קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
ראו גם:טיטניק סרט, 1997
הטיטניק הייתה ספינת ענק שנבנתה בבריטניה, אשר נודעה כגדולה והמפוארת ביותר בתקופתה, ועל כן שמה – מהמילה היוונית "טיטאנוס", שפירושה "ענק". למרות הסברה כי היא חסינה מפני טביעה, טבעה הטיטניק בהפלגת הבכורה שלה ב-15 באפריל 1912 בעקבות פגיעה בקרחון. באסון נספו 1,517 נפשות ובהן אנשים מפורסמים רבים.
רקע[]
הטיטניק הייתה השנייה מבין שלוש ספינות פאר עצומות ממדים שנבנו עבור חברת "וייט סטאר ליין" – ה"אולימפיק", הטיטניק וה"בריטאניק" – אשר נבנו כדי לאפשר ל"וייט סטאר ליין" להתחרות עם הספינות "לוזיטניה" ו"מאוריטניה" שבבעלות חברת "קונארד ליין" יריבתה. שלוש הספינות נבנו על פי הטכנולוגיה החדישה ביותר לאותם הימים ונחשבו כ"בלתי ניתנות לטביעה".
בנייה וציוד[]
בניית הטיטניק החלה ב-31 במרץ 1909 במספנות "הארלאנד אנד וולף" שבבלפסט, אירלנד. היא נבנתה כך שתהיה זהה לספינה בשם אולימפיק, שהופיעה בסרט משנת 1910. היא תוכננה במיוחד כדי לעמוד בתנאים הקשים של צפון האוקיינוס האטלנטי, ועל-כן המעטפת החיצונית שלה הורכבה מ- 2,000 יריעות פלדה גמישות וחזקות. שלושה מיליון מסמרות מברזל ריקוע ומפלדה חיברו את כל החלקים. 8 פועלים נהרגו במהלך הבנייה. הטיטניק צוידה באמצעי הבטיחות החדשים ביותר, לרבות 15 מחיצות אטומות למים שמחוברות על ידי דלתות חשמליות ומשוכללות. ב-31 במאי 1911 הורדה הספינה למים. ב-31 במרץ 1912 הושלם עיצוב הספינה.
אורכה של הטיטניק היה 269 מטרים (כמעט פי 4 מאורכו של מטוס בואינג 747), רוחבה המרבי - 28 מ', וגובהה מקו המים ועד לסיפון הראשי - 18 מ'. לספינה היו 29 דוודי קיטור (שסיפקו כ- 46,000 כ"ס) והיא יכלה להגיע למהירות של 23 קשר (43 קמ"ש). על-מנת להניע את הספינה, נדרשו 58 פועלים לדחוף פחם ללא הפסק לתוך 159 כבשנים. היא יכלה לשאת 3,547 נוסעים ואנשי צוות.
הטיטניק הייתה מפוארת לא פחות מכפי שהייתה גדולה. עבור הנוסעים במחלקה הראשונה היה לובי מפואר וסוויטות. במתקני הספינה נכללו ספרייה, מגרש סקווש, בריכת שחייה ומרחץ טורקי, וחדרי המחלקות השנייה והשלישית יכולים היו להיחשב למחלקה ראשונה בספינות אחרות.
כאמצעי בטיחות במקרה של פריצת דופן הספינה, הטיטניק חולקה ל-16 מדורים, אשר המעברים ביניהם נסגרו הרמטית על ידי מגנטים בלחיצת כפתור אחת על גשר הפיקוד. ברם, הקירות המפרידים בין המדורים לא התנשאו לכל גובה הספינה, אלא עד הסיפון השביעי או החמישי; לכן, הטיטניק יכולה הייתה לספוג נזק מרבי של פריצה של כל שניים ממדוריה, כלומר הטיטניק יכולה הייתה להמשיך לצוף אם כל שני מדורים היו נפרצים (לא משנה היכן הם); אם שלושה מדורים נפרצים, הטיטניק יכולה הייתה לצוף רק במקרים מסוימים (11 מתוך 14 צירופים של שלושה מדורים); ואם ארבעה מדורים נפרצים - יכולה הייתה הטיטניק לצוף רק אם הפריצה הייתה בארבעת מדורי החרטום או ארבעת מדורי הירכתיים. פריצה מעבר לכך, כפי שקרתה בפועל, הייתה גורמת בכל מקרה לנטייה חזקה של האונייה ולגלישת מים למדורים נוספים מעל למחיצות ההפרדה.
העיתונות, בה דבק הביטחון המופרז שהפיצה חברת "וייט סטאר ליין", כינתה אותה "הספינה שלא מסוגלת לטבוע".
למקרה חירום, הטיטניק צוידה ב-20 סירות הצלה בלבד, כמות המספיקה לכמחצית מכל הנוסעים ואנשי הצוות. עם זאת, מספר סירות ההצלה היה יותר מהנדרש לפי תקני הבטיחות של התקופה. הסיבה העיקרית למיעוט הסירות הייתה הטענה שסירות נוספות היו מכערות את חזות הספינה והיו גורמות לצפיפות על הסיפונים, וכן גם הטענה השאננה שאין טעם בעוד סירות על ספינה ש"בלתי ניתנת לטביעה".
מסע הטיטניק[]
ב־10 באפריל 1912 יצאה הספינה, בפיקודו של רב-החובל הוותיק אדוארד סמית', בן ה-62 שנחשב באותם ימים לאיש הים המנוסה והטוב ביותר בעולם ותכנן לפרוש מעבודתו לאחר חזרתו לאנגליה, מנמל סאות'המפטון לנמל ניו יורק, כשעל סיפונה כ-2,208 נוסעים ואנשי צוות (המספר המדויק אינו ידוע, כיוון שבדיעבד התגלה שהיו גם לא מעט נוסעים סמויים) וספינות הצלה ל-1,178. בהפלגה היו 324 נוסעים במחלקה ראשונה, 285 נוסעים במחלקה שנייה ו-708 נוסעים במחלקה שלישית. התפוסה הייתה כ-62% ואת הנוסעים שרתו 891 אנשי צוות.
המחיר לתא במחלקה הראשונה היה כ-60 ליש"ט, סכום השווה כיום לכ-4,000 ליש"ט. הכרטיס הזול ביותר עלה 2 ליש"ט לכיוון אחד, משכורת של שבועיים של פועל בלתי-מקצועי באותה העת.
בין הידוענים בהפלגה היו כמה מגבירי ומפורסמי הדור: המיליונר ג'ון ג'ייקוב אסטור ואשתו מדליין אסטור, התעשיין בנג'מין גוגנהיים, הבעלים של מייסיס איזידור שטראוס ואשתו אידה, מולי בראון ועוד רבים אחרים. כן השתתף בהפלגה מנהל חברת וייט סטאר ליין ברוס איסמיי.
כאשר הטיטניק יצאה למסעה, נמסרה לרב-החובל תחזית שניבאה את הופעתם של קרחונים במסלול הספינה, אך הלה לא התייחס אליה ברצינות. גם לאחר שבעת ההפלגה נמסרה לו תחזית נוספת, שהייתה ממוקדת מקודמתה, הוא לא הורה להוריד את מהירות הספינה, בשל נחישותו שלו ונחישות מנהל חברת "וייט סטאר ליין" להפתיע בהגעה לניו יורק לפני הזמן הנקוב בלוח הזמנים. מסיבה זו גם לא נערך תרגול הורדת סירות ההצלה, אף שהוראות הבטיחות חייבו לעורכו.
שקיעת הטיטניק[]
ארבעה ימים לאחר צאתה של הטיטניק להפלגת הבכורה שלה לניו-יורק, ב־14 באפריל 1912, בשעה 23:40 (לפי שעון הספינה) המלח אשר שהה על חרטום האנייה, הבחין בקרחון בדיוק בחזית. הוא דיווח על כך לנווט, אשר פנה לשמאל. האנייה התנגשה בקרחון כאשר היא פנתה הצידה, ולכן הקרחון יצר בדפנה הימני חתך באורך של כמה מטרים ופרץ חמישה מהמדורים הקדמיים, וזאת כאשר הספינה תוכננה לספוג לכל היותר פריצה של ארבעה מדורים בחרטום. בנוסף, ב-2005 נתגלתה על ידי חוקרים העובדה שהספינה לא נפגעה רק בצידה הימני אלא גם בתחתיתה שהייתה עשויה מפלדה כפולה.
כאשר נודעו ממדי האסון וברור היה כי הספינה תשקע בתוך שעות ספורות, האלחוטנים שידרו אות מצוקה לספינות אחרות. אך כיוון שהיה זה באמצע הלילה והאלחוטנים של אניית "קליפורניאן" הסמוכה ישנו, הם לא קלטו את אות המצוקה. מי שקלטו את האות היו הספינות "קרפתיה", "מאונט טמפל", "פרנקפורט" ו"אולימפיק", אך כולן היו רחוקות מדי; "קרפתיה", הקרובה שבהן, הייתה במרחק של 58 מיילים ימיים מהטיטניק, מה שדרש 4 שעות הפלגה על מנת להגיע.
בינתיים, ניתנה הפקודה להוריד למים את סירות ההצלה, וניתנה ההוראה לנוסעים לרדת אליהן. ברם, לא כל הנוסעים רצו לנטוש את הבטיחות הנראית של ה"טיטניק" לטובת הסירות הקטנות והשבירות למראה, ובנוסף לא נתנו לכולם להיכנס אליהן אלא רק לאנשי המחלקה הראשונה, ולכן הסירות הראשונות יצאו כשהן חצי-מלאות (בין 20 ל-30 איש). סיבה נוספת לכך שהסירות לא מולאו עד תום הייתה ההוראה המפורסמת נשים וילדים תחילה, שבגללה חלק מן הקצינים לא הרשו לגברים להיכנס לסירות אפילו אם היה בהן מקום נוסף. רק עם התגברות נטייתה של ה"טיטניק" לפנים החלו האנשים להבין שה"טיטניק" תשקע, והסירות האחרונות יצאו כשהן מלאות או כמעט-מלאות.
רוב הניצולים היו נוסעי המחלקה הראשונה והשנייה, אשר היו קרובות יותר לסיפון, ולכן גם לסירות ההצלה. זאת ועוד, חלק ממסדרונות המחלקה השלישית ננעלו בפני האנשים שרצו לצאת.
המים אשר נכנסו אל בטן האנייה דרך החור שקרע הקרחון, משכו את חרטום הטיטניק כלפי מטה ונשפכו מעל למחיצות שהפרידו את המדורים ממדור אחד למשנהו, וגרמו לספינה לשקוע תוך כדי נטייה לכיוון החרטום, אשר הלכה והתגברה עם הזמן. בשעה 2:00 בלילה המים הגיעו לסיפון העליון, ועשר דקות מאוחר יותר הירכתיים התרוממו מעל פני המים. הם המשיכו להתרומם עוד ועוד, עד אשר שלדת הטיטניק לא עמדה במשקל ונשברה. ירכתי הטיטניק צנחו בעקבות זאת חזרה אל פני המים, אך כעבור זמן קצר החלו להתרומם שוב, כיוון שלא נותקו לגמרי מן החרטום השוקע, עד שצפו על פני המים במאונך למספר דקות, ולאחר מכן שקעו תחת כובד משקלו של חרטום האנייה. שעתיים וארבעים דקות לאחר שנפגעה, בשעה 02:20 של ה־15 באפריל שקעה הטיטניק מתחת לפני המים.
בינתיים, שטו סירות ההצלה אל עבר ה"קרפתיה". נוסעיהן לא רצו לחזור לאזור האסון כדי לאסוף עוד אנשים, מחשש שהללו יתנפלו עליהם וינסו לעלות בכוח על סירות ההצלה, ובכך יטביעו את כולם. עם זאת, סירה 4 חזרה ואספה 8 אנשים, שמתוכם נפטרו 6; סירה 14 חזרה ואספה 4 אנשים, שמתוכם נפטר אחד. בסך הכל, אפוא, נמשו מהמים 12 איש בלבד ורק 5 שרדו (בסרט נטען שניצלו 6). הרוב קפאו למוות במים הקרים של האוקיינוס האטלנטי. ה"קרפתיה" אספה את הניצולים בבוקר ה-15 באפריל, שעות מספר לאחר טביעת ה"טיטניק", ולאחר תפילה קצרה לזכר הנספים פנתה לניו יורק, שאליה הגיעה ב-18 באפריל. בשל המחסור בסירות-הצלה ומשום שלא נערך תרגול הורדת הסירות, טבעו וקפאו למוות במי האוקיינוס האטלנטי 1517 נוסעים ואנשי צוות. 712 בלבד ניצלו.
חקר האסון ומסקנות[]
עם היוודע דבר האסון, אנשים רבים הזדעזעו מכך שה"טיטניק" טבעה חרף היותה שיא הטכנולוגיה הימית של התקופה. ב-19 באפריל 1912, יום לאחר הגעת ה"קרפטיה" לנמל ניו יורק, הורה הסנאט האמריקאי על הקמת ועדת חקירה בנושא ה"טיטניק" בראשות הסנאטור ויליאם סמית. במקביל, הקימו הבריטים ועדת חקירה משלהם. שתי הוועדות גבו עדויות מהניצולים וממומחים בתחום הטכנולוגיה הימית, והגישו את מסקנותיהן: האמריקאית - ב-25 במאי, והבריטית - ב-3 ביולי.
שתי ועדות החקירה מצאו, כי חוקים רבים הנוגעים לבטיחות הם מיושנים וכי יש לעדכנם. שתי הוועדות מצאו את רב-חובל הספינה "קליפורניאן" אשם ברשלנות עקב כך שלא נחלץ לעזרת ה"טיטניק" ובפרט עקב כך שלא העיר את האלחוטן שלו מיד בראותו את טילי המצוקה שלה.
כתוצאה מאסון ה"טיטניק" וממסקנות ועדות החקירה, כונסה בלונדון ב-12 בנובמבר 1913 הוועידה הבינלאומית לבטיחות בים. הוועידה קבעה כי על ספינות נוסעים לשאת סירות הצלה בכמות שתספיק כדי לשאת את כל הנוסעים ואנשי הצוות ולערוך אימונים של הורדת הסירות. כמו כן הוחלט ששידורי האלחוט יהיו פעילים 24 שעות ביממה וששיגור טילים אדומים יתפרש תמיד כאות מצוקה.
בנוסף לכך, לאחר טביעת ה"טיטניק" השתנו הכללים לבניית ספינות: הקירות בין המדורים נהיו גבוהים יותר, וספינות החלו להיבנות עם דפנות כפולות ואף עם שדרית כפולה, לשם החוזק.
מסקנה נוספת הייתה שניווט הטיטניק בעת שהבחינו בקרחון היה מוטעה, ובמקום לנסות לברוח היה על המלחים להתנגש בקרחון חזיתית. ההנחה היא שבמקרה זה היה נגרם נזק לחרטום אולם הספינה לא הייתה טובעת.
שנים לאחר האסון חקרו אנשים מקצועיים את האירוע כדי לבדוק מי אשם בטביעתה של הטיטניק. לבסוף הגיעו למסקנה כי בניית דפנות הספינה הייתה הגורם המרכזי לאסון, היות שבתהליך הכנת הברזל נוספו אזורים של ברזל זכוכיתי בתוך המחברים, ונטען כי אלו יחזקו את הדפנות, אף כי כעבור זמן מה התגלה ההפך. כתוצאה מכך הדופן נחלשה ובעיקר הייתה פריכה בטמפרטורה נמוכה, ועל כן הקרחון יצר חתך גדול בספינה. [1] [2]
הנצחה[]
אנדרטה לזכר הרוגי האסון הוקמה ברחבת העירייה בעיר בלפסט. אנדרטה נוספת הנקראת אנדרטת הטיטניק הוקמה בוושינגטון שבארצות הברית.
קישורים חיצוניים[]
- תמונות
- אנציקלופדיה-טיטניקה: אתר שלם המהווה אנציקלופדיה לנושא טיטניק (אנגלית)
- מודל תלת מימד של שברי הטיטאניק במצולות האוקיינוס, מתוך גוגל ארת'
הערות שוליים[]
- ↑ Tim Foecke, Metallurgy of the RMS Titanic, National Institute of Standards and Technology, NIST-IR 6118, February 4, 1998
- ↑ Katherine Felkins; H.P. Leighly, Jr.; A. Jankovic The Royal Mail Ship Titanic: Did a Metallurgical Failure Cause a Night to Remember? JOM 50:1 pp. 12–18 (January 1998)