Fandom

Ventura Daniel Wiki

טוביה החולב

7,308דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

"הזכייה הגדולה" מתוך טביה החולב בתרגומו של דן מירון, הוצאת כתר - פרק מתרגום חדש - NRG 7 ספטמבר 2009


848.jpg

כריכת הספר

אם נועדת לזכות בפיס, אתה שומע, פּאני שלום עליכם, הפיס יבוא אליך בעצמו ישר הביתה. איך אתם אומרים: למנצח על הגִתית - כשזה הולך זה כבר רץ; ולא יועילו בזה שום שׂכל ושום חריצות. ואם חלילה יקרה ההפך - תוכל לדבר עד שתתפוצץ, וזה יעזור לך כמו שלג דאשתקד. איך אתם אומרים: אין עצה ואין תבונה כנגד סוס רע. אתה עמל, קורע את עצמך, ממש שוטח את עצמך על הקרקע ומת, שונאי ציון! פתאום - לא יודעים איך ומאיפה מופיעים סוסים מכל הכיוונים, כמו שכתוב בפסוק: רווח והצלה יעמוד ליהודים; לתרגם בשבילך אין צורך, אבל מה שמשתמע מן הפסוק הוא: יהודי, כל זמן שהנשמה בקרבי - הדם עוד לא קפא בעורקים - אסור לו לאבד את הביטחון; ולהיווכח נוכחתי בכך מבשרי שלי, כיצד הריבונו של עולם נהג בי וסידר לי את הפרנסה שיש לי עכשיו: - מפני שמאיפה שאתחיל לפתע פתאום למכור גבינה וחמאה, כשסבתה של סבתא שלי אף פעם בחיים לא עסקה בתוצרת חלב? בחיי, כדאי לך לשמוע את כל הסיפור מהתחלה עד הסוף. אני קצת אתיישב לי על העשב כאן, על ידך, ושהסוסון שלי גם הוא ילעס בינתיים משהו. איך אתם אומרים: נשמת כל חי - גם זה יצור של אלוהים.

בקיצור, זה היה בערך בתקופת שבועות. כלומר, למה לי לשקר לך, שבוע או שבועיים לפני שבועות; ואולי, הא? - כמה שבועות אחרי שבועות. עברו כבר, אל תשכח, חכה רגע, אני אגיד לך בדיוק כמה, שנה ועוד שבוע, כלומר, בדיוק תשע או עשר שנים, ואולי עם עוד איזה קמצוץ. הייתי אז, כמו שאתה רואה אותי כאן לפניך, בכלל לא זה שאני עכשיו. זאת אומרת, אותו טביה, ובכל זאת לא הוא. איך אתם אומרים: אותה גברת בשינוי אדרת. מה זאת אומרת? הייתי, לא עליך, קבצן עם חור בכל כיס. אף על פי שאם רוצים להסתכל על זה מכיוון הפוך, גם עכשיו יש די מרחק ביני לבין להיות נגיד. מה שחסר לי כדי להשתוות לבּרוֹצקי - שנינו יכולים לאחל לעצמנו להרוויח את זה במשך הקיץ הזה עד אחרי סוכות; אבל בהשוואה לפעם, הרי היום אני, זאת אומרת, ממש נגיד: עם סוס ועגלה משלי; עם זוג פרות שנותנות חלב, בלי עין הרע; ועוד אחת שהיום-מחר ממליטה. בכל יום יש, בל אחטא בשפתי, גבינה, חמאה ושמנת טריות. הכול מן העמל שלנו, מפני שכולנו עובדים, והילדים גם הם לא חובקים ידיים. אשתי שתחיה חולבת את הפרות; הילדים סוחבים כדים, חובצים חמאה, ואני, כמו שאתה רואה אותי כאן לפניך, נוסע לי בכל בוקר לשוק, עובר דרך כל הקייטנות של בויבריק, נפגש עם זה, עם ההוא, כל בעלי הבתים הכי חשובים של יהופץ. מדברים קצת עם אנשים; מרגישים שגם אתה חתיכת בן אדם בעולם. איך אתם אומרים: לא חייט צולע על ירכו. וכל זה כלום לעומת שבת - אז אני ממש מלך, מציץ בספר יהודי, פרשת השבוע, קצת תרגום אונקלוס, תהילים, פרקי אבות, זה, ההוא, אטריות, תפוח אדמה - אתה מביט בי, פּאני שלום עליכם, וחושב לך בוודאי בלב: 'אֶה, הטביה הזה הוא דווקא מין כזה יהודי ש...'

בקיצור, מה התחלתי לספר לך? כן, זאת אומרת, הייתי אז בעזר השם עני מרוד; ויחד עם האישה והילדים מתנו כולנו, שלא ייאמר על שום יהודי, שלוש פעמים ביום מלבד ארוחת הערב. עבדתי כמו חמור. קרון מלא קורות גררתי מהיער לתחנת הרכבת - בשכר שני זהובים ליום, אל ייחשב לך הדבר לחרפה; וגם זה - לא בכל יום. ובזה לך כלכל בית כזה מלא, בלי עין הרע, נקרנים, שיהיו בריאים, וגם סוס להבדיל סמוך על שולחני, ולא רוצה בשום אופן לדעת מה פירש רש"י, אלא נחוץ לו ללעוס - בכל יום, ובלי שום תירוצים. מה עושה אלוהים? הרי הוא, איך אתם אומרים, "זן ומפרנס לכול", מנהל את העולם הקטן שלו בשכל ובחוכמה. הוא רואה איך אני מתענה על כל

חתיכת לחם, אז הוא אומר לי: "אתה, טביה, חושב שזה כבר אחרי ככלות הכול, סוף העולם, השמים נפלו לך על הראש? - פֶה! טיפש גדול, זה מה שאתה. הנה תראה איך, כשאלוהים רוצה, מתהפך המזל בן רגע, נָה ליֶיבוֹ קרוּגוֹם, ונעשה אור בכל הזוויות." היוצא מזה הוא כמו שאנחנו אומרים ב"ונתנה תוקף": מי ירוּם ומי יישפֵל - מי שנוסע בעגלה ומי שנסחב ברגל. העיקר הוא - ביטחון. יהודי צריך לקוות, רק לקוות. אלא מה? שמא בינתיים משחירים את הפנים? בשביל זה אנחנו יהודים בעולם, איך אתם אומרים: אתה בחרתנו – לא לחינם כל העולם מקנא בנו... כלפי מה אני אומר את זה? כלפי איך שאלוהים נהג בי. ממש נסים ונפלאות, כדאי לך לשמוע.


ויהי היום, פעם לפנות ערב, בימות הקיץ החביב, אני נוסע לי ביער, כבר בדרך חזרה הביתה, בלי הקורות. הראש - באדמה, בלב - חושך ושממה; הסוסון, מסכן, בקושי סוחב את הרגליים, תעשה לו מה שאתה רק רוצה. "שתשקע, שלימזל שכמותך, באדמה ממש כמוני, ותדע מה הפירוש של תענית במשך יום קיץ ארוך, אם בחרת לך להיות סוס אצל טביה!" דומייה סביב סביב. כל צליף של השוט מעורר הדים ביער; השמש שוקעת, היום - גוסס; צללי העצים מתמתחים ארוכים - כאורך הגלות היהודית! מחשיך, ובלב נעשה אופל ממש! כל מיני רעיונות ומחשבות מתגנבים אל תוך הראש. באות לקראתך כל מיני דמויות של אנשים שמתו מזמן. וכאן אני נזכר בבית - אוי ואבוי לי! חושך ואפלה בבית; הקטנים, שיהיו בריאים, ערומים ויחפים, מצפים, מסכנים, בכיליון עיניים לאבא השלימזל, שאולי יביא הביתה כיכר לחם טרייה או איזו לחמנייה; והיא, הזקנה שלי, בסך הכול אישה, והיא רוטנת: "ילדים אני צריכה ללדת לו, ודווקא לא פחות משבעה, שצריך, פשוט, לקחת אותם, שלא יעניש האל על הדיבור, ולזרוק אותם חיים אל תוך הנהר!" נעים לשמוע דיבורים כאלה?! הרי אתה לא יותר מבן אדם, איך אתם אומרים, "בשר ודגים". את הקיבה אי אפשר לסתום במילים; חוטפים חתיכת דג מלוח, אז מתחשק תה, ובשביל תה צריך סוכר, וסוכר, אתם אומרים, יש אצל ברוצקי. "על חתיכת הלחם," אומרת אשתי שתחיה, "המעיים, לא נורא, יסלחו לה; אבל בלי כוס תה, היא אומרת, אני בבוקר בן אדם מת לגמרי. הילד, היא אומרת, שואב ממני במשך כל הלילה את מוח העצמות!" ובינתיים, הרי אתה גם יהודי בעולם. אמנם מנחה, איך אתם אומרים, איננה עז, והיא לא תברח; אבל להתפלל צריך. תאר לעצמך איזו תפילה זו כבר יכולה להיות, אם בדיוק בזמן העמידה של שמונה-עשרה, משתולל לו הסוס, מעשה שטן, ורץ בשיגעון. מוכרחים לרוץ אחרי העגלה, לאחוז במושכות, ולשיר "אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב!" - עמידה של שמונה עשרה - ממש לדוגמה! וכאן, כמו להכעיס, דווקא יש רצון להתפלל בחשק, מכל הלב, אולי יהיה קצת יותר קל על הנשמה...


בקיצור, אני רודף אחרי העגלה ואומר "שמונה עשרה" בקול רם ובניגון, כמו, להבדיל, לפני העמוד: מכלכל חיים בחסד - זה שממציא מזון לכל יצוריו, ומקיים אמונתו לי שני עפר - אפילו לאלה ששוכבים באדמה ואופים שם כעכים. אוי, אני חושב לעצמי, שוכבים באדמה! אוי, נקרעים לחתיכות! לא כמו ההם, למשל, כוונתי לנגידים היהופציים, שיושבים להם כל הקיץ בקייטנות בבויבריק, אוכלים ושותים ורוחצים בכל טוב. אוי, ריבונו של עולם, מדוע זה מגיע לי? גם אני, נדמה לי, יהודי כמו כל היהודים! אוי, גוואלד, גוֹטֶניוּ, ראה נא בעוניינו - תביט, אני אומר, תסתכל איך שאנחנו עובדים בפרך, ותריב את ריבם של האנשים העניים, מסכנים שכמותם; מפני שמי בכלל יסתכל עליהם אם לא אתה?! רפאנו ונירפא - אתה שלח לנו את התרופה, פצע כבר יש לנו משלנו... ברך עלינו - ברך אותנו בשנה טובה, שיהיה שפע של מיני תבואות, שיפון, חיטה ושעורה. אף על פי שבעצם, אם מסתכלים על זה מכיוון הפוך, מה יצא לנו, השלימזלים, מזה? כאילו, למשל, זה משנה לסוס שלי, להבדיל, אם שיבולת השועל ביוקר או בזול!... אבל, פֶה! אסור להקשות קושיות על אלוהים, ובפרט יהודי צריך לפרש כל דבר לחיוב ולהגיד "גם זו לטובה". מסתמא כך ציווה אלוהים. ולמלשינים, אני ממשיך לשיר, ל"סטיקראטים", שאומרים שאין אלוהים - פנים יפות יהיו להם כשיגיעו לשם. כל מה שבלעו הם יקיאו בתוספת ריבית... מפני שהוא שובר אויבים - משלם כמה שמגיע. אתו לא משחקים. אתו צריך ללכת בטוב, להתחנן, לצעוק אליו: אב הרחמן - אבא יקר, מרחם! שמע קולנו - שתשמע את הצעקות שלנו. חוס ורחם עלינו - שתהיה לך רחמנות על האישה והילדים שלי. הם, מסכנים, רעבים! רְצֵה - שתגלה רצון טוב, אני אומר, ביחס לעמך ישראל החביב, כמו אז, בבית המקדש, עוד בזמנים של הכוהנים והלוויים... פתאום – סְטוֹי!! הסוס נעמד במקום, ואני, חוטף ובולע מהר את שארית השמונה עשרה, מרים את העיניים ומעיף מבט – מולי מופיעים ממש מתוך היער שני יצורים מוזרים-משונים, מחופשים, לבושים לא כרגיל. 'שודדים' – מתעופפת לה מחשבה בראש, אבל תכף ומיד אני עוצר את עצמי: "פֶה, טביה, טיפש שכמותך! הייתכן? כל כך הרבה שנים אתה כבר נוסע ביער – ביום ובלילה – אז מה פתאום צצו אצלך דווקא היום שודדים?" "דִיוֹ!" אני מאיץ בסוס, ובאומץ לב אני מוסיף לו כמה צליפות קטנות מאחור, כאילו לא בי מדובר.


"רֶבּ יהודי! תקשיב רגע, רֶבּ קרוב! פונה אלי אחד משני היצורים בקול של נקבה ומנפנף לי במטפחת ראש. תעצור רגע, חכה טיפ-טיפה, אל תברח, לא יעשו לך, חלילה, שום דבר רע."

'אהה, שד!' אני חושב לי, ובו ברגע אני אומר לעצמי: "בהמה בצורת סוס! מנין לך לפתע פתאום שדים ורוחות?!" ואני עוצר את הסוס, ומתחיל להסתכל טוב טוב בשני היצורים: נקבות! אחת זקנה עם מטפחת משי על הראש, והאחרת צעירה - עם פאה נוכרית. שתיהן אדומות כאש ונוטפות זיעה.

"ערב טוב, ברוכים הבאים! אני פונה אליהן בקול רם, כביכול במצב רוח מרומם, מה מבוקשכן? אם יש בדעתכן לקנות אצלי משהו, לא תמצאו אצלי שום דבר חוץ מכאב בטן, על ראש שונאי, או כאב לב בכמות מספיקה לשבוע שלם, או קצת בלבול מוח, מכות יבשות, כאבים רטובים, צרות שמביאות שער שיבה."

"שה, שה, הן אומרות, תראו איך שזה נסחף בדיבור! יהודי כשאתה נוגע בו במילה, אז זה כבר סכנת נפשות! אנחנו, הן אומרות, לא צריכות לקנות ממך שום דבר. רצינו רק לשאול אותך שאלה. אולי אתה יודע איפה כאן הדרך לבויבריק?"

"לבויבריק?! אני עונה וצוחק כביכול, זה בדיוק כאילו הייתן שואלות אותי, למשל, אם אני יודע ששמי טביה."

"ככה? קוראים לך טביה? ערב טוב לך, רֶבּ טביה! אנחנו לא מבינות, הן אומרות, מה מצחיק כאן. אנחנו לא מכאן. מיהופץ אנחנו, ומתגוררות כאן בבויבריק בקייטנה. יצאנו לנו, הן אומרות, רק לרגע לטיול, ואנחנו מסתובבות ביער הזה סחור סחור עוד ועוד משעה מוקדמת, תועות ותועות ולא יכולות בשום אופן למצוא את הדרך הנכונה. בינתיים, הן אומרות, שמענו מישהו שר ביער. בהתחלה חשבנו שמי יודע, אולי זה, חלילה, שודד?! אבל אחר כך, הן אומרות, כשראינו, כבר מקרוב, שאתה, תודה לאל, יהודי, נעשה לנו קצת קל יותר על הנשמה. אז אתה כבר מבין?".

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית