FANDOM


סיפורו של זאב רבהון (Ze'ev Rebhun) מפי בתו שלומית פרבשטיין, כפי שסופר בקידוש שנערך לתושבי קדומים בשבת פרשת חיי שרה תשע"ט בבית הכנסת משכן מאיר, לרגל יום הזכרון ה-15 לפטירתו. יהי זכרו ברוך !

המקור: אתר קיבוץ לביא

מגרמניה לאנגליהעריכה

P00-indexseite

"בעיית האוסטיודן", ספר מ-1926 בו הציע הסוציולוג פאול נתן לתמוך בממשלת ברית המועצות כדי שתיישבם מחדש בפנים רוסיה.

אבא נולד בשנת 1920 בברלין למשפחה שהגיעה מפולין לפני מלחמת העולם הראשונה. בתחילת שנות השלושים גרו בברלין כ-20,000 יהודים שהגיעו ממזרח אירופה בעלי דרכון פולני שנקראו אוסטיודן [1]. יהודים אלו הגיעו החל מסוף המאה התשע עשרה, רובם היו בדרך לאמריקה, ונתקעו בברלין צמוד לתחנת הרכבת בגלל שסכום הכסף שהיה להם לא הספיק להמשיך הלאה. באזור זה הם הקימו עשרות שטיבלך ומוסדות חינוך, ויצרו "שטייטל" . במשך השנים רבים שהתבססו כלכלית יצאו מאזור השטייטל, לאזורים אחרים בברלין.

"הסידור הראשון" כלל, בדרך כלל, חדר בקומת קרקע או מרתף בחצר בניין רעוע. לפרנסה עסקו במסחר זעיר כרוכלים: קנו בזול מהתושבים, מכל הבא ליד אך בעיקר בגדים משומשים ומכרו אותו בזול לאוכלוסיית האזור. חלק מדירות הקרקע היה להם שימוש דו-תכליתי הם שימשו לחנויות לדברי אוכל, וכלי בית ומטלטלין וכן כחנויות לספרי קודש ותקליטים. "בדרך כלל נשמעו קולותיהם של הרוכלים וקול מריבות הקבצנים וקול החזנים שבקעו מהתקליטים ושריקות השוטרים שנקראו לטפל בתגרה בין הרוכלים. פה ושם התערבו בקולות אלו קול לימוד תורה מה"חדרים". [2]

המשפחה של אבא גרה באחד הרחובות הסמוכים לשטייטל. אבא שלו שהיה חסיד בלז, היה הולך לשטיבל שלו, אבל אבא לאחר שלמד בחיידר בשטייטל, הלך לבית הכנסת של עדת ישראל, שהיה שייך לזרם האורתודוקסי של היהודים הגרמנים - היקים, וגם למד בבית הספר הדתי של היהודים הגרמנים. אבא היה אומר שהוא הרגיש פעמיים כמיעוט, יהודי בין הגויים, ואוסטיודן מול היהודים הגרמנים.

עד שנת 1938 בברלין האנטישמיות הייתה פחותה מזו שבשאר בשאר ערי גרמניה הקטנות ובפרובינציות. לאבא היו 2 אחיות ו-2 אחים מבוגרים ממנו. האחיות הצליחו לעלות לארץ באמצעות עליית הנוער , ואח אחד קיבל סרטיפיקט כסטודנט ועלה בשנת 1939 .

PikiWiki Israel 4771 rodges - the farm buildind

בית החווה בה בוצעה ההכשרה של ברית חלוצים דתיים בגרמניה

אבא למד עד סוף כיתה י"א ואז בשנת 1937 עבר ללמוד בישיבה בפולדה ושם כבר חווה את האנטישמיות גם בגזרות וגם במכות. אחרי כחצי שנה בישיבה עבר להכשרה חלוצית דתית של תנועת בח"ד – ברית חלוצים דתיים, במטרה להצליח לעלות בארץ. סרטיפיקטים לארץ לא הצליחו לקבל, אבל בפעולה שנעשתה ביוזמת רחה פריאר מייסדת עלית הנוער, ניתנו כ-1,500 רישיונות כניסה לבריטניה לחברי הכשרות חלוציות, בתנאי שיעבדו בחקלאות (כמו התאילנדים שלנו...).כך הגיעו לאנגליה במחצית הראשונה של 1939 יותר ממאה צעירים מההכשרות של בח"ד. אבא היה בין הראשונים שהגיעו בינואר 1939.

המשפחה שנותרה בגרמניהעריכה

The day after Kristallnacht

זגוגיות חנות מנופצות לאחר ליל הבדולח. מאחור ניתן לראות גרפיטי של צלב קרס. צולם ב-10 בנובמבר 1938

בברלין נשארו ההורים והאח הבכור. המשפחה למרות היותה יהודית הייתה אהובה ע"י השכנים והרחוב, המוטו של אמא של אבא היה ש"מילה טובה אף פעם לא תזיק", והיא עזרה תמיד לכולם. ואבא אמר שבזכות אמא שלו הם ניצלו פעמיים.

הפעם הראשונה - באוקטובר 1938 היה גירוש של היהודים מפולין – גירוש זבונשין [3]. באותו יום בבוקר הגיע לבית של ההורים שוטר בלבוש אזרחי -כנראה אחד מהשכנים שקיבלו עזרה מהאמא , ואמר להם לא להיות בבית בימים הקרובים. הם יצאו למערב ברלין למשפחה אוסטיודן שהיתה חסרת אזרחות – כמובן לא עלה על דעתם להגיע למשפחה יהודית גרמנית. תוך כמה ימים הגזירה בוטלה בעקבות התערבות בינלאומית, והם חזרו לביתם.

הפעם השניה - כחודש אח"כ בליל הבדולח המשפחה היתה בבית כאשר כבר ראו עשן ואש בבתי כנסת בסביבה, ושמעו את אנשי החולצות החומות מתקרבים וקולות נפץ של זכוכיות ורהיטים שנזרקים מחלונות. המשפחה הסתכלה דרך החלון וחיכתה לתורה, ואז כשהמון הפורעים הגיע ולבית שלהם, ושאלו את השוערת האם גרים יהודים בבית. השוערת ענתה להם-"אתם מאמינים שאני הייתי עובדת בבית שיש בו יהודים ? " – והם המשיכו הלאה. אף אחד מהשכנים שעמדו בחוץ לא סתר את דבריה.

עם פרוץ מלחמת העולם, בספטמבר 1939, בערב ראש השנה עצרה המשטרה הגרמנית את כל הגברים היהודים יוצאי פולין מגיל 15,כ-2,500 איש, רובם מברלין ביניהם היה אבא של אבא ואחיו. הם הובאו לגסטפו , ומשם הובלו באכזריות למחנות, רובם לזקסנהאוזן [4], והשאר לבוכנוואלד ולדכאו. תוך כמה ימים נשים רבות קיבלו מברק ממפקח מחנה הריכוז – "הבעל (או הבן )נפטר מחולשת לב (או מדלקת ריאות). שריפת הגופה התקיימה ע"ח הממשלה. יש לקבל את כד האפר תמורת 3.75 מארק. " כך נודע לסבתא שלי שבנה הבכור נרצח.

הפניות לקבלת "תעודת הגירה" נעשו הן למשרד הארץ-ישראלי (Palestine Amt) והן לקהילה היהודית (Die Grosse Juedische Gemeinde) - אך בשני המוסדות לא זכו לתגובה. שני המוסדות היו זקוקים לתמיכת התאחדות היהודים בגרמניה בראשות ליאו בק, הארגון היחידי שהוכר על-ידי הגסטפו. הארגון פעל לפי ההנחיות של הגרמנים ולפיהן נדחתה כל הצעה להצלת העצורים, שהיו עד אז במחנות הריכוז. "היו אלה ימי אימים, בהלה וחוסר ישע"[2] למרות דחיית ההצעות ופתרון להצלת העצורים - האוסטיודן. גם הפעם הצליחה רחה פראיר להשיג קצת במרמה 30 אישורים ואח"כ עוד 50 ועד סוף שנת 1939 מספרם הגיע ל-80.

התאחדות יהודי גרמניה חששה שאם יוצאי פולין שהיו במחנות הריכוז ישוחררו, הגרמנים יכלאו במקומם את יהודי גרמניה וכך יגרמו להם לבקש להגר מארצם. ולכן עדיף כי יהודי פולין ישארו במחנות ולא תתאפשר להם ההגירה [2]

בדרך לארץ ישראלעריכה

Bundesarchiv Bild 183-S69279, London, Ankunft jüdische Flüchtlinge

פליטים ילדים יהודים מגיעים לנמל טילבורי שליד לונדון בספינה "ורשה", פברואר 1939

סבא שלי היה אחד הניצולים הוא שוחרר בסוף 1939 והצליח להגיע לארץ אחרי שהאוניה בה נסע עלתה על שרטון והוא שהה במחנות באיטליה, רק ב-1944. כל אותן שנים סבא שמר אצלו את כד האפר של בנו יהושע, וכך יש לאח של אבא קבר בהר הזיתים.

בעקבות פעולת ההצלה של רחה פראיר , המוסדות היהודיים הלשינו עליה לגסטאפו, היא נעצרה, שוחררה ונאסר עליה לצאת את גרמניה. היא הצליחה לברוח ובדרכה כשהיתה בוינה, היא שלחה קבוצת מבריחים להעביר ליגוסלביה 120 בני נוער שאבותיהם נספו במחנות. בגלל הקשר שלה עם אמא של אבא, היא צרפה אותה לקבוצה כמלווה. הקבוצה הגיעה לזגרב ביגוסלביה, והמשיכה הלאה דרך איטליה לישראל. סבתא שלי שלא היתה בריאה, לא יכלה להמשיך איתם, והיא נרצחה במחנה ריכוז בקרואטיה.

נחזור לאנגליה. במקביל לחברי ההכשרות מגרמניה שהגיעו לאנגליה, הגיעו בתחילת 1939 גם כ- 10,000 ילדים מגרמניה, אוסטריה וצ'כסלובקיה. – קינדר-טרנספורט [5]. הילדים האלה נקלטו ע"י משפחות ומוסדות.

ההכשרות שהוקמו באנגליה כדי לקלוט לעבודה חקלאית את הפליטים, היו בד"כ בחוות או באחוזות בתוך כפרים. חברי ההכשרה עבדו אצל איכרים בסביבה, עבודה קשה מאד, ובתנאים קשים.וחיו כמו בקיבוץ, בקומונה , מהשכר שקיבלו. בשיא היו 10 הכשרות בח"ד באנגליה. החברים הראשונים בהכשרות היו בוגרי ההכשרות מגרמניה , ואח"כ הצטרפו אליהם רבים מילדי הקינדר טרנספורט הדתיים שבגרו, וגם קצת אנגלים שהיו בתנועת הנוער בני עקיבא.

אבא היה בהכשרה הראשונה שהוקמה, ומ- 1945 ריכז הכשרה חדשה שהיתה תחת פיקוח של משרד החקלאות הבריטי. עיקר עבודתו אז היתה מול גורמי חוץ, ארגונית, חברתית. ותמיכה בחברים. צריך לזכור שרוב החברים היו יתומים , שעזבו בגיל צעיר את ההורים, והיה צריך לתמוך בהם ללא עובדים סוציאליים ופסיכולוגים, כאשר אבא בעצמו היה מבוגר מהם רק בכמה שנים, וגם הוא איבד אמא ואח.

גם אמא הגיעה לאותה הכשרה, אחרי שהגיעה לאנגליה מוינה באמצעות הקינדר טרנספורט. ו.ב-1947 הם התחתנו. בסוף 1947 התארגנה קבוצה של חברים מההכשרות השונות במטרה לעלות לארץ ולהקים קיבוץ חדש בארץ. כך ההורים הגיעו לארץ אחרי מסע עליה שארך 6 שבועות עם ניירות מזויפים, לתקופת הכשרה בארץ בקבוצת יבנה.

קיבוץ לביאעריכה

Kibutz lavi

בפברואר 1949 אחרי מלחמת השחרור, הם עלו על הקרקע באדמות הגליל התחתון והקימו את קיבוץ לביא. ואבא היה מזכיר הפנים הראשון . מזכיר פנים זה מה שקוראים היום רכז חברתי. המקום הראשון שעלו עליו היתה הגבעה שבה נמצא היום כפר הנוער הודיות. הם בנו שם צריף חדר אוכל וכמה צריפים, וכשראו שהגבעה קטנה מדי להקמת קיבוץ הם עברו לגבעה מזרחית, במקום שהיום נמצא בו הקיבוץ. התנאים בהתחלה היו קשים מאד, והקיבוץ סבל מעזיבות רבות.

בשנת 1950 פנה לקיבוץ הרב ששון שהגיע מהודו לאנגליה, ואמר שיש קבוצת נערים מסורתיים שעלתה לארץ מהודו שמיועדים להיות קבוצת נוער בקיבוץ חילוני, וביקש שיגיעו ללביא. בגבעה המקורית שבה החל הקיבוץ נשארו כמה צריפים וחדר אוכל. ואבא קיבל על עצמו נוסף לתפקידו כמזכיר פנים של הקיבוץ לקלוט את הנערים, וכך הגיעו 35 נערים לגבעה שלימים נקראה הודיות על שם אותם ילדים מהודו וכמובן תוך הודיה לה'.

20900819 1524380937623806 7453209205365835865 o

נוער "הודיות" מאתר ה-facebook

אבא המשיך לנהל את הודיות כמוסד של עלית הנוער במשך כ- 25 שנים. והמקום גדל והתפתח. בהתחלה הוא עוד עבד גם בקיבוץ .. בשנים הראשונות הילדים למדו בהודיות ועבדו בקיבוץ, ואח"כ המקום הפך לעצמאי. כדי לשמור על קשר אישי עם הילדים, הוא הקפיד גם ללמד שעור אחד בכל כיתה. השנים הראשונות היו קשות מאד מבחינה כלכלית, כך שמעבר לניהול החינוכי והאדמינסטרטיבי, ההוא השקיע מאמצים אדירים כדי שהמקום ישרוד ולילדים יהיה מה לאכול. הוא גם יצר קשרים עם תורמים מאנגליה וארצות אחרות, ואני זוכרת את השמחה העצומה שלו כאשר חנכו את מבני הפנימיה הראשונים, את חדר האוכל ואח"כ את בית הספר. באמצע שנות השבעים כשהמקום התבסס, אבא עזב את הודיות, ואז היה בין היוזמים ואח"כ אחראי השיווק של מה שהיום הוא מלון לביא.

ההנצחהעריכה

Katamon PC280029

הכיכר על שם רחה פריאר בשכונת קטמון בירושלים

בשנות ה-90 אבא כתב את הספר "סתיו 1939 - ימים נוראים - ספר זיכרון ליהודי גרמניה יוצאי מזרח אירופה" עליו עבד במשך כ-10 שנים בארכיונים של מחנות ההשמדה ושל יד ושם ומוזיאון השואה בארה"ב, ובו יש תיאור השטייטל בברלין, ושמות ופרטים של כ-1,850 ניספים מהאוסט-יודן.

כמו כן, אבא פעל להנצחת רחה פראייר יוזמת ומייסדת עליית הנוער, שבזכותה ניצלו ממוות אלפי בני נוער ואחרים תוך סיכון חייה. בזכותו , נקראה בירושלים בה גרה , כיכר על שמה, כיכר רחה פראייר שבקטמון.

כשאנחנו עברו לקדומים, זה לא שימח במיוחד את אבא ואמא, בכל זאת, הקיבוץ הדתי, נאמני תורה ועבודה.... אבל אחרי הביקור הראשון בקדומים הם התאהבו במקום ובאנשים, וקיבלו אהבה בחזרה.

אבא חלה שנה לפני שנפטר, ועד אז הוא המשיך להיות בפעילות מלאה - ללמוד וללמד, וגם לעבוד קבוע במלון לביא.

בשבת תולדות לפני 15 שנים אבא נפטר. יהי זכרו ברוך.

מסע אוהב וכואבעריכה

המקור: אתר קיבוץ לביא (בטאון "עמודים" אדר א - ב תשס"ה) - 27/03/2005
מאת: יונה ברמן ואניקה קליין


הורים מזדקנים. הורים חולים. אבא ואימא נזקקים לעזרת ילדיהם
איפה זה פוגש כל אחד מהילדים שלהם?
לפעמים זה רק לבוא יותר, לטלפן יותר, להיות בקשר, להיות אוזן קשבת
להחליף נורה בשירותים ולראות שאימא קמה בבוקר
הרבה פעמים זה סוף 'מסע החיים' של ההורים

צבי, שלומית ומוטי רבהון, בני קיבוץ לביא משתפים אותנו ב"הזדמנות" שהייתה להם בטיפול בהוריהם
ההורים זקנו. לרוב הם נסמכים עלינו – הילדים. ולנו - לילדים - זה יכול להיות "מסע מפרך", לא פעם ממש "מסע הישרדות".
"מסע" ליווי ההורים המזדקנים הוא במקרים רבים עומס רגשי ופיסי גם יחד. אבל הוא לא רק עומס, הוא גם "הזדמנות" להחזיר להורים על האהבה והמסירות האין-סופית שהעניקו לנו. זו גם "זכות" שיש לנו לטפל בהורינו, הזדמנות לעשות תיקון. כמעט בכל המשפחות, לא זכו הורינו ללוות את דור ההורים שלהם בגלל השואה האיומה, ואנחנו שוב זכינו.
יש מצב בו הבן מרגיש שהוא עושה את חובתו. יש כאלה שדווקא בקטע הזה מתקרבים להוריהם. ויש את אלה שהחרדה מקשה עליהם, חרדה מפני האובדן הקרֵב, חרדה שמקורה לפעמים במערכות יחסים לא טובות עם ההורים בעבר, ואז כשההורים זקוקים להם, מפתחים הבנים תופעות של חרדה, מתח, אובדן עצות ורגשות אשם.

תולדות חיים של אבא ואימא
אימא רגינה נולדה בפולין בפשמישל, בגיל שבע עברה לווינה ומשם הגיעה ב"קינדר-טרנספורט" לאנגליה. אימא נקלטה במוסד לילדות, הייתה עצמאית בלונדון, ובהמשך הייתה חברה בהכשרת בח"ד.
אבא זאב נולד בברלין למשפחה מזרח אירופאית ("אוסט יודן") בשולי חסידות בלז. בתחילת 1939 הצליח להגיע לאנגליה. ההורים הכירו בהכשרה באנגליה, ולארץ הגיעו בתחילת 1948 כשהם נשואים ואימא בהיריון. במהלך מלחמת השחרור עברו הכשרה בקבוצת יבנה, והיו ממקימי קיבוץ לביא.
אבא היה מזכיר פנים הראשון של לביא, דמות מרכזית מאוד בקיבוץ בשנותיו הראשונות. בהמשך יזם אבא והקים את המוסד החינוכי "הודיות", אותו ניהל במשך 25 שנה. הוא מאלה שדחפו לבניית המלון בלביא.
בשנים האחרונות התמקד אבא בחקר השואה. הוא כתב את הספר סתיו 1939 – ימים נוראים, ספר זיכרון ליהודי גרמניה – יוצאי מזרח אירופה. במקביל עבד בחדר האוכל של המלון, בהכנת הבַּאר מדי בוקר.
בשנים הראשונות בלביא עבדה אימא כמטפלת בילדים בגיל הרך, וזכורה כמי שבתנאים הקשים שהיו אז, בישלה לכל ילד אוכל לפי טעמו. אחר כך עברה לתפירה עילית. הייתה פעלתנית, הלכה לחוגים, למדה הרבה, אפתה, ציירה והקפידה לשמור על קשר עם כל קרובי המשפחה, ו"הבנות" מהמוסד באנגליה.

המסע המייסר והאוהב של ילדי זאב ורגינה רבהון ז"ל
צבי, שלומית ומוטי רבהון, שלושתם בני קיבוץ לביא. לפני כשנה נפטרו הוריהם בזה אחר זה.
בשנים האחרונות חלתה אמם במחלה בכלי הדם שגרמה למחלות נוספות. רק בימים האחרונים לחייה הייתה במצב סיעודי. בכל מהלך המחלה לא שהתה אפילו לילה אחד בבית החולים. שבועיים לאחר יום הולדתה ה-80, נפטרה.
אבא שלהם נפטר בגיל 83, שנה אחרי שהתגלתה אצלו מחלת הסרטן. במהלך השנה עבר טיפולים קשים, אשפוזים ארוכים, והפך לסיעודי. אבא נפטר ראשון, ואימא, אחד-עשר שבועות אחריו.

ראינו ביום השנה למותה של אימא הזדמנות נאותה להיפגש ולהעלות דברים'
צבי רבהון, בכור האחים. נשוי, אב לשבעה ילדים וסבא לנכדים. נולד בלביא וחי בלביא עד היום הזה. הוא מנהל אגף במשרד החקלאות בבית דגן.
תקופת החולי של אבא ואימא הייתה קשה מאוד עבור צבי, כך הוא מעיד על עצמו. בשיחה שלנו הוא שותף מלא, אבל משאיר את הבמה המילולית לאחָיו. הוא נרגש מעצם התכנים שעולים.
"במידה רבה נשענתי על שלומית ומוטי, שהם צעירים יותר. במצבים קשים הם היו יותר מעורבים ממני, ואני באופן יחסי - פחות. כשנזקקנו למטפלים סיעודיים או כשהרופא הגיע לביקור, זזתי לפינת החדר כי היה לי קשה. הייתה גם התחשבות בכך שבאותה תקופה התחלתי תפקיד חדש בעבודה.
"חנן, בעלה של שלומית, היה יותר מכולנו בלילות ובמצבים מיוחדים עם אבא, וגם לאבא היה טיפולו של חנן בבחינת הקלה. עם אשתי אריאלה, שליוותה אותו ימים שלמים בבתי החולים, אבא דיבר הרבה יותר. אתי פחות. על מה? על גרמניה. אבא של אבא, סבא שלנו, ניצל וזכה להיות בלביא, ואנחנו זוכרים מאוד את הליווי והטיפול של אבא בו".

"כל תקופת המחלה השתדלתי מאוד לשמור על קשר טלפוני
לשמוע ולעדכן, מה קורה אתנו כמשפחה"
צבי: "בחודש וחצי הראשונים של בית החולים, היו מוטי ושלומית שעות רבות עם אבא. מוטי התעקש למצות את הדרכים האופטימליות לטיפול באבא. חיפש באינטרנט, פנה למומחים שאיתר. הוא היה זה שלמד את הדו"חות הרפואיים על בוריים, וחקר ודרש".

שלומית פרבשטיין, מספר שתיים במשפחת רבהון, נישאה לחנן והקימה את ביתה ביישוב קדומים בשומרון. היא אימא לחמישה ילדים וסבתא. שלומית ליוותה את אימהּ בשנים האחרונות בטיפולים הרפואיים ובקשר עם הרופאים.
"אימא חלתה קשה, כשנתיים לפני אבא. בשלב מסוים חשבנו שמחלתה נעלמה. היה רגע ל'שאוף אוויר', ופתאום פרצה מחלתו של אבא. היינו בשוק נוראי מהכול. בדיוק אז אימא שוב נזקקה לטיפולים אך העדיפה שנתרכז כולנו בטיפול באבא, ולקח זמן עד שהיא הסכימה שבמקום שאהיה עם אבא, אסע אתה לטיפולים שהתחדשו".

מוטי רבהון, צעיר האחים. נישא לאפרת ולהם ארבעה ילדים קטנים. לפני כעשור הם הצטרפו ליישוב "נופי פרת" באזור מעלה אדומים. ללביא הם חזרו בקיץ 2003, חצי שנה לפני מות ההורים:
"מחלת ההורים הייתה הטריגר לשובנו לקיבוץ. אבא היה אדם כל כך חיוני בהשוואה לרוב בני גילו. האמנתי שאבא 'יקרע' את הסקאלה ויגיע בקלילות לגיל 95 לפחות. גם כשחלה האמנתי שהוא 'ייצא מזה' בשלום ויחזור לרמת הפעילות האינטנסיבית שאפיינה אותו עד שנתו האחרונה. בשנה האחרונה לחייו נאלץ אבא לעבור טיפולים לא קלים, אך כל סובביו התפעמו מרוח הלחימה שלו והיו אופטימיים. לקראת פסח תשס"ג השתחרר אבא מבית החולים עם תור לשיקום ב'תל השומר'. הוא הקדיש הרבה זמן להתעמלות לקראת תקופת השיקום המיוחלת.
"ואז, לפני החגים, המחלה 'הרימה' ראש. תוצאות הבדיקות היו מדאיגות והלכו והחמירו. כשאבא שמע על אופי הטיפולים המוצעים במצב שנוצר, הוא אמר בפעם הראשונה: 'זה לא שווה לי'...
היו עוד כמה הפוגות, היו עליות וירידות, אבל המגמה הכללית הייתה של החמרה מתמשכת".
שלומית: "בתקופה הזו חזרה אימא לקבל טיפולים. היא סבלה מפצעים קשים ומכאבים נוראים. הבנתי מהרופאים שאין מה לעשות. אימא קיוותה מאוד לפתרונות.
"אבא אהב מאוד שבתות שבהן המשפחה מתכנסת. שבת כזו הייתה מתוכננת ממש לפני שאבא חלה, וזה לא יצא, ונדחה וכו'. ואז בשבת פרשת 'נח', חמישה שבועות לפני שאבא נפטר, התכנסנו בלביא לשבת משפחתית. כולם הגיעו. נכדים ונינים.
אימא נפלה ימים ספורים קודם לכן והייתה בכיסא גלגלים, ונלחמנו אתה שתעמוד על רגליה ותלך.
ל'סעודה שלישית' של השבת הכין אבא דבר תורה, והוא יצא מהבית לפנינו, לעבר המלון בלביא, שם קיימנו את הסעודה. כשעמדתי לצאת עם אימא, היא פתאום אמרה: 'תשבי. אני רוצה לדבר אתך. זכיתי ל-50 שנים יפות... כולם פה... ראיתי את כולם... מספיק לי'. אבל יומיים אחרי זה היא קמה על רגליה, ושוב קיוותה לפתרונות..."

"היום אני מרגיש שזה היה פחות מדיי"
היה לבנים אמון גדול באמיתי, רופא גריאטרי, בן לביא וחבר הקיבוץ. הוא היה להם לעזר מקצועי רב, יחד עם זיווה, חברת לביא, אחות במקצועה שהתמחתה גם כאחות הוספיס.
מוטי: "כשעזבתי את המשק, היו הוריי 'זוג צעיר'... נראה היה ששיני הזמן לא נוגעות בהם. שמחתי מאוד להיות כאן בכל הזדמנות. הגענו בערך כל שבת שלישית וגם בחגים. היום אני מרגיש שזה היה פחות מדיי, לצערי. לפני כמה שנים חשבתי לנסות ולבקרם באופן סדיר בשעות הערב, פעם בשבוע או שבועיים. בשל אופי והיקף העבודה של אפרת ושלי, המשפחה שגדלה, וכמובן המרחק הגדול, הרעיון לא הסתייע.
"עוד לפני שאבא חלה היו לנו מחשבות לחזור ללביא, בין השאר כיוון ששנינו רצינו שהילדים יגדלו בחברה רב-דורית עם סבא וסבתא מקסימים ומעשירים כל כך. אבא, שידע שאני מרכז את צוות הקליטה ו'הבאתי' משפחות רבות ליישוב, לא הסכים. 'אתה התחלת תהליך, אתה קראת למשפחות לעלות, אתה לא יכול לעזוב שליחות באמצע בשל סיבות אישיות'. הוא אפילו הלך לשורק'ה, מזכירת הפנים, שתשכנע אותנו להישאר בנופי פרת... זה קשור גם לשנים הראשונות בלביא. הוא ראה בשליחות ציונית ערך עליון, ולא היסס לוותר על רצונותיו האישיים כשנראה היה שיש סתירה בינם ובין צורכי הכלל של כלל ישראל.
"בחנוכה לפני שנתיים, החלטתי סוף סוף לקחת שלושה ימי חופש מהעבודה כדי לתעד את סיפור החיים של אימא, בדיוק אז אבא חלה. זה פרק שהחמצתי...
"מתחילת מחלתו נכנסתי לעניינים בנושא הרפואי. אני משרת במילואים בפלוגת רפואה וכל המפי"ם שלי בעבר, התמנו במשך השנים לתפקידים בכירים בבתי החולים בארץ, כך שנעזרנו בהם מאוד".
שלומית: "כשאבא חלה, היינו כולנו סמוכים למיטתו יותר מחודש. לאבא היה מאוד חשוב שהמשפחה תהיה לידו, למרות שהקיבוץ הציע לסייע. כשאבא לא היה בבית חולים, הייתי מגיעה פעם בשבוע לאחר העבודה ונשארת עד למחרת בלילה. השתדלתי שאלה יהיו הימים בהם ההורים היו צריכים להגיע לטיפולים. כשהיה צריך, הגעתי יותר. כמו כן, באתי כל שבת שנייה או שלישית.
מהשלב בו אבא היה סיעודי, היה לו מטפל במשך היום. בחודש האחרון הייתה גם מטפלת בשעות הערב שטיפלה באבא ובאימא. המטפלת, נעמה, הייתה ממש מלאך, ונשארה לטפל באימא אחרי פטירתו של אבא. לפעמים אימא הרגישה יותר נוח לקבל עזרה מנעמה מאשר מאחד מאתנו".

במקומות העבודה גילו התחשבות וגמישות רבה
מוטי: "לקחתי המון ימי חופש. הבוס שלי הפגין גמישות מלאה. כשראיתי שאני כבר לא יכול לעשות את זה מרחוק, והחלטנו לחזור למשק, הבוס שלי שוב בא לקראתי והציע לי להמשיך בתפקידי אך בהיקף של יומיים בשבוע. 'בשאר הזמן', הוא אמר לי, 'תטפל בהורים שלך'".
שלומית: "כשאבא אושפז, ביקשתי מהבוס חופש ללא הגבלת זמן, והוא אמר: 'אני מוכן לתת לך כל יום שאת רוצה אבל תבואי לפה כל יום שתרגישי שאת יכולה לבוא, את תצטרכי את זה'".
צבי: "אבא חלה ממש ביום שקיבלתי את התפקיד החדש".
מוטי: "אבא מאוד שמח כשצבי קיבל את התפקיד החדש, וקיבל בהבנה דבה את העובדה שצבי יכול היה להיות פחות מאתנו, באופן יחסי, בבתי החולים".

מה אתם אומרים לבני גילכם שאולי מחכה להם 'מסע' כזה עם הוריהם?
מוטי: "לא לדחות תכניות עם ההורים - טיול שורשים, ימי כייף, סרט באידיש, מפגשים עם חברים ומשפחה, אטרקציות שונות, ועוד. כל מה שאנחנו בחיינו הצפופים דוחים ודוחים – לא לדחות. למצוא את הזמן. לצאת אתם. לא לגלות מסירות רק כשההורים נהיים חולים".
שלומית: "ההורים, אנחנו ובני זוגנו טסנו יחד לקניה. אימא הייתה מאושרת. היא כבר הייתה לאחר הטיפול הראשון. אבא מאוד רצה לנסוע שוב לחו"ל.
שבוע לפני שאימא נפטרה לקחנו אותה בכיסא גלגלים לצוק הארבל, שפרח כולו. אחר כך עוד נסענו לטבריה, לפי בקשתה, להזמין לה משקפיים חדשים, שאת המסגרת שלהם היא בחרה לפי ציור שהכינה".
מוטי: "לקח נוסף שלנו הוא לגלות עירנות בכל המעקב הרפואי, בעדינות ובנימוס. זה נכון בכל מקום. איכות הרופאים בארץ גבוהה, ובכל זאת, רבים נופלים בין הכיסאות.
כשהורים מתבגרים, חשוב שאחד הילדים שלהם יהיה 'בעל הבית'. זה שירכז בידיו את כל המידע, ויעקוב אחר הבדיקות והטיפולים".
שלומית: "הזמן שבו 'נופל האסימון', שבו הבנו שהמחלה אכן קשה, קרה אצל כל אחד מאתנו בשלב אחר".

האם דיברתם על הסוף הקרֵב?
שלומית: "אבא לא הסכים לסכם. ערב אחד הוא ביקש שיבואו כולם. אותי הוא עוד קיבל בבכי, וכשהאחרים הגיעו, הוא כבר התעלם מהבקשה והתייחס לכולם כאילו זה ביקור רגיל.
היו לי כל מיני שאלות שרציתי לשאול ודחיתי כל פעם, עד שהיה מאוחר מדיי".
מוטי: "אימא הייתה מוכנה לדבר על הכול, אבא לא. הוא נלחם. גם כשהמצב היה כבר קשה, הוא לא נטה ל'סיכומים'. אני מניח שהוא ראה ב'סיכומים ופרידות' השלמה עם הגורל והוא לא רצה להיכנע. הוא אמר בפשטות: 'אני רוצה לחיות, מה עוד אפשר לעשות'"?
שלומית: "אימא השאירה משהו כתוב. ממש מהשבועות האחרונים לפני פטירתו של אבא. היא כתבה שבלילות היא מדברת עם אבא על החיים שהיו להם יחד, ועל המשפחה שהקימו, ואבא מסכים אתה בהתרגשות".
מוטי: "הקיבוץ התגייס בצורה לא רגילה. אבא ואימא זכו. הם נפטרו במיטותיהם, בבית, בזכות העזרה הרבה שקיבלנו. זיוה היא אחות הוספיס, אמיתי אוברמן הוא רופא הוספיס בקיבוץ. חברים רבים התגייסו ותמכו, כל אחד בדרכו. נראה לי שכל אדם מבוגר היה מאחל לעצמו לסיים כך את חייו - בסביבתו, במיטתו, מוקף באנשים שאוהבים אותו,כמו הוריי. לא כל אחד זוכה לזה".

הערות שולייםעריכה

  1. המבוא לערך מהויקיפדיה: אוֹסטיוּדֶן (בגרמנית: Ostjuden, "יהודי המזרח") הוא מונח שנטבע על ידי הפובליציסט היהודי-אוסטרי נתן בירנבוים בשנת 1900, אף כי תיאר מושג ודימוי מובחן היטב שהיה קיים בתודעה מאז ראשית המאה ה-19. הכינוי התייחס לריכוז הגדול של יהודים במזרח אירופה וסביבותיה שלא עברו תהליכי מודרניזציה של ממש. הביטוי שימש כדי להנגיד אותם ל"יהודי המערב" (וֶסטיודן, Westjuden) שהיו מעורים בסביבתם ולא סבלו מפער דומה. בירנבאום ציין כי התכוון בעיקר ליהודי אירופה הסלאבית ואזורים בעלי רמת פיתוח נחותה זהה: "רוסיה, פולין, גליציה, בוקובינה, צפון-מזרח הונגריה ורומניה." כביטויים נרדפים לאלה שימשו לעיתים "יהודים פולנים" או "פולאקים" לעומת "יקים".
  2. 2.0 2.1 2.2 לפי ספרו של זאב רבהון "סתיו 1939 - מים נוראים ספר זכרון ליהודי גרמניה יוצאי מזרח אירופה, ארז הוצאה לאור, ירושלים תש"ס
  3. המבוא לערך מהויקיפדיה: גירוש זבונשין התרחש באוקטובר 1938, כשהשלטון הנאצי החל לגרש מגרמניה את כל היהודים שלא היו אזרחי המדינה. ב-18 באוקטובר אספו הנאצים למעלה מ-18,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית שהתגוררו בגרמניה[1]. רבים מיהודים אלה חיו רוב שנותיהם בגרמניה, ובהם נכללו גם ותיקי מלחמת העולם הראשונה. יהודים אלו גורשו לעיירה זבונשין שבגבול בין פולין לגרמניה, אך שם סירבה הממשלה הפולנית לקבלם, בהתאם לחוק האזרחות ממרץ 1938, שבו החליטו שלטונות פולין להפקיע את האזרחות הפולנית ממי שחי מעל 5 שנים מחוץ לפולין.
  4. מהויקיפדיה העברית: מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 עצרה המשטרה הגרמנית 900 מיהודי ברלין, שנכלאו בזקסנהאוזן. כמו כן נכלאו בזקסנהאוזן יהודים חסרי אזרחות גרמנית שברחו ממזרח אירופה ("אוסט יודן").
  5. המבוא לערך מהויקיפדיה: קינדר-טרנספורט (מגרמנית: Kindertransport, "משלוח ילדים") הוא כינוי למשלוחי הצלה של 12,000 ילדים יהודים וילדים נוצרים לא-ארים משטחי גרמניה הנאצית והשטחים שנכבשו על ידה לבריטניה בין דצמבר 1938 לפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939, מתוכם 10,000 ילדים יהודים.את ההחלטה על מבצע ההצלה קיבלה ממשלת בריטניה בעקבות אירועי ליל הבדולח.