הגרוש מגוש קטיף

זרועות הכוח במדינה עיקרו את המחאה. ההתנתקות צילום: זיו קורן

בן כספית כתב על ההתנתקות: אירוע העשור. פרשנות - "הלכנו אחרי רעיון ההתנתקות כעדר. שכנענו והשתכנענו, העיקר לצאת ואחר כך נראה. בינתיים נבנתה בעזה מדינת חמאס עם ניצני אל-קאעידה"

כבר מזמן לא נראה כאן כישלון מפואר כל כך. אנו משוטטים עכשיו בין הריסותיו, אבל יהיה קשה מאד לתקן. העובדה שחמאס הפך לכח המרכזי בחברה הפלסטינית. מדינת הטרור שהוקמה על הגדר הדרומית. מיליון אזרחים (בינתיים) תחת איום. תחושת ה"אין פרטנר" והזדמנות אדירה, בלתי חוזרת, שחלפה ולא תהיה עוד.

יציאה נכונה

כן, היה צריך לצאת מעזה. אין לה ערך היסטורי, אין לה חשיבות ביטחונית, אין בה תועלת אסטרטגית ואין לכמה אלפי יהודים (נפלאים) מה לחפש בין מיליון וחצי ערבים (רעבים).

היציאה מעזה, לו הייתה מתבצעת כמו שצריך, הייתה יכולה להפוך למנוף. למקדמה על חשבון השלום. לפיילוט של פיוס. בקרב הניטש עכשיו בין המתונים לקיצונים, בין האיסלאם הקנאי והרצחני לאלה שמבינים שצריך לחיות בשלום, היה אפשר להפוך את יציאת עזה לשובר שוויון אסטרטגי נדיר שיטה את הכף לטובת אלה שמאמינים בדו קיום.

אם למשל היה אריאל שרון פותח במשא ומתן חשאי, אמיתי, עם אבו-מאזן ודחלאן בתקופה שעוד שלטו שם, אם היה מביע הסכמה ל"נצרים תחילה" כמהלך פתיחה של פיוס היסטורי, הם היו יכולים להציג את זה לעמם כהישג כביר. חצי שנה אחרי, אם הכל הולך כשורה, לפינוי הבא. כך, לאט-לאט, בנחישות ורגישות, וגם בחוכמה, לבנות את הפיוס.

כל פינוי מביא בעקבותיו גל השקעות, בנייה, פיתוח ושקט, כתנאי לפינוי הבא. 17 יישובים היו שם, אפשר היה למתוח את זה על פני עשור, להציב תקווה, לייצר סיכוי, לבנות אופק לשני הצדדים. לבנות ולהיבנות. במצב כזה, מי היה מנצח בבחירות? פת"ח היה מנצח. עזה לא הייתה נופלת בידי חמאס. המאמינים במשא ומתן היו מוכיחים שצדקו. שזו, ורק זו, הדרך.

כך יצרנו את חמאס

אבל שרון לא הסכים לדבר איתם. אין על מה לדבר איתם. עדיף לעקור 8,000 אנשים מבתיהם ולזרוק את המפתחות לים. בלי סיבה, ללא תכלית, בעיוורון חושים מוחלט. חמאס, כצפוי, ליקט את הפירות. זו הייתה ההוכחה הסופית לכך שהיהודים מבינים רק כח. שרק הטרור יבריח אותם.

כמו בלבנון. וכמו שבנינו שם את חיזבאללה, כך יצרנו כאן את חמאס. הם ניצחו בבחירות, כבשו את עזה וטיאטאו את כל מי שהאמין בדרך אחרת. מדינת הטרור של חמאס, עם ניצני אל-קאעידה, יצאה לדרך. עכשיו אנחנו מנסים לתקן את זה ביהודה ושומרון, אבל את הנעשה אין להשיב.

הלכנו אחרי רעיון ההתנתקות כעדר מסומם. שכנענו את עצמנו, והשתכנענו. העיקר לצאת. אחר כך נראה. שהבולדוזר שבנה, יחריב. היינו עיוורים לכאב של הצד השני. להריסות חייהם של אנשים נפלאים. כתהליך, הייתה להתנתקות חשיבות לאומית. היא הוכיחה שהממלכה קיימת. שלמרות הכל, ישראל מסוגלת לפרק יישובים. שעם מנהיגות חזקה, המדינה מסוגלת להטיל מרות.

ועוד משהו: למדנו להכיר את הכתומים. את הנוער הנפלא, את הערכים, את החלוציות, את האנשים הטובים האלה בסוף הדרך. הם עדיין ממתינים לפתרונות. הם עדיין מחכים להסברים. מילא להיזרק מהבית בשביל שלום, אבל להיעקר למען הטרור? כדי שקסאמים וגראדים יציפו את הנגב? כדי שעזה תמלא רעלות וחומרי נפץ? כבר ברור שהתנתקות נוספת לא תהיה. לא בזמננו, לא במקומותינו. צריך יהיה, מתישהו, לדבר איתם.

חמש שנים לגירוש

מאת אמילי עמרוסי

תמונות התנתקות - חמש שנים אחרי, הפצע שפערה ההתנתקות מגוש קטיף עדיין פתוח ¬ המפונים כואבים את הניתוק מביתם ותנועת ההתנגדות מבכה את ההפסד במערכה על תמיכת כלל הציבור הישראלי ¬ אמילי עמרוסי, דוברת יש"ע בזמן ההתנתקות וממובילי המאבק נגדה, חוזרת למראות ולתחושות של הימים הקשים שלה

אני בוכה מספרת לו על החורבן שפצע את אמא. הוא נולד שלושה שבועות לפני כן והיום הוא בן חמש. הוא שואל מי הרעים ומי הטובים מציץ בתמונה שאני מחזיקה: חיילות יפות בצבע זית מול נערות יפות בכתום. החיילות קיבלו הוראה מכוערת שלא ליצור קשר עין עם התושבים כך שהשורות מקבילות ואינן נפגשות. אמא בוכה על החיילות על הנערות עלינו. שים לב ילד בתמונה הזאת אין רעים.

רכוש ציבורי

באולפן טלוויזיה בעיצומם של ימי ההרס נשאלתי בבוטות על אודות בני נוער שהבעירו צמיגים על גג בית הספר בנווה דקלים. יומיים אחר כך עתיד להיחרב בית הספר כולו על ידי דחפורי מדינת ישראל אבל באותו הרגע כשהמסך שהעביר את התמונות משם נמלא עשן שחור המראיינת הרימה זוג גבות נזפניות ושאלה על השחתת רכוש ציבורי. שמונת אלפים ישראלים שומרי חוק נעקרו מערוגת חייהם פינת ארץ יצרנית ופורחת נמחקה מהמפה אגמים של דמעות נקוו 4 000ילדים נותקו מחדרם ומעולמם מנוחת העולמים של 48 נפטרים הופרעה באתי חפירה - ובתקשורת נטפלו לזוטות. השאלות הקשות: ההשלכות האסטרטגיות ציר פילדלפי כיצד התקבלה ההחלטה על התוכנית - נגנזו. היה איזה טלאי כתום לטפל בו. אלו היו ימיה החשוכים של העיתונות הישראלית. כשראש הממשלה הוליך שולל את בוחריו לתקשורת היה דחוף לדעת מי יבצע את הפינוי שוטרים או חיילים. כשערב ההצבעה בממשלה על ההתנתקות פיטר שרון שני שרים שהצבעתם היתה עלולה לקל קל המהדורות באותו ערב עסקו בשאלה מתי יאספו מהמתנחלים את כלי הנשק שלהם. כששרון התעלם ממשאל המתפקדים בליכוד הפרשנויות למחרת היו על גובה הפיצויים שיקבלו התושבים.

כמו בסיפור על הקמת צינור הדם ממטולה לאילת: היו הרבה שאלות פרקטיות והרבה חכמים שהציעו פתרונות מעשיים לדם שייקרש או להפרעות לתנועת הרכבות בדרך. אף אחד לא שאל למה לעזאזל צריך צינור דם ממטולה לאילת.

נתב"ג

לא צריך להחזיק תמונות ביד כדי להיזכר. רק חמש שנים אחרי התמונות הן פולרויד טרי שצריך לנפנף באוויר כדי שהפרטים יתחדדו. עוד מעט נוכל להבחין במשהו בתמונה הגדולה. בינתיים עוד לא התייבש. אבל תמונות קטנות יש. רגעים גלויות.

הנה אבנר שמעוני ראש מועצת חוף עזה החכם והטוב שנלחם על הגוש באצילות שנה מהעקירה: משותק על כיסא גלגלים אחרי אירוע מוחי בגיל חמישים. הנה ה"מיגוניות" באתר הקראווילות: צינורות ביוב מטריה מפני האיום שנשלח מביתם הקודם של החוסים בה. הנה עשרות אלפי המלווים בהלוויה החוזרת של מתי גוש קטיף בהר הזיתים צועדים בחום הכבד ואף לא נציג ממשלה אחד. ובאותו ערב נפתחה מהדורת החדשות בטלוויזיה בידיעה המשמחת שבקיץ הזה נשבר שיא הטיסות היוצאות מנתב"ג.

רוטוויילר

מי שקרא עיתונים לפני ההתנתקות למד שהתושבים מכינים לחיילים שמן רותח שהם מתכוונים לרצוח שוטרים וחיילים דרוזים שבחיילים ישולחו כלבי תקיפה (תמונה של רוטוויילר הוצמדה לידיעה.(למתקשים בזיכרון: גירוש התושבים עבר תוך פעולות מחאה קשות כגון קריעת קרע בבגד בכי תחנונים ותפילות פרידה בבתי הכנסת.

הפער בין הנבואות למציאות לא היה מקרי. זרועות הכוח במדינה עיקרו את המחאה החניקו בתוקפנות כל יבבה נגד המהלך בטענה הקבועה של הסתה: הרבנים שלבשו שק ופוררו אפר על ראשם בצום י"ז בתמוז זכו לכותרת "כנס ההסתה;"פעילי מועצת יש"ע עם ארגז מלא מדבקות "העם עם גוש קטיף" נעצרו בגין החזקת חומרי הסתה; קציני משטרה עצרו אוטובוסים בקריית שמונה בגדרה בנתניה ומנעו מהם לנסוע להפגנה חוקית; באופן רשמי נאסרה כניסתם של לובשי חולצות כתומות לחגיגות היובל לעיר אילת לכנסת לרחבת הכותל; כחולי מדים עברו בין החוגגים במירון בל"ג בעומר והחרימו פליירים נגד ההתנתקות.

ילנה בוסינובה

מי זאת ילנה בוסינובה? את ההרוגה היחידה בעת ביצוע ההתנתקות אף אחד לא זוכר. בוסינובה עולה מרוסיה ערירית בת 54 ללא משפחה בארץ יצאה מהקרוואן שלה בקדומים יומיים אחרי תחילת העקירה. היא תיכננה להגיע עד גוש קטיף אבל נעצרה במחסום משטרתי ליד נתיבות. שם היא הציתה את עצמה במחאה על התעלמות הממשלה מההתנגדות להתנתקות. אחרי תשעה ימים היא נפטרה. גם המחאה שלה עלתה כעשן והתפוגגה. אישה בודדה צל חולף.

כרונולוגיה

בסוף 2003 דהר מכבש לחצים ציבורי תקשורתי ומשפטי אל צווארו של אריאל שרון. ישבתי מולו כמראיינת וראיתי את הזיעה נשפכת ממצחו. הוא הותקף על עיסקת טננבאום על האי היווני וסיריל קרן על שתיקת בניו בחקירות. בפברואר 2004 הוא יצא בהצהרה על תוכנית ההתנתקות וטבעת החנק הוסרה באחת מצווארו.

בספטמבר 2005 הושלמה ההתנתקות. למחרת היום שבו יצא צה"ל מהרצועה נערכו חגיגות פלשתיניות המוניות על חורבות היישובים בתי הכנסת הועלו באש. יממה אחר כך הופגזו שדרות ונתיבות במטח קסאמים. שישה חודשים אחרי ההתנתקות נורה לראשונה גראד לעבר אשקלון.

חמישה חודשים אחרי ההתנתקות נערכו בחירות לפרלמנט הפלשתיני. חמאס זכה בהן ברוב גדול. ביוני 2006 תשעה חודשים אחרי ההתנתקות נחטף גלעד שליט. חמאס השתלט על הרצועה.

שלוש שנים ושלושה חודשים אחרי שהורד מחסום כיסופים חזרנו אל יישובי גוש קטיף כדי להגן על יישובי מערב הנגב במסגרת מבצע "עופרת יצוקה."באחד מבתי הכנסת החרבים של הגוש נערכה תפילת מנחה.

חומצה

כולנו זוכרים את השוטרים הרטובים ממהרים לפשוט מעליהם את החולצות דוהרים לאמבולנסים. העובדות הרי ידועות: במאבק על גג בית הכנסת בכפר דרום הושלכה חומצה על השוטרים. אם לא חומצה אז סודה קאוסטית. אם לא סודה קאוסטית אז חומר מגרה אחר. עשרות שוטרים פונו בבהלה לבתי החולים. השמאל עשה מזה הון. הכתבים היו נרגשים: סוף סוף קצת אלימות בכל הנהי והבכי הזה. עורך ידיעות אחרונות כתב מאמר מתלהם בעמוד הראשי תחת הכותרת "יהודי לא שופך חומצה על יהודי."

אני מחזיקה ביד את חוות הדעת של המעבדה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל על אודות החומרים שנמצאו על מדי השוטרים ועל הגג. החוקרת שכתבה את הדו"ח בעלת תואר שני בכימיה ותואר ראשון ברוקחות מצאה על סרבלי השוטרים על המדים והגרביים שאריות מלח בישול וגרגרי חול. השוטרים שהתפשטו בבהילות לעיני המצלמות הסירו חולצות שהורטבו על ידי המפגינים במים. מים. לא חומצה לא סודה לא קולה. חוץ מזה מצאו על הגג מיכל סגור של סודה קאוסטית. חוות הדעת מיום 7 בדצמבר 2005 נחתמת במילים: "לא נמצא חומר זר/ מגרה בבדיקות."

בזמן אמת עלילת הדם הזאת נופחה לממדים מבהילים. גורמים בצבא הביעו חשש מסכנת עיוורון של חלק מהשוטרים. בתקשורת דיווחו על 80 שוטרים פצועים בסורוקה. מה שלא דיווחו זה שהם שוחררו מיד עם הגעתם. מנהל בית החולים סורוקה הודה שלא נמצאו כוויות או צריבות על גופם של השוטרים אבל המפכ"ל קראדי עמד בתוקף על כך שהשוטרים נפגעו מחומר רעיל כלשהו.

קראדי

משה קראדי כבר לא מפכ"ל. למעשה כמעט כל המעורבים כבר לא. 20 חודשים אחרי ההתנתקות התחלף המפכ"ל בבושת פנים. 17 חודשים אחרי התחלף הרמטכ"ל בבושת פנים. ארבעה חודשים אחרי התחלף ראש הממשלה וממשיך דרכו נעלם מהחיים הציבוריים שנתיים אחר כך. גם הוא בבושת פנים. בתוך שלוש שנים משיסוי איש באחיו בקיץ ההוא בשנת תשס"ה כל הדמויות הבכירות במדינה הוחלפו: ממר טלוויזיה ועד הרבנים הראשיים מאלופים בצה"ל ועד הממשלה כולה. 14 שרים שהיו חברים בממשלת ההתנתקות נעלמו מהחיים הציבוריים חלק גדול מהם בעקבות פרשיות פליליות. קשה להעלות על הדעת מדינה דמוקרטית שבה (בלי הפיכה צבאית) בתוך שלוש שנים מתחלף גם הנשיא גם ראש הממשלה צמרת הצבא צמרת המשטרה בכירי האופוזיציה עורכי העיתונים הגדולים היועץ המשפטי לממשלה מרבית האליטה השלטונית. יש דין ויש דיין? עונש על פשע הגירוש? לא. הם פשוט לא היו ראויים.

טורה בורה

אליהו אשרי תלמיד מכינה קדם-צבאית יפה תואר נחטף ונרצח על ידי פלשתינים בצומת הכניסה לעפרה ב25-ביוני .2006כעבור יומיים כשאביו הגיש תלונה במשטרה על היעדרות הצבא והמשטרה כבר החזיקו במידע מודיעיני על חטיפתו וידעו איזה ארגון מחזיק בו. למחרת כיתר צה"ל בית משרדים ברמאללה ועצר אדם בעל מידע רלוונטי. מאוחר יותר באותו יום בעקבות מידע מוקדם איתר צה"ל את גופתו של אשרי ברכב נטוש ליד רמאללה. יום לאחר מכן הוא הובא למנוחות. ארבעה ימים נוספים חלפו וצה"ל עצר את הרוצחים.

בדיוק באותו יום שבו נחטף אשרי נחטף גלעד שליט בידי אותו ארגון ממש - ועדת ההתנגדות העממית. גופתו של אשרי אותרה 72 שעות אחרי הרצח. רוצחיו הורשעו בבית דין צבאי ונידונו לשני מאסרי עולם. גלעד שנמצא בחיים נעלם בתוך חור שחור כבר יותר מארבע שנים. אין לנו מידע היכן הוא מוחזק מה מצבו ואיך מגיעים אליו. זה ההבדל הקריטי בין יו"ש לעזה: ביהודה ושומרון אנחנו שולטים ומפקחים מרושתים מודיעינית - בעזה יש חור שחור. הרצועה לאחר הנסיגה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של הטרור טורה בורה של חמאס.

מזוודה

אדומי עיניים הועמסו תושבי גוש קטיף על אוטובוסים בדרך חד-צדדית חד-כיוונית. הנהגים לא ידעו לאן לנסוע רק קיבלו הוראה לנעול את הדלתות. הם הסתובבו יום ולילה בכבישים לא מורשים לעצור. אף אחד לא יחזיר לדנית את הלילה ההוא כשהיא נעולה באוטובוס מגורשת הרה נאלצת להשתין בתוך שקית. אחר כך פלטו את הפליטים באכסניות בחדרי פנימייה של ישיבות ואולפנות בצומת אחת במרכז ירושלים. במשך חודשים ארוכים האכסניות התחלפו לא מצאו היכן להניחם: כלובי זהב של בית מלון הורים וחמישה ילדים בחדר צפוף חדרים קרים של מכללה דתית. את האנשים הניעו בין חלל הארחה אחד למשנהו. הם הלכו עם מזוודה ביד. מחדל הטיפול בעקורים הוא פשע בל יכופר. הוא כולל את השקר הבולשביקי "לכל מתיישב יש פתרון" את הפער הבלתי נתפש בין ההיערכות למעשה הגירוש לבין ההיערכות ליום שאחרי. את החודשים הארוכים עד שהגיעו לקראווילה ואת השנים הארוכות בתוכה. את ההזנחה ההתעלמות השכחה.

חלוצים

60 חודשים אחרי גיבורי גוש קטיף מיישבים את המקומות הכי נידחים בארץ. אין להם דמעות בעיניים - אולי כי יבשו מאגרי הדמעות אולי כי המשימות בוערות ודוחקות - אלה אנחנו שמתבוננים בהם ודומעים. מעגל גדול של פצועים שסועים   ונכים הותירה ההתנתקות. אני ביניהם.   

 החיילים קיבלו הוראה מכוערת שלא ליצור קשר עין עם המתיישבים. רגע לפני פינוי נווה דקלים 
  צילום: אי.פי 

Open the Magazine Back

Continue  

../server/GetContent.asp

סירטונים מהגירוש

ראו ערך מורחב הגירוש מגוש קטיף - סירטונים