Fandom

Ventura Daniel Wiki

הכחשת השואה

7,387דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

הערך הועתק מהויקיפדיה העברית הכחשת_השואה קישור לויקיפדיה



הכחשת השואה היא הטענה כי השואה לא אירעה, או כי לא הייתה בממדים המיוחסים לה על ידי ההיסטוריונים מהזרם המרכזי, או כי לא הייתה מכוונת ומאורגנת על ידי הממשלה הנאצית בגרמניה או כי לא הייתה מכוונת דווקא כלפי יהודים.

הכחשת השואה היא עבירה פלילית, שעונשה קנס ומאסר, בישראל, בצרפת, בגרמניה, באוסטריה, בספרד ובבלגיה. בישראל אין לפרסם פרסומים המהווים הכחשת השואה (או מביעים אהדה לפשעי הנאצים), ועונשה של הפרת הוראה זו הוא חמש שנות מאסר, בהתאם לחוק איסור הכחשת השואה, תשמ"ו-1986. נכון לשנת 2007, מעולם לא הורשע אדם בעבירה על חוק זה.

יש המבדילים בין "הכחשת שואה קשה" שמבטלת את התרחשות השואה מכל וכל, לבין "הכחשת שואה רכה" שטוענת שהתרחשה שואה אם כי לא בממדים המדוברים או שאיננה תופעה ייחודית ודומה למעשי טבח ורצח עם אחרים שנעשו.

בנוסף להכחשת השואה בידי יחידים, היא ניכרת בשתי קבוצות:

הכחשת השואה ורוויזיוניזם היסטוריעריכה

המונח רוויזיוניזם היסטורי משמש לעתים קרובות לתיאור הכחשת השואה, אך הכחשת השואה היא רק סוג מסוים של רוויזיוניזם היסטורי. באופן כללי זהו מונח אקדמי המשמש לתיאור בחינה מחדש של הסיפורים הקרויים היסטוריה במטרה לעדכנם בגילויים חדשים, נטולי דעות קדומות, ובעלי מידע מדויק יותר. היסטוריונים מהזרם המרכזי אינם מתנגדים לאפשרות שההיסטוריה, כפי שסופרה באופן מסורתי, אינה מדויקת לחלוטין, וככזו, פתוחה ההיסטוריה לסקירה מחדש. רוויזיוניזם היסטורי במובן זה הוא מקובל ושייך לזרם המרכזי של לימוד ההיסטוריה. ניתן גם ליישם גישה זו לגבי השואה כאשר עובדות חדשות המתגלות משנות את השקפתנו על האירועים.

המונח רוויזיוניזם בהקשר לשואה אומץ על ידי רבים על מנת לכפור בסיפור השואה "הרשמי". מבקרי מכחישי השואה אומרים, עם זאת, כי הם אינם משתמשים בכלים אמיתיים של הרוויזיוניזם ההיסטורי. לעומת הרוויזיוניזם המקובל, החוקר שוב את השואה לאור עובדות היסטוריות חדשות המתגלות לעתים, הכחשת השואה היא רוויזיוניזם דראסטי, המסרב להתייחס לשואה כאל אירוע היסטורי. העניין אך מסתבך כאשר מכחישי שואה משלבים בספריהם טענות רוויזיוניסטיות פחות דרסטיות, שלעתים מתקבלות, לכשעצמן, על ידי היסטוריונים אחרים.

מהי הכחשת השואה?עריכה

הכחשת השואה היא שם כולל למגוון טענות שהמשותף להן היא גימוד השואה או אחריותם של מבצעיה. טענות אלו כוללות בין השאר:

  1. טענות של גימוד השואה, למשל:
    1. המספר שישה מיליון יהודים שנספו הוא הגזמה פרועה.
    2. הנאצים לא השתמשו בתאי גזים לרצח המוני של יהודים.
  2. טענות שהראיות לגבי השואה אינן אמינות:
    1. הסרטים שבהם מוצגות תוצאות ההשמדה שהוצגו לאחר המלחמה יוצרו במהלך המלחמה כתעמולה כנגד הנאצים על ידי בעלות הברית.
    2. ההוכחות ההיסטוריות להתרחשות השואה מזויפות במכוון או נתונות לפרשנות שגויה.
    3. מספר מכריע של אקדמאים והיסטוריונים מפחדים להודות כי השואה היא בדיה, מחשש שיאבדו את מקום עבודתם.
  3. אמירות שהטענות לגבי קיום השואה משרתות אינטרסים של הטוענים אותן ואף הומצאו לשם כך, למשל:
    1. קשר יהודי, אמריקני או בריטי גרם ליהודים להיראות כקורבנות על מנת ליצור דמוניזציה של העם הגרמני.
    2. הטענות בדבר העוולות של הנאצים כלפי היהודים נוצרו מלכתחילה בידי ארצות הברית, על מנת לאפשר את הקמתה וקיומה של מדינת ישראל.
  4. טענות שהשואה הייתה חלק מהצרות שנגרמו על ידי מלחמת העולם השנייה, למשל:
    1. למרות העובדה שבוצעו פשעים, לא הייתה הנהגה מרכזית שהורתה על ביצועם, ולכן להנהגה הנאצית אין אחריות ליישום מדיניות זו כלפי היהודים.
    2. לא הייתה הוראה ספציפית מאדולף היטלר או ממישהו אחר מצמרת המפלגה הנאצית להשמיד את היהודים, למרות שריכוז היהודים במחנות ריכוז והשימוש בהם בעבודות כפייה גרם בפועל למותם.
  5. האשמת היהודים בלקיחת חלק בפשעים או בפרובוקציות שגרמו להן:
    1. היהודים היוו אליטה במחנות ריכוז, וניהלו למעשה את המחנות, וכ"קאפוס" היו אחראים לרצח וביזה של אסירים אחרים.
    2. השואה התרחשה באשמת היהודים או אף הסבה לעם היהודי רווח.
    3. השואה הייתה תגובה מוצדקת או מוצדקת חלקית למעשים שביצעו היהודים.

בחינה עובדתית של הכחשת השואהעריכה

הרבה מהמחלוקת סביב טענות מכחישי השואה מתרכזת בשיטות שבהן הם משתמשים להציג את טענותיהם כי השואה כלל לא אירעה. במקומות רבים (לרבות בתי משפט) עלו טענות בנוגע ל"עובדות" ו"ראיות". עם זאת, מחקר עצמאי הראה שטענות אלו מבוססות על שיטות מחקר לקויות, עדויות מוטות, ואפילו ראיות מזויפות. מתנגדי הכחשת השואה נסמכים על מגוון רחב של עדויות לגבי זיוף או יצירה מכוונת של עדויות. ראיות מטעם מכחישי השואה נפסלו בבתי המשפט.

בכמה מקרים, בעוד שמספר ראיות מאלו המוצגות לתמיכה בהכחשת השואה הן אכן אמיתיות, יישומן של הראיות לתמיכה בטיעוני מכחישי השואה הוא חסר משמעות. לדוגמה, דו"ח לוכטר הראה כי בקירות תאי הגזים אין כיום שאריות של ציאניד. ברור שעובדה זו חסרת משמעות לאור העובדה כי מאז השואה ועד מדידותיו של לוכטר עברו חמישים שנה שבהן היו הקירות חשופים למזג האוויר.

במקרים אחרים משתמשים בעדויות על מנת להטעות במכוון. תמונה מפורסמת מראה דלת רעועה של תא גזים. לאור זאת טוענים מכחישי השואה כי תא שבו מותקנת דלת זו לא יכול היה לשמש להשמדה, מכיוון שהמושמדים היו יכולים לשבור את הדלת ולצאת החוצה. התברר כי הדלת לא הייתה מותקנת בתא גזים ששימש להשמדה, אלא בתא ששימש לחיטוי.

רבים מטיעוני מכחישי השואה נגועים באנטישמיות. מבקרי מכחישי השואה הביאו מקרים רבים שמדגימים כיצד הפך סגנונם של מכחישי השואה מסגנון אקדמי נטול פניות לכאורה, להתנפלות אישית, תוך שימוש במושגים (מעליבים לשיטתם) כ"ציוני" או "אוהב יהודים" לתיאור מתנגדיהם.

מניעים להכחשת שואהעריכה

בניסיון לרדת לחקר המניעים של הכחשת השואה, בעת שהשואה היא תופעה היסטורית מתועדת ומצולמת שהתרחשה רק עשרות שנים מעטות קודם לכן, ומאות אלפי אנשים העידו עליה, עולים מניעים אחדים:

  • פרופ' דינה פורת טוענת כי בהכחשה יש ניסיון לטהר את המצפון האישי והקולקטיבי, לרחוץ בניקיון כפיים, ולהצדיק את חוסר מעש למול מעשה נורא שכזה.
  • המניע העיקרי בחוגי האסלאם הרדיקלי והפלסטינים בהכחשת שואה, הוא ניגוח פוליטי ולדה-לגיטימציה של מדינת ישראל והציונות, שתקומתה וצידוק קיומה נכרכים לא אחת עם השואה.
  • אלן פינקלקראוט טוען כי לעתים הגרסה הרכה של הכחשת שואה נובעת מ"קנאת שואה", כאשר השואה נתפסת כיום לסמל בהא הידיעה של קורבניות, וישנה תחרות קורבנית של מיעוטים שנפגעו, לומר שהם נפגעו לא פחות מאשר היהודים.
  • יש גם הכחשת שואה ממניעים כלכליים מוצהרים - בני ארצות מזרח אירופיות החוששים מתביעות פיצויים של יהודים, תביעות המופנות כלפי מדינותיהם או כלפי משפחותיהם המחזיקות ברכוש יהודי שנגזל בתקופת השואה, מנסים להתכחש לקיום השואה במקומותיהם או להצדיק אותה. דוגמה בולטת לכך מהווים פאול גומה וחסידיו הרומניים הטוענים ששואת יהודי רומניה לא הייתה כל כך גדולה ומה שהיה, היה נקמה על פגיעות מוקדמות יותר שפגעו היהודים ברומנים[1].

פרופ' רוברט ויסטריך טוען כי ביסוד הכחשת השואה עומד הדימוי של היהודי ככל-יכול, (כפי שהוא נתפס בפרוטוקולים של זקני ציון) וכמי שיכול לסחוף את כל העולם לשקר שהוא ייצר.

עדויות הסותרות את טענותיהם של מכחישי שואהעריכה

עדויות לקיומה של השואהעריכה

עדויות לקיומה של השואה באות בראש ובראשונה מהממשלה הגרמנית עצמה. מקור נוסף הוא צבאות בעלות הברית ששחררו את מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה ותיעדו את ממצאיהם בסרטים ובתמונות. על אלה נוספות עדויות הניצולים עצמם.

השואה הייתה מפעל מסיבי שנמשך שנים על פני כמעט כל יבשת אירופה (ומעט מחוצה לה), עם מבנה בקרה ושליטה משל עצמו. למרות שהנאצים ניסו להשמיד את העדויות על השואה כאשר ראו שתבוסתם בלתי נמנעת, הם השאירו טונות רבות של ארגזים עם מסמכים המתייחסים לשואה. לאור ההתמוטטות המהירה של הכוחות הנאציים בסוף המלחמה, ניסיונותיהם להשמיד את כל הראיות נועדו לכישלון.

כל אלו גורמים להיסטוריונים מהזרם המרכזי להסכים כי הכחשת השואה מנוגדת לעובדות ההיסטוריות.

עדויות לאחריותו של היטלר לשואהעריכה

מכחישי השואה מסתמכים על העובדה כי לא נמצאה הוראה מפורשת בכתב החתומה על ידי היטלר ומורה על השמדת האוכלוסייה היהודית בשטחים הנתונים למרוּת גרמניה. מבקרי טענה זו מראים כי לרוב לא השתמשו הנאצים במונחים "הרג" או "מוות" לתיאור מעשיהם. כמעט תמיד השתמשו במונחים כ"פתרון הסופי לשאלת היהודים". עם זאת, ב-1939 נשא היטלר נאום שנגע להשמדת היהודים באופן ישיר, וכך אמר: "היום אני רוצה להיות נביא עוד זו הפעם. אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה". כרזה הנושאת ציטוט זה הופצה בשנת 1941 עם הנחיה שיש לתלותה בכל משרד ממשלתי.

