Family Wiki
Register
Advertisement

בארץ מצוי כבול בכמויות לא מבוטלות בעמק החולה. ישנן גם שכבות כבול דקות במישור החוף. בעמק החולה ישנן ארבע שכבות כבול, כאשר השנייה מתוכן מכילה כבול הראוי לשימוש. קידוחים לצורכי מחקר העלו כי מדובר בכ-1200 מיליון טון כבול לח וכ-470 מיליון טון כבול יבש. בשכבה השלישית יש כ-1100 מיליון טון כבול יבש ולח.

כאשר הוחלט על ייבוש ביצות החולה עלתה הסברה כי ניתן יהיה לנצל את הכבול לשם דישון, והפקתו כחומר גלם לתעשיה ולאנרגיה. היום, בתחילת שנות ה-2000 הסתבר כי התקוות היו גדולות מדי. המצב הוא שגם בשימוש חקלאי רגיל התעוררו בעיות.

מהו הכבול

הכָּבוּל שכיח בשטחי ביצות ובריכוזי אדמות סחף. הוא מכיל בעיקר צמחי ביצה ותאית מפוחמים. אלו מעורבים בכמויות שונות של מים וטין. כאשר הוא קבור יותר באדמה, בתחום בו החום והלחץ עולים הוא עובר תהליכי פיחום נוספים. וכך נוצר ממנו: ליגניט - פחם חום, בהמשכו פחם ביטומני ולבסוף פחם האבן -המוכר לנו. ההשכבות האחרונות מצויות בשכבות סלע מגיל קדום. היה נתון החומר לא היו גבוהים מספיק ליצירת פחם, והחומרים האורגניים שבו לא התפרקו עד תום בשל מחסור בחמצן. הכבול הינו חומר חומצי ומשמש לעתים כדשן.

הכבול הוא חומר קל ונקבובי ולכן יש לו שימוש בתור חומר בידוד. עובדת היותו חומר חומצי עושה אותו מתאים לאדמות הזקוקות לדשן. הכבול פחות מתאים כחומר דלק. פחם האבן עולה עליו באיכותו.

ניצול כבול החולה

בשטח ימת החולה שכבות הכבול היו בעיקר בחלקו הדרומי של האגם. הן היו מכוסות בשכבה צפופה וגבוהה של גומא (פפירוס). כאשר תוכנן ליבש את ביצות החולה עמדו על טיבן של אדמות אלו. השאלה שעמדה בפני המתכננים הייתה לנצל את הכבול בתור דישון או לשמר את הקרקע הפוריה, כמו שהיא. החוקרים הגיעו למסקנה כי הן יוכלו לשמש בתור קרקעות פוריות ולא בתור מרבצי חומר גלם ליצור מוצרי דישון. מכל מקום, סברו כי ניתן לדחות את ההכרעה ובינתיים ניתן יהיה להשתמש בהן בתור קרקע.

אולי גרמה לכך גם השריפה שפרצה בשדות שיובשו מאגם החולה בשנת 1956. הסתבר כח לא ניתן לכבות אותה באמצעים הרגילים. אם רוצים להיות בטוחים כי השריפה לא ממשיכה את פעולתה ההרסנית במעמקי מרבצי הכבול יש לנקוט בצעדים מיוחדים. באותה עת הוצפו במהירות שטחי הביצות וכל ניצל השטח מהרס מוחלט. (העיתון דבר 13 ביוני 1958).

ואכן החלק הדרומי של הביצה, קרוב לעשרה דונם, המכיל כבול שמור, הוקף בתעלות ניקוז כדי לשמור על רטיבות המרבצים - בשיעור של 80% - כדי שלא יאבדו את התכונות שלהן וכן כדי למנוע את התלקחותן.

המצב היום

לפי דו"ח רשות המים והביוב: אדמת הכבול, הידלדלה בתכולת החומר האורגני, איבדה את חוזקה המכני והתפוררה. כאשר יש משבי רוח עזים, בעיקר בתנאי שרב (שבו שלטת רוח מזרחית שעצמתה חזקה), התרומם אבק רב לאוויר ונישא ברוח והקרקע נסחפה. אדמת הכבול איבדה את נפחה והצטמקה, הן ישירות מהייבוש ומירידת תכולת המים והן בעקיפין בשל סחיפת הרוח, ופני השטח שקעו בהדרגה. תהליך החמצון שהוא תהליך פולט חום גרם לפעמים להתלקחות ספונטאנית תת-קרקעית שנמשכה לפעמים כמה חודשים. הקרקע השרופה איבדה ממשקלה ומנפחה ושקעה עוד, וחומרי המזון שבתוכה הידלדלו. בסך הכל שקעו פני השטח בממוצע בקצב של כ - 10 ס"מ בשנה. במרכז העמק הגיעה השקיעה עד ל - 6-7 מ' בהשוואה למפלסה מיד לאחר הייבוש. כדי למנוע את הצפת השטח היה צורך בהעמקת תעלות הניקוז מפעם לפעם.

התפרקות החומר האורגני במשך הקיץ העשירה את הקרקע בתרכובות חנקן (אמוניום וחנקה). ובחורף, בזמן הרטבת הקרקע, נשטפו תרכובות החנקן לתעלות הניקוז והם זרמו לים-כינרת בזמן השיטפונות. אדמת הביצה המיובשת הפכה המקור העיקרי של חומרי זיהום לכינרת. תרכובות החנקן שהצטברו בכינרת שימשו חומר מזון וזירזו את גידול האצות ואת התרבות בעלי החיים הניזונים מהם. במשך הזמן התברר שייבוש החולה הוא הגורם העיקרי לירידת איכות מי הכינרת.

בשנות השמונים התגלו בעיות קשות בפוריות הקרקע בעמק החולה. ובמשך השנים ננטשו 5,000 דונם. הזנחת הקרקע המריצה חמצון נוסף ושפיעת חומרי מזון לכינרת.

במבט לאחור, המטרה להכשרת קרקע להתיישבות על חשבון הביצות הוגשם. עם זאת, תועלת מהכבול לא הושגה.

המקור

Advertisement