דונה גרציה (חנה) נשיא (1510 – 1569) שמהּ הנוצרי היה ביאטריס דה לונה מיקז, אשת עסקים, נדבנית ומדינאית יהודייה.
צבי סחייק-על משיחיות מול מדיניות פרגמטית של דונה גרציה
לא הייתה אישה כמוהה[]
מצפה דונה גרציה בטבריה צילם: דר' אבישי רייכר
רות אלמוג סקרה בעיתון הארץ מיום 25 בפברואר 2011ספר חדש על דונה גרציה נשיא :לא הייתה אישה כמוהה - "במלאות חמש מאות שנה להולדתה של דונה גרסיה נשיא, הגבירה היהודייה העשירה ביותר באירופה של המאה ה-16, שנודעה בין השאר כמחדשת היישוב היהודי בטבריה ואולי כחלוצת הרעיון הציוני". בין השאר היא כתבה:
"שבעת תלאות, מצאה דונה גרסיה מנדס בפררה חברה סובלנית ודוכס (לבית אסטה) נוטה חסד. היא נולדה בליסבון ב-1510 בשם ביאטריש דה לונה למשפחת נוצרים חדשים מקסטיליה, שהגיעה לפורטוגל עם גירוש ספרד. היא ואחותה בריאנדה נישאו לשני אחים, יהודים מומרים, מבוגרים מהן בשנים, פרנסישקו מנדס (צמח בנבנישתי) ודיוגו מנדס נשיא, שהיו בנקאים וסוחרים שעסקיהם חבקו עולם. במות בעלה היתה ביאטריש בת 27. פרנסישקו מנדס הוריש לה את כל הונו ומינה אותה כמנהלת עסקיו בסיוע אחיינו ז'ואאו מיקאס. אחיו דיוגו ניהל את סניף הבנק שלהם באנטוורפן."
בוונציה[]
"דרך הנדודים שלהן הוליכה אותן לוונציה. האחיות לא חזרו ליהדות בגלוי וגרו בארמון ליד הריאלטו. לפי מקור אחד, מספרת מוצ'ניק, הסוכן של בריאנדה היה נשלח להביא מזון כשר מן הגטו. כאן קשרו המומרים קשרים גלויים עם היהודים. בריאנדה לא השלימה עם השתלטות אחותה על ההון המשפחתי וברגע של משבר הלשינה עליה שהיא דבקה ביהדות. תוצאות ההלשנה היו הרות אסון, והן נחלצו רק בסיוע הסולטן הטורקי, שעמו היו לדונה גרסיה קשרים. התחנה הבאה היתה פררה. שם עשו שנים אחדות עד שיד האינקוויזיציה השיגה גם את דוכסות ד'אסטה.
טבריה[]
"ב-1560 חכרו דונה גרסיה ודון יוסף נשיא מן הסולטן את העיר טבריה ועיבוריה במטרה ליצור מקום מקלט ליהודים נרדפים. בתקופה זו היו חומות טבריה הרוסות, היבול החקלאי זעום והאוכלוסיה מעטה. דון יוסף שלח ספינות לוונציה ולאנקונה להביא יהודים בעלי מלאכה, וב-1565 הסתיימה עבודת קימום החומה, ניטעו עצי תמר, תפוזים ואורנים, הונחו יסודות לתעשיית הטקסטיל ולייצוא תמרים ותפוזים, ושופצו בתים. לפי הנוסע הפורטוגלי פנטליאאו דה אביירו התכוונה גרסיה לבוא לארץ ישראל עם כל משפחתה ולגור בה. אבל הדבר לא עלה בידה. ההתיישבות לא הצליחה. היא לא עמדה בפני התקפות של בדווים ודרוזים או התנגדות הפרנציסקנים. במאה ה-17 נותרו בעיר מעט מאוד יהודים.