היינריך הימלר נאם במילים ברורות מאוד בנושא השמדת היהודים בפני קציני אס אס בפוזנן ובכך בכיר בהנהגה הנאצית קיבל על עצמו אחריות להשמדת היהודים.

קיימים מסמכים כדו"ח מהימלר להיטלר הנוגע להשמדת אסירים ברוסיה הכבושה. מסמך זה הוצג במשפטי נירנברג כראיה לכך שהיטלר ידע ואישר את השמדת היהודים, כמו גם השמדתן של קבוצות נוספות.

עדויות לכך שתאי גזים נועדו להשמדהעריכה

מכחישי השואה טוענים שתאי גזים שנועדו לרצח אזרחים לא התקיימו, והמבנים שלהם מיוחסת מטרה זו שימשו למטרות אחרות. טיעון נפוץ יותר הוא כי לא היה שימוש בגז לרציחת היהודים, ולכן תאי הגזים נבנו לאחר המלחמה על מנת ליצור "שואה" יש מאין. לתמיכה בטיעון זה מביאים את "דו"ח לוכטר" שנכתב על ידי המהנדס האמריקני פרד לוכטר, מסמך מדעי המראה כי בקירות תאי הגזים באושוויץ אין שרידים לגז הציאניד, וזאת על פי דגימות שנלקחו בשנת 1999. כאמור, אין כל הסבר מדוע צריכים להיות שרידי גז בקירות גם לאחר למעלה מחמישים שנה של חשיפה למזג אוויר מזרח אירופי, וזהו הכשל העיקרי בעבודתו של לוכטר. לוכטר שלח את דגימותיו למעבדה מקצועית בעלת שם עולמי, אולם מה שהם חיפשו לא היה הדבר הנכון ולכן הם שברו את חלקי הקיר שלוכטר סיפק להם במקום לחפש על פני המשטח היכן שאמור להיות ציאניד.

הציאניד שבו השתמשו באושוויץ נוצר מתגובה כימית שהפעילה את משמיד החרקים ציקלון בה וגרמה להשמדת אלפי אנשים שנדחקו בו זמנית לאותו התא. הבעיה הגדולה מבחינת מפעילי התאים הייתה כיצד להיפטר מכמות כה גדולה של גופות, ולשם כך נבנו תנורים מיוחדים. מכחישי השואה מייחסים חשיבות לשאלה מה אירע לאפר המושמדים. עם זאת נראה כי היה בו שימוש לזיבול שדות ולניסויים חקלאיים על ידי הגרמנים.

"המכון לסקירה היסטורית" הציע פרס בן 50,000 דולר למי שיוכיח כי היה שימוש בתאי גזים לרצח בני אדם באושוויץ. מל מרמלשטיין, ניצול שואה, הביא את ההוכחות, והמכון התעלם מהן. הוא תבע אותם בבית המשפט, וזכה בסכום המובטח, וכן בארבעים אלף דולר נוספים על עגמת הנפש שנגרמה לו.

עם זאת, מכחישי השואה עדיין מעלים את שאלת תאי הגזים, על אף עדויות מכריעות לקיומם ולשימושם לרצח.

עדויות למספר שישה מיליוןעריכה

המספר שישה מיליון (או, אם לקחת בחשבון קבוצות אתניות, דתיות ופוליטיות נוספות שנרדפו על ידי הנאצים קרוב לאחד-עשר מיליון) מהווה לעתים קרובות מטרה לניגוח על ידי מכחישי השואה, הטוענים כי היו "רק" מיליון נספים, או שלוש מאות אלף "אבידות". אין-ספור מסמכים שנערכו בדייקנות הביאו למספר של האנשים שהושמדו באושוויץ ובטרבלינקה, ונורו ליד בורות המוות על ידי האיינזצגרופן.

עדויות מכלי ראשון נותנים הניצולים, אך גם בכירי הנאצים שנשבו, והעידו במשפטי נירנברג. מול עדים אלו טוענים מכחישי השואה כי הם עברו עינויים. כאשר הם מתבקשים להסביר את המספר הגדול של עדויות אישיות, הם נתלים בתאוריית קשר הכרוכה ב"תוכנית יהודית" לזיוף מסמכים ועדויות, שנתמכת בשיטה של עינויים כלפי הגרמנים שנשבו והעידו במשפטי פושעי המלחמה.

פרשיות נודעות של הכחשת שואהעריכה

פרשת פוריסוןעריכה

רובר פוריסון היה מרצה צרפתי. ב-1979 הוא פרסם ספר ובו טען כי השואה לא התרחשה. בריאיון לתקשורת טען גם שתאי הגזים לא היו קיימים. בתגובה, הסטודנטים שאותם לימד גירשו אותו ולא נתנו לו ללמד, הוא פוטר מהאוניברסיטה ואף הועמד לדין על הכחשת שואה. הוא נמצא אשם, נקנס ונשפט למאסר.

עצומה, ועליה חתימות של 500 אינטלקטואלים (המזוהים עם השמאל הרדיקלי) קראה לשחרר את פוריסון ולתת לו את זכות חופש הביטוי, אפילו אם דעותיו ואמרותיו מעוררות מחלוקת. את כתב ההגנה המפורט ביותר כתב הבלשן היהודי והאנרכיסט נועם חומסקי (שאף חתם על העצומה). חומסקי טען שגם למכחישי שואה עומדת הזכות לחופש ביטוי. חומסקי גם טען שהכחשת שואה אינה מעידה בהכרח על אנטישמיות או על תמיכה בנאצים. למרות שהואשם על ידי ארגונים יהודים רבים באנטישמיות, בתמיכה בהכחשת שואה ובאפולוגטיקה של הנאצים, הוא סירב לחזור בו מעמדותיו.

משפט צינדלעריכה

ארנסט צינדל היה תושב קנדה, שהפעיל הוצאה לאור ביתית שנקראה "פרסומי סמיזדט" והפיצה ספרים המכחישים את השואה. ב-1985 נעצר צינדל ונדון ל-15 חודשי מאסר על ידי בית משפט באונטריו בשל הפצת "ידיעות כוזבות". פעילים למען חופש הדיבור בקנדה ביקשו לסייע לו, וב-1992 הכריז בית המשפט העליון של קנדה כי החוק הנוגע להפצת "ידיעות כוזבות" הוא בלתי-חוקתי, וזיכה את צינדל. צינדל מפיץ כיום את דעותיו ברשת האינטרנט. ב-26 בפברואר 2005 קבע בית המשפט הפדרלי בקנדה[2] כי צינדל יגורש לארץ מולדתו גרמניה כיוון שדעותיו הגזעניות מהוות איום על ביטחונה הלאומי של קנדה, ולא רק על זה שלה. לדבריו, "פעילותו אינה מהווה איום רק על קנדה, אלא על הקהילה הבינלאומית כולה". גורמים ברשויות החוק בגרמניה מסרו כי בכוונתם לעצור את צינדל כשיגיע לגרמניה, בגין הפרה של חוקי המדינה נגד הכחשת שואה ונגד שנאה. ב-8 בנובמבר 2005 החל משפטו של צינדל בגרמניה באשמת הסתה לשנאה והכחשת שואה, וב- 15 בפברואר 2007 הוא הורשע ונדון לחמש שנות מאסר.

פרשת אירווינגעריכה

ב-1998 הגיש הסופר וההיסטוריון הבריטי דייוויד אירווינג תביעה כנגד הסופרת האמריקנית דברה ליפשטדט וההוצאה לאור "ספרי פינגווין", בטענה כי אלו הוציאו דיבתו רעה בספרה של ליפשטדט "מכחישים את השואה". ליפשטדט כתבה בספר שאירווינג עיוות את הראיות בכוונה, כדי לתמוך בדעותיו האידאולוגיות. על פי החוק הבריטי, שכוונתו להגן על שמו הטוב של הפרט, הוטל על ליפשטדט נטל הראיה להוכיח כי טענותיה הן אמת.

ליפשטדט ו"ספרי פינגווין" שכרו את עורך הדין אנטוני ג'וליוס ואת ההיסטוריון מאוניברסיטת קיימברידג' ריצ'רד ג'. אוונס על מנת להציג את טיעוניהם. אוונס בילה שנתיים בבחינת עבודתו של אירווינג, והציג את הכשלים בעבודתו, לרבות העובדה שהשתמש כמקור במסמכים מזויפים ביודעין. השופט צ'ארלס גריי שוכנע על ידי עדויות אלו וכתב פסק דין ארוך שבו גינה את אירווינג, ואישר את האשמותיהם של ליפשטדט ואוונס, תוך שהוא מזכה את ליפשטדט מכל אשמה.

יש שטענו כי פסק הדין הוא פגיעה בחופש הביטוי, אך אלו מתעלמים מהעובדה שהיה זה אירווינג שתבע את ליפשטדט מלכתחילה, ואיים על חופש הביטוי שלה.

ב-11 בנובמבר 2005 נעצר אירווינג באוסטריה, על-פי צו מעצר שהוצא כנגדו בשנת 1989 באשמת הכחשת השואה (עבירה שעונשה עד עשרים שנות מאסר). ב-20 בפברואר 2006 נגזר דינו של אירווינג ל-3 שנות מאסר, משפטו של אירווינג, שהודה באשמה אך טען כי שינה את דעתו וכעת הוא משוכנע ברצח העם שביצעו הנאצים, הסתיים תוך יום אחד בלבד.

פרשת ברונו גולנישעריכה

ברונו גולניש, סגנו של ז'אן-מרי לה פן בראשות מפלגת הימין הקיצוני הצרפתית, ”החזית הלאומית", וראש הסיעה הימנית "זהות, ריבונות ומסורת" בפרלמנט האירופי, פקפק במהלך מסיבת עיתונאים באוקטובר 2004, בשימוש שעשה המשטר הנאצי בתאי גזים להשמדת יהודים, ובמספרם של היהודים שנרצחו בעת מלחמת העולם השנייה.

הפרלמנט האירופי הסיר את חסינותו של גולניש, כדי לאפשר לרשויות החוק בצרפת להעמידו לדין. בית המשפט בליון שבמזרח צרפת, הרשיע אותו ב-18 בינואר 2007, ב"הטלת ספק בפשעים נגד האנושות" ודן אותו לשלושה חודשי מאסר על תנאי, לקנס של 5,000 אירו, ופיצויים בגובה 55,000 אירו למתלוננים נגדו, הארגון "אס.או.אס ראסיזם", הנלחם בגילויי גזענות בצרפת.

עוד פסק בית המשפט כי עיתונים שפרסמו בעבר מאמרים שחיבר יידרשו לפרסם ידיעה על גזר הדין שהוטל עליו. גולניש טען להגנתו כי הוא קורבן ל"ציד מכשפות". הוא הבטיח לערער על גזר הדין אותו כינה בהודעה שפרסם "פעולה של דיכוי". בנוסף, אוניברסיטת ליון השעתה אותו מתפקידו כמרצה למשפטים ויפנית לחמש שנים, בעקבות לחצים שהפעילו עליה ארגונים יהודיים ואנטי-גזעניים.[3]

הכחשת השואה במדינות אסלאמיותעריכה

במדינות ערב ספרות הכחשת השואה היא פופולרית. מדינות כערב הסעודית, איחוד האמירויות, לבנון ואפילו מצרים [4] שימשו גם כמקומות לעריכת כנסי הכחשת שואה גדולים, עקב התמיכה בפעילות זו על ידי השלטונות. בכנסים אלה משתתפים מכחישי שואה ערבים, אירופאים ואמריקנים כאחד. באוגוסט 2002 ארגן תת-גוף של הליגה הערבית סימפוזיון הכחשת שואה באבו דאבי.[5]

עם מכחישי השואה נמנה גם מחמוד עבאס (אבו מאזן), ראש הממשלה הראשון של הרשות הפלסטינית וכיום היושב ראש שלה, שעבודת הדוקטור שלו נושאת את הכותרת "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1933-1945".‏‏ בין השאר כתב:

"נראה כי האינטרס של התנועה הציונית לנפח את מספר הנרצחים במלחמה נועד [להבטיח] הישגים גדולים. הדבר גרם לה לאשר את המספר, לקבע אותו בדעת הקהל העולמית ובכך לעורר יותר ייסורי מצפון ויותר אהדה כלפי הציונות באופן כללי. מלומדים רבים התווכחו בשאלת המספר ששה מליון והגיעו למסקנות מביכות לפיהן כלל הקורבנות היהודים מסתכם במאות אלפים".[6]

מכחיש שואה נוסף היה עבד אל-עזיז רנטיסי, מראשי החמאס, שהרבה להתבטא בנושא ולטעון שהשואה הייתה "זיוף ציוני" וכי "הציונים היו מאחורי הפעולות של הנאצים".

בדצמבר 2005 התראיין נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד לרשת הטלוויזיה האיראנית בערבית "אל-עאלם", במהלך ועידת המדינות המוסלמיות במכה, ואמר:

"כמה מדינות אירופיות מתעקשות על כך שבמהלך מלחמת העולם השנייה שרף היטלר מיליוני יהודים, וכלא אותם במחנות ריכוז. כל היסטוריון, עיתונאי או מדען המטיל בכך ספק נלקח לכלא או סובל מגינוי. למרות זאת אנו לא מקבלים טענה זו. אם נניח כי הטענה נכונה, אם האירופים כנים, הם צריכים לתת כמה מחוזות באירופה, כמו בגרמניה באוסטריה או בארצות אחרות לציונים, והציונים יכולים להקים את מדינתם באירופה. הציעו להם חלק מאירופה ואנו נתמוך בכך".

על דבריו של אחמדינז'אד הגיבו בחריפות גורמים בישראל, בארצות הברית, באירופה וברוסיה, וכן המזכיר הכללי של האומות המאוחדות קופי אנאן. למרות הגינויים, חזר אחמדינז'אד על דבריו שהשואה היא "מיתוס" שהמציאו ה"ציונים" כדי "להשתלט על פלסטין". ב-11 בדצמבר 2006 נפתחה באיראן ועידה לבחינת השואה כאירוע היסטורי, "ללא המגבלות שהוטלו על חוקרים באירופה"[7]. בתגובה העלה אתר יד ושם מידע על השואה בפרסית.[8]

בסקר שערך פרופ' סמי סמוחה (אוניברסיטת חיפה) בקרב ערביי ישראל ב-2008 טענו 40% מהעונים שהשואה מעולם לא התרחשה. ברם, סמוחה סבור שטענה זו הנה מחאה כנגד ישראל יותר מאשר אמונה אמיתית שהשואה לא התרחשה.[9]

תגובות להכחשת השואהעריכה

ישראל, אוסטריה, צ'כיה , צרפת, גרמניה, ספרד ובלגיה חוקקו חוקים האוסרים על הכחשת השואה. באיטליה נמצא חוק דומה בשלבי אישרור. האיחוד האירופי פועל לדרבן את מדינות הגוש הכחול לחוקק חוקים דומים. תגובתם של מכחישי השואה לכך היא כי הדבר מגביל את חופש הביטוי שלהם, וכי זו אך הוכחה לכוחם של היהודים השולטים בממשלות ובתקשורת.

הציבור הרחב בארצות המערב מתייחס למכחישי השואה המערביים כאל נאו-נאצים, וסבור שהמניע העיקרי לטענותיהם הוא האנטישמיות. כתוצאה מכך, הם זוכים לרוב ליחס של תיעוב, בוז וסלידה. כלי התקשורת וגופי המחקר הרציניים מתייחסים אל טענותיהם כאל שקרים, ונמנעים ממתן ביטוי לדעותיהם של מכחישי השואה. על אף שהכחשות שואה מצד מהגרים מוסלמים זוכות לגינוי פורמלי, היחס אליהם הוא סלחני יותר וחוקי האיסור על הכחשת שואה כמעט שלא נאכפים עליהם (לדוגמה: רשויות החוק בצרפת אינן פועלות כדי למנוע הפצת עותקים של הפרוטוקולים של זקני ציון וספרות הכחשת שואה בערבית).

במדינות העולם השלישי היחס להכחשת השואה איננו אחיד. התמיכה בהכחשת השואה גדולה בעיקר בקרב מדינות ערב, הרשות הפלסטינית ואיראן, שרואות בהכחשת השואה כלי לפגוע בלגיטימציה של מדינת ישראל.

האו"ם מגנה בחריפות כל ביטוי של הכחשת שואה, ואף מציין ב-27 בינואר את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. למרות זאת, לא נקט האו"ם צעדים ממשיים נגד מדינות וארגונים העוסקים בהכחשת השואה (דוגמת איראן והחמאס).

ב-27 בינואר 2007 גינתה עצרת האו"ם את תופעת הכחשת השואה ואף הפצירה "להתנגד בלי תנאים ובלי סייגים להכחשת השואה וכן לפעילות כלשהי להכחשתה", בהחלטה שהתקבלה פה אחד ללא הצבעה. ארצות הברית, יוזמת הצעת ההחלטה, הודיעה כי 103 מדינות שותפות להחלטה.[10]

קן מקווי ו-alt.revisionismעריכה

באמצע שנות התשעים הביאה הפופולריות של רשת האינטרנט לחשיפה לציבור הרחב של ארגונים ויחידים שהיו עד אז בלתי מפורסמים, ובהם מכחישי השואה. האינטרנט איפשר לקבוצות שנאה להפיץ את מסריהן לקהל רחב, וייתכן היה שהכחשת השואה תהפוך לפופולרית בדרך זו. אך בעקבות למאמצי קן מקווי ומשתמשי קבוצת הusenet alt.revisionism לא יצאה מגמה זו לפועל.

מקווי, אזרח קנדי, נפגע על ידי מה שנראה לו כמאמצי ארגונים כמרכז שמעון ויזנטל לדכא את חופש הדיבור של מכחישי השואה. בקבוצת alt.revisionism הוא החל במסע לעידוד "האמת, העובדות, והראיות", וביחד עם חברים אחרים בקבוצה הביא מידע עובדתי על השואה שסתר את טענות המכחישים והוכיח כי הן מבוססות על עדויות מטעות, הצהרות שקריות, ושקרים פשוטם כמשמעם. הוא ייסד את "פרויקט נזכור" על מנת לחשוף את פעולות מכחישי השואה, אשר בתגובה פגעו בו והוציאו דיבתו באופן אישי. מקווי קיבל מספר רב של איומים ברצח, אך המשיך בפעילותו, ו"פרויקט נזכור" הפך להיות היריב הראשי ברשת האינטרנט של מכחישי שואה, נאו נאצים, וקבוצות גזעניות.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  • הועתק מהויקיפדיה העברית

רשימת ספרים בנושא הכחשת השואה בקטלוג הספרייה הלאומית

הערות שולייםעריכה

  1. תיק גומה
  2. קנדה: מכחיש השואה זונדל יגורש לגרמניה, באתר ynet
  3. סגנו של לה-פן הורשע בהטלת ספק בשואה, באתר ynet
  4. דלית הלוי, ועידה להכחשת השואה גם בקהיר, ערוץ 7, 28.1.2006
  5. Arab League to participate in Holocaust-denial symposium
  6. ‏ממר"י, אבו מאזן, פרופיל פוליטי
  7. עמירם ברקת, ‏שר החוץ האיראני בוועידת השואה: נעמיד בספק את טבעה של ישראל, באתר הארץ, 11.12.2006
  8. ید و شم
  9. פאדי עיאדאת וג'קי חורי, ‏40% מערביי ישראל: השואה מעולם לא התרחשה, באתר הארץ, 17.5.2009
  10. עמירם ברקת ושלמה שמיר, ‏האו"ם קיבל החלטה המגנה הכחשת שואה; איראן לא התנגדה, באתר הארץ

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית