Fandom

Ventura Daniel Wiki

חיים אריה כהנא

7,311דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

המפה נטענת...

מסלול העלייה של חיים אריה כהנא ורעייתו טובה לארץ ישראל בשנת 1936 מ:Rozavlea - סיגט - צרנוביץ - בוקרשט - נמל קונסטנצה - הים השחור - הים התיכון - ארץ ישראל


‏‏‏לזכרו של אבא חיים אריה כהנא ז"ל - סיפור חייו ו' כסלו תרע"ה – (1914) י"א מנחם אב תשס"ב - (2002 )

ערכים מפורטים יותר מקושרים לערך סיפור חייו של חיים אריה כהנא

חלק א:חיים אריה כהנא

לחלק ב"הקש לקישור" חיים אריה כהנא - ממלחמת העצמאות

כל שם או מונח, אשר מופיע בצבע, מפנה - על-ידי הקשה - לערך מפורט בשם זה

1050300745037576929.jpg

תמונה משפחתית מיום ההולדת ה-87 בחיק משפחתו הרחבה

אלה תולדותעריכה

Kahana1.jpg

מצבות משפחת כהנא בסיגט מצבתו של הרב יהודה כהנא (הנמוכה), ולידו מצבתם של בני משפחתו, ב"אוהל הכהנים" בבית העלמין היהודי בסיגט - המקור:ויקישיתוף

Iosef mordechai.jpg

יוסף מרדכי - ה"סבא" של "סבא"

01 open page.JPG

"הזוג הצעיר" - חיים וטובה כהנא

Regilo karl the ship on the step.jpg

על האוניה

Noter.jpg

חיים כהנא, נוטר, בשרות משטרת המנדט

Menachemia1.jpg

מנחמיה

חיים אריה כהנא איש תורה ועבודה – ממייסדי נחלים בגליל העליון וליד פתח תקוה נפטר בליל שבת י"א מנחם אב תשס"ב, לאחר מחלה קשה, בשנת פ"ח לחייו. אביו היה רב צבי הירש כהנא הי"ד, אשר התייחס למשפחת רבנים מכובדת עליה נימנו: רבי יום טוב ליפמן הלר אשר חבר את הפירוש המפורסם למשניות הנקרא "תוספות יום טוב", רבי יהודה כהנא בעל "קונטרס ספקות" ו"תרומת הכרי" ואחיו רבי אריה ליב הלר, מחבר "קצות החושן". למשפחת כהנא היה אילן יוחסין אשר הגיע עד משפחת " תפוחים" או בלטינית "דה-מופיס" אשר לפי המסורת, היתה אחת מארבעת משפחות הכוהנים אשר יצאה מארץ יהודה אחרי חורבן הבית, בשנת 70 לספירה, והובילה את מרכבת טיטוס המנצח בשערי רומא.

אימו הייתה פרומה גרטנר. הסבא שלה, ר' מרדכי גרטנר בא מגליציה, ידע גרמנית והיה שותף לר' משה אלי' פערל – אחד מנכבדי ועשירי קהילת ריזאוולייה. הרקע העסקי של ר' פערל יחד עם ההשכלה של ר' מרדכי גרטנר איפשרו להם לעשות עסקים טובים. מספרים כי לחתונה של ההורים של חיים כהנא ז"ל הוא הביא לזוג הצעיר קרון עם כל החפצים הדרושים לבית מבתי החרושת המפורסמים ביותר. בעת שמחת החתונה, אשר נחגגה ברב עם, נטל מקל ושבר את הנברשת היפה ביותר ובכך בקש להדגיש את חורבן ירושלים.

חיים אריה כהנא נולד בישוב קטן ליד גלוד לפי מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1930 היו בעיר 218 נפש. שם המקום לא מופיע במפות. חיים היה אומר שזה היה "בסוף העולם". מכל מקום לנוחיות אלה אשר פעם יחפשו אותו שמו :Zivebereen שהוא שם המחוז sepotoc שהוא שם נחל kish שפרושו קטן.

משפחת גרטנרעריכה

שם משפחתו המקורי של חיים אריה כהנא היה גרטנר, כשם משפחת אימא. וכל זה למה, בימים ההם, אזרח שלא שרת בצבא הוא לא יכל רשאי להקים משפחה. אביו טרם שרת בצבא ולכם הבן נקרא על שם אימו. לפני שחיים נולד פרצה מלחמת העולם הראשונה ואביו גויים לצבא. אבא היה ב"קרישמל" אבל לא בברית. כאשר היה בצבא אימא לקחה את התינוקות בעגלת ילדים- חיים היה אז בן 10 חודשים – והביאה אותם לסיגט . הוא למד ב"חדר", מעט קבל מכות ותמיד שבא מלמד חדש המלמד הקודם היה אומר לו : "תשים עין על זה". כאשר ניסו להכות אותי, סיפר חיים כהנא, הייתי קם ויוצא. בגיל 15 עברתי לישיבת "עץ החיים" בסיגט שם למד עד גיל 19.

לארץ ישראלעריכה

כאשר הסתדרות "אגודת ישראל" הקימה הכשרה לקראת עליה לארץ ישראל בצרנוביץ, אשר בבוקובינה, חיים הצטרף להכשרה אשר למדה בנין וחקלאות אצל נוכרים. אלה סרבו לשלם שכר ראוי ליהודים המתלמדים וחברי ההכשרה עזבו אותו. חבריו חלו בינתיים במלריה וחיים טיפל בהם, היה גם הטבח שלהם, אחר כך חלה גם הוא חבריו טיפלו בו ובעזרת החינין נרפא. בסופו של דבר ההכשרה התפרקה ועשרים הבחורים חזרו לבתיהם. המנהיגים באו לבקר אותם, חיים שהיה מיודד עם כולם מצא חן בעיני ראש הקהילה – פקר שמו – וקבל רשיון – יקר ערך באותם הימים – לעלות לארץ ישראל.

בפרשת "תרומה" א' לחודש אדר תשצ"ו נישא לטובה כץ ועלה ארצה. באוניה "רג'ילו קרול" והגיע לאדמת המולדת ביום 2 אפריל 1936. הוא צויד בתעודת עולה, שם נרשם: המקצוע – פועל, ידיעת עברית – מספיק, עבר הכשרה – במשקי אגודה וכמובן "לאיזה הסתדרות שייך ? אגודת ישראל", נבדק ע"י רופא וקבל הלוואה לסידורים ראשוניים ביום 14 אפריל 1936. ונשלח לפרדם חנה – אגודת ישראל. תחילה עבד כפועל חקלאי בפרדסי כרכור בהמשך עלה לקיבוץ של "אגודת ישראל" בעמק יזרעאל - מחנה ישראל - אשר נכלל היום בשטחי קיבוץ דברת .

בשלב מסוים עבר לעבוד בביצורים של גבול הצפון, נטע עצים ליד ראש פינה ולבסוף עבר לגור בשכונת שערי חסד בירושלים. עבד בבניין ובתקופה זו נטל חלק בפעולות להשגת עבודה מטעם לשכת העבודה של הפועל המזרחי – לדבריו ללא הצלחה – בייחוד בשל ההתנכלות של לשכת העבודה של ההסתדרות. בפברואר 1938 נולדה בתם הבכורה רבקה. ביום 1 נובמבר 1938 התגייס כנוטר למשטרה הבריטית. היה זה כנראה כתוצאה מקשיים כלכליים שכן בתעודת הנוטר מופיע חיים ז"ל ללא זקן.

התפקיד לא קל עבורו בהתחשב בשאלות השבת, הכשרות. הוא שירת במשטרת העיר העתיקה – בקישלה –ושמר גם על תחנות שאיבת המים בדרך לירושלים. כאשר היה נוטר החל שוב לגדל זקן ולבסוף פוטר בשל כך. היה חוסר עבודה, הימים היו ימי מלחמת העולם השניה ואז התארגנו חברים אחדים להתיישבות חקלאית והקימו את ארגון ירושלים. בירושלים התאספו – בעיקר בבית חזנוביץ – בית הפועל המזרחי מתכננים עד אשר הודיעו להם כי המושבה "מנחמיה" בעמק הירדן, אשר העסיקה פועלים ערבים החליטה על הפסקת העסקתם ונשארה ללא פועלים. היה זה אחרי שרצחו יהודי בשם עדין בפרדס שלו.

מנחמיהעריכה

חיים ספר בראיון לביטאון נחלים  : הגענו למנחמיה לעבוד בה. שם התברר שאין בתים, איו אפוא לגור. קבלנו אהלים מעודפי ציוד צבאי. אהלים כפולים, פרקנו את השכבות ועשינו מכל אהל שני אהלים. ברוח החורץ הראשונה, האהל התפרק באמצע הלילה. בחוסר ברירה, החברים התפזרו בלולים וברפתות עזובים, אפוא שהיה אפשר, מכל מקום הי גג ככה גרנו כשלוש שנים בחצרות האיכרים. קנינו צריפים, גם כן כפולים. עשינו מכל אחד שניים. עשינו בתוכם מחיצות טיח וגרנו בהם שנתיים. חיים ממשיך בתיאורו: לא היה חשוב לנו כל כך החיים שלנו, כי היה מדובר בחצי שנה עד שנתארגן ונצא להתיישבות, אולם שפרצה המלחמה, ההתיישבות כמעט נפסקה. נשארנו שם בלית ברירה ובחיים ארעיים במשך שלוש וחצי שנים. היינו 22 חברים מתוכם 8 משפחות. בתחילה היו שתי בתים ובהם שוכנו הנשים והילדים, בלי הגברים. זה היה סוף הקיץ. כיוון שבמנחמיה אין הרבה גשם, הגברים פשוט גרו בחוץ, בחצר. שמו מיטות ברזל וישנו. במשך הזמן היו כמה ילדים גידרנו שטח בחוטי ברזל ועשינו גן ילדים – גן ממש. גדר מחוטי ברזל, כדי שהילדים לא יתפזרו. הכל היה זמני, לא מסודר. עבדנו ביישובי העמק – דגניה, בית הזרע. במנחמיה כמעט לא הייתה עבודה. החקלאים הפסיקו לעשות חקלאות. עבדנו במחצבת הגבס ( קיימת עד היום ד.ו.) . עבדנו בתחנת החשמל בנהריים ( ואיך רעייתו טובה ז"ל אמרה: "מרחוק ראינו מה זה "חשמל" ו"פריזידר"- ד.ו.). החיים היו ממש בלתי נסבלים. היות ובכל הארץ היה המצב קשה בגלל המלחמה. עברנו את זה. אי אפשר לתאר את התנאים. חדר האוכל היה בבית אריזה, בלי חלונות, דלתות ורצפה. שם בישלו, הרוח כיבתה את הפרימוסים. הרבה פעמים לא היה אוכל. פעם יצאנו לחרוש אצל איכר אחד, בשטח שהיה לו מעבר לירדן. היה צריך לנסוע לשם שעה וחצי. בכדי להספיק משהו היה צריך לצאת בשלוש לפנות בוקר. חזרנו בחושך. אז אמרו 6 זיתים = ביצה. יצאנו לעבוד וקבלתי 12 זיתים ופרוסת לחם שבקושי אפשר היה לנגוס בה. את הלחם אפינו בעצמנו וזה היה כאילו "לחם" ו"כאילו" 2 ביצים. לא השענו בזה כי כל הזמן הייתה תקוה שזה זמני. אבל ה"זמני" הזה נמשך כמעט ארבע שנים . בנובמבר 1942 נולדה בת שניה למשפחה ושמה נחמה. היה בזה ביטוי להרגשה הכללית שמתרחשת שואה באירופה וקרובי המשפחה מצויים בצרה גדולה. ( הפרטים המלאים אומתו רק אחרי המלחמה (ד.ו ). המשכנו לקוות שיגיע גם הזמן לעלות להתיישבות שכן על סמך כונה זו הגענו למנחמיה: להתארגן ולצאת, אבל ההתיישבות נפסקה. ישבו ובכינו, ישבנו וחיכינו. המצב רוח היה בלתי נסבל. אם אני רוצה להבין איך יכולנו לעבור את זה, אני מתרץ זאת, שבכל הארץ היו תנאים קשים. היינו כבר עם ילדים, לא יכולנו לזוז.

הגלילהעריכה

Hermon.jpg

כשהתחילו להקים שוב ישובים, בשנים 1943-44 עלינו להתיישבות. היו כמה הצעות- בהרי ירושלים ועוד לבסוף ההחלטה נפלה על "מצודות אושיסקין" – שורת ישובים שהוקמה בגלי העליון, וכמנהג הימים ההם חולקה האדמה בין כל תנועות ההתיישבות : קיבוץ דן - השומר הצעיר, קיבוץ דפנה – הקיבוץ המאוחד, מושב שאר ישוב – הציונים הכללים, מושב בית הלל ומושב נחלים ( היום נמצא שם קיבוץ הגושרים - ד.ו.) של תנועת הפועל המזרחי. הקיבוצים היו צפונה מהכביש והמושבים בדרומו.

וכך בי"ד חשוון תש"ד "ארגון ירושלים" עלה להתיישב בנחלים בגליל העליון. שמו של הישוב בא מנחלים הרבים בסביבה המהווים את מקורות הירדן. כאן כבר החלו לעסוק בחקלאות. חיים ממשיך בסיפורו : לכל המושבים האחרים היו אדמות שלהם, בזמן שעלו להתיישב. עשו מייד "פרצלציה" (מדידת אדמות וחלוקתן) וכך אחד קבל חלקת אדמה ובית. אנחנו לעומת זאת, הגענו לשטח שהיה שייך לאמיר פעור. הוא עבד עם אריסים תמורת אחוזים. האריסים האלה, כדי להוריד אותם מהאדמות, היה צריך לתת להם פיצויים על חלק האריסות שלהם. את חלק האריסות מכרו לבנק הלאומי הערבי. כל מי שרצה להימנע מלמכור קרקע ליהודים, מכר לבנק הזה ואי אפשר היה למכור את האדמה לקק"ל. לפני שהנציב העליון של אותו זמן עזב ( עד שעזב לא העז לעשות כך) חתם על צו שאדמות האמיר פעור, שהי אז אדמות "תחת משפט" ( נתונות בסכסוך) ואסור היה לאף אחד לבנות עליהם, יהודים יוכלו לעבד אותן, אבל לבנות עליהם בתים היה אסור. בכל השטח היתה מחלקה בת 12 דונם שהיתה שייכת לכמאל אפנדי ושטח זה היה מכור כולו ליהודים. על השטח הזה הקמנו את הצריפים, בנינים קטנים ועוד. את השטח הזה מעבד היום קיבוץ הגושרים ומכל הבניינים לא נותר שריד.(רק על מגדל המים של הקיבוץ יש כתובת גדולה: נחלים – ד.ו.). השטחים היו מבותרים על ידי תעלות מים, כי אז היו משקים בהצפה. לאחר עזיבתנו, השטח יושר ואי אפשר להכירו.

בדקו, באו והתיישבועריכה

בטרם הגיעו לנחלים יצאו כמה חברים לבדוק את המקום. מצאו שם אדמה חקלאית מעובדת וכך החליטו שאם יש אדמה ומים "הכל בסדר" וכדאי לבוא. הייתי בין שלושת החברים הראשונים שהגיעו למקום. בלילה בו עלינו, היה כנס של הסוכנות, מיכאל חזני, הנציג שלנו בסוכנות, כיוון את זמן העלייה לזמן הטקס, כי הישובים האחרים התנגדו לנו. הם לא רצו ישוב דתי על ידם. אין לי שום הסבר אחר. הם באו בטענה כי ה"משבצת" הקרקעית שלהם אינה גמורה. אולם כיוון שהסוכנות רצתה שיהיה ישובים מכל הזרמים, אמרו להם שאם אין לכם "משבצת" מלאה ירכשו אדמות ויתנו לכם . לא צריך לקלקל שטח שמיועד לישוב נוסף הם עשו את הלחץ כאילו על ה"משבצת", אבל היה כמעט ברור שאינם רוצים שם ישוב דתי. חזני כיוון את העלייה לכנס זה, באו נציגים מכל העולם. עלינו בלילה, בבוקר הוא לקח מתוך הכנס את אברהם הרצפלד – ראש המחלקה להתיישבות באותם הימים, והביא אותו. הרצפלד היה ממש שמח שיש ישוב דתי. באו כמה מכוניות מהסוכנות היהודית. הם נתנו O.K. ואז הישובים בסביבה לא יכלו להתנגד בגלוי. אחרי המקרה הזה, חזני פנה לכל יישובי "המזרחי", עשה גיוס הביאו שני צריפים. זה היה ביום רביעי. ביום חמישי הביאו שני צריפים, עם ציבור גדול של אנשים וכמו בזמן התורכים, עשו "עליית לילה" והייתה עובדה קיימת. לאחר שאנשי הסוכנות נסעו, באו אנשים מכפר גלעדי שרצו שנרד מהקרקע. אמרו לנו לרדת. היו ויכוחים. כשראינו מה שכפר גלעדי מתכננים, חזני עמד על דעתו שיש לקבוע עובדה וגייס את האנשים מהישובים הדתיים. בשבת נשארו איתנו כולם. יהודה לבקוביץ מוסיף שעל מנת לחרוש את השדות היה עליו להרחיק עד דגניה א' על מנת להשיג מחרשה. השכנים לא רצו לתת לנו. "אני לא יודע למה דגניה א' הם לא היו איתם בסדר ?. ". חיים משלים: "עם הדגניות היו לנו קשרים כי עבדנו אצלם" וממשיך בסיפור ההווי של נחלים.

ליישוב החדשעריכה

1050301251037576929.jpg

בנות משפחת כהנא:רבקה, נחמה וגלילה

Nechalim galil.jpg

עלינו 22 איש. הנשים והילדים נשארו בינתיים במנחמיה. בינינו היתה משפחה ללא ילדים ושניהם עלו להתיישבות. האישה – בישלה לכולם. היה מאוד לא מסודר – המצרכים , הכל. כך למשל קרה המקרה הבא: הבחורים שלנו הרי לא מתגלחים בסכין, מכונות חשמליות לא היו. הגילוח היה בעזרת גיר עם בריום. מורחים אבקה על הפנים ומורידים את האבקה עם הזיפי הזקן בעזרת מקל מושחז בקצהו. הפנים היו יוצאים חלקים, אדומים. אם עושים את התערובת טוב, מסכם חיים :"זה לא שורף". במחסן היה שק קמח ללחם ושר גיר לגילוח. בלילה המבשלת טעתה, אפתה עוגה מגיר.. היה אחד שאכל מזה...

בסך הכל, מסכם יהודה : " אני בחיים לא הייתי כל כך מאושר כמו שם". היו לי זוג פרידות וחרשתי את האדמה. אדמה שלי בארץ ישראל. הייתי מאושר שראיתי את האדמה מתהפכת. בניתי את הארץ. חיים כהנא עשה אחרת : הוא קנה את הטרקטור הראשון (לטענתו היה זה זול יותר מאחזקת פרד, האוכל כל הזמן ואילו הטרקטור רק כאשר הוא עובד הוא צורך בנזין ). חיים ממשיך את הסיפור וחוזר למציאות. באופן כללי, את מצב החיים קשה לתאר, הסבל שעברנו, הצורה שחיינו מטבח ללא רצפה, צריף זמני. חלם השגנו – פעם נסענו לראש פינה, או הובילו את הלחם בשקים מטבריה. האוטו היה מוריד אותם על הכביש והלחם היה נרטב מהגשם. פעם הנחלים על גדותם ואת הלחמים נאלצנו לזרוק מעל הנחל הזורם.

אחרי שנתיים שלוש נבנו 4 או 5 בתים זמניים מבלוקים פשוטים. כל משפחה קיבלה חדר קטן ומטבח מפח.

הסופר, חבר נחלים, ר' אריה אבינדב כתב את סיפורן של ארגון ירושלים ומושב נחלים בגליל. התמונה להלן היא מתוך השער לספרו וחיים כהנא מאשר שאכן כך נראתה נחלים בגליל.

משפחות שהיו עד אז במנחמיה הגיעו. עד אז האבות היו נוסעים בשבתות מפעם לפעם למנחמיה. בחדר הקטן היו הולכים על המיטות, שכן הן מילאו את כל הרצפה. המים היו במיכל. כאשר שכחו לסגור את הברז מצאו את כל הבית מוצף. האדמה לא חולקה בין החברים. היו לנו 12 דונם. קבלנו חלקים נוספים לעיבוד, אבל לא קבוע, ללא חלוקה. חיינו ועבדנו במשותף. הכסף שהיה לנו היה מפתקאות. חלקנו לכל משפחה פתקים. היתה איזו צרכנייה קטנה. לילדים נתנו פעם בשבוע בשר. היתה טענה כי האמהות לילדים אוכלות בשר על חשבון הילדים, וליתר אין בשר ... חבל לספר פרטים – עצם הדבר שזה מסופר זה מקטין את המציאות. את המציאות איך גידלן ילדים קשה לתאר. אצלנו לא היה אף ילד שמן...

יהודה מספר : לנו היתה תינוקת, היא נולדה רק לפני זמן קצר והיתה צריכה לקבל חלב. משפחה אחרת עם שתי ילדות התפרצה " הרי כולם שווים למה היא מקבלת חלב ואנחנו לא". ולזוג הצעיר נולדה באוגוסט 1944 בת נוספת גלילה.

החקלאותעריכה

חיים ממשיך בסיפורו : הקיום של חברי המושב לא היה קל. אמנם חקלאות היתה לנו אך לא הכניסה מספיק. פרות היו אבל בעיה של הובלת החלב. לא פעם התקלקל החלב בדרך לטבריה. לא היה לנו אמצעים להשפיע, היבולים היו נמוכים כי האדמה היתה מנוצלת, לא מזובלת. נכנסנו לחובות גדולים. הסוכנות הלוותה. קבלנו כסף מבנקים, בריבית, אבל גם הם לא רצו להלוות. שלום נוי מצטרף לשיחה, שמעתי על ההתיישבות הדתית במצודות אושיסקין כשהייתי פועל בשדה יעקב. באו לגייס אנשים לעזרה על מנת למנוע את הפינוי של תושבי נחלים על ידי תושבי הקיבוצים בסביבה. גם קודם טיילתי קצת בגליל, לנתי פעמים אחדות בנחלים, עוד לפני בוא המשפחות. הכנסת האורחים היתה יפה מאוד, למרות התנאים הירודים. נדמה לי שחיים כהנא קצת מגזים... חיים עונה לו : תלוי אם הגעת לפני שקבלנו איזו הלוואה, או אחרי שקבלנו...

המשקעריכה

שלום נוי ממשיך ומספר בנושא הפרנסה : הוא הגיע רווק לנחלים, קבל חדר קטן, אליו הוביל פרוזדור לשני חדרים "דירות". שלום שמע שחסר עובד לצרכנייה. התקבל לעבודה אך ללא משכורת. לפרנסה הפך להיות נוטר במשטרת הישובים היהודיים וכך קבל 11 לירות לחודש. בשכר זה הייתי נוטר, מנהל הצרכנייה וגם מנהל חשבונות. לדבריו, חיים הגזים, בשנת 1946 היה המצב טוב: היו אדמות, עיבדו אותם, שלחו תוצרת : מלפפונים, בוטנים, ותפוחי אדמה. פעם ליוויתי אוטו שלם של תפוחי אדמה לצבא הבריטי. היו רפתות. קטנות אמנם. את החלב שלחו בכדים ל"תנובה". אבל היו עושים גם גבינות, גבינה צפתית ומוכרים בטבריה ."אגד" הנהיג תחבורה סדירה ומיידי יום ביומו ניתן היה לנסוע אלה אם היה עוצר. כשמישהו היה נוסע לטבריה, כל אחד היה בא ומבקש – " קח לי ותמכור". כל אחד עשה בנפרד, זה היה מושב נפרד. לא פעם לקחתי גבינות, הלכתי מחנות לחנות ומכרתי. זה היה מקובל. הסתדרנו. תמיד מישהו נסע לטבריה, זאת היתה ה"עיר" היחידה למעשה. כשעברנו לנחלים, היינו נוסעים לפתח תקוה ואומרים: "נסענו לטבריה". יהודה מוסיף: " אשתי עד היום אומרת "נסעתי לטבריה" ומגיע בסך הכל לפתח תקוה. מסיים שלום נוי : "כמסתכל מהצד (ואולי בתור רווק – הערה שלי ד.ו.) חייתי חיים די טובים – עבדתי כמנהל חשבונות, שלמתי ליהודה בעד האוכל. על ביתו של יהודה הוא מספר: בחדרון שלהם גרו הם ושני ילדים. מתחת למיטה היתה דוגרת עם אפרוחים. נקי היה למופת. רצפה מצוחצחת. מים נקיים היו מהנחל – אם לא באו ג'מוסים. מקלחת – לא היה צורך- טבלו בנהר. גם הנשים- אמנם היו צריכות לשכב כדי שהמים יכסו אותן. המהדרות היו נוסעות לטבריה . בחורף זה לא היתה חוויה. נחזור לתיאורו של חיים כהנא: האנשים נשארו, פשוט לא היתה ברירה. לא היה כסף בשביל ללכת. ובכל זאת הגיעו אנשים חדשים. הצטרפה אחינו קבוצה מחדרה וגם בודדים. בעיר לא היה כל כך טוב. לא קבלנו על כך – לא היה למי להתלונן, אבל היתה בעיה של פרנסה. הילדים למדו במסגרת חינוכית אחת: מורה אחת לימדה שתי כתות בלתי מודרגות וגן ילדים. היתה מורה מצוינת למדו טוב למרות התנאים הקשים. פעולות תרבות : היו מסיבות, בחגים היו באים מרצים לשבתות.

היחס עם השכניםעריכה

עוד על היחסים עם הקיבוצים השכנים: מספר שלום נוי – היום אוהבים לקטר שיש פרוטקציות וכל אחד דואג לזרם שלו. היו דברים מעולם. כל אחד דואג לעצמו. מלחמת העצמאות התחילה להתקרב. התחילו לבצר ישובים. יו"ר הסוכנות, דוד בן גוריון, עשה סיור באזור. בכל הישובים הוא היה, בנחלים הוא לא בקר, ואני לא מאשים אותו. הפמליה סביבו והם כיוונו אותו. זה לא היה במקרה, הם כוונו כאן כו וכאו לא! הישוב פעל כישוב. היתה הנה"ח, מכרו תוצרת. לא פעם ארגנתי את ההובלות עם הקאופרטיב של הגליל העליון. אני זוכר פעם ויכוח- לא באו לקחת את המלפפונים. ברונו היה הסדרן. צעקתי עליו: " תשלמו בעד המלפפונים!" והוא הרים טלפון – "שלמו לי על הנזק שאתם גרמתם!". היה ויכוח כמו בחיים. דפנה לא רצו למכור לנו לחם. הבאנו מטבריה באוטובוס, הובלת כל ככר עלתה גרוש. הורידו את הלחם אצל ערבי בחסאס, על יד תחנת האוטובוס. הוא שמר לנו על הלחם. היינו באים לקחת את השקים. מושב שאר ישוב היה עם בתים מסודרים, אדמות קבועות, כל משפחה קבלה שתי פרות, הם עלו להתיישבות עם משק מוכן. אצלנו, מכיוון שאי אפשר היה לבנות בגלל סכסוך האדמות ("מפרוז" קראו לזה) לא היתה הכרזה של בית המשפט הכל עמד. כל השנים נשארנו במצב "זמני". האדמות היו, אפילו חולקו באופן זמני. ההשקיה היתה בהצפה. היה צמח בר בשם כוסב, גדל כל הזמן. מספרים שאחד התושבים תחיל לנקות את השדה ממנו בצד אחד, כאשר סיים התחיל הכל מחדש כאילו לא עשה דבר. חיים מסכם – אדמות הערבים היו מנוצלות ומשובשות בעשבי בר רב-שנתיים, כלים לעיבוד לא היו עבדנו בידים. אי אפשר להוציא מזה פרנסה.

הישוב הוכר על-ידי השלטונותעריכה

ביום 28 במאי 1947 עוזר המושל המחוזי בתת מחוז צפת של ממשלת פלסטינה המנדטורית של בריטניה, ממנה אותו למוכתר של מושב נחלים וכך זוכה הישוב להכרה רשמית. הוא זוכה גם לתעודה מחברת "אגד" לפי הוא רשאי לעלות לאוטובוס ללא המתנה בתור (פרבילגיה מכובדת באותם הימים).

מזכרת למשפחת חיים וטובה כהנאעריכה

תמונות מאלבום 50 שנות נחשואין

בנות כהנאעריכה

Kahana daghuter.jpg

חמי דפנה ורבקה

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית