(הועתק מהויקיפדיה העברית - מהדורה 2008 בטרם תיקונים - חובר יל-ידי:דניאל ונטורה)
בית הכנסת ב"טורקו" - צילם:User:Dilaudid
יהדות פינלנד היא אחת הקהילות היהודיות הקטנות בצפון אירופה. הקהילה קיימת כ-250 שנה, ומונה כיום כ-1500 איש, בעיקר באזור הלסינקי.
ביקור בקהילה - אוקטובר 2015[]
סמי כאהן כתב רפורטז'ה על הקהילה בדיוקן של "מקור ראשון" ביום ה' בשבט תשע"ו ונתן לה את הכותרת "וכל הכבוד לצאר" (יסודה של הקהילה הוא בחיילי הצאר שהתיישבו בפינלנד).
הביקור בקהילה, המונה כ-1,200 חברים, התקיים לפני קיום בחירות לנציגות הקהילה. מצד אחד קיימת קבוצה קטנה של חרדים ומצד שני השאר. שיעור ההתבוללות הגבוה עושה את הויכוחים בתוכה למותרות. הכתב מציין כי 90% מהחתונות היו עם בני זוג לא-יהודיים, אשר לא נמנעים לקחת חלק בפעילויות הקהילה. הפינים אינם רואים בכך בעיה.
בקהילה פועל בית ספר ובו כ-100 תלמידים, בינהם גם בנים לזוגות מעורבים. תוכנית הלימודים כוללת שיעורים בעברית ובמקצועות היהדות.הכיתות הגבוהות יוצאות לביקור בישראל.
בקהילה יש פעוטון המנוהל על-ישי שליחי חב"ד, בנימין ואיטה וולף. לידן עוזרות בנות שרות מישראל. קיים גם גן ילדים של הקהילה.
בקהילה יש גם בית אבות, המקבל גם לא-יהודים. האוכל מסופק ממטסח מרכזי של הקהילה.
לפני שנים אחדות החל לפעול סניף בני-עקיבא המופעל על-ידי נאהב וצופינ אורן. הם גם מכינים לבר-מצווה. יש בסניף כבר 3 קבוצות לפי גילים. הבוגרים בני 16-18 מתכוננים כבר לקראת הדרכה.
יהודים לחמו בשורות הנאצים. זה קרה בפינלנד[]
(עדכון מעיתון הארץ)
מאת: מאת אביבה לורי והאנו ריימה | הלסינקי [1] - "הנה עובדה מדהימה: כ-300 יהודים לחמו לצד הנאצים במלחמת העולם השנייה. היה זה במדי הצבא הפיני. ותיקי המלחמה ההיא אומרים שהגנו בה על עצמאותה של פינלנד, וגם על הישרדותם כיהודים. מלחמת העולם השנייה מציגה: תפנית מאוד משונה בעלילה"
קטע נבחר:"קבריהם של גיבורי המלחמה היהודים והאנדרטה שבגבעת התצפית הם אלגוריה לגורלם של יהודים בפינלנד בשנים 41'-44', כשפינלנד חברה לגרמניה הנאצית נגד האויבת המשותפת שלהן, ברית המועצות. העובדה שיהודים פינים לחמו בשורות צבא שהיה בעל בריתה של גרמניה הנאצית היא ייחודית ומשונה, לא רק בתולדות פינלנד אלא גם בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה כולה. שהרי הנאצים הכריזו שיהודים בכל רחבי העולם הם אויבים שיש להשמידם עד האחרון.
297 יהודים שירתו בצבא הפיני והלמו ברוסים, שכם אל שכם עם הגרמנים כאילו לא היתה שואה, ופחדו מהגרמנים ומההשמדה כאילו לא היתה ביניהם ברית לוחמים. "אנחנו היינו במצב מוזר מאוד", אומר מילנר.
עוד פרטים בקישור לעיל
פרטים נוספים על היהודים בצד הצבא הגרמני[]
(התקבל במייל ממקור לא ידוע)
באוגוסט 1941, הפינים בפיקודו של המרשל מנרהיים הצליחו להחזיר לעצמם את השטחים שאבדו, וכמעט הגיעו לגבול שלפני מלחמת החורף, תוך אבטחת עמדות על חוף אגם לדוגה, במצר קרילית ועל נהר Svir. שם התייצבה החזית עד קיץ 1944 - מה שאפשר לפינים לשחק תפקיד מכריע במסלול נוסף של לחימה בין הגרמנים והרוסים.
למרות נוכחותם של כוחות גרמנים בפינלנד והפיקוד הגרמני המוצב בהלסינקי, דחתה פינלנד את דרישותיו של היטלר לחוקק חוקים נגד יהודים. לא בפינלנד וגם לא בחלקים הכבושים של ברית המועצות היו היהודים נרדפים. הימלר הגיע פעמיים לפינלנד וניסה לשווא לשכנע את הרשויות הפיניות לגרש את האוכלוסייה היהודית. רק במקרה אחד , בסמוך לתחילת המלחמה , הסכים ראש המשטרה הפינית להסגיר שמונה יהודים ללא אזרחות פינית, שבעה מהם נרצחו באופן מידי. כשהתקשורת הפינית דיווחה על כך, פרצה שערוריית ענק ושרים התפטרו במחאה. (באביב 1944 160 פליטים יהודים שלא הייתה להם אזרחות פינית הועברו לשוודיה הניטרלית כדי להציל את חייהם - בהוראתו של המרשל מנרהיים, מפקד הצבא הפיני.)
במהלך המלחמה, חייהם של היהודים הפינים התנהלו ללא הפרעה: בתי כנסת ומוסדות קהילתיים תפקדו והעיתון היהודי יצא לאור. שלוש מאות קצינים וחיילים יהודים שירתו בצבא הפיני במלחמת ההמשך.
עם זאת, הם עמדו בפני דילמה מייסרת. אלה שלקחו חלק במלחמת החורף נלחמו נגד התוקפן הסובייטי, אולם בו בזמן גם עזרו להיטלר. מצד שני, החיילים היהודים זכרו את תשובתו של המרשל מנרהיים להימלר: "לא אאפשר את גירושם של היהודים בעודם משרתים בצבאי".
תחזוקתה של מסורת יהודית הייתה בעלת חשיבות עליונה לחיילים הנלחמים בחזית הפינית סובייטית. בית כנסת שדה הוקם במרחק קצר של שני קילומטר מהחיילים הגרמנים. היה זה בית כנסת השדה היחידי בצד הגרמני של הקו בן 2,000 הקילומטר, אשר בשנת 1942 נמתח כל הדרך מצפון נורבגיה לאל עלמיין. הפיקוד העליון הפיני העניק חופשה לחיילים יהודים בשבתות ובחגים יהודים. מתפללים הגיעו להתפלל מקרוב ומרחוק, חלקם על מגלשי סקי, חלקם על סוסים, רובם ברגל. הגרמנים היו המומים ומתוסכלים מלראות חיילים יהודים מקיימים שירותי דת באוהל צבאי. מעניין גם לציין כי הזמרת הפופולרית ביותר בפינלנד, הייתה יהודיה ששרה בפני חיילים פינים בלבד וסירבה לשיר בפני גרמנים.
לשלושה יהודים המשרתים בצבא הפיני הוצעו צלבי ברזל על ידי הפיקוד הגרמני בעבור גבורתם. סרן ליאו סקורניק היה צאצא של אחת המשפחות היהודיות הקנטוניסטים העתיקות ביותר. הוא שירת כרופא , שאירגן את הפינוי של בית חולים שדה גרמני ובכך הציל את חייהם של יותר מ 600 קצינים וחיילים גרמנים. הוא סרב לקבל את העיטור על הרקע היותו יהודי. קפטן סולומון קלאס הציל את היחידה הגרמנית שהייתה מוקפת בכוחות סובייטיים. יומיים לאחר מכן, קצינים גרמנים באו להציע לו את צלב הברזל. הוא סרב לקום ואמר להם בבוז שהוא יהודי ודחה את המדליה שלהם. הקצינים הצדיעו במועל יד "הייל היטלר" ועזבו. היהודי השלישי ,אח, סרב גם הוא לצלב הברזל.
הכח המניע מאחרי מדיניותה של פינלנד כלפי יהודיה הייתה אישיותו של המנהיג הדגול הפיני קרל גוסטב מנרהיים (1867-1951). בעברו שימש גנרל של הצבא הרוסי הקיסרי, ואף שימש כקצין Garde du Chevalier ומלווה לצאר ניקולאי השני במהלך הכתרתו במוסקבה בשנת 1896. הוא היה גם מדען וחוקר של אסיה והמזרח הרחוק. אדם גדול שסירב להתקרנף ושמר על צלם אנושי למרות שפעל בנסיבות כמעט בלתי אפשריות.
בכל משך מלחמת העולם השנייה ניהל מנרהיים מדיניות עצמאית שעיקרה היה עזרה לברה"מ ובעלות הברית תוך שת"פ לכאורה עם הגרמנים. פעמים רבות ביקשו הגרמנים ממנרהיים להפציץ את נתיב האספקה שעבר דרך מיצרי מורמנסק וארכנגלסק הצפוניים, שלא קפאו, אולם מנרהיים הודיע להיטלר שכך יעשה רק אחרי נפילת לנינגרד ובכך הרוויח זמן יקר ל"אויביו" הסובייטים. מנרהיים לא היה מעוניין בהבסת ברה"מ ע"י הצבא הגרמני.
באוגוסט 1944 נבחר מנרהיים לנשיא פינלנד ויזם משא ומתן לשלום עם ברית המועצות. הסכם שביתת הנשק נחתם בספטמבר 1944. ב -6 בדצמבר (יום העצמאות הפיני ) 1944 הנשיא מנרהיים ביקר בבית הכנסת בהלסינקי ולקח חלק בפעולות ההנצחה לחיילים היהודים שמתו במלחמת החורף.
הודות למנרהיים פינלנד נותרה מדינה עצמאית, בניגוד למדינות מזרח אירופה הרבות שהפכו ללוויינים של ברית המועצות. יהודים פינים המשיכו לחיות כקהילה תוססת וחלקם אף הגר לישראל. עשרים ושבעה יהודים עם ניסיון קרבי השתתפו במלחמת העצמאות של ישראל.
בשנת 2005 נערכה תערוכה שהוקדשה למרשל מנרהיים במוזיאון הרמיטאג' בסנט פטרסבורג, והיוותה הזדמנות להיסטוריונים פינים להדגיש את תפקידו של מנרהיים בהצלת לנינגרד. מכאן גם יכולים החיילים היהודים הפינים לשאוב נחמה על חלקם לצד הגרמנים. ע"י לחימה לצד הגרמנים, באופן פרדוקסלי, הם עזרו להציל לא רק את הקהילה היהודית הפינית אולם גם את הקהילה היהודית בלנינגרד.
ההתיישבות היהודית הראשונה[]
היהודים הראשונים התיישבו בממלכת שבדיה, שכללה אז גם את פינלנד, במאה ה-18, תחת שלטונו הסובלני של המלך גוסטב השלישי. הם הורשו להתגורר במספר ערים בחלק השבדי של הממלכה, כמו סטוקהולם וגטבורג, אך לא בחלק הפיני. המתיישבים היהודים הראשונים על אדמות פינלנד היו יהודים רוסים שהתיישבו בסוף המאה ה-18 באזורים שנכבשו על ידי רוסיה במזרח המדינה.
החל משנת 1809, עם סיפוחה של פינלנד לאימפריה הרוסית, התיישבו בה כמה מאות יהודים, רובם ככולם חיילים בצבא הרוסי (קנטוניסטים) שהורשו להתיישב במקום בו שירתו לאחר מספר שנות שירות. חייהם של היהודים שהתיישבו בפינלנד היו מוגבלים, והם לא הורשו לעסוק בכל מקצוע שבחרו. העלייה בכמות התושבים היהודים הוביל לדיון לגבי זכויותיהם בסנאט הפיני בשנות השבעים של המאה ה-19, אולם לא הוחלטה שום החלטה ומעמדם של היהודים במדינה נשאר לא ברור.
בשנת 1889 הממשלה הפינית פרסמה צו שקבע אילו משפחות יהודיות יכלו להשאר במדינה ובאילו ערים. הצו גם קבע כי המקצוע היחיד הפתוח ליהודים היה מכירת בגדים משומשים, וכן כי ליהודים אסור לבצע מנהגים יהודיים מחוץ לערים המיועדות לכך. כן נקבע כי חיילים יהודים בצבא הרוסי לא יורשו יותר להשתקע בפינלנד לאחר שחרורם.
פינלנד העצמאית[]
חייהם של היהודים בפינלנד השתפרו רק עם הכרזת העצמאות של פינלנד בשנת 1917. פינלנד הייתה המדינה הלפני אחרונה באירופה להעניק זכויות מלאות שוות ליהודים (בניגוד לכך, היא הייתה המדינה הראשונה בעולם לתת זכויות מלאות לנשים). מאותה שנה היהודים הפינים נחשבו לאזרחים לכל דבר ויכלו גם להצביע בבחירות.
בשנים שבין שתי מלחמות העולם הקהילה היהודית בפינלנד גדלה, בעיקר כתוצאה מהגירה של יהודים מרוסיה לאחר המהפכה. יהודים רבים למדו באוניברסיטה, חלקם עסקו ברפואה, בעריכת דין ובהנדסה, אך רובם המשיכו לעסוק בענף הטקסטיל.
מלחמת העולם השנייה[]
מלחמת החורף[]
בשנת 1939 הקהילה היהודית בפינלנד מנתה כ-1700 איש, מתוכם כ-1200 בהלסינקי ו-200 בטורקו. 260 יהודים פינים לחמו בצבא הפיני במלחמת החורף נגד ברית המועצות, 200 מהם בחזית. בנוסף להם לחמו בצבא הפיני גם מספר יהודים שברחו ממדינות אחרות באירופה כתוצאה מהכיבוש הנאצי. החיילים היהודים לא הופלו ולא ידוע על מקרי אנטישמיות בצבא הפיני באותה התקופה. להפך, העובדה שהיהודים עזרו להגן על עצמאותה של פינלנד הוכיח לרבים את נאמנותם האמיתית למדינה. באותה התקופה הפינים לא תמכו בגרמנים בשל יחסיהם הקרובים עם ברית המועצות.
היו אפילו מקרים שחיילים גרמנים היו תחת פיקודם של קצינים יהודים פיניים [1].
מלחמת ההמשך[]
בקיץ של שנת 1941 פינלנד נכנסה לעוד מלחמה נגד ברית המועצות, הפעם בתמיכת גרמניה. מלחמה זו נקראה מלחמת ההמשך, ובה נאמנותם של היהודים הפינים לארתם באמת הועמדה למבחן. למרות שיתוף הפעולה עם הנאצים, היהודים לחמו בצבא הפיני כמו שאר האזרחים, שכן הם ראו בכך לחימה למען חירותה ועצמאותה של פינלנד. באותה התקופה הברית עם הנאצים הייתה יותר תאורטית ממעשית, ורוב הפינים בכלל לא חוו קשר עם הגרמנים.
החיילים היהודים בצבא הפיני לא הסתירו את דתם, והיה קיים אפילו בית כנסת בחזית. החיילים הגרמנים שלחמו לצד הפינים היו מודעים לקימו של בית הכנסת אך לא התערבו בכך. כשמנהיגי הצבא נשאלו לגבי החיילים היהודים הם הגנו עליהם והצהירו שאין שום הבדל ביניהם לבין שאר החיילים. רופאים צבאיים יהודים אף טיפלו בחיילים גרמנים והצילו את חייהם.
הקהילה היהודית בעורף[]
במהלך המלחמה הקהילה היהודית בעורף פעלה לאיסוף תרומות למען הצבא הפיני. הכסף שימש לטיפול בחיילים ובמשפחותיהם, וכן בחברי הקהילה שנפגעו מהמלחמה, כמו 300 היהודים של העיר ויבורג, שפונו להלסינקי בשל קרבתם לחזית. הקהילה היהודית בשבדיה סייעה לקהילה הפינית, ומספר ילדים יהודים נשלחו למשפחות אומנות יהודיות בשבדיה.
הקהילה הפינית סייעה גם לפליטים יהודים מאירופה. בסך הכל הגיעו לפינלנד כ-500 פליטים יהודים, בעיקר מגרמניה, אוסטריה ופולין. הממשל לא סיפק תמיכה כלכלית בפליטים והקהילה היהודית הקימה ועדה מיוחדת לטיפול בהם, שכללה איסוף תרומות מחו"ל ובמיוחד מהג'וינט. רבים מהפליטים שוכנו עם משפחות יהודיות ועבדו בעסקים יהודים.
שבויי מלחמה יהודים[]
הקהילה היהודית בפינלנד סייעה לשבויי מלחמה יהודים מרוסיה ולא ראתה בכך ניגוד אינטרסים, שכן רוב היהדות הפינית הייתה ממוצא רוסי. העזרה שקיבלו השבויים מהיהודים הפינים הייתה חשובה ביותר: הם קיבלו אוכל, ביגוד, ציוד רפואי, וכן ספרי תפילה, שעזרו להם לשרוד את תנאי השבי הקשים. שליש משבויי המלחמה בפינלנד מתו במהלך השבי, בעיקר מרעב ומקור.
אולם תנאי השבי הקשים לא היו הדאגה היחידה של השבויים היהודים: יותר מאלפיים שבויי מלחמה הוסגרו לגרמניה, מתוכם לפחות 70 יהודים.
מחנות עבודה וגירוש[]
החל משנת 1941, עם התחלפותה של הממשלה הפינית, השתנה היחס הפיני ליהודים, והפליטים היהודים סולקו מהערים המרכזיות אל הכפרים, ללא עבודה או מגורים. במרץ 1942 כ-40 פליטים יהודים נשלחו למחנה עבודה גרמני בלפלנד, יחד עם 68,000 עובדים אחרים. העובדים היהודים במחנה בודדו משאר העובדים ותנאי עבודתם היו קשים.
באוקטובר 1942 תשעה פליטים יהודים נלקחו ממחנה העבודה אל מטה המשטרה הפינית בהלסינקי, שם הם הוסגרו לגסטאפו באסטוניה יחד עם 20 פליטים אחרים. דבר ההסגרה הגיע לעיתונות שהעלתה מחאה גדולה, אליה הצטרפו שרי ממשלה ופוליטיקאים רבים. אולם למרות המחאה וההתנגדות הרבה, שר הפנים הפיני החליט סופית לגרש שמונה יהודים לאסטוניה בחודש נובמבר, יחד עם 19 פליטים נוספים שנחשדו בריגול לטובת ברית המועצות. הפליטים נשלחו מטאלין לברלין, ומשם לאושוויץ. עם הגיעם למחנה המוות חמישה מהיהודים נשלחו מיידית לתאי הגזים. אחד היהודים הנותרים נורה למוות מאוחר יותר, ועל גורלו של אחד מהם לא ידוע עד היום. רק אחד מהמגורשים הפינים, גאורג קולמן, שרד את השואה.
לא ידוע בוודאות אם גרמניה דרשה מתישהו במהלך המלחמה להסגיר לידיה את כל יהדות פינלנד, כפי שציוותה על רבות מבנות בריתה. כיום חוקרים נוהגים להאמין שלא הייתה דרישה כזו, שכן פינלנד הייתה שותפה חשובה מדי לגרמנים, שלא רצו לקלקל את היחסים בין שתי המדינות.
המעבר לשבדיה[]
עם עלייתה של ממשלה פינית החדשה במרץ 1943, מצבם של הפליטים יהודים השתפר, והם שוחררו ממחנה העבודה. חלקם נשלחו לעבוד בחוות מחוץ לערים, ואף קיבלו אזרחות פינית. ביוני של אותה שנה הוחלט להעביר את כל הפליטים היהודים לשבדיה, סידור שהיה מוסכם על כל הצדדים, כולל הקהילה היהודית והפליטים עצמם. לאחר הפצרות רבות בממשלה השבדית, שכללו תיאורי זוועה על מעשי הנאצים, שבדיה קיבלה בשנת 1944 את רוב הפליטים היהודים.
לאחר המלחמה[]
עם פרוץ מלחמת העצמאות הישראלית הגיעו למדינה החדשה עולים פינים רבים שהביאו עמם נשק שנתרם על ידי הממשל הפיני. העולים הפינים מהווים את העלייה הגדולה ביותר לישראל ביחס לקהילה המקורית: בסך הכל, מאז 1948 עלו לארץ 723 יהודים מפינלנד.
בשנות השבעים הקימו מספר מתנדבים פינים את היישוב יד השמונה בפרוזדור ירושלים), שנקרא על שמם של שמונת היהודים שהוסגרו מפינלנד לידי הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
הקהילה כיום[]
כיום חיים בפינלנד כ-1,500 יהודים: 1200 בהלסינקי, 200 בטורקו והשאר בעיר טמפרה. במדינה ישנם שני בתי כנסת, בית הכנסת של הלסינקי שנבנה בשנת 1906, ובית הכנסת של טורקו שנבנה בשנת 1912, שניהם אשכנזים אורתודוכסים. הקהילה היהודית בפינלנד, בניגוד לאלה של מדינות רבות אחרות, הסכימה להיות מוגדרת רשמית כמיעוט לאומי בפינלנד. כיום קיים בית ספר יהודי אחד במדינה, בעיר הלסינקי, שהוקם בשנת 1918.
כמעט כל חברי הקהילה היהודית בפינלנד הם דוברי פינית ושבדית. בעבר השפה הרשמית של הקהילה הייתה יידיש בניב ליטאי, אך כיום מעט מאוד יהודים דוברים בשפה זו ובית הספר היהודי מלמד כיום עברית, ולא יידיש. לקהילה יש עיתון רשמי שנקרא "הקהילה", המפורסם בשפה הפינית ובו תמיד מאמר אחד ביידיש.
מטעמי נוחות וחיסכון שחיטה אינה מבוצעת בפינלנד, וכל הבשר הכשר מיובא אליה ממדינות אחרות, בעיקר מצרפת.
בשנת 1979 נבחר בן זיסקוביץ' לנציג היהודי הראשון לפרלמנט הפיני. יהודים פינים מפורסמים אחרים כוללים את מקס יעקובסון, שהיה שגריר פינלנד לאו"ם (1965-1972) ולשבדיה (1972-1975), ואף היה מועמד לתפקיד מזכ"ל האו"ם, הצייר סם ואני והמלחין והמנצח סימון פרמט.
הערות שוליים[]
- ↑ הרב אליהו בירנבוים, שלווה צפונית - מקור ראשון - 5 דצמבר 2007
קישורים חיצוניים[]
- תולדות יהדות פינלנד
- אתר המיעוטים של פינלנד
- יהודי פינלנד במהלך מלחמת העולם השנייה
- אליהו בירנבוים, שלווה צפונית - כתבה על יהודי פינלנד, מקור ראשון
(מהויקיפדיה העברית)
| יהדות אירופה | ||
|---|---|---|
|