FANDOM


                          זכרונות מנחלים בגליל
בס"ד כסלו תשע"ג

מושב נחלים הוקם בשנת תש"ד – 1944. המושב התנחל במזרח הגליל העליון, ב"אצבע הגליל", בין הקיבוצים: דן ודפנה והמושבים בית הלל ושאר ישוב. הוא היה אחד מיישובי "מצודות אוסישקין".

ישוב קטן, כמו "מאחז", שהוקם על-ידי יהודים חלוצים יראי-שמים. ה"גרעין" שהתיישב בנחלים נקרא "ארגון ירושלים" – שם הוא נוסד, אליו הצטרפו משפחות מחדרה ועוד ישובים... אני רבקה, לבית כהנא, גאה להיות בת המושב נחלים, שבגליל. נחלים היה מקום שכֵּיף לחיות בו. בפרט ליְלַדים שכל שעת פנאי בנחל מבלים. זוכרים אנו את המים הצלולים הקרירים שזורמים ביובל מהחצבני הגדול ואלינו מגיעים. שפת הנח הוא מקום מפגש לכולם. המים הזכים משמשים לכביסה ולשטיפת כלים. וכמובן רחיצה ושחיה לכולם...

החלב בכדים שהוכנסו למים. בבתים עדין אין חשמל ומים זורמים. כך גדלנו עליזים ושמחים בנחלים ישוב מרוחק בירכּתיים. כל משאית ורכב שהגיע התייצבנו כולנו להריע: אוטו בא, אוטו בא. לא שוכחים את התקופות של המגפות: הקדחת והחולירע – תקופות לא נחמדות. חייבו אותנו הילדים בלבישת מכנסיים ארוכות וחולצות "סגוּרות". שלא נעקץ חלילה ע"י היתושות. במגפת החולירע שהייתה בסוריה אולצנו לעמוד בתור ולקבל חיסונים זרועותינו כאבו 3 ימים.

מלחמת השחרור פרצה ומסביבנו כפרים ערבים עוינים ששאפו לגשר את כל היהודים. ישובנו הקט קיבל תגבורת מהפלמ"ח. כל ישוב דאג שיהיה לו נשק ואמל"ח. אך הבריטים היו אז בארצנו הקטנה ונשק לתושבים אסור להגנה. כל ישוב קבל נשק בסודי סודות. הוחבאו הנשקים בכל הצורות. גם בנחלים החביאו החפירות, כמובן, בסליק על שפת הנחל. הגברים חפרו בלילות, להסתרת הנשק מעיניים בולשות. אך אבוי הילדים ראו חפירות ונחשו שזה בוודאי "סליק" והיה צריך למצוא מחבוא אחר.

והנה הוראה חדשה - חייבים לשהות במקלטים, כי לאויבים יש תוכנית להפציץ במטוסים את הישובים. סביב מבני הישוב הוקמו סוללות עפר שבתוכם נבנו המקלטים. ערביי הסביבה ברחו בהמונים, כי נאמר להם שמפציצים רק יהודים. אנו פחדנו מאד ולא ידענו שזו תוכניתו של אלוקים לסלק מארצנו את הערבים. בסערת המלחמה הייתה הפוגה . הנשים והילדים נדרשו לעזוב את נחלים. חשבנו שנחזור חזרה. אך איגוד המושבים לא רצה שנמשיך לחיות בסביבה. הצערנו מאד שנאלצנו לעזוב. תקוותינו הייתה שאולי עוד נחזור. נזכור לעולמים בעוזבינו בלילה את נחלים. האוטובוס אותנו הוביל, רק הנשים והילדים. נסענו אט, חיוור היה הליל (כלשון השיר). התינוקות הקטנים נמו בחיק האימא. רק טרטור המנוע נשמע. נסיעה לאור הירח זו חויה לא רגילה. אך לא ידענו מה המטרה ולאן היא מגיעה ?

כל הדרך הרהרתי לא שנגיע - לשפת הנחל לעולם כבר לא נגיע. עם בוקר לחיפה הגענו, לבית הספר "נצח-ישראל". ירדנו לכיתות הלימוד, שִכּנו אותנו יחד עם פליטים מישובים אחרים. נזכור לעולמים. נחלים המושב עבר לשפלה, אך שמו נשמר. ושפת הנחל בגליל נותר.