FANDOM


ראו גם:בין העיר לכפר: מקצועות היהודים בתימן


Jews In Yemen sa3da (tsa'ada)02:44

Jews In Yemen sa3da (tsa'ada)

ביקור בתימן 2008 מתוך כתבת רשת סי.אן05:11

ביקור בתימן 2008 מתוך כתבת רשת סי.אן.אן

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

Yemen1

יהודי תימני בירושלים, סוף המאה ה-19

יהדות תימן היא קהילה יהודית עתיקת יומין. על פי החלוקה המכנסת את מרבית קהילות היהודים יוצאי אירופה תחת הכותרת "אשכנזים", ואת קהילות צפון אפריקה, הבלקן, פרס והמזרח התיכון כ"ספרדים", יש לראות את קהילת היהודים יוצאי תימן כקהילה נפרדת ושלישית בגודלה שכיום כוללת מספר פחות של קהילות מאשר בעבר.

היסטוריהעריכה

ראשית היישוב היהודי בתימןעריכה

ההיסטוריה של יהדות תימן היא עתיקת יומין. אחת הסברות היא שראשית ההתיישבות היהודית בתימן הייתה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. לפי מסורת יהודי תימן הם מיוחסים לשבט יהודה, והם מונים את שנות גלותם לתימן מחורבן בית ראשון[1], ומכריזים זאת בכל שנה בתשעה באב על פי סידורים בני מאות שנים (תכלאל). ב-16 בספטמבר 1970 נתגלתה וצולמה על ידי ד"ר וולטר ו' מילר כתובת מימי בית שני על כ"ד משמרות הכהנים, במסגד של הכפר בית אל חאצ'ר (כ-15 ק"מ מזרחית לצנעא). הכתובת חרותה על צד אחד של עמוד מרובע, כאשר כותרתו של העמוד שוקעה ברצפת המסגד. משמעות הכתובת היא כי בזמן בית המקדש השני הייתה קהילה יהודית בתימן עם כהנים מיוחסים[2]. התייר הליטאי, שליח ירושלים, הרב יעקב ספיר שביקר בתימן באמצע המאה ה-19 כותב כי ראה בית קברות יהודי עתיק יומין בתימן ובו מצבות של יהודים מתחילת מניין השטרות, כלומר לפני למעלה מ-2,300 שנה כבר הייתה קהילה יהודית גדולה בתימן. יש המניחים כי התיישבות היהודים באזור תימן הייתה קשורה לסחר התבלינים שהתפתח באזור זה בין המאה ה-3 לפני הספירה למאה ה-3 לאחר הספירה. כמו כן, ידוע כי המלך הורדוס שלח גדוד יהודי כדי לסייע לרומאים במלחמתם בדרום ערב, ושגדוד זה לא שב לארץ ישראל.

עדות נוספת לקיבוץ יהודי בממלכת חמיר נמצא אצל היסטוריון הכנסייה פילוסטורגיוס, אשר מספר על התנגדותם החזקה של היהודים באזור זה למגמה נוצרית שהוביל מנהיג ממלכת אקסום החבשית באמצע המאה ה-4.

לא רחוק מחיפה ישנם קברים של יהודים מחמיר מהמאה ה-3. ישנם חוקרים הסבורים כי הגופות הובאו לקבורה ממושבה יהודית בחלק הדרומי של חצי האי ערב. ‏‏[3]

תקופת ממלכת חמירעריכה

בזמן ממלכת חמיר, ישבו יהודים רבים בתימן, ואף נחשבו לבני המעמד הגבוה. באותה תקופה חלק מהשבטים הערבים שהתגוררו בקרבת יהודים, הושפעו מהאחרונים וחלקם ספגו השפעות מונותיאיסטיות מסוימות. במאה ה-6, במיוחד בתקופת שלטונו של יוסף ד'ו נואס, השפעה זו באה לידי ביטוי בדרך שבה ראתה את עצמה האצולה ובית המלוכה החמירית. הם הגדירו את אמונתם במונחים מונותיאיסטים. כך למשל, כינו את אלוהיהם "הרחמן", בדומה לכינויו של האל על ידי יהודים ונוצרים. הממלכה החמירית לא הייתה באמת יהודית כיוון שסוג המונותיאיזם שהציגה לא היה אלא ביטוי לעצמאות שלה. בנוסף, סוג מונותיאיזם זה היה נפוץ בעיקר בקרב האצולה.[4] שמעה של ממלכת חמיר יצא למרחוק, והגיע עד לארץ ישראל. הנוצרים סברו שיש כאן מהלך השתלטות של היהודים על העולם וביקשו להפיל את הממלכה. בשנת 525 נהרג ד'ו נואס בעת קרב נגד צבא אקסום. החבשים טבחו בחימיארים ללא רחם, ומי שחפץ לחיות הוכרח להתנצר, בכך נתחסלה ממלכת חמיר. לאחר קרב זה חל מפנה חריף בחיי היהודים, והם נהפכו למשועבדים ומושפלים. לאחר מכן, עם כיבושם של הפרסים (בשנת 575), נקשרו קשרים בין יהודי תימן לבין יהודי בבל. אם כי לאחר מכן, כאשר מוחמד מייסד האסלאם כבש את תימן, שוב חל מפנה רע בחיי היהודים.

שלטון האסלאם והאימפריה הע'ותמניתעריכה

לאחר סיום שלטונם של הפאטמים, גברה קנאותם הדתית של המוסלמים, ובשנת 1165, גזר המלך עבד אל נבי גזירות שמד על היהודים. הרמב"ם שלח ליהודי תימן את "איגרת תימן", בה היו דברי עידוד וחיזוק "לעם היהודי אשר בתימן". בשנת 1174, נכבשה תימן בידי האיובים, והללו, גם בעזרת הרמב"ם, ביטלו את גזירותיהם של קודמם.

בשנת 1545, נכבשה תימן על ידי העות'מאנים, ויהודי תימן סבלו בגלל המתיחות ששרה בין הטורקים לתושבי המקום. בשנת 1618, גזר המושל הטורקי של אז, גזירות שמד וגירוש על יהודי דרום תימן.

לאחר יציאתם של העות'מאנים מתימן (בשנת 1635), השתפר מצב היהודים לזמן מה, אם כי לאחר מכן, המלך אחמד אבן חסן אל מהדי (שלט בשנים: 1676 - 1681) גזר גזירות שמד וגלות כדי לטהר את תימן מיהודיה. הוא אף ציווה להרוס את כל בתי הכנסת. כדי "לטהר" את יהודי תימן, הוא גזר את גלות מוזע, בה כל יהודי תימן גלו אל מוזע שבשפלת תהאמה. הגזירה בוטלה רק לאחר שנתיים, אך בזמן זה מתו רבים מיהודי תימן, וספרים וכתבי יד רבים ויקרי ערך נשרפו או אבדו. לאחר שנתבטלה הגזירה, חזרו יהודי תימן לקהילותיהם הקודמות, וניסו לבסס מחדש את יהדותם, אם כי דבר זה היה קשה, ובמיוחד כאשר בתיהם לשעבר נתפסו על ידי מוסלמים.

בשנת 1872 נכבשה תימן שוב על ידי העות'מאנים. הפיתוח הטכנולוגי - טלגרף, שירות דואר, דרכים - הקל על זרימה של רעיונות, מכתבים, עיתונים וספרים בעברית, בין תימן ושאר חלקי העולם היהודי.

חלק מיהודי תימן ישבו ברובעים נפרדים, מוקפים חומה, בעריה הגדולות של תימן. שאר היהודים היו פזורים ביותר מ-1,000 כפרים ועיירות. למרות פיזורם הרב של יהודי תימן, הם שמרו על דבקותם הדתית. היהודים עסקו בעיקר במלאכה ובמסחר והצטיינו בצורפות (בעיקר הגברים) ובריקמה (בעיקר הנשים).

גזירה חריפה שהייתה ידועה ומפורסמת בתימן, היא "גזירת היתומים", ולפיה כל ילד או ילדה יתומים חייבים להתאסלם. היהודים ניסו להבריח ולהחביא יתומים יהודיים, ולרוב דבר זה עלה בידם, אם כי הדבר גרר גזירות שונות על קהילות יהודיות בתימן, ולמאסר של יהודים רבים שעסקו בהברחת היתומים. אחת הדרכים להתחמק מגזירת ההתאסלמות הייתה לחתן את הילדים בגיל צעיר. במקרה זה, על פי הגזירה המוסלמית הילדים נחשבו בגירים ולא יוכרחו להתאסלם.

זרמים ביהדות תימןעריכה

במאה ה-16 גדלה השפעת קבלת האר"י בתימן. המדרשים המאוחרים של יהודי תימן גדושים בדברי זוהר וקבלה, ומשופעים בדברים מן הפרד"ס (פשט, רמז, דרש וסוד) ומן הג"ן (גימטריה ונוטריקון). השפעת הקבלה מובחנת גם בשירתם של יהודי תימן. עקבות הקבלה בתחומי הפיוט הדתי ניכרים מאוד בפיוטיו של רבי שלום שבזי.

השבתאות הגיעה לתימן דרך מצרים, וגם מארץ ישראל. רבים מיהודי תימן התכוננו לעלות לארץ ישראל, אך הם נפגעו על ידי תושבי תימן האחרים (מדתות שונות). בגלל התפתחות השבתאות בתימן, שלמה ג'מל, נגיד יהודי מצרים, נאסר והוצא להורג, כאשר בא לתימן כדי להטיף על טובת השבתאות.

במהלך השנים התפצל נוסח התפילה שלהם לשני מנהגים מרכזיים:

  • ה"שאמי" - שנוסח התפילה שלהם דומה לנוסח הספרדים, ולפיכך נקראו "שאמי": בלאד א-שאם בערבית - ארץ שאם - היא סוריה וארץ ישראל .
  • ה"בלדי" - שנוסח התפילה שלהם מקומי ("בלדי" - מקומי בערבית), ומקובל לחשוב שהוא קדום מנוסח השאמי. נוסח הבלדי זהה כמעט לחלוטין לנוסח התפילה המופיע בכתבי היד הטובים של הרמב"ם (שבעיקרם הם כתבי יד תימניים). לפי מסורת תימן, מקובל שהרמב"ם קיבל נוסח זה מהם ואימצו כנוסח הקנוני בספרו משנה תורה. המחקר נחלק בשאלת קיומו של נוסח קדום כזה וייתכן כי מדובר בתהליך הפוך, לפיו חלקים נרחבים מנוסח זה אומצו בהשפעת הרמב"ם. מכל מקום, כל החוקרים בדעה שהנוסח ה"בלדי" קדום בכמה מאות שנים לפחות מה"שאמי". במהלך השנים, נוסח הבלדי עצמו כמעט ולא השתנה, אך נוספו לו קטעים רבים מסידורי ספרד ומהשפעות הקבלה.

מבחינת פסיקת ההלכה, בזרם השאמי הנטייה הייתה להסתמך יותר על השולחן ערוך ובזרם הבלדי על הרמב"ם בעיקר בקשר למנהגים והלכות בתחום "אורח חיים", אך בכל מקרה הן זרם הבלדי והן השאמי קיבלו בעיקרון את סמכות הישיבה המרכזית בצנעא ובפרט את בית הדין בצנעא כפוסקת בכל דבר ועניין. בית דין זה היה הסמכות לכל יהודי תימן והוא פסק בדרך כלל ע"פ הרמב"ם אלא אם כן היה מדובר בדין שלא הזכירו הרמב"ם בחיבורו שרק אז פסקו ע"פ השו"ע.

לקראת סוף המאה ה-19 ניכרו תמורות בחיי הרוח של קהילת צנעא. בהשפעת נוסעים וחוקרים יהודיים[דרוש מקור], התעוררה התנגדות לקבלה ולמיסטיקה. מאוחר יותר הקים שם הרב יחיא קאפח את תנועת דור דעה ("דרדעים"), תנועה שדגלה בגישה רציונליסטית ברוחו של הרמב"ם והתנגדה לקבלה ולמיסטיקה. ה"דרדעים" סברו שעל יהודי תימן ללכת בשיטת הרמב"ם. לפיכך הם השמיטו מהתכלאל הבלדי תוספות רבות שנוספו לו בהשפעת הקבלה וסידורי ספרד, וביקשו לחזור לנוסח המקורי של הרמב"ם.

הציונות והעלייה לארץ ישראלעריכה

קבוצה גדולה מבני יהדות תימן עלתה לארץ ישראל בשנים 1882-1881. עלייה זו נקראה עליית אעלה בתמר ("בתמר" - שיכול אותיות של שנת תרמ"ב, 1882), וקדמה בכמה חודשים לעליית ביל"ו. ליהודי תימן היה חלק חשוב בבניין הארץ. עד שנת 1914 חיו 5000 מבני תימן בארץ ישראל, כ-8% מכלל יהודי תימן. ביחס לשאר הגלויות, יהדות תימן עלתה בקצב המהיר ביותר לארץ. החל מהעלייה הראשונה הצטרף חלק מבני העדה להתיישבות, ומאוחר יותר גם לארגוני המחתרות. התייר והחוקר הנוצרי לורנס אוליפאנט שתיעד את החיים בארץ ישראל בין השנים 1883-7 כתב עליהם כך: "באחד הימים אחרי הצהריים, פגשתי כמה מהם ליד הכותל המערבי ונתרשמתי ביותר מהבעת פניהם העדינה והרכה. הם מפורסמים כבקיאים בלימודי הדת שלהם וכאדוקים מבלי להיות צבועים, דבר שהוא למעלה ממה שאפשר לומר על יהודי ארץ ישראל בכללם".

גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק הביע במכתבו לאביו שמחה על עליית יהודי תימן: "פה במושבה נוסף ב"ה דבר לטובה, על ידי הד הקול של קיבוץ גלויות לאה"ק שבא לארץ תימן באו רבים מאחב"י היושבים שם... והם אנשים מסתפקים במועט מאד, רובם ככולם בני תורה, כמעט שלא נמצא ביניהם עם הארץ כלל, וכולם חרדים ויראי ה' מאד... ומה טוב שאלה ימלאו את המקום של הפסולת דמסיטרא דע"ר הבאים מרוסיא, שהגרועים שבהם א"א שתהיה להם אחיזה בא"י... והתימנים הללו... מתפללים בכל יום ג' פעמים בציבור בכוונה... ושקדנים בתורה, ביראת שמים תמימה ואין פרץ ומריבות בשכונתם... כן ירבה וכן יפרוץ ויאספו אספת נדחי צאן פזורה".

בשנת 1918 יהודי תימן היוו כ-7% מכלל היהודים בארץ ישראל. העליות גברו לאחר מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1948, טרם הקמת המדינה, כבר היו בארץ 35,000 יהודים מתימן שהיוו כ-40% מכלל בני העדה (מבין עדות ישראל, זהו האחוז הגבוה ביותר). כ-5,000 יהודים נוספים ניסו לעלות לארץ, אך הבריטים עצרו אותם והם נשלחו למחנה "גאולה" שבעדן. לאחר הקמתה של מדינת ישראל, פרצו בתימן מהומות נגד היהודים, ולכן החלה ממשלת ישראל ב"מבצע על כנפי נשרים" (נקרא גם "מרבד הקסמים"), שבמסגרתו הועלו לישראל כ-50,000 יהודים. מבצע נוסף התקיים בין השנים 1952 ל-1954 ובו הועלו כמה אלפי יהודים נוספים.

מאוחר יותר עלו טענות בדבר חטיפת ילדי תימן על ידי בעלי תפקידים רשמיים, בעיקר בבתי חולים, והעברתם למשפחות שאינן דתיות, דבר שגרם להקמת כמה ועדות בדיקה וחקירה. חלק מיהודי תימן ממשיכים להאשים את המדינה בהקשר זה.

ב-1992-1993 עזבו את תימן קצת למעלה מ-1000 מבני שארית הקהילה, חלקם לארצות הברית וחלקם לישראל.

החל משנת 2000 לערך, גברו רדיפות היהודים שנותרו בתימן. הרדיפות גברו בשל מבצע עופרת יצוקה שהחל בסוף שנת 2008. אנשים מקרב חסידי סאטמר האנטי-ציוניים פועלים בקרב היהודים שם כדי לשכנעם להגר לארצות הברית ולא לישראל, תוך הפחדתם שאלו אשר יעלו לישראל לא יוכלו שם לשמור על דתם ומנהגיהם, וילדיהם יתדרדרו שם. בעקבות הרדיפות המשיכו קבוצות מיהודי תימן לעזוב ארץ זו, לישראל ולארצות הברית.

אלה אשר בחרו להגר לארצות הברית, בעידוד אנשי סאטמר, מונים כמאתיים איש והם שוכנו בשני רחובות בעיר מונסי שבמדינת ניו יורק. אנשי החסידות מסייעים בידם מבחינה כלכלית. בכתבה ב'ידיעות אחרונות' מצוטטים כמה מן הוותיקים שבהם, בעילום שם. לדבריהם, תלותם באנשי סאטמאר כמעט מוחלטת, משום שאין ביכולתם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים יקרים, והם מחויבים לשלוח למוסדות של סאטמאר. הם חוששים למתוח ביקורת פומבית כלפי אנשי החסידות, מחשש שילדיהם יוצאו משם וייוותרו ללא מוסד לימודים. ילדיהם אינם לומדים מקצועות חול ואפילו אנגלית. עוד הם אומרים שנאסר עליהם ללמוד נהיגה ובחלק מהמקרים מוחזקים דרכוניהם בידי אנשי החסידות כדי למנוע מהם לעלות לישראל. בנוסף, נטען שם כי החסידים אוספים עבורם סכומים גדולים אולם מעבירים אליהם חלק קטן מהם, בטענה שעליהם לכסות הוצאות.[5]

בקיץ 2009 עזבו את תימן כמאה יהודים, בעקבות פעולה משותפת של משרד החוץ האמריקני וארגונים יהודיים בארצות הברית. לדברי הארגונים המסייעים להם, הם עצמם בחרו לבוא למונסי משום שישנה שם כבר קהילה של יהודים יוצאי תימן. בפעולת הבאתם מעורבים אנשים הקשורים לזרמים אורתודוקסיים שונים וניתנת להם האפשרות לבחור חינוך לילדיהם מתוך מגוון רחב של בתי ספר בקהילה זו, המשתייכים לזרמים יהודיים שונים.[6]

בשנת 2010 נשארו בתימן כ-150 עד 180 יהודים בערים צנעה וריידא.[7] למעלה מ-80 אחוז מהנשארים הם כבני 60 ומעלה.

חלוקת יהודי תימןעריכה

ביהדות תימן באופן כללי ניתן לזהות כמה פלגים שונים על פי מיקום התיישבותם בתימן.

מחוז צעדהעריכה

יהודי צפון תימן. חיו בערים צעדה, ברט, חידאן ונג'ראן מפורסם ג"כ הכפר אלהג'ר. מתפללים בנוסח השאמי והם שונים מיהודי צנעא ודמאר. השוני בא לידי ביטוי בלבוש ובמנהגים. חכמי המחוז בדור האחרון הינם הרב עובדיה יעבץ מהעיר צעדה והרב יאיר זאהר מדאר שהתגורר בחידאן והרב משה אלקאפח ועוד רבנים חשובים וידועי שם ששימשו כמנהיגים לקהילת צפון תימן. בתקופת הגאונים נמנתה קהילת צעדה בין שש הקהילות אשר תרמו לישיבות בבבל. הסופר אברהם טביב (גולת תימן עמ' 34-35) מונה את צעדה וחידאן בין הקהילות אשר לא היו צריכים שלוחי בית דין צנעא להגיע לשם כיוון שלא פסקו מהם ישיבות ומורי הוראה.

העיר צנעאעריכה

היהודים שחיו בעיר הבירה של תימן צנעא שבדרך כלל חייהם היו יותר נוחים מאשר בני הכפרים. אצל יהודי העיר ניתן למצוא את שמות המשפחה המפורסמים ביותר שמהם קמו רבנים, דיינים ומנהיגים ליהודי תימן כגון: צאלִח (אצל בני העיר נהגה צֵאלָח), שמן, עִרֵאקִי כהן, א(ל)שייך' הלוי, קורח, קארה, עוזרי, צארום, בדיחי ועוד. בצנעא היו ישיבות מפורסמות כגון: אלמדרש, בית א(ל)שרעבי, בית א(ל)שייך', וכו' ורבנים מפורסמים כגון (בדור האחרון): הרב חיים קורח, הרב שלום שמן, הרב יחיא יצחק הלוי, הרב יוסף שמן, הרב יחיא קאפח, הרב סעיד עוזרי, הרב חיים כסאר ועוד.בכל תימן הייתה מוכרת צנעא כמרכז התורה בתימן בלי ספק (ואולי אחד הגורמים הוא רמת החיים הגבוהה יחסית לשאר תימן) ומיטב הלמדנים והגאונים אשר שמם יצא לתהילה בכל עם ישראל למדו שם. וכדברי מהר"ש שבזי בשירו "אהבת דוד": "זור צנעא...פיהא אחבר תפתיך בכל כלמה" (בקר בצנעא אשר שם יש חכמים שיורוך בכל עניין) וכן עוד שם: באלאחלאם פיהא בלע' שוקי (בחלומותיי לשם הלכה תשוקתי). יהודי העיר נהגו בעצמם סלסול ומהבחינה המנטלית הם שונים משאר התימנים ואפילו אלו שחיו בפריפריה של צנעא. בקרב חלק מאנשי העיר הורגשה התנשאות על שאר התימנים הבאה לידי ביטוי בבידולם של הצנעאנים משאר התימנים כגון שלא היו נושאים אשה רק מבנותיהם. וכן אצל חוקרי תימן לדורותיהם ניתן לראות התפעלות יוצאת דופן מבני העיר שנחנו בפקחות, חריפות, התנהגות אצילית ורמת חיים גבוהה ביחס לשאר התימנים. הדבר בא לידי ביטוי בפתגמים הנפוצים אצל חלק מן הצנעאנים כגון: "קאשם צנעא, ולא מארי אלבלד" (רוצה לומר עדיף מוכר צנוניות מן המארי בכפר), "יהוד אלט'אף מן אל יהוודא נט'אף" (יהודי הכפר ט'אף "נקיים" מיהדות), "מצנעא תצא תורה ודבר ה' מתנעם" ועוד רבים. רוב רבני תימן כיום המפורסמים ובעלי ההשפעה על כלל הציבור הינם ילידי צנעא או מחוז צנעא.

מחוז צנעא (מרכז תימן)עריכה

רובם של יהודי תימן שכנו במחוז צנעא. באזור שבטי חַאשִדּ בולטים היישובים שִבַּאם, בַּיתּ עֲדַאקֵה, חג'ה, שגאדרה, אַלמַחוִיתּ, טוילה, עִמרַאן וקַריַתַּ אלקַאבִּל. בנפת חֲרַאז בולטים העיירה מֲנַאכֵהּ, הכפר גִּרוַאח והעיר חַימֵהּ. באזור שבטי אַרחַבּ מצפונית לצנעא בולטים הכפרים הִזַם, חַמדֵהּ ורַידֵּהּ. רבים מיהודי הכפרים במחוז עסקו במסחר וברוכלות ומיעוטם בצורפות, שהייתה נפוצה יותר אצל בני העיר צנעא. תרבות ומנהגי יהודי המחוז דומים לאלה של העיר צנעא ובדומה להם גם הם מתחלקים לבלדי ולשאמי. השאמי של בני העיירות והכפרים נוטה לבלדי אף יותר מהשאמי של צנעא.

עיקר ההבדל בין בני העיר לבני הפריפריה הוא במנטליות. אצל הצנעאנים מפורסמת האימרה "מַאן רֲקַץ - נֲקַץ" (מי שרוקד- מתחסר). לעומתם אצל בני הפריפריה מקובל הריקוד בשמחות ("רַקצֵהּ") והם רואים בו חלק מהתרבות היהודית.

גדולי התורה מרבני מחוז צנעא חלקו לעתים על בית הדין שבצנעא וזכו לכבוד בצנעא. ביניהם בלטו רבי זכריה אלצ'אהרי מהעיר כוכבאן ורבי יחיא בשירי מהעיירה אלרחבה. בדור האחרון לישיבת היהודים בתימן בלטו שם רבי יוסף בן סעיד מהעיירה גירואח, הרב יחיא נחום מהעיירה שג'אדרה והרב ישראל עוזרי מהעיר בית עדאקה.

מחוז ד'מארעריכה

ד'מאר היא אחת הערים הגדולות בתימן. יהודיה שווים ליהודי העיר צנעא במסורתם ובתרבותם. בד'מאר היו תלמידי חכמים גדולים המפורסמים שבהם הרב יחיא גריידי, הרב סלימאן מעוצ'ה גריידי, הרב שלמה מלאחי, הרב לוי קשת. יהודי ד'מאר מפורסמים בשנינותם וחריפות לשונם. הדבר בא לידי ביטוי בפתגם העממי זַבּטַתּ חֲמַאר וִלַא כִּלמַתּ צַאחִבּ דֲמַאר [תרגומו: בעיטת החמור עדיפה על דיבור של איש דמאר]. הכפרים המפורסמים הסמוכים לעיר הם טַ'אף, בִּשֵאר ורֲצַאבַּהּ הנמצאים באזור גַּהְארַן. דרומית לדמאר ישנה עיר גדולה ובה הייתה קהילה יהודית גדולה והיא יֲרִים. רב הקהילה סמוך לעלייה היה מארי חַיִּים אַלקַאפִח ממשפחת קאפח המפורסמת שבצנעא. יש לציין כי אחד מרבני הכפר רצאבה אף הוא ממשפחת קאפח שבצנעא והוא מארי יִחיֵא אַלקַאפִח בן דודו של הרב יחיא קאפח שהיה רב מרכזי בצנעא. בן בתו הוא מארי נחום רצאבי שהיה ג"כ רבה של רצאבה ואביו של הרב יצחק רצאבי מבני ברק. עיר גדולה נוספת היא רדאע שבה הייתה בדור האחרון קהילה גדולה יותר מדמאר שנידלדלה מיהודיה.

מחוז שרעבעריכה

יהודי דרום תימן שהתגוררו בהמון כפרים בדרום ובעיר הגדולה תעיז. אפשר להבחין בשוני המראה בין יהודי מרכז תימן (צנעא, ד'מאר וכו') ליהודי הדרום. נפת שרעב מוכרת ומפורסמת בעדת תימן כאחד מן המקומות שהיה בהם ריבוץ תורה בלי הפסק וחכמיה ידועים כחריפים וחסידים מאוד מאוד, מתעמקים בלימוד הלכה ואגדה וביותר מפורסמים בידיעתם בחכמת הסוד בעמקות ושינון גדול. בחזותם עטרות לראשם וזקנים בפניהם ובאזור השפם אין שיער כלל לפי שמנהגם לגלח שם. פאותיהם אינן דומות לאלו של יהודי מרכז תימן שאצלם הפיאות מסולסלות ודקות ואין נוגעים באורכן (אם כי היו שנהגו לקצוץ אותן כשהיו מגיעות לסוף הפנים)ואלו אצל יהודי הדרום הפיאות מגודלות פרע ועבות ויורדות על פניהם. מנהגיהם שונים בתכלית ממנהגי מרכז תימן.

בעוד שאצל יהודי המרכז ואפילו השאמי נשארה זיקה למסורת הקדומה המסורת השרעבית הינה שווה למסורת עדות ספרד כמעט לגמרי והקבלה התמקמה בשרעב לא רק בלימוד אלא גם מה שהוא הלכה למעשה. גם אופן הגיית יהודי שרעב שונה ממרכז תימן והיא הושפעה מן המסורת הבבלית שיהודי שרעב עמדו בקשר עם גאוניה. לדוג': בעוד שאצל רוב יהדות תימן החולם נהגה כקמץ התימני אך עם פה פתוח מה שמשנה את ביטויו (ולפי זה מובן מה שהוא מכונה אצל המדקדקים מלוא פום- רוצה לומר פה מלא) אצל השרעבים החולם נהגה כצירי ממש ואין הפרש ביניהם וזה על פי המסורת הבבלית הקדומה. ולאו דווקא יהודי שרעב אלא כל יהודי המחוז הוגים כך את החולם. עוד הבדל מפורסם הוא הגיית האותיות קו"ף וגימ"ל. אצל רוב יהודי תימן נהגה הקו"ף כהאות גימ"ל בעברית המודרנית (וזה מתאים למה שמובא בחז"ל ג'י'כ'ק בחיך) והגימ"ל נהגית כהאות- J באנגלית והיא ג"כ מן החיך לפי שהלשון דופקת על החיך בחוזקה ואילו אצל השרעבים הגימ"ל נהגית כהגימ"ל המודרנית וגם זה בעקבות השפעה בבלית קדומה. ואין זה דבר חדש אצלם כי אם עתיק שהרי כבר בשירי המשורר מהר"ש שבזי ועוד שהם משרעב כמפורסם חורזים חולם עם צירי פעמים רבות כי הם שווים אצלם.

באופן כללי שני מרכזי התורה בתימן הינם צנעא ושרעב שמהם קמו ראשי ישיבות, מנהיגים ומורי הוראות מימים ימימה. מחוז שרעב אינו המקום הדרומי ביותר בתימן דרומית לשרעב יש נפה גדולה הנקראת אלחוג'ריה שבה גם כן היו כפרים רבים. מזרחית לשרעב ישנו אזור הנקרא בלאד עמאר שגם בו היו הרבה כפרים ועיירות מן המפורסמים: העיר ד'לאע, קעטבה, הכפר סדה, גדס ועוד. גם יהודי מקומות אלו מזוהים בדרך כלל עם יהודי דרום תימן. יהודי דרום תימן שונים מיהודי צנעא בעניותם ובדלותם והיו מהם הרבה חסרי אמצעים וכבר התייר הרב יעקב ספיר מפולין התפעל בספרו מן העיר תעיז שלעומת צנעא הינה עלובה מאוד מבחינת רמת החיים. אך עם כל זה מעולם לא פסקה ישיבה משרעב ויהודיה קיימו את התורה מעוני.

הרבה מגדולי תימן חיו ופעלו בשרעב. המפורסמים שבהם הינם רבנו שלום שבזי, מהר"ח סנואני, מהר"ם שרעבי - ראש ישיבת המקובלים נהר שלום, ויש אומרים שגם הרש"ש הקדוש מקורו משם.

קהילת העיר חבאןעריכה

קהילת העיר חבאן אף שאינה גדולה במספרה שונה היא במלבוש, בניגון ובתרבות מכל קהילות תימן. העיר חבאן שוכנת במזרח הרחוק של תימן ומרוחקת מקהילות תימן האחרות. בעוד שאצל כל קהילות תימן מקובל היה לגלח את שיער הראש (למעט הפיאות) באופן תכוף - הרי שהחבאנים, זקנים וצעירים, גידלו שיער ראשם עד לכתיפם. בנוסף בניגוד לאיסור נשיאת הנשק שהוטל על היהודים בכל קהילות תימן - יהודי חבאן נשאו לרוב את חרבותיהם למותניהם. כמו כן ניגוני התפילות שלהם (כגון פיוטי הימים הנוראים, בר-יוחאי ועוד) - שונים מכל שאר קהילות תימן. נוסח התפילה שלהם הוא הנוסח ה"שאמי" ומבטאם (כגון באותיות ג ו-ק והגיית החולם) זהה לזה שבמחוז שרעב. יהודי חבאן עלו לארץ במהלך מבצע "מרבד הקסמים" ורובם התיישבו במושב ברקת שבשפלה.

תורת תימןעריכה

Shofar-Sabbath-Horn-Yemenite-Jew

יהודי תימני 1934

על פי המסורת של יהודי תימן, ראשית הגלות החלה עוד בסוף תקופת בית ראשון[8]. באורח חייהם של יהודי תימן נשתמרו מנהגים המעידים על השפעה מארץ ישראל בתקופה קדומה. למשל, תפירת התפילין ב"גידי הכסלים" ולא ב"גידי העקב"; הטמנת החיטים המיועדים למצות בעשבים ("טינון"); וכמה מנהגי אבלות. כמו כן נמצאים בסידור התפילה כמה נוסחים המבוססים על מנהג ארץ ישראלי קדום. למשל, שימור המנהג הקדום בקריאת התורה של "קטן קורא בתורה ומתרגם"[9]; העולה לתורה מברך וקורא; אמירת תרגום אונקלוס לאחר כל פסוק; בקדיש - "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה ויפרוק עמיה"; הכפלת התיבה "לעילא" בכל ימות השנה; שימור אמירת הקטע בתפילת העמידה של מוסף של שבת "למשה ציווית על הר סיני וכו'"; קריאת קריאת שמע בקול רם ובצוותא; ספר התורה בן 51 שורות בכל דף ולא 42 כבשאר גלויות ישראל. הדבר תואם את המדרש על גילוי ספר התורה בזמן יאשיהו, שגולל לעמוד שבראשו הפסוק "יולך ה' אתך ואת מלכך" (דברים כח, לו) רק בספרי תורה תימניים נמצא פסוק זה בראש הדף כפי שציינו חז"ל במדרש, אולם בספרי שאר קהילות ישראל נמצא פסוק זה באמצע הדף ; ישיבה היקפית בבית הכנסת (אם כי ישיבה היקפית בבית הכנסת השתמרה במרבית העדות הלא-אשכנזיות).

בתקופת המשנה היה תנא נודע בשם שמעון התימני, לפי היעב"ץ נראה שהיה זה חכם מתימן. הד"ר משה גברא כותב בשם הרב עמרם עוזרי כי יש סמך לדברי היעב"ץ, כי אם הוא היה בן העיר תימנה ולא מארץ תימן הוא היה נקרא שמעון איש תימנה כמו שאר החכמים שנתכנו על שם עירם כגון אנטיגנוס איש סוכו שבא מהעיר סוכו, יוסי בן יועזר איש צרידה שבא מהעיר צרידה, יוסף בן יוחנן איש ירושלים שבא מהעיר ירושלים. לעומתם, כל החכמים שבאו מחבל ארץ ולא מעיר ספציפית כונו כמו שמעון התימני, לדוגמה, נחום המדי בא מארץ מדי, הלל הבבלי בא מארץ בבל, רבי יוסי הגלילי בא מחבל ארץ הגליל, ניתאי הארבלי בא מחבל ארץ הארבל (אנציקלופדיה לחכמי תימן עמ' 630).

חכמי תימן התכתבו בנושאי הלכה עם גאוני בבל, וחלק מתשובות הגאונים נשמרו והובאו מעדות תימן בפירוש קדום על הלכות הרי"ף. יהודי תימן שלחו תרומות לישיבות בבל, ודבר זה מוזכר במכתבי הגאונים. רב האיי גאון כותב בתשובה בלשון זו:" ואתם יודעים כי בארבע פינות נכנס בלבבם להחזיר התורה לישנה, שבח לה', ושולחים שלוחיהם מכל הארצות, מתימן ומזרח וכו' ואשכנז וצרפת וכו' ועומדים לפנינו בענייני שאלותיהם וספיקותיהם."[10].

בתקופת הכיבוש של הפאטמים הרבו יהודי תימן להתכתב עם יהודי מצרים. לאחר שהרמב"ם עזר לביטול הגזירות של האיובים, יהודי תימן נקשרו לרמב"ם, התכתבו עמו, ואף קיבלוהו כ- "מרא דאתרא" לעולם. יהודי תימן הרבו לעסוק בהלכה ובפילוסופיה, וספרים רבים נתחברו על חיבוריו של הרמב"ם.לימוד התורה בתימן היה גדול ביחס לקהילות אחרות בעולם, זאת ניתן ללמוד מאיגרת המיוחסת לרמב"ם שנשלחה לקהילת לוניל, שם הוא כותב על מצב לימוד התלמוד (גמרא) בעולם היהודי, הוא כותב כי "רוב המדינות הגדולות מתות" ורק בתימן ושנער (עיראק) וחאלב (סוריה) עדיין קיים לימוד התלמוד. כלומר, גדולי התורה בתקופה ההיא מספרד, צפון אפריקה ואשכנז לא ייצגו את מצב התורה שהיה בקרב המון העם שהיה בשפל המדרגה. גם באגרת תימן המפורסמת, מדגיש הרמב"ם את למדנותם של יהודי תימן, וכך הוא כותב:" וכל היום הוגים בתורת משה, הולכים בדרך הורה רב אשי". קשר זה עם הרמב"ם נמשך גם עם צאצאיו. גם הרמב"ן באגרתו לחכמי צרפת כותב :" כי שמענו מפי מגידי אמת שבכל ארצות מלכות תימן, קהילות רבות עוסקות בתורה ובמצוות לשמן". עד הדור האחרון לגלות תימן הייתה ידיעת התורה נחלת הכלל, דבר שהפליא את הראי"ה קוק בתשובתו לאביו, בה הוא מרבה לשבח את יהודי תימן על כך. הוא כותב "רובם ככולם בני תורה, וכמעט שלא נמצא ביניהם עם הארץ כלל!".

כעיקרון, נקטו חכמי תימן להלכה ולמעשה את שיטת הגאונים. עם חיבור משנה תורה לרמב"ם, ומשום שבעיקרו הוא מבוסס על כתבי הגאונים קיבלוהו עליהם כפוסק עיקרי, תוך התאמות מעטות למסורת הגאונים שבידם. במהלך השנים גברה השפעת השולחן ערוך, בעיקר בזרם ה"שאמי" ובתחום של "אורח חיים", אך בדרך כלל, בעיקר בתחומי "חושן משפט" "יורה דעה" ו "אבן העזר" - נשמרה הפסיקה הרמב"מית.

בתקופת גזירותיו של המושל הטורקי (בשנת 1618), התפשטה הקבלה בתימן, ולמרות זאת, היא לא הצליחה לדחוק לגמרי את הפילוסופיה. חכמים רבים כללו עתה בספריהם גם קבלה וגם פילוסופיה, כגון הרב שלום שבזי.

ספרותמדרש התימנית טבועה אף היא בחותם השפעת חיבורי הרמב"ם בהלכה ובפילוסופיה. שימוש נרחב בחומר המדרשי שבכתבי היד ובדפוסים עשה רבי מנחם כשר באנציקלופדיה המדרשית שלו - "תורה שלמה".

מסורת יהודי תימןעריכה

בגלל הבידוד היחסי של תימן משאר היהודים במשך שנים ארוכות, שימרה המסורת בתימן, בעיקר זו הבלדית, כמה מאפיינים ייחודיים, ואף עתה הם נחשבים לעדה שלישית, לצד הספרדים והאשכנזים.

הדבר בא לידי ביטוי בכמה מנהגים שונים שמייחדים אותם (למשל היהודים הבלדים אינם מתפללים תפילת יחיד בתפילת מוסף אלא רק חזרת הש"ץ) ובגרסאות משלהם לכתבי יד. עם הבאת הדפוס האיטלקי לתימן, וביתר זאת עם העלייה לארץ והידוק הקשרים עם שאר היהודים, הולכים ההבדלים ומתמעטים אם כי גם כיום בראש העין, בשכונת שעריה בפתח תקוה ובמושבים שנוסדו על ידי עולי תימן נשמרת המסורת התימנית הייחודית.

החינוך התימניעריכה

YemeniJew1914

יהודי תימני בלבוש מסורתי

החינוך היהודי-תימני מיוחד בעצמו, גם מבחינת תוכנו וגם מבחינת שיטת ההוראה שלו.

בתחילה, חינוך הבנים היה מסור בידי האב, אך משום קשיי הפרנסה, ועול השעבוד למלכות שבאותם הימים, לא יכלו רוב האבות להקדיש את זמנם לחינוך הבנים בצורה מסורה. מסיבה זו, נפתחו ישיבות תלמודי התורה שנקראו "כניס" או "מדרש". בתלמוד התורה, לימד מלמד שהיה נקרא "מארי" (הנהגה בתימנית: מורי - מלעיל) , והוא זה שדאג לחינוכם של הילדים. כדי להבדיל בין מלמד התינוקות לבין הרב, היו מכנים את מלמד התינוקות "מרי אלעיאל" כלומר המרי של הילדים, אבל הרב נקרא "מרי".

ה"מרי" (מלמד התינוקות), היה אחראי על לימודי התלמידים במדרש (הכניס), וקיבל אליו תלמידים שגילם הוא מגיל 3 ומעלה. קבוצה אחת הייתה לומדת קריאה וכתיבה של האלפבית וניקוד. הקבוצה השנייה הייתה לומדת קריאה מתוך סידור, וקבוצה שלישית הייתה לומדת את קריאת פרשת השבוע (יחד עם התרג'ום) וההפטרה. הלימודים התמקדו בגילאים אלו בעיקר בתנ"ך, אולם שלא במסגרת זו היה שומע הילד שעורי תורה בחברת המבוגרים. לאחר הפסקת צהריים, חזרו התלמידים ללימודם. יום הלימודים היה ארוך, משעות הבוקר ועד לשקיעת השמש, והם היו במשך כל השבוע, פרט ליום שישי.

לפי החינוך התימני, הילד, עוד לפני הגיעו לגיל בר מצווה, היה צריך להיות מסוגל להצטרף אל עולם המבוגרים ("גבר בגוברין"). אחד הדברים העיקריים אותם היה צריך הילד לעשות בתור "מבוגר", הוא נטילת חלק בפעילות בית הכנסת (אמירת התפילות, קריאת פרשת שבוע והפטרות) ובשיעורי התורה. עוד בהיות הילד בתלמוד תורה הוא הולך עם אביו יום יום לתפילות ולשיעורים הניתנים בבית הכנסת על ידי הרב. כך רוכש לו הילד ידע במשנה והלכה (רמב"ם ושו"ע) ואגדה (עין יעקב,אגדות התלמוד) ואף בגמרא. לאחר גיל הבר מצווה, המשיכו ללמוד בחברת המבוגרים בשיעורים היומיומיים שהיו בכניס ערב ובוקר .שם היה ניכר מיהו הבקי, הבקיאים קיבלו הכשרה כדי לשמש כ"כלי קודש", דהיינו כשוחט, חזן, מוהל ודיין.

המרי (מלמד התינוקות) היה מקבל בדרך כלל את שכר הלימודים מאב התלמיד מדי שבוע, והשכר ניתן בתור צדקה, וזאת על מנת שלא "לעשות את התורה קרדום לחפור בה". היו מקומות בהם המרי היה מקבל את שכרו בתור ארוחות ואוכל, אותם הוא היה אוכל בתורנות בבתי התלמידים. רב הקהילה שנקרא כאמור לעיל "מרי", איננו מקבל משכורת כלל אלא היה מתפרנס ממעשה ידיו.

למרות שלא היה לרב בתימן את הזמן הפנוי שהיה לרב בארצות אחרות ללמוד (בהן הרב היה מתפרנס מהציבור וכל שעותיו פנויות ללימוד), עם כל זאת רמת תלמודם של רבני תימן הייתה מן הגבוהות, ביטוי נאה לכך נתן הנוסע הירושלמי (יליד פולין) הרב יעקב ספיר שביקר בתימן בשנת 1859 בהגיעו לכפר עלום בתימן שנקרא "גרואח",

העיר המצערה הזאת לה רב גדול (בארצות האלה יקראו להרב מארי), הוא המורה הוא הדיין והדורש הוא השוחט והבודק, גם חזן ושמש, ומכל אלה אין לו מחית נפשו לשליש ולרביע, גם במצער צרכי חייהם ופרנסתם. על כן גם המארי מסובל תחת עול המלאכה והעבודה אם נקלה אם נכבד. הרב הזה מארי יוסף בן סעיד (סעדיה) יצ"ו מלא תורה יראה וחכמה ורוח דעת. בקי במקרא וביאוריו עד להפליא. בקי בתלמוד ברמב"ם ועד אחרונים כאחד המורים הגדולים בארצותינו וידיו רב לו בחכמת הקבלה בשנון גדול, הזוהר וכתבי האר"י למודים על לשונו בעליל כל עלה ועמוד, וכח זכרונו רב מאוד, וחובר חיבורים בקבלה ומפליא לעשות גם בקבלה מעשיות ואצטגנינות כמעשה הראשונים ... ויצא שמו בכל הארץ גם בעיני השרים ועבדי המלך. ועל כל אלה גדלה ענותנותו ואהבת בני אדם. עם פנים שוחקות מדברותיו נאוה... והוא כבן ארבעים שנה. מהלכו מנהגו ומלבושיו כמנהג המדינה, וזר הרואהו יחשבנו לאיכר או רועה צאן... הוא חרש ברזל לעשות כלי נשק אתים מחרשתים מקבות קרדומות מגרפות כל כלי האיכרים. לו חנות אצל ביתו בחור ההר כמו מערה... הוא יושב על האבנים מחזיק הברזל או העשת להבעיר באש ואביו עומד על המפוח, ואחיו עומד להכות במקבת על הסדן. גם בעשותם בעבודה הקשה הזאת מצאתים נדברים יחד בדברי תורה חכמה ומוסר. ופה בחנות יורה ידין ויועץ בכל דברי הקהלה... הפעם נכנסתי לחנותו מן הבוקר... ואיכר גוי אחד אץ עליו לכלות מלאכתו... והוא מכה במקבת על הסדן והאיכר נוגש עליו כלה מלאכתך!... מכאב לב ומשבר רוח עניתיו: אשריך מארי יוסף שפחמי אתה ואוי... להמתנהגים ברבנות
– יעקב ספיר, "אבן ספיר"
.

מעמד האשה היהודית בתימןעריכה

Jewish Yemenite bride

בגדי כלה תימניה

לפי עדותו של הרב יוסף קאפח [1], לאישה היהודית בתימן היה מעמד מכובד למדי, כמרכז התא המשפחתי. חינוך הבנים היה בידי האם בלבד. היא שחינכה לניקיון, לנימוסים, לסדר ולמשמעת והשפעתה עליהם ועל עיצוב דמותם הייתה גדולה. האב היה טרוד בעבודתו ונמצא על פי רוב במשך רוב היום מחוץ לביתו. עם זאת, השפעתה הייתה גדולה אף יותר על חינוך הבנות, משום שהבנים למדו בבית המדרש, ואילו הבנות לא ידעו קרוא וכתוב אלא קיבלו את כל הדרכתן בעל פה מאמן.

רק נשים מעטות ידעו קרוא וכתוב. רוב הנשים ידעו להתפלל רק תפילות קצרות בערבית ובעברית. עם זאת, האישה היהודייה בתימן הגיעה לרמת תרבות אישית טבעית גבוהה למדי. גם דביקותן הדתית הייתה עמוקה, ובזכות מסגרת החיים היהודית הגיעו לרמה מוסרית ותרבותית גבוהה.

יחסי הבעל והאישה היו של כבוד הדדי, כשותפים בבניין המשפחה על יסוד התורה, שעל כל אחד מהם למלא חלקו. לעתים נדירות ביותר נשמע שגבר הרים יד על אשתו, והדבר בחברה היהודית נחשב כחרפה גדולה.

לפי דברי הרב קאפח, תפקידה של האישה היה בתוך ביתה. דאגת הפרנסה והבאת המצרכים אל הבית הייתה מוטלת על הגבר בלבד. נשים לא יצאו לעולם לעבוד או לערוך קניות מחוץ לבית. נשים שחפצו לסייע בפרנסה עסקו ברקמה בתוך ביתן וסחרו בתוצרת בינן לבין עצמן. בשעות אחר הצהריים נהגו נשים לצאת אל שכנותיהן ולעתים לעבוד שם בצוותא, כפי רצונן. אבשלום אליצור [2] כותב כי כך היו פני הדברים בצנעא ובערים הגדולות, אולם בכפרים נהגו הנשים לצאת אל השדה ואל השוק. נשות הכפרים היו פתוחות יותר ולא התביישו לרקוד ולשיר בשמחות, ואף להשתתף בשיחת הגברים.

האישה לא התערבה כלל בחיים הציבוריים באופן ישיר, כיוון שלא נחשב זה מכבודה להתעמת עם אנשי ציבור ועסקנים, אך השפעתה העקיפה באמצעות בעלה לא הייתה מועטה. המעמד הנכבד במשפחה היה לסבתא שהייתה הדמות הנערצת במשפחה.

בשנת 1942 נפתח בצנעא בית ספר לבנות בהנהגת רבני צנעא.

אבשלום אליצור כותב כי נישואי קטינות היו נפוצים למדי בתימן, בין היתר כדי להגן עליהן מפני השלטונות שכפו על הרווקות היתומות את האסלאם. נישואים אלה גרמו לעתים לגירושין. חרם דרבנו גרשום לא נהג בתימן, וחלק מן הגברים היה נשוי ליותר מאישה אחת.

כלכלת יהדות תימןעריכה

היסטוריהעריכה

משנת 1650 בערך, החלה התפוררותה של הממלכה האימאמית בתימן, שהייתה במשך 200 שנים ממלכה יציבה מאוד. כיוון שהיו מחוזות שונים בתימן (כמו עדן) שהכריזו עצמאות, והשתחררו מעולם של הזיידים, פחתו גם הכנסותיו של האמאם של תימן. צמצום הכנסותיו של האימאם גרם לכך שהוא לא היה יכול לעמוד בתשלומי התמלוגים השנתיים לשבטי הצפון בתמורה לכך שיכירו בשלטונו. ולכן, כאשר הם לא היו מקבלים את כספם - הם היו פושטים על צנעא ושודדים את אוצרותיו של האימאם ואת העיר עצמה. בהתנפלויות אלו של השבטים, הייתה פגיעה גם ביהודים. הפגיעה הזו החלה בשנת 1725 והייתה מועטה בזמנים ההם, אך מתחילת המאה ה-19 היא החלה להיות תופעה שכיחה. קשיי השלטון הללו גרמו כמובן גם להידרדרות פוליטית.

לאחר מאורעות השבתאות וגלות מוזע בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-17, בהם הוחרמו כל המטלטלין והרכוש הקרקעי של יהודי תימן, הם היו נתונים למצוקות כלכליות וחברתיות במשך כ-50 שנים, עד לשנות ה-30 של המאה ה-18.

אך מאז, בהנהגתו של רבי שלום עראקי על האוכלוסייה היהודית, השתפר מצבם הכלכלי של היהודים מאוד, ומקצתם אף נטל חלק במסחר עם הודו ועם ארצות אחרות. אבל ההידרדרות הפוליטית של תימן וההתגברות הקנאית של המוסלמים נגד היהודים משנות ה-60 של המאה ה-18 ואילך, גרמו להידרדרות כלכלית חוזרת של היהודים.

מההידרדרות הפוליטית והכלכלית הזאת סבלו כל תושבי תימן, עד שבשנת 1872 פנו תושבי צנעא המוסלמים בבקשה מהטורקים להשתלט על העיר. היהודים, כמרכיב חלש באוכלוסייה התימנית, נפגעו קשות מהתמוטטותה של תימן במאה ה-19, והם חיכו יותר מכל שאר שכבות האוכלוסייה התימנית לבואם של הטורקים, בתקווה שזה יביא לשיפור במצבם הכלכלי, בעיקר.

מסחר יהודי תימןעריכה

היהודים שנטלו חלק בסחר החוץ של תימן עם הודו במחצית השנייה של המאה ה-18, היו בעיקר מבני קהילות הערים מוכ'א וצנעא. גם בעדן, שהחלה להתפתח מבחינה מסחרית לאחר כיבושה על ידי הבריטים, תרמו היהודים בהתפתחות הכלכלית. רבים מהם שירתו את הבריטים במנהל החדש שהוקם על ידם. אל עדן נמשכו יהודים מרוב קהילות תימן, שסבלו מהתהפוכות המדיניות והכלכליות ששררו בתימן וגם מחוצה לתימן, דבר שיצר תמורה דמוגרפית חריפה באוכלוסייה היהודית של תימן, דנפתחה להשפעותיה של תרבות המערב ולמסורות יהודיות של קהילות מזרחיות שמחוץ לתימן.

יהודי עדן ניצלו את שוויון הזכויות שניתן להם, ורבים מהם התעשרו מפעילותם הכלכלית, תחילה כספקים לצבא הבריטי הגדול שנכח בעדן, ואחר כסוחרים עם מדינות רבות מעבר לים. היהודים הזרים שהשתקעו בעדן היו בדרך כלל סוחרים שנלוו אל הצבא הטורקי, והם לא נטו להתערב באוכולוסיה היהודית המקומית.

לא רק יהודי עדן עסקו בסחר חוץ, אלא גם יהודי צנעא, מנאכ'ה, עמראן, שבאם, ד'מאר, ירים ותעז, אך זאת רק משנות ה-70 של המאה ה-19 ואילך, לאחר שתימן נכבשה על ידי הטורקים. כתוצאה מכיבוש זה חזרו חיי הכלכלה לתקנם באזורים שהיו בשליטתם של הטורקים.

כתוצאה מריבוי האוכלוסייה ומשהייתם של כוחות צבא טורקי גדול בתימן (שהביאו עמם מטורקיה מוצרי מזון שלא היו ידועים עד כה בתימן), החלה הפעילות הכלכלית להסתעף ולהתרחב בגלל גידול הצריכה. היהודים עסקו, איפה, גם ביצוא וגם ביבוא. מצרך היצוא העיקרי היה קפה, שגדל בעיקר באזור מנאכ'ה במערב תימן, ובשרעב בדרום תימן. ההיסטוריון קראקסו התימני, נודע בתימן הסוחר היהודי אהרן שחב ממנאכ'ה כ"מלך הקפה":"... יהודי עשיר המכונה מלך הקפה... הוא עשיר מאוד, סוחר בכל סוגי הקפה ודרכו עובר סחר הקפה". סחורות יצוא אחרות שהתמחו בהם היהודים היו עורות ואבנים טובות.

הסוחרים היהודיים בערים הגדולות בתימן, עסקו כאמור גם ביבוא (לצורך הצבא והמנהל הטורקי ולצורך האוכלוסייה המקומית) וגם ביצוא. היבוא, בדומה ליצוא, עבר דרך נמלי חודידה ועדן ופריטיו העיקריים היו:

קהילת סוחרים אופיינית הייתה זו של יהודי מנאכ'ה, שגדלה ונתבססה בעיקר על ידי פליטי צנעא בשנים הסמוכות לכיבוש הטורקי. הם מצאו מפלט בעיר זו, שהייתה באזור שלטונו של הדאעי האיסמעילי - אלמכרמי, שיחסו ליהודים היה אוהד לעומת זה של האימאמים שישבו בצנעא. יהודים לא ישבו בחודידה אף בימי הטורקים, מלבד סוחרים שבאו מחוץ לתימן, וסחר החוץ של יהודי מנאכ'ה דרך נמל זה נעשה בעזרת סוכניהם המוסלמים, שישבו בחודידה.


בתחום המסחר הפנימי היה חלקם של היהודים גדול יותר מאשר במסחר החוץ. בכללי, גם כאן חלו אותם תמורות כמו שצויין ביחס לסחר החוץ. במחצית השנייה של המאה ה-18 התפרנסו יהודים רבים בצנעא ובערי השדה מן המסחר הפנימי, ביניהם נשים. אולם ערעור המצב הביטחוני והמדיני, ריבוי המלחמות, מעשי השוד וההתנפלויות, בייחוד על שכונת היהודים בצנעא, כל אלו גרמו להפחתה ניכרת בהיקפו של המסחר הפנימי. מלבד זאת, גם סחר החוץ נפגע מאותם התמורות ובשל חוסר היציבות, ולכן המטבע יקר מאוד, דבר שגרם לשפל חמור יותר במסחר הפנים.

רק במערב תימן, באזור חראז (מנאכ'ה) שתחת שלטונו של אלמכרמי, היו יהודים שעסקו במסחר בתקופה שלפני הכיבוש הטורקי, אם כי בהיקף מצומצם למדי. שינוי גדול חל עם הכיבוש הטורקי בתימן. יש לציין, כי מלבד הגורמים של סחר החוץ (החיים התקינים וגידול הצריכה), הוכנסו לתימן כספים רבים, שגרמו מצד אחד לאינפלציה גדולה, אך מצד שני התרבו אמצעי התשלום ביחס גדול יותר.

הקהילהעריכה

הקהילה בעברעריכה

קהילת יהודי תימן הינו הגוף הארגוני לשם סיפוק הצרכים החברתיים והדתיים של היהודים בתימן. כמו כן, קהילת יהודי תימן דאגה ליהודים גם בהקמת מוסדות לימוד, פיקוח על המלמדים בתלמודי התורה והישיבות ולעתים אך סיפוק הצרכים של לימודי התלמידים העניים שבאותו האזור. ברוב קהילות היהודים בתימן היו מוסדות צדק, דהיינו מוסדות לגמילות חסדים, מוסדות למען היתום והאלמנה (חלק מהמוסדות הללו אף התמחו בהברחת והסתרת יתומי היהודים בתימן) ולמען פדיון שבויים. היו קהילות בתימן, שאף הקימו בתי תמחוי, מעין קופות חולים ואכסניות שונות. חובה נוספת של הקהילה הייתה להכשיר בתי עלמין ואנשי "חברא קדישא".

הנהגת הקהילה חולקה לשניים:

  • הנשיא - היה ראש הקהל, והיה אחראי ליחסים שבין הקהילה לשלטונות (בעיקר על תשלומי המיסים).
  • הרב או החכם - היה המנהיג הרוחני של הקהילה, והיה אחראי על ענייני המוסר, ההלכה והמשפט; הוא גם פיקח על הישיבות ותלמודי התורה, לימדו תורה בבתי הכנסת ושפטו בבתי הדין. הרב לא התפרנס מרבנותו, אלא עסק במקצוע נוסף.

נשיאי הקהילה התימנית, נעזרו באנשים, שנקראו ה"ממונים", והם היו אחראים על ניהול מתוקן של חיי הקהילה, לדוגמה מינוי נשיאים ורבנים, שכירת שוחטים לקהילה, בחירת מלמדים בתלמודי התורה ובישיבות. את הממונים הללו בחרו אנשים נוספים, אנשי המעמד, שהיוו בעצם אספה של נכבדי הקהילה. אספת אנשי המעמד התכנסה בדרך כלל פעמיים בשנה, ואז הם דנו בכל ענייני הקהילה היהודית שבתימן. כדי לשמור על פיקוח מתוקן ומלא על הפרנסים, אנשי המעמד ושאר האנשים שהשפיעו באופן קבוע על הקהילה, נסחו אנשי המעמד באספתם תקנות וחוקים שונים יחד עם הרב ועם ראש הקהילה. לתקנות אלו קראו גם הסכמות, וזאת משום שברוב הקהילות היהודיות שהיו בתימן, התקנות קיבלו תוקף רק לאחר הסכמת רוב חברי הקהילה. מי שעבר על הסכמות אלו, שהיו כמו דין תורה מחייב, היה צפוי לעונש, לעתים קנס, ולעתים (במקרים חמורים יותר, בעבירה על תקנות משמעותיות ביותר) אף נידוי וחרם.

מכיוון שכל התפקידים הרבים הללו חייבו כסף רב, הטילו הממונים מיסים שונים על הקהילה, כגון "מס הגאבילה", אותו שילם כל יהודי אשר קנה מצרכים כשרים. מקורות הכנסה נוספים הם מתנות אנשי הקהילה לקהילה, כגון בתים או חנויות, שהיו נקראים הקדש.

שיטת ארגון יעילה זו של הקהילה, למדו התימנים ממגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו באימפריה העות'מאנית, ושמנהגם התפשט לארצות אחרות, בהם גם תימן.

משפחות עתיקות ומפורסמות ביהדות תימןעריכה

בקרב יהדות תימן ישנן משפחות עתיקות יומין ובעלות ייחוס, כמו משפחת מגארי-כהן המיוחסת כמשפחת בני בניו של יהויריב הכהן. החוקר חיים חבשוש כתב כי עוד לפני הופעת האסלאם באו לתימן מארץ בבל כמה אנשים נכבדים ומיוחסים ואלו שמותיהם: ששון-הלוי, מרחבי, עוזרי, פתיחי, בשארי. להם נולדו צאצאים רבים ומשפחותיהם ידועות עד היום, בפרט צאצאי עוזרי וששון הלוי. לטענת חבשוש, שמות חמישה יהודים קדמונים אלה מופיעים גם במסורת הערבית התימנית, בספר הנקרא "אלאצחאחי". משפחת צאלח של המהרי"ץ ידועה בייחוסה עד פרץ בן יהודה, כפי שנכתב על ספרים שהוקדשו לבית הכנסת "בית צאלח".

חלק ממשפחות אלו הצמיחו במשך דורות רבנים ומנהיגים רבים ליהדות תימן. בין המשפחות שהצמיחו רבנים רבים נמנות משפחות קורח ואלשיך הלוי. סבורים שמשפחת אלשיך היא מצאצאי ששון הלוי הנזכר לעיל. משפחה נוספת שהקימה רבנים ומנהיגים בתימן היא משפחת עראקי כהן, שכפי הנראה מקורה הוא בעיראק. המפורסם שבבניה הוא השר הרב שלום עראקי שהיה נשיא היהודים ומקורב למלכות. על שום רום מעלתו ועושרו הוא כונה "אלאוסטא", שפירושו ה"אדון" או ה"אומן".

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מאמרים בפרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביבעריכה

הערות שוליים עריכה

  1. על פי התיארוך המקובל במחקר, חורבן בית ראשון התרחש בשנת 586/7 לפנה"ס. עם זאת, על פי המניין המסורתי של יהודי תימן הנסמך על מקורות חז"ל החורבן אירע בשנת 422 לפנה"ס
  2. עיין ספר התעודה ליהודה לוי נחום עמ' 21, וכן "תרביץ" שנה מ"ב חוברת ג-ד,תשל"ג
  3. Jewry The Jews of Yemen: Studies in Their History and Culture Book by Yosef Tobi; Brill, 1999. 304 pgs
  4. התימנים: היסטוריה, סדרי חברה, חיי הרוח: מבחר מחקרים/ שלמה דב גויטיין, עורך: מנחם בן ששון. ירושלים, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ"ג 1983.
  5. יניב חלילי, חטופי תימן, ידיעות אחרונות - המוסף לשבת, 2 באפריל 2010, עמ' 22-20
  6. 'Yemenite Jews won't be absorbed by Satmar'
  7. "תוציאו אותנו מכאן", כתבתו של בועז ביסמוט, "ישראל היום"(ה-29 במארס, 2010)
  8. ראו למשל מהרי"ץ, תכלאל עץ חיים, חלק ב' דפים קי ע"ב - קיא ע"א
  9. מגילה, ד, ו
  10. הובא על ידי הרד"ל בספר קדמות הזוהר עמ' נ"ג


יהדות אסיה
<td> אוזבקיסטןאזרבייג'ןאינדונזיהאיראןאפגניסטןארמניהבוכרהגאורגיהיהודי ההריםהודוהונג קונגטג'יקיסטןטורקיהיפןכורדיסטןלבנוןמיאנמרסוריהסיןהרפובליקה הסיניתסינגפורעיראקחצי האי ערבפקיסטןקוצ'יןקזחסטןקירגיזסטןקפריסיןרוסיהתימן

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית