קמ"ה המארס אשה וכתב לה כתובה

הסבר: הרב משה קובלסקי

המארס אשה וכתב לה כתובה ושלח לה סבלונות ולבסוף לא נשאה. כאשר שולחים "שושבינים" - מתנות לצרכי סעודת החתונה - רק למימון החתונה והמשלוח נעשה בין ההורים. מה קורה אם החתן נפטר, למי חוזרים השושבונים - האם זה כמו החזר ההשקעה לאבא. על כך יש חילוקי דעות.

אם הכלה קבלה ממנו טבעת ומבקשים ממנה להחזיר היא עשויה לטעון:"תנו לי בעלי ואשמח עמו"

הגמרא

דף קמה,א גמרא תנו לי בעלי ואשמח עמו הכא נמי נימא תנו לי שושביני ואשמח עמו אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן כגון ששמח עמו ז' ימי משתה ולא הספיק לפורעו עד שמת לימא תנו לי בעלי ואשמח עמו תנאי היא דתניא המארס את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר קדושין אין מחזירין דברי רבי נתן רבי יהודה הנשיא אומר באמת אמרו מקום שנהגו להחזיר מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין רבי יהודה הנשיא היינו תנא קמא אלא לאו תנו לי בעלי ואשמח עמו איכא בינייהו וחסורי מחסרא והכי קתני המארס את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה בד"א דהדר ביה איהו אבל מתה מקום שנהגו להחזיר מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין ודוקא שמתה היא אבל מת הוא אין מחזירין מאי טעמא יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו ואתא רבי יהודה הנשיא למימר באמת אמרו בין מת הוא ובין מתה היא מקום שנהגו להחזיר מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין ולא מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו לא דכולי עלמא יכולה שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו ודמית הוא כ"ע לא פליגי כי פליגי שמתה היא והכא בקדושין לטיבועין ניתנו קא מיפלגי רבי נתן סבר קדושין לאו לטיבועין ניתנו ור' יהודה הנשיא סבר קדושין לטיבועין ניתנו והא מקום שנהגו להחזיר מחזירין קתני הכי קאמר וסבלונות ודאי מקום שנהגו להחזיר מחזירין והני תנאי כהני תנאי דתניא קדשה בככר בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ומחזרת לו את השאר רבי יוסי אומר קדשה בעשרים נותן לה שלשים חצאין קדשה בשלשים נותן לה עשרים חצאין במאי עסקינן אילימא שמתה מי אית לה כתובה ואלא שמת הוא אמאי מחזרת לו את השאר ונימא תנו לי בעלי ואשמח עמו ואלא באשת ישראל שזינתה ובמאי אי ברצון מי אית לה כתובה ואלא באונס מישרא שריא ליה ואלא באשת כהן שנאנסה ובקדושין לטיבועין ניתנו קמיפלגי רבי מאיר סבר קדושין לטיבועין ניתנו ור' יהודה סבר לאו לטיבועין ניתנו ורבי יוסי מספקא ליה אי לטיבועין ניתנו אי לא והלכך קדשה בעשרים נותן לה שלשים חצאין קדשה בשלשים נותן לה עשרים חצאין אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן בכל מקום שנהגו להחזיר מחזירין ותרגומא נהרדעא שאר בבל מאי רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מוהרי הדרי קדושי לא הדרי אמר רב פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא והדר ביה הוא מוהרי הדרי קדושי לא הדרי הדרא בה איהי אפי' קדושי נמי הדרי אמימר אמר קדושי לא הדרי גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה רב אשי אמר גיטה מוכיח עליה והא דרב אשי בדותא היא דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא: שהשושבינות נגבית בב"ד: ת"ר חמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בבית דין וחוזרת בעונתה ואין בה משום רבית

דף קמה,ב גמרא ואין השביעית משמטתה ואין הבכור נוטל בה פי שנים: נגבית בב"ד מאי טעמא כמלוה דמיא ואין בה משום רבית דלאו אדעתא דהכי יהב ליה ואין השביעית משמטתה דלא קרינא ביה לא יגוש ואין הבכור נוטל פי שנים דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק אמר רב כהנא כללא דשושבינותא הוה במתא איבעי ליה למיתא שמע קל טבלא איבעי ליה למיתא לא שמע קל טבלא איבעי ליה לאודועיה תרעומת אית ליה שלומי משלם ועד כמה אמר אביי נהגו בני גננא עד זוזא אייתא בכפיה אכליה בכרסי' עד ארבעה משלם פלגא מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה תנו רבנן עשה עמו בפומבי ובקש לעשות עמו בצנעא יכול לומר לו בפומבי אעשה עמך כדרך שעשית עמי עשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר לו בבתולה אעשה עמך כדרך שעשית עמי עשה עמו בשניה ובקש לעשות עמו בראשונה יכול לומר לו לכשתשא אשה אחרת אעשה עמך עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים יכול לומר לו באחת אעשה עמך כדרך שעשית עמי תנו רבנן עתיר נכסין עתיר פומבי זה הוא בעל הגדות עתיר סלעים עתיר תקוע זהו בעל פלפול עתיר משח עתיר כמס זהו בעל שמועות הכל צריכין למרי חטיא גמרא אמר רבי זירא אמר רב מאי דכתיב (משלי טו) כל ימי עני רעים זה בעל גמרא וטוב לב משתה תמיד זה בעל משנה רבא אמר איפכא והיינו דאמר רב משרשיא משמיה דרבא מאי דכתיב (קוהלת י) מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם מסיע אבנים יעצב בהן אלו בעלי משנה בוקע עצים יסכן בם אלו בעלי גמרא רבי חנינא אמר כל ימי עני רעים זה שיש לו אשה רעה וטוב לב משתה תמיד זה שיש לו אשה טובה רבי ינאי אמר כל ימי עני רעים זה איסטניס וטוב לב משתה תמיד זה שדעתו יפה רבי יוחנן אמר כל ימי עני רעים זה רחמן וטוב לב משתה תמיד זה אכזרי ורבי יהושע בן לוי אמר כל ימי עני רעים זה שדעתו קצרה וטוב לב משתה תמיד זה שדעתו רחבה

דף קמו,א גמרא ואמר ר' יהושע בן לוי כל ימי עני רעים והא איכא שבתות וימים טובים כדשמואל דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי כתיב בספר בן סירא כל ימי עני רעים בן סירא אומר אף לילות בשפל גגים גגו ממטר גגים לגגו ברום הרים כרמו מעפר כרמו לכרמים:

ת"ר חמשה דברים נאמרו בשושבינות

1. נגבית בבית דין (אם לא הביא גובים בבית דין)
2. וחוזרת בעונתה ( החוב חוזר ביום יצירת)
3. ואין בה משום רבית (דף קמה,ב גמרא) (הוא לא מחזיר חוב זה נדיבות לב)
4. ואין השביעית משמטתה
5. ואין הבכור נוטל בה פי שנים:

נגבית בב"ד מאי טעמא כמלוה דמיא ואין בה משום רבית דלאו אדעתא דהכי יהב ליה ואין השביעית משמטתה דלא קרינא ביה לא יגוש ואין הבכור נוטל פי שנים דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק

אמר רב כהנא כללא דשושבינותא הוה במתא (אם היה בעיר ולא הייתה היה עליך לשלול לו שיק מלא) איבעי ליה למיתא שמע קל (שמעת -גם אז עליך לשלם) טבלא איבעי ליה למיתא. לא שמע קל טבלא איבעי ליה לאודועיה (לא שמע תוריד את המנה) תרעומת (יש לו) אית ליה שלומי משלם ועד כמה אמר אביי נהגו בני גננא עד זוזא (מחיר המנה היה זוז והמעטפה היית הזוז - לא ישלם דבר) אייתא בכפיה אכליה בכרסי' עד ארבעה משלם פלגא מכאן (חצי ישלם וחצי הוא מוריד). ואילך איניש איניש כחשיבותיה (תלוי באיזה אולם הייתה החתונה)

תנו רבנן עשה עמו בפומבי ובקש לעשות עמו בצנעא (אחנך יכול לדרוש חזרה אם החתונה שונה - מעטפה בחזרה בחתונה באותה רמת שמחה). יכול לומר לו בפומבי אעשה עמך כדרך שעשית עמי (רק אם זה יהיה בפומבי). עשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה. יכול לומר לו בבתולה אעשה עמך כדרך שעשית עמי (רק אם היא בתולה - החתן שמח מאוד ולכן השמחה פחות טובה). עשה עמו בשניה ובקש לעשות עמו בראשונה ( החתומנה הראונה הייתה בפרק ב' - אחזיר לך כמו שאצלי היה בפרק א). יכול לומר לו לכשתשא אשה אחרת אעשה עמך עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים (אם שתי נשים בוודאי יהיה שמח בחתונה) יכול לומר לו באחת אעשה עמך כדרך שעשית עמי.

עתיר נכסין עתיר פומבי

תנו רבנן (סוגי בני אדם) :עתיר נכסים ויש עתיר פומבי :זה הוא (סוגים שונים) בעל הגדות (דרשן) עתיר סלעים עתיר תקוע זהו בעל פלפול עתיר משח עתיר כמס זהו בעל שמועות (יודע הרבה הלכות) הכל צריכין למרי חטיא (הבקיאות הכי גדולה) גמרא. אמר רבי זירא אמר רב מאי דכתיב (משלי טו) כל ימי עני רעים - זה בעל גמרא וטוב לב משתה תמיד זה בעל משנה (זה הולך לו קל). רבא אמר איפכא: והיינו דאמר רב משרשיא משמיה דרבא מאי דכתיב (קוהלת י) מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם מסיע אבנים יעצב בהן אלו בעלי משנה. "בוקע עצים יסכן בם" - אלו בעלי גמרא. רבי חנינא אמר כל ימי עני רעים זה שיש לו אשה רעה וטוב לב משתה תמיד זה שיש לו אשה טובה. רבי ינאי אמר כל ימי עני רעים זה איסטניס וטוב לב משתה תמיד זה שדעתו יפה. רבי יוחנן אמר כל ימי עני רעים זה רחמן וטוב, לב משתה תמיד זה אכזרי. ורבי יהושע בן לוי אמר כל ימי עני רעים זה שדעתו קצרה וטוב לב משתה תמיד זה שדעתו רחבה (דף קמו,א גמרא) ואמר ר' יהושע בן לוי כל ימי עני רעים והא איכא שבתות וימים טובים כדשמואל דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי כתיב בספר בן סירא כל ימי עני רעים בן סירא אומר אף לילות בשפל גגים גגו ממטר גגים לגגו ברום הרים כרמו מעפר כרמו לכרמים:

דין הכתובה

אם מת הבעל או גירש – הארוסה גובה את הכתובה שכתב לה, [בתולה מאתים זוז ואלמנה מאה זוז]. ואם הארוסה מתה [או שזינתה מרצון ומחמת כן בעלה מגרשה] – אין לה או ליורשיה כלום.

דין כסף הקידושין

אם מת הבעל או גירש – הארוסה אינה מחויבת להשיב את הכסף, כי יכולה לומר, לא אני ביטלתי את הקידושין, וחפצה אני בהם, [=תנו לי בעלי ואשמח עמו], ולכן אין לי להשיב את הכסף, [ומתחילה אמרו, שרבי יהודה הנשיא חולק על הדין הזה, ואומר, שהדבר תלוי במנהג המקום, אם משיבים את הכסף או לא, אולם למסקנה, גם רבי יהודה הנשיא מודה לדין הזה]. ואם הארוסה מתה – לדעת רבי נתן ורבי יהודה, הבעל מוציא את הכסף מיורשיה, ואינו מאבד אותו אם היא מתה, [=קידושין לאו לטיבועין ניתנו], (ומתוך הסוגיה משמע שאף לדעתו לא בכל מקום הבעל זכאי לתבוע את הכסף, אלא שיש מקומות שנהגו שהבעל גובה את הכסף, ויש מקומות שנהגו שאינו גובה, והכל תלוי במנהג המקומות). ולדעת רבי יהודה הנשיא ורבי מאיר, בכל מקום הבעל אינו מוציא את הכסף מיורשי האשה אלא אבוד הוא ממנו [=קידושין לטיבועין ניתנו]. ולדעת רבי יוסי, ספק אם הבעל רשאי להוציא את הכסף הזה מיורשי האשה, ומחמת הספק, חולקים את הממון הזה, והבעל נוטל מחצה. כן מבואר בברייתות, אולם רב פפא פסק, שרק כשהבעל הוא החוזר בו מהקידושין, ומגרשה מרצונו, אינה משיבה לו את הכסף, אבל אם היא חזרה בה מהקידושין ומגרשה מחמתה, היא משיבה לו את הכסף.

ואמימר אמר, שבכל אופן אינה משיבה לו את הכסף אפילו היא החוזרת בה מהקידושין, כי אם תחזיר את הכסף, הרואים זאת יטעו, ויאמרו, שהיא מחזירה את הכסף כי לא היו כאן קידושין כלל, ויאמרו, שהבעל יכול לקדש את אחותה, ובאמת אינו יכול לקדשה, כי היא אחות גרושתו.

דין הסבלונות

הסבלונות [=תכשיטים שהחתן שולח לארוסתו לאחר שקידשה]. בזה הכל מודים, שהבעל אינו מאבד אותם בכל מקום, ובמקום שנהגו להחזיר מחזירים אותם. חמישה דברים נאמרו בחוב שושבינות

1. . נגבית בבי"ד. חוב השושבינות הוא חוב גמור ככל הלוואה, ולכן אם אין החייב רוצה לשלם, בי"ד מחייבים אותו.
2. . חוזרת בעונתה. זמן תשלום חוב השושבינות הוא רק כשישא גם השושבין, ולא קודם לכן, כי על דעת כן קיבל ממנו תחילה את השושבינות, שיפרע לו בשעת נישואיו.
3. . אין בה משום ריבית. מותר לחתן הראשון להשיב לשושבין הראשון יותר ממה שקיבל ממנו, משום שלא קיבל על דעת לתת יותר, אלא מרצונו הוא מוסיף, ואם כן התוספת אינה כריבית, אלא כמתנה שרצה לתת.
4. . אין השביעית משמטת אותה. אין השביעית משמטת אלא חוב שהגיע זמנו לגבות, שנאמר "לא יגוש", ללמד שאינה משמטת אלא מה שראוי לתשלום, [וי"א שמשמטת גם חוב שזמנו אחר השביעית, ורק חוב שיתכן שלא יגיע זמנו לעולם אינה משמטת], וחוב זה של שושבינות, אין זמנו אלא בשעת נישואיי השושבין, ולכן אין השמיטה משמטת אותו, כי בשביעית עוד לא הגיע זמן החיוב, [ויתכן שלא יגיע לעולם, כי יתכן שלא ישא השושבין לעולם].
5. . אין הבכור נוטל בה פי שנים. אין הבכור נוטל פי שנים, אלא במה שהניח האב בחייו, ואם מת קודם שפרעו לו את חוב השושבינות, לא היה מוחזק בו בחייו, ואין בכורו נוטל בו פי שנים.

מדיני חיוב שושבינות

כבר התבאר בדף קמ"ד, שחוב השושבינות הוא, שהחתן המקבל דורונות מהבאים לשמוח עמו, משיב להם ביום חתונתם כפי מה שקיבל מהם ביום חתונתו, ומהטעם הזה, שחוב השושבינות הוא להשיב כפי מה שקיבל, נאמרו בו הדינים הבאים:

1. כשהחתן הראשון בעיר אחרת בשעת נישואיי השושבין. מאחר שהחתן הראשון אינו חייב להשיב את חוב השושבינות, אלא כשיבוא לשמוח בחופת שושבינו, אם הוא בעיר אחרת בשעת נישואיי השושבין, אינו מחויב לבוא לכאן ממקומו וממילא אינו חייב לשלם את חובו, ורק אם היה באותה העיר בחתונת שושבינו, חייב ללכת לשמוח עמו, ולשלם את חוב שושבינותו.
2. כשהחתן הראשון באותה העיר בשעת נישואיי השושבין. אם החתן הראשון היה באותה העיר, בשעת נישואיי שושבינו, חייב להשיב לו את חובו, בין אם שמע ששושבינו נכנס לחופה, [על ידי שנתפרסמה השמחה, או על ידי שהודיע לו], ובין אם לא נודע לו ששושבינו נכנס לחופה.
3. ניכוי דמי האכילה מהחוב כשהראשון לא בא לשמחה של השני. אם החתן הראשון היה באותה העיר, ולא נודע לו ששושבינו

נכנס לחופה, כשמשיב את חוב שושבינותו, מנכה ממנו את דמי האכילה והשתיה שהיה אוכל, אם היה בא לשמוח עמו, ועתה שלא בא לא אכל.

• אם חוב השושבינות עד זוז, אינו משלם כלום, כי בוודאי לא היה אוכל פחות מזוז.
• ואם חוב השושבינות 4 זוז, מנכה ממנו 2 זוז, כי בוודאי על ידי שהיה מביא 4 זוז, היו מאכילים אותו לכל הפחות 2 זוז
• ואם היה חוב השושבינות יותר מכך, משערים כמה היו מאכילים אותו מחמת חשיבותו, ופוחתים לו את הדמים הללו מחוב השושבינות.

1. אעשה עמך כדרך שעשית עמי. החתן הראשון אינו חייב לשלם את חוב השושבינות, אלא כשהשושבין נושא אשה באותו אופן שהוא נשא, ולכן:

• כשהראשון נשא בפומבי ובשמחה יתירה, והשני רוצה לשאת בצנעא, [משום שהיתה עת צרה או שמקמץ בהוצאות], הראשון אינו חייב לבוא לשמוח עמו ולפרוע את חובו.

1. וכן הדין כשהראשון נשא בתולה, [שהשמחה גדולה], והשני נושא אלמנה [שהשמחה מועטת].
2. או כשהראשון נשא אשה שניה [שהשמחה מועטת] והשני נושא אשה ראשונה [שהשמחה מרובה].
3. וכן הדין כשהראשון נשא אשה אחת, והשני רוצה לשאת שתי נשים, השני אינו יכול לחייב את הראשון לשמוח עמו בשתיהן,

ולהביא חצי חוב בכל פעם, כי הראשון אומר, לא אטרח אלא פעם אחת, כמו שאתה טרחת פעם אחת.

1. וכן הדין כשהראשון נשא שתי נשים, והשני רוצה לשאת אשה אחת, השני אינו יכול לחייב את הראשון לפרוע את כל חובו

בנישואי אשה זו, אלא יפרע חצי חובו עתה, וחצי חוב כשישא גם השני אשה שניה.

בעל הגדות בעל פלפול ובעל שמועות

א. עתיר נכסין [=עשיר בנכסים] עתיר פומבי [=עשיר בפרסום] זה הוא בעל הגדות. מתוך שאין אגדות צריכות עיון, יכולים לדורשן בכל מקום, ולכן בעל האגדה הדורש ברבים, בבתי משתאות שהכל נאספים שם, מתפרסמת חכמתו לעין כל, ודומה הוא לעניין החכמה, לעשירות של מי שהוא עשיר בנכסים הנראים ומפורסמים לכל, ככרמים ושדות ורוב בהמות ב. עתיר סלעים [כשולחני המתעשר מהחלפת מטבעות] עתיר תקוע [שיש לו בתים ומשתכר בהם א"נ תקוע עיר שעושים בה שמן והמתעשר מהשמן קרוי כך] זהו בעל פלפול. המפלפל, מוצא בכל יום טעמים חדשים בלימודו, ודומה הוא בכך, לזה שמרוויח ממון מהחלפת מטבעות ומכירת שמן שרווחיו הם תדירים בכל יום. ג. עתיר משח, [משח פרושו מידה, ועשיר משח הוא המשתכר בדברים הנמכרים במידה, כתבואה, שאין שכרה בכל יום, אלא כונסים אותה לאוצר, ורק כשמגיע הזמן להוציאה מהאוצר היא נמכרת], עתיר כמס, [גם זה הוא המתעשר מדברים שאינם נמכרים תמיד, אלא מתכנסים לאוצרות, ונמכרים בהגיע זמנם], זהו בעל שמועות. בעל השמועות הוא יודע הלכות ומימרות האמוראים, וכשמגיע העת להורות, הוא יודע להורות, ודומה הוא למי שמשתכר מדברים שאינם תדירים, ולא מפורסמים, אבל למעשה הכל צריכים לו ולשמועותיו, כמו שהכל צריכים לבעל התבואות והחטים [=הכל צריכים למרי חטיא], ובתנאי שהוא יודע את סוגיית הגמרא, לתרץ את המשניות והברייתות שלא יהיו סותרים זה את זה, שהרי אין למדים הלכה מתוך המשנה בלא סוגיית הגמרא.

כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד

כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד לדעת רב זה בעל גמרא. שממית עצמו לכוון את ההלכה, ולתרץ את הקושיות. זה בעל משנה. שלומד בלא טורח. לדעת רבא זה בעל משנה. שאינו יכול להורות הלכה מתוך משנתו , וכשיש ל ו סתירות , הן קשות לו , ואינו יודע לתרץ. זה בעל גמרא. שיודע את טעמי המשניות , ו יש בידו להורות הלכה למעשה. לדעת רבי חנינא זה שיש לו אשה רעה. זה שיש לו אשה טובה. ל דעת רבי ינאי זה אסטניס. שדעתו קצה מכל דבר מגונה שרואה. זה שדעתו יפה. שסובל כל דבר, ושום לכלוך ומיאוס אינו מזיקו. לדעת רבי יוחנן זה רחמן. שכל מאורע קשה שרואה , גורם לו צער. זה אכזרי. לדעת רבי יהושע בן לוי זה שדעתו קצרה. שמתרג ז מהר , וכ ל ימי ו בכעס. זה שדעתו רחבה. שלבו טוב עליו כל היום.