Fandom

Ventura Daniel Wiki

חיים כהנא - ממלחמת העצמאות

7,312דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

לחלק ראשון: חיים אריה כהנא

החלק השני:חיים כהנא - ממלחמת העצמאות

ערכים מפורטים יותר מהערך סיפור חייו של חיים אריה כהנא

ההכנות למלחמהעריכה

שלום נוי מספר: ערב המלחמה הגענו ל-22 משפחות. 5 בתים: 4 משפחות בכל בית, צריף ובו שתי משפחות – אחד רווק שגר עם פרה. שלום שהיה נוטר ישן בתחנת הנוטרים- כך היה גם מי ישמור על הנשק. תחנת הנוטרים היתה גם הנהלת החשבונות. על ההחלטה להקמת מדינה יהודית ב-29 נובמבר 1947 נודע לנו רק במוצאי שבת. אמנם בתחנה היה קשר טלפוני לדפנה אך לא שמענו על כך. גם רדיו לא היה. במוצאי שבת טלפנו לדפנה ושמעו על הבשורה: " יצאנו החוצה, סיפרתי לשומרים, הערנו את האנשים, כולם שמחו, רקדו עד הבוקר. למחרת בבוקר התברר שכך היה בכל הישובים. "אני זוכר חברה אחת, רקדה לא מעלמא הדין". אפילו אישה אחת צעקה: "תהיו בשקט, התינוק לא יכול לישון!" כמה ימים אחר כך, הערבים החליטו על שלושה ימי שביתה כללית. נגמרה השביתה, היה לנו שומר שדות, שמוליק. תפקידו היה גם המגע עם הערבים. הוא ניגש לחסאס, כאילו לקנות סיגריות, "לרחרח" מה נשמע. הוא נכנס ל"חנות" שגם שימשה "בית עם" . הוא "נפל" לתוך כנס של נכבדים שדנו בהתנגדות להקמת מדינה יהודית. בחוץ ההמון דרש להסגיר אותו, אבל הנכבדים חששו מהתוצאות ולא עשו כן. עזרו לו לברוח. הסוסה ברחה והוא נאלץ לרוץ ברגל בין הנחלים. בדרך ראה מולו ערבי, חשב שהוא מחפש אותו, היה לו אקדח, שלף אותו, ירה והרג אותו. הגיע הביתה מתנשם, חבול ומוכה וסיפר את האירועים. ראינו שהערבים מתחילים להתקהל. צלצלנו בפעמון לאזעקה. האנשים שהיו בשדות חזרו. שפרה אשתו של אריה בראלי באה בצערה :"אריה איננו!". יצאנו שלושה נוטרים חמושים לחפש אותו. מצאנו אותו חורש את האדמה. הוא שמע צלצול אך לא יחס לזה חשיבות. חזרנו הביתה, הוצאנו את הנשק מהסליק, גם רימונים. הגיע המשטרה הבריטית, לקחו את שמוליק לצפת. ערבי חסאס כנקמה הרגו אחרי ימים אחדים נוטר ממעין ברוך, בארץ, המאורעות החלו ליד נחלים של היום. ( מתוכנן שם אתר זכרון - בינתיים יש שלט – הערה שלי ד.ו.) התחלנו לבצר את הישוב. הקבלן היה "סולל בונה". קבלנו מכשיר קשר עם סוללות. שם התחנה היה: " פסל, ע, כורח". לטעון את המצברים נסענו לקיבוץ דפנה, דרך "חורשת טל" של היום. הגיע אחינו שיירה של ארבעים משאיות עם חומרי בניו, תיל ופחים – מראה מרשים!. שלום נוי מציין:" חשבתי – מה הערבים חושבים לעצמם ? הם רואים שאצל היהודים עושים משהו והם יושבים חשופים!" עבדנו בביצורים. לשדות לא יכולנו לצאת. היה חשש לנקמת דם. מנהל העבודה היה איש "סולל בונה". עם בולדוזר הרימו סוללת עפר מסביב לישוב. חומת עפר בלתי חדירה לכדורים. היו עמדות בחוץ, מחוברות ביניהם בתעלות קשר. היו גם שני בונקרים .היינו מוכנים לפני 15 במאי 1948 – המועד הצפוי להכרזת המדינה. האחראי לבטחון הרשה פעם ביום לשמוע חדשות ברדיו. רצו לחסוך בשימוש בסוללות. היינו מתאספים כולם מסביב למכשיר לשמוע עתונים הגיעו מפעם לפעם. פעם ביום ששי בוקר, הודיעו ב"קול ישראל" : "היום בשעה 16.00 תהיה הודעה חשובה. זה היה ביום 14 במאי 1948. אמרתי – ממשיך את סיפורו שלום – "זו הכרזת המדינה". היה ויכוח בינינו. האחראי לא הסכים "לבזבז" סוללות. האזור היה בכר ריק מערבים. היתה לי בת דודה במושב "בית הלל" השכן. לקחתי רובה, הלכתי לשם ק"מ, חציתי את החצבני והגעתי. שם שמעתי על הכרזת המדינה. הייתי היחיד בישוב ששמע על הכרזת המדינה. חזרתי, ספרתי לאנשים. כולם שמחו. היה צריך להניף את הדגל. חברה אחת לקחה סדין לבן ובד כחול, אלתרה דגל והנפנו אותו.

באותו לילה היתה הוראה לכולם לישון בנעלים, כי אי אפשר לדעת מה יקרה. כל ארצות ערב איימו במלחמה. אני לקחתי בחשבון שלוש אפשרויות : או שנילקח בשבי, או שנהרג או שנברח. חשבתי שאם הצבא הסורי יכנס, אין לנו כל אפשרות לעצור אותם. אמנם ק"מ אחדים לפנינו היו הקיבוצים "דן" ו"דפנה" אך גם שם " לא היה כלום". למרות זאת את הנשים ואת הילדים לא פנינו.


בריחת הערביםעריכה

היום יש על כך כל מיני דיבורים. האם גרשו אותם או לא. יוסי נוי מסכם מנקודת ראות מתיישבי נחלים : " הערבים ברחו". פתאום התחילו שיירות שיירות של ערבים לעבור ממש על יד הישוב, עם חמורים וגמלים. הערבים מקטייה ולזזה עזבו. ניסינו לרחרח מה קרה. יהודה היה איש הקשר עקב תפקידן כשומר שדו . תחילה השיבו לו הערבים" לתת לבהמות לרעות". שאלתי מה פתאום היום. הם פחדו לומר את האמת. האמת הוא הלכו כדי להתקיף אותנו מאוחר. ליהודה השיבו: " הולכת להיות מלחמה, כדאי עכשיו לעזוב. כנכבוש תחזרו". האם זה היה אמיתי אני לא יודע. אבל אף אחד לא גרש אותם. ברחו עד האחרון שבהם. על כל ישוב שלנו היו חמישה כפרים שלהם" קטייה, לזזה, מנסורה חסאס ועןד. "כולם ברחו". האזור היה ריק, נשארו בתים ריקים עם בוסתנים. קטפנו משם פירות. כל האשור היה ללא נפש חיה. אחר כך ניסו לחזור אך לא נתנו להם.

חיים כהנא מספר על בריחת הערבים מנקודת ראות של חקלאי שקצר בשדה באותם הימים. עברו אנשים. אפילו את עצי ההסקה לקחו על הגב. את התרנגולות קשרו אחת לשניה ולקחו על הגב. ביניהם אשם בשפ פרג', הספק שלנו, שהיה מביא עצים למושב ועוד. הוא ניגש אלי בשקט ובקש סיגריה. הייתי עם חגורה מלאה רימונים וסטן. ככה קצרתי את היבולים. שאלתי : "פרג' למה אתם בורחים ? " והוא עונה לי ברמיזה – שמה בבית הגבעה של חסאס, יש חיילים עירקיים ואם הם יראו שהוא מדבר איתי, יהרגו אותו. הערבים לא יכולים להפציץ את היהודים, כי מפחדים שהפצצות תיפולנה עליהם ולכן יעצו להם לברוח. אז יוכלו להפציץ את היהודים באופן חופשי. ספרתי את זה לחברים ואכן לפחות חלק מהם היה מודאג. חיים מספר : " אני אמרתי – קודם כל שילכו" .פעם ראשונה שאני רואה פליטים לא-יהודים! הפחד של הערבים היה גם בגלל הטנדר של ההגנה (פתוח או משורין – על כך יש ויכוח).נהג בו מנו פרידמן שלקח איתו עוד בחור. הבחור נהרג על הגשר של החסאס. כלומר אנשי חסאס הרגו אותו. כתגמול, הרסו לאנשי חסאס את תחנת הקמח. שמו חומר נפץ ופוצצו את הטחנה. זה עשה עליהם רושם גדול. פחד. היינו 20 בחורים ומסביבנו חמישה כפרים והעיירה חלסה ( היום קרית שמונה) – הם היו מאות. שלום נוי מצטט פסוק לתאור המצב: "ויהיה חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם". פחת אלוקים נפל עליהם. שבאים עכשיו יפה הנפש, מספרים שאנחנו גרשנו אותם, זה שקר וכזב. לפחות באזור שלנו. נכון היה מקרה "דיר יאסין" וזה השאיר רושם בכל הארץ.


ההגנה על הישובעריכה

בישוב היית כתת חיילים, אשר עזרה בשמירה. המצב היה קשה. שמרנו 24 שעות. לא פעם חשבתי מספר שלום נוי, במלחמה, כשירד גשם, איך אנשים מתנהגים – אני זוכר, עמדתי בשמירה בעמדה. 6 שעות ירד גשם. דשדשתי מרגל לרגל ועמדתי, אפשר. זכורה לו האפיזודה הבאה : אחרי שפוצצנו את טחנת הקמח – באה התגובה הרגילה של האנגלית – שלושה ימים עוצר. לא חשוב מי אשם מה קרה – שלושה ימים ימים אין יוצא ואין בא. אחרי העוצר התארגנה שיירה. המכוניות של הישובים נשארו תקועות בערים. הבעיה שלנו היתה שכדי להגיע לדו, דפנה ושאר ישוב יש לעבור בחלסה (היום-קרית שמונה) הכביש עבר ברכז הכפר הערבי. אלינו יצאה דרך עפר לפני הכניסה לחאסס. כנגמר העוצר היה שבת. לנו השבת לא מנעה פעילות בטחונית, עבדתו בביצורים בשבת, גם אצלנו וגם מחוץ לישוב. את תל אל קאדי ביצרו בשבת.

ובכן נגמר העוצר והשיירה יצאה לחזור לישובים. מאיתנו ראו יפה את המראה. את הכביש הנכנס לחסאס. היו 30 מכוניות בערך. הכביש היה "כביש שתי פסים" שהבריטים היו סוללים. השיירה נוסעת נכנסת לחסאס, שומעים יריות, השיירה נעצרת. מדפנה שואלים בטלפון – לערבים אפילו אין שכל לנתק את הטלפון – אם אנחנו רואים מה נעשה. אנחנו מדווחים על חילופי יריות. חשבנו שיהיה טבח. ראינו שלושה יהודים בורחים מכיוון חלסה אלינו. והנה, לא יאומן – לאחר חצי שעה השיירה מתחילה לנסוע אחורה. כל השיירה חולצה בסדר. בסך הכל היו שנים-שלושה פצועים לא קשה. לא הצליחו לשדוד אפילו רובה אחד. השיירה חזרה לבית הלל, ואחרי ימים אחדים באה כתת פלמ"ח. פעם ראשונה ראינו יהודים הולכים בגלוי עם נשק ומקלע ! הכתה עלתה על המכוניות והעבירה את השיירה. שלושת ה"פליטים" האלה היו אצלנו עד למחרת, העברנו אותם לקיבוץ דפנה אני זוכר שאיש הבטחון של דפנה "שטף" את הנהג כיצד הוא נטש את המכונית בחלסה. כל השיירה נעצרה בגללו. עד שמישהו נכנס לאוטו והצליח לחלץ אותו גם את הרובה השדוד מצאו באיזה מקום בסוף המלחמה. היה לנו חלל אחד במלחמה וגם הוא מכדור יהודי. בזמן המלחמה פוצצנו את הגשר מעל החצבני. יהודים פוצצו. האוטובוסים עברו בצד, בדרך שכשנו לבית הלל. כל יום נסענו בעגלה עם דליי חלב, בליווי נוטרים. בדרך היה בית ערבי, חווה של אחד בשם חורי שנעזב. היתה פקודה חד משמעית לא לבוז לא לקחת שלל. היה שם חייל אחד שלא היה לגמרי נורמלי שאהב להתהדר עם כלי הנשק. הוא נכנס לבית כורי ורצה לקחת דברים. חבר אחד ניסה למנוע ממנו את זה. החבר רצה לקחת מהחייל את הנשק. נפלט כדור, החבר נפצע קשה, נלקח לבית החולים המאולתר בכפר גלעדי ושם נפטר כעבור ימים אחדים. קברנו אותו בנחלים. לחייל הזה לא אירע כלום. האחראיים טשטשו את העניין לא היה משפט כמובן. אחר העבירו את הקבר לקרית שאול. חיים מסכם את מצבם : כמה שאנחנו היינו שלומיאליים, הם היוחלשים עוד יותר מאיתנו. יש פסוק מתהילים קמ"ז פסוק י"ז : "משליך קרחו כפיתים" – לפי המדרש נותן את הקור לפי בגדי העני. כלומר הקב"ה נותן את ההגנה לפי כוח האויב. היה בסך הכל נס גדול

הפוגה והפינוי מהגלילעריכה

תוך כדי מלחמה פינו את הנשים ואת הילדים לחיפה. בישוב נשארו רק הגברים. אמרו לנו, שהנשים אחרי המלחמה לא כל כך התלהבו לחזור לנחלים. וכך חזני עם המרכז החקלאי סיכמו על החלפת מקום ההתיישבות. בהתחלה דיברו על ולדהיים – היום בית לחם הגלילית. בינתיים נתפס המקום – הקדימו אותנו האחרים. כך עברו לשפלת יהודה – אל הכפר הטמפלרי – וילהלמה. העברה היתה מסודרת. התושבים עברו כולם מהגליל ליהודה. כל מה שהיה בנחלים ניטש. הבקר שהיה לנו בנחלים יצא למרעה בשדות הערבים, קבל קרציות ומת מקדחת. וכך החלו מחדש את בניית הבית בשפלת יהודה. שלום נוי מספר כי הוא הציע לחזני להישאר בגליל, אם יצליחו לגייס קבוצת חלוצים חדשה. היתה קבוצה כזאת שחיכתה להתיישבות. היה היתה ב"ביריה". אבל חזני אמר שלום איו ברירה עוזבים. האנשים קבלו את העברה באופן טבעי. המשפחות עזבו קודם, הגברים באו אחר כך. פרנסה לא היתה. מזכיר חוץ היה ממורמר. כסף לא היה ואמר אם יתנו כסף נשאר. התקיימה ישיבת מזכירות. חיים היה שומר באותו ערב, נכנס לישיבה ואמרתי שזה לא יתכן שמזכיר החוץ לא ייסע לבקש עזרה. אמרתי שאני אסע. נסעתי למחרת לכפר הרוא"ה לפויטונגר. בשבת פגשתי אנשים. אמרתי להם פסח מתקרב לאנשים בנחלים אין מה לאכול. הביאו אותי לחיבת ציון, ללוטבק, שהיה חבר ב"כופר הישוב". מ"כופר הישוב" קבלו כל הישובים תקציבים למימון ההגנה שלהם : לבניית מקלטים, עמדות ותקציב הגנה. לנו לא רצו לתת. אמרו שאנחנו עומדים לעזוב. זה היה לפני פינוי המשפחות. לוטבק שלח אותי לתל אביב, לסוכנות, נסעתי לשם ביום ראשון, קבלתי שיק. לא רציתי לעבור דרך הבנק, פחדתי שייקחו את הכסף, נסעתי ליפה ל"משביר" , קניתי אספקה והבאתי הביתה. ראיתי שהצלחתי, קבלתי אומץ. חזני לא היה בעד שיתנו לנו ישוב אחר. לא היה בטוח שאנו מסוגלים להקים ישוב חדש. מנהל הסוכנות- חורין – אמר האנשים האלה סבלו כך כך הרבה, עכשיו לא יתחילו לבנות ישוב חדש, אין לכך כסף. זה המושב היחידי שלא עזב אף אחד והדבר היה מחייב את הסוכנות. מכיוון שויהלמה השתחררה, אמרו שנעבור לשם. עד שהגענו נכנסו כבר אחרים . (פליטים מעטרות ליד ירושלים ומבארות יצחק בנגב – שני ישובים שננטשו במלחמת השחרור). הגענו עם אוטו שכור, עם כל הציוד שנותר לנו. פרקנו את הציוד החקלאי. בני עטרות כבר השתלטו שם. הותיקים עוד לא היו, רק את הצעירים שלחו לשם קצת חוצפנים. למחרת גנבו לנו את הכל לא נשאר לנו דבר. בליהלמה היינו צריכים להתחלק עם עוזבי שני הישובים. כל בית אכלס 2 או 3 או 4 משפחות לפי גודלו. המטבח והשירותים המשותפים. בינתיים גבר הויכוח אנשי עטרות טענו שהם "מפא"י" ולכן המקום מגיע להם. ( כך זה אכן קרה- צחוק הגורל אבל לפני שנים דברו על פינוי עטרות בשל הצורך במרחב שליטה אווירית שקט – הערה שלי ד.ו.).


לנחלים החדשהעריכה

Bait rhison.jpg

מהבתים הראשונים בנחלים

בשנת 1952 עברו לנחלים החדשה, ליד פתח תקוה, שם בנה חיים כהנא יחד עם רעיתו טובה את ביתו החדש  : בית מספר 8 עד היום.

לפרנסה עבד חיים אריה כהנא במלאכות רבות: בשנת 1950 עבד כפועל בנין בבנית בית הספר לאחיות בבית חולים בלינסון לפי פנקס קופה מרכזית לתגמולין ופנסיה לפקיד עבד ברמת השרון בשנת 1952. באפריל 1953 הוא מתמנה מזכיר מעברת "שעריה" וקורא למקום בשם "עמישב" עד עצם היום הזה כמובן היה באותו זמן גם חקלאי – עם רפת ומטעים, לעיתים היה מזכיר הישוב , בהזדמנות גם מזכיר מושב צפריה.

בסוף שנת 1954 החל לעבוד בתור מורה לחקלאות בבתי ספר ממלכתיים דתיים: תחילה בפתח תקוה – בית ספר נצח ישראל לבנות ואחר כך בלוד. בשנת 1970 פרש לגמלאות ממשרד החינוך והתמסר וןתר לחקלאות, בין השאר לגידולי עצי פרי. לאחר פטירת רעייתו, התמסר לבניית אזור מלאכה קטן במשק החקלאי שלו. מיידי יום היה עובר בין בעלי המלאכה: עודד אותם, תמך בהם והעיקר עבורו היה לשמוע את רעש העבודה.

אהבה לארץ ישראלעריכה

את אהבתו לחידושה של ההתיישבות היהודית בכל ארץ ישראל הוא מימש לאחר מלחמת ששת הימים. הוא נימנה על הגרעין הראשון שעלה בפסח תשל"ח לחברון והתנחל במלון פארק. אם זה היה תלוי רק בנוחיות שלו הוא היה נימנה== על תושבי חברון עד היום. היה בין ידידיו של הרב משה לוינגר, אשר היה קודם לכן רבו של המושב נחלים.

חיים גם שילם דמי חבר לכניסה לישוב קדומים. רכש קרקעות בפרויקט של משה זר באזור הכפר הערבי כור. הוא אהב לטייל בארץ. אפילו בשנים האחרונות הוא לא היסס לטייל. כאן תמונה שצולמה לאחרונה


כתיבת ספרי תורהעריכה

חיים אריה כהנא ז"ל היה איש עבודה שורשי, הוא היה עסוק תמיד בעבודה אך במקביל קבע עיתים לתורה. היה איש חסד, מאיר עיניים לכל והיה מוכן תמיד לעמוד לרשות חבריו. באופן מיוחד יש לציין את פעולותיו בכתיבת שני ספרי תורה : האחד, לזכר נספי השואה – קרוביהם של תושבי נחלים והשני, לזכר רעייתו טובה לבית כץ. הטקס של הכנסת ספר התורה השני מובא בנפרד בתקליטור. וכן התמונה הקבוצתית שצולמה בטרם היציאה לישוב מעון.

אספר קצת על כתיבת ספר התורה הראשון. בין המסמכים שנמצאו בביתו מצאתי חבילה שלמה של ניירות העוסקת בכך. בליל חג השבועות תשכ"ט כינס חיים משתתפים לדון בנושא. כמו תמיד לא באו רבים ואז הוא מפרסם מודעה המזמינה את האנשים לפנות אליו : מחיר העמוד 25 לירות. והוא מבקש "מזריזים מקדימים". רשימה של התורמים מגלה כי נתרמו סכומים לזכר 200 נרצחים על קידוש השם. הספר יצא לאור ונמצא בבית הכנסת בנחלים.


רבות אפשר לכתוב על חותני היקר חיים אריה כהנא. התחלתי ואני מקווה שמי שיקבל עליו להשלים את סיפור חייו ימצא עוד פרקים רבים בחיים אשר לא הצלחתי להגיע אליהם. הספר שכתבנו לזכר רעייתו טובה כהנא כוללת פרקים נכבדים המתארים את חייהם בארץ ישראל. האלבום של 50 שנות נישואין המצורף לתקליטור זה כולל מידע על המשפחות. כל בני המשפחה יבואו על הברכה. במיוחד אציין את בתו גלילה ובעלה אלי נאור, אשר סיעודי את חיים יקירנו עד יומו האחרון, שהקב"ה יגמול להם על מסירותם ואהבתם לסבא היקר. תהי נשמתו צרורה במרור החיים דניאל ונטורה קדומים – ערב יום כיפור תשס"ג

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית