Family Wiki
Register
Advertisement

התקופה_הצלבנית_בארץ_ישראל קישור לויקיפדיה


(הערך הועתק לכאן מחשש שיימחק בשל כפילות עם ממלכת_ירושלים קישור לויקיפדיה


Den Haag

ציור של מפת ירושלים וקרב בין פרשים צלבנים ומוסלמים בכתב יד מצויר מהמאה ה-13 [http://www.stupormundi.it המקור

Crusaderstates

מדינות צלבניות [Muir's Historical Atlas (1911), at http://www.fordham.edu/halsall/sbookmap.html]

Middle East 1135

מפת ארץ ישראל וסביבתה במאה ה-12 שירטט: Matanya - הויקיפדיה העברית

Crusader castels heb

מפת מבצרי צלבנים בארץ ישראל וסביבתה - שירטט:Nettadi הויקיפדיה העברית

Byzantine golden coin

ביזנטין - מטבע זהב שהילך בממלכת ירושלים אעלה:Scroch

Crusade market

דימוי של רחוב צלבני בתצוגת מוזיאון מגדל דוד בירושלים צילמה:Tamar Hayardeni

התקופה הצלבנית בארץ ישראל היא תקופה בתולדות ארץ ישראל, במאות ה-12וה-13,נהיגם היה צלאח א-דין.

הצלבנים[]

צלבנים היו חיילי חבורות חמושות אשר התארגנו בין השנים 1096 עד 1254, בעקבות האמונה הנוצרית. יעד מרכזי עבורם היה הרצון לכבוש את ארץ ישראל מידי המוסלמים הפאטימים. הם היו ממוצא אתני וחברתי מגוון: איכרים, עבדים משוחררים ושכירי חרב, דוברי גרמנית וצרפתית ממרכז ומערב אירופה, פלמים ואנגלים, רק חלקם היו אבירים. חבורות הצלבנים השתתפו בעשרות מערכות באירופה ומחוצה לה, אל ארבע רוחות השמיים, שכונו "מסעי צלב". רוב חבורות הצלבנים התפרקו בטרם יצאו מארצותיהם, בשל ארגון לקוי, מחסור בציוד ובאמצעי לחימה והעדר תכנון טקטי.

המשותף לרוב הצלבנים היה מטרתם המוצהרת: לשלוט בעיר ירושלים ובכלל זה באתר המיוחס כקברו של ישו. וצלבני מסע הצלב הראשון נענו לקריאתו של האפיפיור אורבנוס השני בשנת 1095. אך נוספו אליה בגלוי ובסמוי ענייני כלכלה ושליטה מדינית. ההיסטוריון רוברט לופז טוען, כי "אין, כנראה, טעם להבחין בין מניעים דתיים לבין מניעים כלכליים ופוליטיים. רוב נושאי-הצלב לא יכלו, אל-נכון, להגיד איזה גורם היה ראש וראשון במחשבתם".[1]

תולדות[]

התקופה הראשונה, 1187-1099[]

"הפרנקים", אשר מנו כ-40,000 נפש, נעו בדרכי אירופה אל ביזנטיון ומשם לארץ ישראל. בראשם עמדו מפקדים מן האצולה של אירופה; בהם הדוכס גוטפריד מבויון ואחיו והרוזן רוברט מפלנדריה.[]

בדרכם לארץ פגעו הצלבנים בקהילות היהודים בצרפת וגרמניה ובוהמיה, ולמעשה הכחידו את רוב קהילות אשכנז במעשי טבח או שסחטו מהן ממון רב; תביעתם מהיהודים להמיר את דתם לנצרות, הביאה רבים להעדיף את המוות. השמועה על כך הגיעה לארץ ורבים: יהודים ומוסלמים נמלטו ממקומות מגוריהם מפני הכובשים החדשים; למשל, כאשר הגיעו הצלבנים לרמלה ב-3 ביוני 1099, העיר היתה נטושה מתושביה.

רוב הכוחות הצלבנים נעו לירושלים בדרך הרומאית, לאחר שחצו את עמק איילון, עלו לעיר דרךנפרצה קטע זה של חומת ירושלים ב-15 ביולי 1099. על כך כתב ההיסטוריון יהושע פראוור: "השכונה שלתוכה פרץ גוטפריד (מבויון עם כוחותיו החמושים) היתה 'שכונת היהודים', שם שנשתמר במשך המאה הי"ב, אף לאחר שנעלמו תושביה. (לאחר הפריצה) התחילו גדודים צלבניים זורמים בעקבותיו לעיר פנימה. המוסלמים והיהודים נסוגו לעבר הר-הבית, שם חשבו, כנראה, להיערך להתגוננות אחרונה. אולם עם ניפוץ התקווה אחזו יהודי ירושלים בידיהם מעשי אבותיהם. בני הקהילה נתרכזו בבית-הכנסת (או בבתי-הכנסת) לזעוק לאביהם שבשמים. הצלבנים סגרום ושרפום חיים בתוכו. החרב המתהפכת כילתה את חמתה בכל אלה שנסוגו ברחובות-העיר הצרים להר-הבית. ... יומיים השתוללו הצלבנים בעיר וערכו טבח שלא היה כמוהו מאז ההרג הרב שעשו הרומאים ביהודים, אלף שנה לפני כן".[2] החיילים הפאטימים ובראשם מפקדם נסוגו אל המצודה, הקרויה "מגדל דוד", ומשם פונו כשבויים של הכובשים אל אשקלון. רוב התושבים נרצחו תוך שלושה ימים באש ובחרב. חלק תושבי ירושלים היהודים נשבו על ידי הכובשים הצלבנים ונמכרו לעבדות. הם נפדו על ידי יהודים בארץ ובתפוצות.[3] הצלבנים גם בזזו את כתבי היד העתיקים שמצאו בעיר, ומכרו אותם למרבה במחיר.

במקביל לכיבוש ירושלים וההאחזות בה, יצאו הצלבנים למסעי כיבוש ברחבי הארץ, ביולי 1100 ערכו התקפה צבאית על היישוב העירוני בחיפה, ששכן באיזור שכונת בת גלים כיום. על פי ספרות המחקר, התגוררה בחיפה באותה תקופה קהילה יהודית גדולה. ההיסטוריון בן ציון דינור מדגיש את דימויה: "העיר היא עיר יהודית ... אזרחיה - יהודים (סארצינים (מוסלמים) נמצאים רק בחיל-המצב!), הגנתה - הגנת יהודים, ונצחונה - חרפת הנוצרים. ואת העובדה הזאת מזכירים האחד לשני וחוזרים ומזכירים" מנהיגי הצלבנים ולוחמיהם.[4] ההתקפה הצלבנית על העיר מוקפת החומה, שילבה כוחות מן היבשה ומן הים. כוחות הימיָה שנעו בכ-200 כלי שיט אל חיפה, הגיעו מרפובליקת ונציה. התושבים היהודים הצטרפו אל חיל המצב הפאטימי הקטן; הם עמדו על נפשם איתנים", עד שהכוחות הצלבנים התייאשו ונסוגו.[5] כאשר חזרה הסתערות הצלבנים, היהודים והמוסלמים "עמדו בפניהם בגבורה ללא הפוגה";[6] אולם הכובשים הצלבנים התמידו בהסתערותם. ולאחר כ-27 ימי מצור, נפל "מבצר חיפה" כשמו העברי, או Castellum Caiphas כשמה הלטיני, בידי הכובשים הצלבנים.[7] חלק מהתושבים נמלטו אל קיסריה ועכו, שאר התושבים, שלא הספיקו להמלט, נרצחו בידי הצלבנים. ההיסטוריון בנימין זאב קדר מציין כי "היתה זו הפעם האחרונה, לפני הופעתם של הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, שכוח יהודי נטל חלק במערכה צבאית על אדמתה של ארץ-ישראל".[8]

כיבוש ורצח המוני אירעו בזה אחר זה גם בערי החוף: קיסריה וארסוף בשנת 1101, ועכו בשנת 1104. וכך גם אירע בחלק מכפרי הגליל, שנכבש ללא התנגדות כבר בשנת 1089. הצלבנים לא כבשו את הערים צור ואשקלון במסע המלחמה של קיץ 1099, בשל חומותיה האיתנות; אלו נותרו תחת שלטון מוסלמי, והקהילות היהודיות המשיכו לשגשג בהן.

התבססות השלטון הצלבני[]

"שלוש בעיות עמדו לפני הצלבנים בשחר ייסוד מדינותיהם: בעיית ההתנחלות בשטחים החדשים; קביעת היחסים שבין המדינות החדשות בינן ולבין עצמן; המשטר הפנימי של המדינות ההצלבניות", על פי ההיסטוריון יהושע פראוור.[9] משלהי המאה ה-11, מיתנו הצלבנים השליטים את יחסם אל האוכלוסיה מטעמים כלכליים, פוליטיים ואישיים. הארגון השליט בארץ בניהולם סבל מקשיים כלכליים, בין השאר בשל חורבנה של האוכלוסיה הנכבשת. כך למשל, כתב אחד ממנהיגי הגייסות הצלבנים פוּלֶקֶר משָרְטְר אזרח ב"ממלכת ירושלים", כ-20 שנה לאחר הקמתה: "כבר שכחנו את מקומות הולדתנו ... אחדים מאתנו נעשו בעלי בתים ומשרתים ... אחדים כבר לקחו לעצמם אשה סורית או ארמנית, ולפעמים אפילו כופרת שהוטבלה לנצרות ... אדם שרק פרוטות ספורות בכיסו נעשה כאן בעל אוצרות".[10] על כן, התמעטו מעשי הטבח, השבי והעבדות. במסעי הכיבוש הנוספים של הצלבנים בערים: צידון ב-1100, צור ב-1124 ואשקלון ב-1153, נמנעו הצלבנים בדרך כלל מהרציחות ההמוניות והתפיסה לעבדות של האוכלוסין. בערים אלה, וכן בטבריה, שכנו קהילות יהודים מאורגנות, שכללו תלמידי חכמים, אומנים וסוחרים. אף כי לאחר הכיבוש הצלבני של אשקלון, העדיף חלק ניכר מהקהילה היהודית לצאת למצרים.

עד מחצית המאה ה-12, בנו הצלבנים שרשרת מצודות ברחבי הארץ, כפי מתכונת של הטירה הפאודלית שסביבה אזור חקלאי באירופה, ובהתאמה לתנאי השטח השונים והעויינים במרחב המזרח תיכוני. התקשורת בינהן נוהלה על ידי איתות בתימרות עשן ביום ובסימני אש בלילה (שיטת ממסר שהיתה נהוגה כבר בתקופת בית ראשון), והמרחק בין המצודות גושר על ידי תחנות ביניים. בשיא כוחם, חלשו הצלבנים על רצף קרקעי מאלכסנדרטה שבצפון ועד רפיח, ובקפריסין, ובנוסף שררה מדינה נוצרית ארמנית בקיליקיה. אולם הרצף הצלבני הזה, היה מחולק לחמש מדינות אוטונומיות; להלכה הן היו כפופות למלך של "ממלכת ירושלים", אך הן לא נהגו כך למעשה; אף עד כדי מרידה בחזית אחידה במערכות שכנגד המוסלמים, במשך התקופה. בעייה נוספת, שעמדה בפני שליטי הממלכות הצלבניות, היתה היקפה המצומצם של מצבת הכוחות הצלבנים, וביחס לאוכלוסיה הארצישראלית המקומית, ופרישתם המתמדת של לוחמים, ואף עזיבתם את הארץ בחזרה לאירופה.

התמודדות עם הפאטימיים[]

המוסלמים הפאטימיים חזרו וניסו לכבוש את הארץ מידי הצלבנים. ב-11 מערכות, שהתחוללו בין השנים 1114-1101, הגיעו הפאטימים מדרום. רוב מחנות הקרב הקרבות המכריעים התנהלו במישור החוף הדרומי בין אשקלון לרמלה. איזור זה נחשב לחיוני בשל המוצא אל הים. הוא נמצא תחת פיקוחם המתמיד של הצלבנים, אשר יישובם והתבצרותם היתה באיזור ההר: שומרון, העיר ירושלים ויהודה. נמל אשקלון היה נקודת מפתח להבאת גייסות וציוד בדרך הים, והשליטה בו היתה חלק מן התכנון של כיבוש הארץ, אצל שני הצדדים.

בסמוך לרמלה התחוללו שלושה קרבות מכריעים, הראשון והאחרון החלו במתקפות המצרים הפאטימים. בראש הצלבנים הפרנקים עמד בלדווין (אחיו של גוטפרוא) מלך ממלכת ירושלים. קרב רמלה הראשון, נערך ב-7 בספטמבר 110. לרשותו של בלדווין עמדו כ-1000 חיילים, כרבע מהם פרשים. על פי הערכות ההיסטוריונים, היה היקף הצבא שעלה ממצרים פי עשרים בגודלו מהכוחות הצלבניים, אשר ניצחו בקרב. קרב רמלה השני נערך בימים 25-17 במאי 1102; הוא נפתח ביוזמת הצלבנים, והוכרע בראשיתו לטובת המצרים; אך צי של 200 כלי שיט, שהגיע מאנגליה ונחת בנמל יפו, ומשם עלה לחזיתות הכריע את המערכה לטובת הצלבנים. קרב רמלה השלישי נערך ב-27 באוגוסט 1105, ביוזמת המצרים ובהשתתפות גייסות שבאו מדמשק; אך הצלבנים הצליחו להביס את אויביהם.

מסעות הכיבוש ושלטונו של סלאח א-דין[]

ממלכת ירושלים הצלבנית נכבשה וצבאה הושמד על ידי צבאו של סלאח א-דין, אשר שלט בסוריה ומצרים. א-דין פעל לכיבוש הארץ מידי הצלבנים במשך השנים 1170 עד 1189, בהן ידע מפלות ונצחונות עד לתפיסתה המלאה.

פעולתו הצבאית הטקטית הראשונה הייתה נסיונות כיבוש והאחזות בדרום הארץ; במערכה באיזור אשקלון הוא הובס, אך צלחה בידו המערכה באיזור אילת. א-דין וצבאו עלו צפונה בעבר הירדן המזרחי, ולאחר כמה מפלות ונצחונות תפס את דמשק בשנת 1174.

לאחר קרב הכרעה קרני חיטין שנערך ב-4 ביולי 1187, תפס הצבא המוסלמי במהירות את השליטה בערי הארץ המבוצרות, ובכלל זה בירושלים. תושבים מוסלמים ויהודים הצטרפו אל הצבא המוסלמי הכובש. בידי הצלבנים נשארה צור, ואליה נהרו שרידי מצבת הכוחות הצלבנית.

התקופה השנייה, 1291-1187[]

התבוסה הקשה של הצלבנים בארץ ישראל טילטלה רבים באירופה, ורבים התגייסו למסע חדש אל הארץ הקדושה, שנקרא לימים על ידי ההיסטוריונים: מסע הצלב השלישי. המתגייסים זכו בברכת האפיפיור גרגוריוס השמיני, ולגיבויָם הנחוש והפעיל של ריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה, פיליפ השני, והקיסר הגרמני הקשיש פרידריך ברברוסה. שלושתם עמדו בראש הגייסות הראשונים אשר החלו להגיע לארץ ישראל באביב 1188. היהודים מלומדי התלאות, בקהילות הערים ששכנו בנתיב מסע המגויסים החליטו לנטוש את מקומותיהם, ואף קבלו חסות מהקיסר הגרמני ומהכנסיה. אך באנגליה הוכחדו קהילות רבות, זו אחר זו, בידם של הגייסות המתעתדים לכבוש את הארץ הקדושה.

במשך מסע הצלב הזה נתקלו גדודי הכובשים בקשיים רבים בדרכם לארץ ישראל ובה. פרידריך ברברוסה מת בדרך, ב-10 ביוני 1190. הגייסות הצלבנים הגיעו אל עכו, שבשלטון מוסלמי, והטילו עליה מצור; ונאלצו להתגונן מפני הנצורים ומפני צבאו של סאלח א-דין שבא לעזור לנצורים. המערכה שידעה קרבות קשים ואכזריים, הפוגות ונסיגות ומחסור במשאבים אצל שני הצדדים, הסתיימה בכניעת המוסלמים ב-11 ביולי 1191. ולאחריה, פיליפ השני חזר לארצו. ריצ'רד לב-הארי נותר בראש כוחות חמושים בארץ ישראל. סלאח א-דין יצא בראש גייסותיו לבלום את התפשטותו, וכצעד מנע הרס את אשקלון לאחר שתושביה פונו. סלאח א-דין ניסה באמצעות צבאו לבלום את הכוחות הצלבנים בקרב ארסוף שנערך ב-7 בספטמבר 1191. ניסה לדעת היסטוריונים, הוכרעה המערכה לטובת הצלבנים, בשל שיתוף הפעולה והשמירה על אחדות הכוחות. כוחות הצבא המוסלמי האיובי פתחו במתקפת הסתערות על מבנה הכוחות הצלבני הקדמי; זו נעשתה בגלים של מטילי כידונים בחיפוי קולעי חיצים מקשתות, ואחר בהתפרצות פרשים רכובי סוסים, מצוידים בחרבות וקרדומות. בהיותה בשיאה, הסתער כנגדה הכוח הצלבני העורפי הרחב. כוחות ההתפרצות המוסלמים נהדפו, ואז החלה מנוסתם, ככל שיכלו; בשדה הקטל רחב הידיים נותרו מוטלים הפצועים קטועי האברים, זועקים ומפרפרים, והגופות, של שני המחנות הלוחמים.

לאחר מכן, המשיך ריצ'רד מזרחה, וצבאו כבש את רמלה ולטרון, מבלי להגיע אל היעד - ירושלים, בכמה נסיונות חוזרים לכובשה מידי המוסלמים. הצדדים החלו לנהל שיחות משא ומתן, ולבסוף, חתמו על הסכם שביתת נשק ל-5 שנים, ב-2 בספטמבר 1192. על פיו הוקצה לנוצרים מאירופה קטע ממישור החוף בין צור ליפו. בירת הממלכה הצלבנית החדשה היתה העיר עכו. הסכם זה נשאר על כנו, עם שינויי גבול משניים, עד שנת 1291.

Fridrich2 Al-Kamil

ציור בכתב יד מהמאה ה-13: פגישתם של פרידריך השני והסולטאן המצרי אל כאמל ליד שער בחומות ירושלים

בהנהגת פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה יצא מסע הצלב השישי מאיטליה בשנת 1228, כהמשך למסע הצלב החמישי. לאחר משא ומתן נחתם הסכם נוסף שעמד על כנו פרק זמן; על פיו נקבעה שליטה נוצרית בירושלים ומקומות קדושים אחרים. כתוצאה מההסכם הוצאו מהעיר היהודים, ששבו אליה תחת השלטון המוסלמי.

בחודש מארס 1291, עלה צבאו של הסולטאן המלוכי הסולטאן הממלוכי אל-מלכ אל-כאמל, וכבש את עכו הצלבנית. לאחר מצור ממושך הובקעה חומת העיר ב-18 במאי 1291. רוב תושבי העיר: נוצרים ומוסלמים, נרצחו בהמוניהם על ידי הכובשים המוסלמים, חלק קטן נמלט באוניות, וחלק נלקח בשבי. וכך הקיץ הקץ על הממלכה והשלטון הצלבני בארץ ישראל, והשליטה המלאה בה עברה לידי המוסלמים.

קהילות בתמורה[]

בשנות התקופה כללה האוכלוסיה הארצישראלית: יהודים, נוצרים שנדחו בדרך כלל על ידי הצלבנים,[11] ומוסלמים. האוכלוסיה היהודית התמעטה ונחלשה כבר במחצית השנייה של המאה ה-11, עקב כיבושי הסלג'וקים, ב-1070. מבחינה תרבותית-דתית היא הושפעה מן הקהילה היהודית הגדולה במצרים וקבלה עליה את מרותה.

בתקופה הראשונה[]

מסכת הכיבושים והתבססות שלטונם של הצלבנים אנשי אירופה בארץ, פגעו אנושות ברצף החיים והמסורות של הקהילות המקומיות כאמור בעיקר בעשור הראשון. רוב מרקמי היישוב היהודי והשומרוני בעיר ובכפר הוכחדו על ידי הכובשים. תושבי הערים נרצחו ומיעוטם הוצאו לעבדות. גם לאחר הכיבוש נאסרה ישיבת יהודים ומוסלמים בירושלים. והעיר כולה, בין החומות, הפכה לאזור נוצרי בלבד. ובשכונת היהודים בצפון-מזרח העיר יושבו תושבי עבר הירדן סורים-נוצרים. אולם אחר העשור הראשון, הורשו להתגורר בה מספר אמנים יהודים, שמלאכתם היתה צביעת בדים, אשר הוענקה רשות מגורים ומונופולין מאת המלך הצלבני המקומי.

הקהילות היהודיות הגדולות שכנו בערים: צור, עכו, צפת ואשקלון, אשר נכנעו לצלבנים בתקופת מסעות הכיבוש, הגם שחלקן הוכחדו ונשדדו. בקהילה היהודית בטבריה התגוררה משפחת רבי נהוראי שהתייחסה אל רבי יהודה הנשיא, במרחב הגליל התגוררו יהודים בכפרים: ביריה, גוש חלב, דלתון, נברתא, עמוקה, ברעם, מירון, עין זיתים, אלעלויה ועלמה.[12]

מאידך, תרמה הנוכחות האירופית ותנועת האוניות המוגברת לתנועת עלייה לרגל וחקירת הארץ, ובכלל זה של יהודים. תחילתה של תנועת הנוסעים והעולים לרגל במאה ה-12; בשנת 1140, הגיע לארץ המשורר והפילוסוף רבי יהודה הלוי מספרד. בשנת 1178, בא לסייר בארץ הנוסע בנימין מטודלה, גם הוא מספרד. ולאחריו בא הנוסע פתחיה מרגנסבורג. הנוסעים סיפרו בכתביהם על הִמצאותם של "חסידים" או "פרושים" בין העולים והתושבים היהודים בארץ באותן שנים; כנראה, מתנועת חסידות אשכנז אשר פרחה באותה תקופה והעלתה על נס דתיות עמוקה, סגפנות ולמדנות; מנהיגה היה רבי יהודה החסיד מחבר ספר חסידים.

בתקופה השנייה[]

משנת 1187, בעקבות סלאח א-דין והשלטון האיובי המצרי בארץ ישראל, התאפשר ליהודים לחזור ולהתגורר בירושלים. וזאת, גם בהשפעתה של הקהילה היהודית בקהיר, שבראשה עמד הנגיד "ראש היהודים". המתיישבים היהודים החדשים בעיר באו מקהילות ישראל בתפוצות מערב אירופה, צפון אפריקה ומתימן. קהילה מתגבשת זו הוכחדה כאשר האיובים הרסו את העיר בשנת 1219. הצלבנים חזרו וכבשו את ירושלים בשנת 1229 ובהתאמה נאסרו מגורי יהודים, ושוב נלקחה העיר על ידי המוסלמים בשנת 1244 והאיסור ליהודים בוטל. אך חילופי השלטון התכופים וההרס הרב לאדם ולרכוש בעקבותיהם דלדלו את העיר ירושלים, שנותרה ללא מרקם ממשי של חברה, תרבות וכלכלה שנים רבות.

בראשית המאה ה-13, בערך משנת 1210, החלה תנועת עליה לארץ של תלמידי חכמים וראשי ישיבות מבתי המדרש של בעלי התוספות, אשר עלו לארץ עם משפחותיהם ותלמידיהם. כנראה הראשון בהם, היה רבי שמשון משאנץ. בעקבותיהם באו לארץ חבורות עולים נוספות מאשכנז וספרד; בהם רבי יחיאל מפריז, מייסד "האקדמיה התלמודית" בעיר, אשר עלה עם משפחתו וקבוצה גדולה של תלמידיו בשנת 1258, לאחר שריפת התלמוד ובעקבות משפט פריז, רבי יחיאל ייסד אף ישיבה בעכו שנקראה "מדרש הגדול דפאריש", אשר מומנה על ידי נדיבים באירופה. הוא ראה בתקופתו ימות המשיח והאמין שיזכה לראות את בית המקדש נבנה בימיו; הנוסע אשתורי הפרחי הביא בספרו כפתור ופרח שראה אור בראשית המאה ה-14, שמועה לפיה "רבינו חננאל דפרי"ש ז"ל אמר לבוא לירושלים והוא בשנת שבע-עשרה לאלף השישי ושיקריב קרבנות בזמן הזה".[13] באותה תקופה עלו רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן אשר בא מספרד, התגורר בעכו ובירושלים; בארץ ישראל השלים את פירושו על התורה ובה נקבר.[14]

בעיר עכו, בירת ממלכת הצלבנים בתקופה השנייה, נבנתה קהילה יהודית גדולה שהשפעתה היתה רבה על העולם היהודי; כך למשל, כתב רבי שלמה בן אדרת (הרשב"א), בספר התשובות שלו מן האה ה-13, כי "מנהג מכל חכמי ארץ ישראל וכל חכמי בבל, השואלים שאלה, לא יחתום בה שום אדם, וכך אומרים: יורונו חכמי עכו משאלת כך וכך".[15] קהילת עכו כללה את נציגי שלושה מרכזי תרבות יהודית באותה תקופה: היהדות הארצישראלית וסביבתה במזרח התיכון, יהדות ספרד ויהדות אשכנז במרכז אירופה; היסטוריונים סוברים כי המפגש ביניהם הניב תוצאות ברכות בספרות העברית בימי הביניים. ההיסטוריון אלחנן ריינר כתב על כך: "בעכו התוודעו חכמי אשכנז וספרד לראשונה אל יהודי המזרח ולמדו להכיר את תרבותם וספרותם ואת הדמויות הרוחניות המדריכות אותם. חשיבות רבה במיוחד היתה לפגישתם עם אברהם הנגיד, בנו של הרמב"ם".[16] מאידך, בשנת 1286 התלקח בקהילה היהודית פולמוס עז על כתבי הרמב"ם; כמה מתושבי העיר פעלו להחרמתם ומניעת הפצתם וכנגדם יצאו מנהיגי הקהילות במרחב הארצישראלי, הנשיאים ממשפחת ראשי הגולה, והנגידים צאצאי הרמב"ם במצרים. שנים ספורות לאחר מכן, נחרבה הקהילה היהודית התוססת, כאשר העיר עכו נהרסה ותושביה הומתו על ידי הממלוכים בשנת 1291.

צלבנים למדו ערבית ואסלאם? עדויות חדשות מעכו של המאה ה 13 לספירה[]

ד"ר_יונתן_רובין_–_צלבנים_למדו_ערבית_ואסלאם?_עדויות_חדשות_מעכו_של_המאה_ה-13_לספירה

ד"ר יונתן רובין – צלבנים למדו ערבית ואסלאם? עדויות חדשות מעכו של המאה ה-13 לספירה

סדרת "מנהרת הזמן - אירועים בהיסטוריה של א"י על הציר הכרונולוגי" מרצי המחלקה יעבירו הרצאות קצרות (30-60 דק') בכל יום בשעה 18:00 ב-Zoom לקהל הרחב. יום ראשון 10.5 - ד"ר יונתן רובין: "צלבנים למדו ערבית ואסלאם? עדויות חדשות מעכו של המאה ה 13 לספירה"

תקופות בארץ ישראל

ראו גם[]

  • מסעי הצלב
  • מסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל
    • מסע הצלב הראשון
    • מסע הצלב השלישי
    • מסע הצלב החמישי
    • מסע הצלב השישי
  • ממלכת ירושלים
  • ירושלים בתקופה הצלבנית
  • מבצר צלבני
  • אתרים צלבניים בארץ ישראל

לקריאה נוספת[]

הדרכה[]

  • דן בהט, בנימין זאב קדר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד.

מחקרים[]

  • בנימין זאב קדר (עורך), הצלבנים בממלכתם : מחקרים בתולדות ארץ-ישראל 1099-1291,‫ ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ז.
  • בנימין זאב קדר, צבי ברס (עורכים), פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט.
  • ישראל רול, אורן טל ומיכאל וינטר (עורכים), מפגש הצלבנים והמוסלמים בארץ-ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007.
  • רוברט לופז, לידתה של אירופה, (הקדמה: בנימין זאב קדר, עורך מדעי: צבי רזי, עריכה: אמיתי שפיצר, תרגום: מיה מבורך), תל אביב : הוצאת דביר, תש"ן-1990.
  • בן ציון דינור, במאבק הדורות של עם ישראל על ארצו, מחורבן ביתר עד תקומת ישראל, ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ה-1975.
  • יהושע פראוור, הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית, ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, 1976
  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, 1963
מאמרים[]
  • אלחנן ריינר, יהודי ארץ ישראל בתקופת הצלבנים, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993
  • ישראל משה תא-שמע, כרוניקה חדשה לתקופת בעלי התוספות מחוגו של ר"י הזקן - לעליית שלוש מאות הרבנים, ר’ יחיאל מפאריס וענייני ארץ-ישראל, שלם, ג, תשמ"א, עמ' 319-324.
  • ישראל יעקב יובל, בין משיחיות פוליטית למשיחיות אוטופית בימי הביניים, בתוך: שמואל נח אייזנשטדט, משה ליסק [עורכים], הציונות והחזרה להיסטוריה – הערכה מחדש, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ט, עמ' 99-82.
  • יהושע פראוור, ‏תיאורי מסע עבריים בארץ-ישראל בתקופה הצלבנית. א. המאה הי"ב, קתדרה 40, יולי 1986, עמ' 62-31 קובץ PDF
המשך
יהושע פראוור, ‏תיאורי מסע עבריים בארץ-ישראל בתקופה הצלבנית. ב. המאה הי"ג, קתדרה 41, אוקטובר 1986, עמ' 90-65 קובץ PDF
(השלים וערך: דוד יעקבי)

קישורים חיצוניים[]

הערות שוליים[]

  1. רוברט לופז, לידתה של אירופה, תל אביב : הוצאת דביר, תש"ן-1990, עמ' 275.
  2. יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, א, עמ' 142-141.
  3. ראו: בן ציון דינור, במאבק הדורות של עם ישראל על ארצו, מחורבן ביתר עד תקומת ישראל, ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ה-1975, עמ' 188-178
  4. בן-ציון דינור, במאבק הדורות, עמ' 193.
  5. בן-ציון דינור, במאבק הדורות, עמ' 191.
  6. בן-ציון דינור, במאבק הדורות, עמ' 192.
  7. ראו: יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, עמ' 170-169.
  8. דן בהט, בנימין זאב קדר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד, עמ' 55.
  9. יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנית בארץ-ישראל, עמ' 152.
  10. רוברט לופז, לידתה של אירופה, עמ' 277.
  11. רוברט לופז, לידתה של אירופה, עמ' 277.
  12. יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, א, עמ' 429-427.
  13. אשתורי הפרחי, ‏כפתור ופרח, ברלין תרי"א, עמ' טו, באתר HebrewBooks
  14. ראו: אלחנן ריינר, יהודי ארץ ישראל בתקופת הצלבנים, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 109-108.
  15. שלמה בן אדרת, ‏שו"ת הרשב"א, חלק ו', תשובה ס"ט, באתר HebrewBooks
  16. ראו: אלחנן ריינר, תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, עמ' 109-108.
Advertisement