב בן צרויה: "שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע" (שמואל ב', כ"ד, ב'), אבל הוא מגיע בדרום עד לנחל ארנון, ובצפון עד צפונית לבשן - "אֶרֶץ תַּחְתִּים, חָדְשִׁי", ונושק לחוף הים התיכון ולערים הפניקיות צור וצידון. המפקד ארך תשעה חודשים ו-20 יום, ונועד למנות את מספר הלוחמים, או בלשון הכתוב: "אִישׁ חַיִל, שֹׁלֵף חֶרֶב", ולאחר תשעה חודשים התקבל הסיכום: "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף ... וְאִישׁ יְהוּדָה, חֲמֵשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ". לאחר ביצוע המפקד דוד חש כי חטא במעשהו.

לאחר חטא ספירת העם, שלח ה' את גד כדי לתת לדוד לבחור בין שלושה עונשים: רעב של שבע שנים (בדברי הימים: שלוש שנים), הפסד במלחמות לשלושה חדשים, או שלושה ימים של דבר. דוד בחר בדבר, משום שרצה להענש בידי האל ולא בידי אדם. לאחר שניחם ה' על העונש שהטיל על העם, הוא שלח את גד לצוות על דוד לעלות ולבנות מזבח בגורן ארונה היבוסי (שמואל ב' כ"ד, יא ואילך, ובמקבילה בדברי הימים א, כ"א, ט ואילך)

מסלולם של הפוקדים היה כדלקמן: מירושלים חצו את הירדן והגיעו לעבר הירדן, בהמשך ירדו לדרום מואב ערוער על נחל ארנון - הגבול הדרומי של נחלת שבט ראובן. משם עלו צפונה, חלפו על פני יעזר בנחלת שבט גד, פקדו את ערי הגלעד והגיעו ל"ארץ תחתים חדשי" - ארץ מצפון לבשן. משם ירדו לדן ופנו מערבה לערי החוף צידון ו"מִבְצַר-צֹר", עברו על פני "ערי החוי והכנעני" וירדו דרומה לבאר שבע. לפי ספר דברי הימים א' המפקד לא כלל את השבטים בנימין ולוי (כ"א,ה'). לפי המקור האחרון מספר בני ישראל היה מיליון ומאתים אלף.

אחרית ימיו של דודעריכה

בעת זקנותו של דוד הוא סובל מקור שלא חלף, ויועציו ייעצו לו לקחת נערה שתחמם אותו, ואחר חיפוש מובאת אליו אבישג השונמית. חולשתו זו של דוד גורמת לבנו השני, אדוניהו, לקשור קשר עם יואב בן צרויה ואביתר הכהן על מנת למלוך. נסיונו של אדוניהו סוכל על ידי בת שבע אשתו של דוד ועל ידי נתן הנביא אשר פונים אל דוד בדרישה שיודיע עוד בחייו מי יירש את כיסאו; דוד נענה לבקשתם וממליך תחתיו את שלמה - בנו מבת שבע.

בסוף ימיו מעביר דוד לשלמה את בקשותיו האחרונות לביצוע לאחר מותו. דוד מורה לשמור את חוקיו של אלהים, ומבטיח לשלמה שבכך ישמור על כסאו, כן יועץ לשלמה להרוג את יואב בן צרויה משום שהוא יהווה סיכון, ומזכיר לו את מעלליו של יואב, ביניהם הריגת אבנר בן נר. בנוסף, דוד אומר לשלמה לעשות חסד עם הגלעדים אשר עזרו לו בזמן מרידת אבשלום, ופוקד עליו להרוג את שמעי בן גרא שקילל אותו בזמן בריחתו מאבשלום. בספרים מלכים ודברי הימים מסופר עליו שמת בשיבה טובה, עושר וכבוד, לאחר שבנו שלמה נמשח למלך. בתלמוד מסופר על שיחתו עם אלוהים אודות פטירתו, ועל פטירתו בחג השבועות. על-פי המסורת מקום קבורתו הוא בעיר דוד ליד כפר סילואן, אך יש הסוברים כי מקום קבורתו בהר ציון.תבנית:מקור

בניו של דוד שנולדו בחברון: הבכור אמנון לאחינועם היזרעאלית; השני דניאל לאביגיל הכרמלית; השלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור; הרביעי אדוניה בן חגית; החמישי שפטיה בן אביטל; השישי יתרעם לעגלה אשתו. ובירושלים נולדו לו: שמעא, שובב, נתן ושלמה מבת-שבע; ויבחר, אלישוע, אליפלט, נגה, נפג, יפיע, אלישמע, אלידע, אליפלט ותמר.

דמותועריכה

קובץ:Stamp of Israel - Festivals 5721 - 0.25IL.jpg

מלבד גבורתו בקרב מול גלית, מיוחסות לדוד רוח הקודש, מוזיקליות, וכתיבת שירה - ספר תהלים. הוא מכונה נעים זמירות ישראל. דוד המלך במסורת היהודית מסמל מעין "ברווזון מכוער" שמשפחתו איננה מקבלת אותו או מעניקה לו ביטחון‏‏,[43] אך עבודתו את האלוהים קידמה אותו למלכות: "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וה' יַאַסְפֵנִי" (ספר תהילים,פרק כ"ז, י'). דוד גם מסמל את היכולת לשוב בתשובה למרות חטאים כבדים.[44]

מאוחר יותר מסופר שהוא הפך אהוב על העם בשל עממיותו. חז"ל בתלמוד מתארים אותו כמלך חכם, שעוסק בתורה בהתמדה רבה‏‏,[45] וביום יושב על כס מלכותו ונענה לצורכי עם ישראל ואף פוסק להם בענייני הלכה. עוד הוא מתואר שם כמלך שיוצא למלחמות על פי בקשת עם ישראל ורק לאחר אישור היועצים ואישור הסנהדרין ואלוהים באמצעות האורים ותומים.‏‏[46]

הוגי דעות רבים ביהדות, ביניהם הרמב"ם והמהר"ל מפראג, ראו בדוד המלך את המלך האידאלי ואת תקומת בית דוד כסמל הגאולה העתידית.[47] על-פי המסורת המשיח יהיה מזרע בית דוד, ולכך משמעויות רבות, כמו המנהג להוסיף בסוכות בנוסח ברכת המזון את המשפט: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", כבקשה לבניין מלכות ישראל מחדש. בשל אותה מסורת, ייחס עצמו ישו הנוצרי לבית דוד (אף שבאמונה הנוצרית המאוחרת יותר מקובל שלא היה לו אב אלא נולד מהאל האב על כן מיוחסת אמו, מרים, לבית דוד). בית המלוכה הבריטי אף הוא מייחס עצמו לדוד המלך, ובטקסי ההכתרה שלו נהוג לצטט את הפסוקים על המלכת שלמה בנחל הגיחון.

שמואל ייבין מגדיר את אישיותו של דוד כבעלת אמונה חזקה ורגשות דתיים עמוקים. רגש דתי זה הוא שהביאו לידי מעשה של חסידות מופרזת בכמה ובכמה מקרים, שהבולט בהם הוא ההימנעות מפגיעה בשאול המלך הרודפו להמיתו, כמו גם הפגיעה שהוא פוגע בנער שמספר לו כי המית את שאול הגווע לפי בקשתו.תבנית:מקור

אהבת דוד ויהונתןעריכה

קובץ:David and Jonathan.jpg

תבנית:הפניה לערך מורחב

הידידות העמוקה בין דוד ליהונתן ואהבתם זה לזה מתוארת בפסוקים אחדים, כגון

  • "וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ" (ספר שמואל א', פרק כ', י"ז)
  • "וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל" (ספר שמואל א', פרק כ', מ"א)
  • דברי דוד בקינתו על יהונתן: "נֶפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִים" (ספר שמואל ב', פרק א', כ"ו)

על אהבת דוד ויהונתן נאמר במסכת אבות: "כל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן".[48]

בקהילה ההומוסקסואלית לעתים נעשה שימוש ביחסי דוד ויונתן כדוגמה תנ"כית לזוגיות הומוסקסואלית. פרשנות זו, המצביעה על מתח מיני הקיים בכל המפגשים בין דוד ליהונתן, מעוררת זעם בקרב חוגים דתיים (במיוחד כשהושמעה מעל דוכן הכנסת בפי יעל דיין). שוללי פרשנות זו מצביעים על העובדה כי אין בתנ"ך ציון לקשר מיני ביחסי דוד ויהונתן, ומאמצים את גישת האהבה "שאינה תלויה בדבר" כדוגמה לאחוות גברים ו"מסירות נפש" הנפוצה לא אחת בין חיילים בצבא.

בארכאולוגיהעריכה

Qeiyafa city wall1
תל מבצר האלה, מבט מהאוויר

כיום אין בנמצא ממצאים ארכאולוגיים המתייחסים ישירות למתואר על דוד. ישנם ממצאים של בנייה ממלכתית נרחבת המיוחסת על ידי חלק מהחוקרים לתקופת דוד, אולם לפי חוקרים אחרים הממצאים שייכים לתקופה מאוחרת יותר, לימי אחאב. בנוסף, לאור מכלול הממצאים הארכאולגים מאזור ממלכת יהודה יש המפקפקים בקיומה של ממלכת דוד ושלמה המאוחדת והגדולה כפי שהיא מתוארת במקרא. להלן סקירה של מספר ממצאים הנקשרים לאותה תקופה על פי חלק מהחוקרים:

  • היישוב המבוצר היחיד מתקופת דוד הוא ח'ירבת קייאפה (מבצר האלה) שזוהה על פי החופר יוסף גרפינקל כשעריים המקראית. יישוב זה תוארך באמצעות תיארוך פחמן-14 למחצית האחרונה של המאה ה-11 לפנה"ס ולשליש הראשון של המאה ה-10 לפני הספירה, תקופת דוד בכרונולוגיה המקראית, והוא זוהה כיישוב עברי על פי העדר עצמות חזיר, מציאת אוסטרקון בשפה העברית ושיקולים נוספים. הביצורים של יישוב זה יש בהם כדי להעיד על חוזקה של הממלכה שבנתה אותו.[49]
  • מציאת מבנה האבן הגדול בעיר דוד אשר ראשיתו בתקופה הכנענית-יבוסית, אולם הוא עמד על כנו עד לחורבן ירושלים עם חורבן ממלכת יהודה. איילת מזר הציעה לזהותו עם הארמון של מלך דוד המתואר במקרא, אולם חוקרים אחרים מסרבים לקבל את זיהוי זה ומצביעים על פגמים בקביעתו.
  • כתובת תל דן בה מופיע השם "בית דוד" לתאור בית המלכות ביהודה, מצביעה על קיומו של אדם בשם "דוד", שייסד את בית המלוכה ביהודה או לכל הפחות שזו מיוחסת אליו בזמן כתיבת הכתובת.
  • מצבת מישע מזכירה את אראל (גיבור חייל) דודה אשר נפל בשבי מישע והובל בתהלוכת ניצחון וייתכן שמדובר בלוחם מבית דוד.

דוד בספרות, בשירה ובפזמונאותעריכה

קובץ:Michelangelos David.jpg

תבנית:להשלים חוץ מספרו של דוד, תהילים, שהפך פופולארי בקרב רבים, ספרים ושירים רבים עסקו בדוד, בהם:

דוד באמנותעריכה

דמותו של דוד מתוארת באמנות היהודית והערבית כבר בתקופה הרומית. לעתים תיאור דוד כנגן יוצר הקבלה והשפעה מתאור דמותו של אורפאוס. באמנות הרנסאנס תואר דוד על ידי אמנים רבים ביניהם מיכלאנג'לו, דונטלו וורוקיו. בתקופת הבארוק ידוע פסלו של ברניני.

שושלת בית דודעריכה

תבנית:הפניה לערך מורחב האמונה כי המשיח יהיה מצאצאי דוד המלך, נרמזת בברכת יעקב לבנו יהודה: "לא יסור 'שבט' מיהודה". על זה הוסיף הרמב"ן בפירושו למקרא כי מלכי בית חשמונאי נענשו, והופסקה שושלת המלכות שלהם, משום שנטלו לעצמם את המלוכה למרות שלא היו מזרע דוד. בתלמוד ובספר הזוהר נכתבה האימרה המפורסמת (שאף הפכה לשיר-עם יהודי): "דוד מלך ישראל חי וקיים". גם כיום קיימות משפחות המחזיקות בספרי יוחסין עד דוד המלך, דרך ראשי הגלות שבבבל, ומאמינות כי אולי מתוכן יצמח המלך העתידי. ידועות כ-10 משפחות כאלה, בהן משפחות דיין (נשיא), דנינו, פרץ, אברבנאל, שאלתיאל, דון-יחיא, חרל"פ ועוד.תבנית:מקור

משפחות אשכנזיות ובפרט שושלות רבניות מתייחסות לדוד המלך דרך יוחסין המתועד בספר מגיני שלמה, בו הרב יהושע העשיל צאצאו של רש"י ורבנו תם מתאר את שרשרת היוחסין שלו עד רבי יוחנן הסנדלר ומשם לפי התלמוד, עד לבית דוד. הרב אפרים זלמן מרגליות כתב ספר (שלשלת היוחסין) שבו מיחס את הרמ"א וכן משפחות רבניות אחרות למגיני שלמה ולרש"י וכך גם הם מחוברים לשושלת זו (תוספות יום טוב, הטורי זהב והשפתי כהן ועוד). למשפחת מרגליות היו קשרי משפחה מסועפים עם משפחות רבניות אחרות (חריף, רוקח ועוד).

על פי הפרשנות הנוצרית לאילן ישי ועל פי תיאור אילן היוחסין של ישו בחלק מספרי הבשורה, ישו הוא נצר לבית דוד ועל כן, בין סיבות נוספות, נתפס על ידי הנוצרים כמשיח, ומחליפו של עם ישראל[50] לאחר שיחטאו בהכרח, ובעקבות זאת האמונה תתפוס את מקומה של קיום מצוות התורה.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצונייםעריכה

דוד המלך, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת

הערות שולייםעריכה

  1. על מגילת רות - במסגרת דרשה על פרשת במדבר - אתר תורה.נט - האתר התורני ברשת ‏
  2. ספר שמואל; תחילת ספר מלכים א'; ספר דברי הימים א' פרקים י"א-כ"ט; ומעט ממזמורי תהילים.
  3. ספר שמואל ב', פרק כ"ג, א'
  4. הערך "דוד", באנציקלופדיה היהודית "דעת"; אליעזר שלוסברג, עיונים בסיפור הולדת דוד המלך.
  5. ספר שמואל א', פרק ט"ז.
  6. הסיפור מתחיל בשמואל א', פרק י"ז.
  7. ספר שמואל א', פרק י"ז, נ"ד. קביעה זו מעוררת תמיהה, שכן ירושלים הייתה באותה עת עדיין בידי היבוסים.
  8. ספר שמואל ב', כ"א, י"ט
  9. ציון לאישה האוהבת את בעלה הוא חריג וייחודי בתנ"ך.
  10. ספר שמואל א', כ"ג, י"ח.
  11. ייתכן והכוונה ב"אדם" כאן היא לדואג האדומי.
  12. בספר שמואל א', פרק כ"ה.
  13. ספר שמואל א', פרק כ"ז.
  14. כך לפי פרק כ"ז. אכיש טוען בפרק כ"ט כי דוד יושב עמו "זה ימים או זה שנים".
  15. שמואל א', פרק כ"ט.
  16. ספר שמואל ב', פרק א'.
  17. שם המוזכר בספר דברי הימים א', פרק ח'.
  18. שמואל ב', פרק ב', י"א.
  19. שבת נ"ו, א
  20. ספר שמואל א, פרק כג, פסוק יג
  21. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קז, עמוד א
  22. מלכים א' פרק ב', פסוקים ח–ט
  23. ספר שמואל ב, פרק יב, פסוקים יא–יב
  24. שו"ת רדב"ז, חלק ז, סימן יג
  25. מאמר ד פרק ה
  26. ספר בראשית, פרק לב, פסוקים ב-ג
  27. לדיון מקיף בבחירת העיר ראו: ישי נחליאל, מלכים, יועצים ומקומות בעלון ישיבת הר עציון
  28. ספר מלכים א, פרק ד, פסוק יד
  29. אפשר שהיער נקרא כך בגלל נוכחותם של בני אפרים, כפי שמסופר בפרשת יפתח, אשר המית רבבות מבני אפרים בגלעד. ספר שופטים, פרק יב, פסוקים ד–ו
  30. משה גרסיאל, ראשית המלוכה בישראל: עיונים בספר שמואל, כרך 3 הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2008, עמודים 112-111
  31. ראו פרשת מותו של אוריה החתי (שמואל ב י"א, יח–כא) ובפרשת האישה התקועית (שמואל ב י"ד, ג–ט).
  32. ראה התייחסות במזמור ג' בתהילים, שכותרתו "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ", בו נאמר "ה' מָה רַבּוּ צָרָי, רַבִּים קָמִים עָלָי".
  33. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י, עמוד ב
  34. אהרן קומם, ‏דוד - הרטוריקה של האבל והשכול 14550, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  35. (ספר שמואל ב, פרק כ, פסוקים א-ב)
  36. ספר מלכים א, פרק יב, פסוק טז
  37. ספר מלכים א, פרק ב, פסוק ה
  38. ספר מלכים א, פרק ב, פסוק ז
  39. ספר ירמיהו, פרק מא, פסוק יז
  40. הרב אמנון בזק, תורה: דף יום יומי, ספרי התנ"ך ופרשנויות ספר שמואל ב: פרק י"ט (2) / שובם של שמעי וציבא
  41. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נו, עמוד ב
  42. רד"ק פירש: "קשורות, שלא היה להם עוד היתר"
  43. ‏"מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (ספר תהילים, פרק ס"ט, ט'); ודבריו של אחיו אליאב אליו: "וַיֹּאמֶר לָמָה זֶּה יָרַדְתָּ? וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר? אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ" (ספר שמואל א, פרק י"ז, כ"ח).
  44. תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ז, ב'.‏
  45. ‏הדרשה מבוססת על הפסוק "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (ספר תהילים, פרק קי"ט, ס"ב)‏.
  46. ‏תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ג', ב', ודף ד', א'.‏
  47. הרמב"ם קורא לדוד "המשיח הראשון", ומקביל בין דוד לבין המשיח של קץ הימים (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים, פרק י"א, פסקאות ג'-ד'); והמהר"ל בספרו "נצח ישראל", פרק ל"ג, ובספריו "תפארת ישראל", פרק מ"ח.
  48. מסכת אבות, פרק ה', ט"ז.
  49. יוסף גרפינקל וסער גנות, חפירות חורבת קייפה וסופה של ה“כרונולוגיה הנמוכה”, באתר רשות העתיקות
  50. פאולוס (האיגרת אל הגלתים) על הפסוק בפרשת לך לך "לך אתן את הארץ הזאת ולזרעך" - מפרש זאת לאיש יחיד מהזרע שלך - והוא ישו

הערות שולייםעריכה

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית