Fandom

Ventura Daniel Wiki

הוותיקן והילדים ניצולי השואה

7,308דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.


שאלת הוותיקן והילדים ניצולי השואה היא אחת הבעיות הראשונות, אשר ניצבו בפני העם היהודי לאחר מלחמת העולם השנייה. פתרון חלקי הושג לבעייה, כאשר בשנת 1947, לאחר מאמצים רבים של יהדות העולם, נאמר לרב הראשי לארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, כי הוותיקן ינחה את מאמיניו, בני הדת הנוצרית, להשיב את הילדים ממוצא יהודי, אשר ברשותם, לחיק היהדות. הוותיקן לא נתן על כך הצהרה מפורשת, בין השאר בשל העובדה שהיה ברור לו שהמטרה המוצהרת הייתה להביא את הילדים לארץ ישראל, תכנית שהייתה מנוגדת לאינטרסים של הוותיקן באזור. עוד קודם לכם, גם במהלך השנים 1945 ו-1946 נמסרו ילדים יהודים שהיו בידי קתולים לארגונים יהודיים ללא קושי. אריה קובוביצקי, לימים אריה ל. קובובי - יושב ראש "רשות יד ושם" הגיע למסקנה, שלהנהגה היהודית לא היו חילוקי-דעות עם ההייררכיה הקתולית בשאלת הילידים ניצולי השואה.

גורלם של הילדים ניצולי השואה היה בעייתי במיוחד. בתום המלחמה הם נותרו ללא בני משפחה קרובים, ושוטטו בחבורות בערי אירופה. בינהם היו נערים ונערות שנמסרו לחסות המנזרים הקתוליים. לעומת זאת, הילדים הקטנים נמסרו למשפחות נוצריות, המוכרות להוריהם, בתקוה לקבל אותם חזרה לביתם, בתום המלחמה.

הרקע לבעיהעריכה

מאמר שפורסם בראשית 2007 מאפשר הצצה אל מאחר הקלעים לתהליך בו הושבו ילדים יהודים רבים לחיק היהדות .[1] ההיסטוריון האיטלקי אלברטו מלוני (Melloni), מצטט בגיליון מן ה-28 בדצמבר 2004, של היומון קוריירה דלה סרה (Corriere della Sera), מסמך שנכתב ב-23 באוקטובר 1946, ובו נמסר לכאורה על כוונת הוותיקן להחזיק באותם ילדים יהודים אשר הוריהם או מוסדות יהודיים מבקשים להשיבם אליהם. אלו הילדים שהגיעו לחסות הדת הנוצרית במהלך "מלחמת העולם השנייה". רשויות הכנסייה צרפתיות החליטו להמשיך ולהחזיק ברשותם את הילדים היהודים אשר הוטבלו לנצרות . [2]האומדן המספרי של הילדים העקורים עמד על עשרות אלפים. אומדן כולל יותר היה בידי גרהרט ריגנר (Riegner), נציג הקונגרס היהודי העולמי בז'נבה. הוא העריך, כי היו בין 200,000 עד 300,000 ילדים יהודים שניצלו באירופה, מתוכם 75,000 יתומים - "ילדים נטושים, ילדים ללא הורים, ילדים שרובם עדיין במחנות העקורים בגרמניה" - המחנות בהם גרו ניצולי השואה לאחר שחרורם ועוד מספר לא ידוע מהם נוצרים: במנזרים ובמשפחות.

הטבילה לנצרותעריכה

רבים מהילדים עברו "טבילה לנצרות", אששר יכלה להבטיח להם השתלבות בעולם הלא-יהודי; אולם היה בפעולה זו סיכון, שכן היא עדיין בגדר הצהרה שהנטבל לא נולד נוצרי, ולכן חוקי הגזע היו חלים עליו ומי שסייע בכך היה עלול להיות בסכנה. לדוגמא: בחוקי הגזע הנאציים נקבע לעתים כי "המרת דת" אינה פוטרת את המומר מגירוש למחנות ההשמדה. עם זאת, היו הורים יהודים שביקשו כי בניהם יעברו את טקס ה"טבילה" במטרה להצילם ואפילו אם הדבר כרוך במסירה לידדים נוצריות. במקרים מסוימים[3], ה"מיסיון" של מוסדות קתוליים ראה את הטבלתם לנצרות של ילדים יהודים כחלק מהפעילות הרגילה. היו גם מקרים שהכנסייה הקפידה בקנאות שלא להעניק את "סקרמנט" [4] כאשר היה ברור שהדבר לא נעשה בשל קבלת עקרונות הנצרות. ומכל מקום, בוודאי לא למען הצלת חיים - וכל שכן ללא קבלת רשות מהורי הילדים.

לאחר השיחות עם הרב הראשי לארץ ישראל נקבע כי בשאלת הטבילה לנצרות, על הכנסייה לבחון את הנסיבות בכל מקרה ומקרה - אם הילדים הוטבלו כהלכה הרי אמורים הם לקבל חינוך נוצרי. אם ההורים היהודים ניצלו בשואה ומבקשים לקבל את בניהם חזרה - הטיפול יהיה שונה - מבלי להכריז על כך בפומבי. מטרה הסכמה זו הייתה להפיג את החרדה שרווחה בקרב ניצולי השואה.

פניית הרב הרצוג לאפיפיורעריכה

מיד לאחר המלחמה סייר הרב הרצוג באירופה במשך שישה חודשים. ב-10 במרץ 1946 הוא נפגש עם האפיפיור פיוס השנים-עשר. הפגישה נקבעה ליום ראשון, באופן חריג לנוהג בוותיקן, דבר המעיד על כך שגם הוותיקן היה ער לבעייה שנוצרה. על-פי הגרסה של הרב הרצוג, השיחה החלה, במה שהיה מן הסתם רגע חסר-תקדים בדו-שיח היהודי-הקתולי, בפרשנות לפסוק מספר יחזקאל ובו הבטחת האל ("ונתתי לכם לב חדש"), שאותו ציטט האפיפיור בנאום פומבי שנשא כמה ימים קודם לכן. הרב הרצוג אמר לאפיפיור, כי בהבטחת הפסוק ל"לב חדש" נעשה שימוש באות למ"ד שנועדה לסמן, שהלב החדש אינו ניתן כלאחר יד, אלא מוענק "כפי שמעניק אדם מתנה לחברו [...] מתוך שותפות ורצון מצד המקבל".

הרב הראשי ליהודי ארץ ישראל שרטט בקווים כלליים את התוצאות ההרסניות של השואה מבחינת העם היהודי, אשר סבל "את ייסורי האנושות". על-פי הגרסה היהודית, הוא קרא לאפיפיור "להכות על חטאי הנצרות כלפי עם ישראל במרוצת הדורות ולרדת לחקרה של הבעיה היהודית".

בהתייחסות לנושא האקטואלי, גורל היתומים היהודים שהיו בידי קתולים, הביע הרב הרצוג הכרת תודה על הצלתם, אך ציין גם כי היהודים לא יוכלו להשלים עם כך שחלק מהצעירים יישארו "מנותקים כליל ממוצאם". "החל מהיום כל ילד מסמל בעינינו אלף ילדים [...] ואילו לכנסייה הנוצרית, ולה מיליוני מאמינים, מספרים כאלה הם זעומים". הוא ביקש את עזרת האפיפיור בהשבתם, ובייחוד ביקש מן האפיפיור לקרוא לכל הכמרים לגלות את הנוכחות ואת המקום שבו נמצאים ילדים יהודים בידי קתולים.

יומיים לאחר מכן, יחד עם הרב דוִד פראטו, שהתמנה זה מקרוב לרב הראשי של רומא, לאחר שקודמו בתפקיד המיר דתו לנצרות, בא הרב הרצוג ומסר את התזכיר הבא: "פנייתי אליך בשם עם ישראל כולו. העם היהודי יזכור לעד מתוך הכרת תודה עמוקה את העזרה שהוענקה בזמן הרדיפות הנאציות לרבים כל כך מבניו הסובלים על-ידי הכס הקדוש בכלל ועל-ידי עשרות בישופים וכמרים קתוליים ברחבי אירופה". וסיים בבקשה "השבתם של כל הילדים האלה לעמנו שכן יש להחזיר אותם אל כור מחצבתם". הרב הרצוג הוסיף פרטים ומסר כי להערכתו, "בפולין, לפחות שלושת אלפים ילדים יהודים נמצאים עדיין במנזרים קתוליים ואפילו בבתים פרטיים של קתולים".

הוראת האפיפיורעריכה

לפי הדיווח היהודי משנת 1947, האפיפיור הבטיח לרב הרצוג, שאם יגלה הרב בנסיעותיו הבאות ילדים יהודים הנמצאים במוסדות קתוליים, וייתקל בקשיים להוציא אותם משם, הוא יוכל לבקש את התערבותו של הוותיקן, וזו בוא תבוא. אולם, "הוצג תנאי", נאמר בדיווח, "שהרב עצמו יחקור את המקרים". ועוד מוסיף המסמך: "בזאת ניתנה לו (לרב הראשי להרצוג) הרשות להסתמך על דברי האפיפיור במפגש עם מאמינים מכנסייתו". לדברי שמואל אבידור הכהן, הרב הרצוג אסף מאות ילדים בני כל הגילים ממנזרים וממשפחות קתוליות, אם כי היו מוסדות ויחידים שסירבו להחזיר את יתומי השואה לידי נציגיו של העם היהודי.

מיד לאחר ביקור זה אצל האפיפיור יצא הרב הרצוג לסיור בקהילות היהודיות החרבות, ולעתים נסמך על הצהרת התמיכה של האפיפיור במאמציו לשכנע רשויות קתוליות לסייע לו בהשבת ילדים יהודים.[5] לדברי בנו, יעקב הרצוג, הסתיימה המשימה בהצלתם של 1,000 ילדים - הודות למאמציהם הם ולסיוע מגורמים רבים, לרבות ראשי ממשלה ושרים בכירים.

ההתמודדות בבעיה בין הקתולים לבין היהודיםעריכה

המפגש בין קתולים ליהודים בעניין הילדים היהודים לאחר השואה היה רק רכיב קטן אחד שסייע להגדרת היחסים בין שתי הקבוצות בתקופת מעבר - בין מפגשים מתסכלים בימי מלחמת העולם השנייה לבין השיפורים האדירים שחוללה "מועצת הוותיקן השנייה" 15 שנים מאוחר יותר. אין ספק שהשואה, גם אם לא הוזכרה במפורש, עמדה במרכז התמורה. העיתונאי הצרפתי, ג'אני ואלנטה, שהיה מודע לבעייתיות של קבלת הנחיות האפיפיור על ידי נציגותו בצרפת, רונקלי, הנונציו בצרפת, [6] מסכם את הפרשה כך :

"לאחר סופת המלחמה ולנוכח [...] סערת הרגשות של כאב, של אמון פגוע, של משברי זהות מתישים, אשר ליוותה את שורדי המלחמה" .וממשיך מיכאל ר. מארוס בהערכתו: אנשי הכנסייה רמי-הדרג והיהודים שהוזכרו כאן התמודדו עם הצורך לגבש סדרי עדיפויות ויחס הולם זה אל זה. לאף אחד מן האישים שהיו מעורבים בפרשה הכאובה והדחופה שנדונה כאן לא הייתה ידיעה שלמה של העובדות, ואיש מהם לא היה מסוגל לגשר על התהום הדתית והתרבותית אשר הייתה פעורה במשך מאות שנים. אולם, בחינה מדוקדקת של הפרשה מלמדת, כי משני הצדדים נעשו מאמצים להגיע להבנה. עניין הילדים היהודים לאחר המלחמה חושף, בסופו של דבר, לא שתי קהילות שאינן מתקשרות זו עם זו, אלא מידת-מה של כוונות טובות, אי-הבנה ממושכת, וכן - באורח טרגי - גם מעט אינטרסים שהיו עדיין מנוגדים זה לזה. [7] "

תגובת המשפחותעריכה

גם כאשר קרובי המשפחה או המוסדות היהודיים הצליחו לגלות עקבות של ילדים יהודים, לא ניתן היה להשיבם בקלות אל ביתם ואל דתם. הבעיות נוצרו נוצרו מכיוונים אחדים: הקשר משפחתי ההדוק שנוצר בין הילד לבין המשפחה הנוצרית שטיפלה בילד, למשפחה המטפלת, אשר אירחה אותו בשנים הקשות של המלחמה, היו דרישות כספיות למימון הוצאות האחזקה. אך הייתה גם הטענה שבסיסה היה אידאולוגי נוצרי: הצלחנו להציל נשמות של יהודים מהסבל שהיה מר גורלם ועתה הגיעה העת כי יהיו נוצרים נאמנים.

מקרה מיוחד, שהעלה את העניין הציבורי בהשבת הילדים היהודים, התלקח בעיקר בצרפת עם "פרשת פינאלי", בראשית שנות החמישים: היהודים הגישו דרישה לכנסייה הקתולית להחזיר שני אחים יתומים, בני משפחת פינאלי מבלגיה. הכנסייה השתמשה בעובדה כי הוטבלו כטיעון להשארת הילדים ברשות ההורים ה"מאמצים" - הנוצרים. במקרה זה הכנסייה ויתרה בסופו של דבר והילדים הוחזרו. למעט האחים פינאלי, לא היו בצרפת כמעט, אם בכלל, פרשות שנגעו לחזקה על ילדים יהודים שהוטבלו - עובדה שבגללה הגדיר ציד-הנאצים וההיסטוריון סרג' קלרספלד (Klarsfeld) את עניין הילדים הניצולים כ"סערה בכוס מים".

הסתעפויות אחרותעריכה

להשלמת הנושא "והילדים ניצולי השואה" נוסיף כי מספר לא מועט של ילדים הוצאו מבתי משפחות נוצריות וממנזרים על ידי החיילים מארץ ישראל שהגיעו לאירופה עם הארמיה החמישית הבריטית וכן על ידי בני המשפחות שניצלו, כאשר אחרי המלחמה מצאו את ילדיהם ובני ילדי משפחתם בחסות נוצרית. במקרים אלה השיבה ליהדות הייתה קלה יותר. פעולתו של הרב יצחק הרצוג נגעה לאותם ילדים שנותרו בחסות הקתולית אחרי שהסתיים המאמץ של בני המשפחות להשיב את בני משפחתם לחיק היהדות.

הערות שוליים עריכה

  1. ראו קישורים : הוותיקן והמשמורת על ילדים יהודים לאחר השואה הוא הרשה לי להשתמש במאמרו בוויקיפדיה
  2. המקור: מיכאל ר. מארוס
  3. Madeleine Comte, Sauvetages et bapt?mes: Les religieuses de Notre-Dame de Sion face ? la persecutions des juifs en France (1940-1944), Paris 2001.
  4. פעולת ההקדשה הנעשית בעת הטבילה
  5. ראה מטה: צפנת פענח, עמ' 59
  6. שהיה מוכר עוד מקודם לרב הרצוג מימי היותו רב ראשי באירלנד
  7. מקור=מיכאל ר. מארוס

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • שמואל אבידור הכהן, יחיד בדורו: מגילת חייו של הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ראש רבני ישראל, ירושלים 1980.
  • מיכאל בר-זהר, צפנת פענח: חייו ומותו של נסיך יהודי - ד"ר יעקב הרצוג, תל-אביב 2003.

קישורים חיצונייםעריכה

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית