FANDOM


על הטיול לחבל לה-מארקה, של אגודת דנטה אליגיירי ירושלים שנערך ב-22-29 במאי 2018 מאת: דר' רפאל ירחי המקור

סיכום הסקירה

אורבינו סוף דבר

המצב הנוכחי

תולדות הקהילהעריכה

סיכומו של דר' רפאל ירחי

נראה כי היהודים היו בעיר כבר במאה השלוש-עשרה, כמו אברהם אבולעפיה, אבל המסמכים הקיימים אינם מזכירים אותם עד המאה הארבע עשרה. בעשורים הראשונים של מאה זו מסופר על איש בשם דניאל שהלך מויטרבו לאורבינו, שם פתח משרד הלוואה. לקראת סוף המאה ה-14 קיבלו היהודים זכויות יתר מהרוזן אנטוניו. יהודי אורבינו גדלו בשגשוג, אבל מספר היהודים לא גדל באורבינו. רק משפחות יהודיות מכובדות קבלו היתר להקים עסקים במקום. ב -1430 יהודי מהעיר רקאנטי, התחייב להיות ערב לתשלום המסים העירוניים בסך 500 סקודי למשפחות אחדות, שביניהם היו רופאים או שהיו סוחרים, לפני שיורשה להם לפתוח בית בנקאות באורבינו.

אורבינו תמונות 1

בשנת 1468 היהודים הפכו להיות מושא לרדיפה עממית. היהודים אמנם הורשו על ידי השליט גוידו אובלדו לקבל פריבילגיות ולקיים את הבנקים שלהם, שבהם חל גידול ברווחים ובהשפעה, אולם בשנת 1507 נעשה ניסיון לצמצם את זכויותיהם ולהגביל את עיסוקם, כדי לפייס את האפיפיור ואז החלה בעיר להכריז על סדרה של צווים נגדם. בשנת 1508 ביטל הדוכס פרנצ'סקו מריה את כל זכויות היהודים של קודמיו ואסר על היהודים לרכוש נדל"ן או לפעול כבנקאים. הוא אילץ אותם ללבוש את הטלאי, ולרכוש מזון בערב בלבד. זמן קצר לאחר מכן, היהודים, שמספרם היה כ-500 נפש חוייבו לגור ברובע נפרד, המכונה "השער היהודי" (ראה לעיל במפת העיר בעמוד 11 (ונאסר עליהם להעסיק נוצרים כמשרתים. למרות הצעדים הקשים הללו המשיכו הבנקאים היהודים לשגשג, והם גדלו הן במספרים והן בהשפעה. לבסוף, בשנת 1512 ,חידשה העירייה את הפרקטיקה של גיוס כספים מהיהודים ולפעמים גם נתנה ערבות לכספים אלו. בשנת 1556 הציע גואידו אובלדו, לאנוסים שברחו מאנקונה עקב הרדיפות שם, מקלט בשטחיו, כדי שירחיבו את המסחר של אורבינו עם המזרח. כאשר ראה שתקוותיו נתבדו גירש בשנת 1558 את הפליטים הללו. בשנת 1598 הוצא צו חדש נגד ההלוואות של יהודים.

באמצע המאה השש עשרה העיר אורבינו נכנסה לתקופה של ריקבון כלכלי; והיהודים החלו לעזוב את העיר. מצב זה הלך ונעשה גרוע עוד ועוד. בשנת 1627 מת השליט האחרון ממשפחת דלה-רוברה , (ודוכסות אורבינו עברה לידי האפיפיור, אירוע שגרם להתפרקות הקהילה היהודית. בשנת 1718 צומצם מספר היהודים באורבינו ל -200 נפשות, חלק מהם נאלץ לעזוב את העיר ולחפש את מזלו במקומות אחרים. ההיסטוריה של יהודי אורבינו הייתה זהה לזו היהודים בכל רחבי האפיפיור. בזמן המהפכה הצרפתית זכו היהודים באמנציפציה, אך אִבְּדו אותה מהרה, עם נפילת נפוליאון בתחילת המאה התשע עשרה וקבלו אותה בשנית בשנת 1848 חירות שנמשכה עד שמארקה סופחה למלכות איטליה (1866 .(בשנת 1810 היו בעיר 181 יהודים, ובשנת 1901 פחת מספרם ל-92.

אורבינו ששש
ארבינו 2

סיפורה של מריה לואיזה מוסקטי באורבינועריכה

מריה לואיזה מוסקטי, המטפלת המקומית של בית הכנסת ובית הקברות היהודי שמחוץ לעיר. היא קבלה את פנינו ליד בית הכנסת באורבינו. בתוך בית הכנסת היא ספרה לנו את סיפור הקהילה היהודית כפי שהיא חקרה אותה וכתבה בספרה בהרחבה על תולדות היהודים, על ההיסטוריה של הגטו ועל אמנות בית הכנסת.

אורבינו 3
אורבינו 4

בית הכנסתעריכה

בית הכנסת אורבינו 1
בית הכנסת אובינו 2

la synagoga di Urbino תרגום אוטומטי של הכתבה מטה

הבניין עומד בתחילת ויה סטרטה, ליד חומות העיר, בצל הצריחים.

זהו, כדי אורבינו, בית כנסת טכס איטלקי, כמו אלה של סניגאליה, אנקונה וכי, כבר לא קיים, פזארו הסמוך : זהו העיד על ידי הכתובת המלווה את המנון "כדי נצחי אלוהים" נכתב בסביבות מחצית "5OO על ידי הרב מרדכי Dato, במפורש עבור המקדשים של ארבע ערים אלה . זה מדגיש את ההבדל בטקס, כפי שחש הרבה, בין יהודי איטליה לבין אלה שבאו מספרד (ספרדי) או מגרמניה (אשכנזי).

Il Vicolo degli Ebrei sbucava in Piazza Granda (ora Puccinotti); venne chiuso nel breve tratto iniziale, ai primi del 900 ma è ancora accessibile da Via Volta Scura. Le vie delimitavano l'edificio della vecchia sinagoga. Esso è a pianta quadrata ma si protende a "elle" verso Via Veterani per dare spazio all'androne e alla scala delle donne. Dall'androne parte anche una comoda piola che scende ai sotterranei dove erano ubicati il mikwè (la vasca per il bagno purificatore) e il forno (l'ingresso al forno è ancora visibile).

Dall'ingresso principale, attraverso la loggia, si sale al primo piano ove era la sala del tempio preceduta da un ampio vestibolo e al secondo piano si trovava il matroneo. La sala occupava in altezza due piani e prendeva luce dalle finestra ad arco che si affacciavano su Via Volta Scura e sul Vicolo degli Ebrei.


על בית הכנסתעריכה

כפי שהשם בית ha-keneseth, הבית מפגש, בית הכנסת הוא משהו יותר מקום של תפילה: אחד שהוא גם "מחקר הביתה", שבו אנחנו מנסים לענות על הצרכים הרוחניים של הקהילה. לכן זה נקרא גם "סקולה" בכל מקום.

מחוץ לבניין יש סימנים המעידים על נוכחות של תפילה יהודית, למעט fascia לבנים שבורות בעורמה בכמה מקומות כמו מסורת, כדי להזכיר למאמינים חורבן בית המקדש בירושלים. מתבוננים בחזית, מציינים שבחלקו הקטן, בצד ימין של הבניין, נעשו הלבנים עם אזמל ופטיש, בשלב מאוחר יותר. למעשה, חלק זה של הבניין נרכש על ידי הקהילה היהודית רק במחצית השנייה של 8OO, לאחר שהיה, עד אז, רכושם של הנזירים הפרנציסקנים.

יש, לפחות מנקודת המבט סגנונית, אדריכלות כנסת, אבל יש הרבה מרכיבים חיוניים לקיומם של mizwot (מצוות) ובמהלך חגיגות ליטורגית.

על החזית שלוש דלתות: הימין מוביל למרתף שבו שני אלמנטים נמצאים תמיד בבית כנסת: התנור והבאר. זה נתן את מי האביב לרחוץ את הידיים ולישה את הלחם המצוין כי הקהילה נצרך במשך כל שמונה ימים של פסח; היו צריכים לבשל את כיכר הלחם בתנור בית הכנסת, כדי להיות בטוח שמעולם לא שימשו לחמין, והכל היה חייב להיות בשליטת הרב. כיום גם הקהילות הגדולות מעדיפות להזמין בחו"ל, עדיף בישראל, את המנותחים, הזמינים גם בחבילות אטומות בסופרמרקטים גדולים.

את הדלת המרכזית שימשו גברים בעיקר בחגים חגיגיים, כאשר זרם המאמינים היה גדול יותר, להשתתפות נשים, אחרת לא נדרש ללמוד בבית הספר. הכניסה השמורה לנשים היא למעשה שמאלה שממנו חלק הסולם המוביל אל הקומה העליונה שבה matroneo מכריע ממוקם, אלמנט אחר תמיד נוכח בבתי ההכנסה או אפילו רמקולים קטנים.

בכניסה, כמו בכל בית כנסת אחר, יש מזרקה לשטיפת הידיים: מי מעיין, מרכיב מטיהר, מתרחש לעתים קרובות בטקסים יהודיים.

בבתי כנסת רבים יש גם מיקוו (אמבט עמוק לטבילה טבילה טוטאלית), אבל באורבינו זה הוצב בבניין אחר של הגטו.

ראשי Nell'ingesso, ישנן שתי מצבות כתובות עברי: אני זוכר, בשמאל, כי דוכסי אורבינו נתנו אירוח נדיב לאדמותיהם ליהודים שנרדפו במקומות אחרים, וזכות אחת, כי מרדכי (אנג'לו) ופנחס (שמח) כהן היה אדיב לקהילה כאשר בית הכנסת נבנה מחדש כמעט בשנת 1859.

באותו קיר יש שש פגזים להצעות עם הכתובות ליעדים השונים; על שמן אורות בית הכנסת, על עניי הגטו, על הספרים, ואפילו על טבריה. זה של צדקה (מונח עברי כי לא ניתן לתרגם באופן פשטני עם צדקה, אלא עם צדק), הוא מהחובות הדתיות למלא כַּרָאוּי להכיל את הגדולה של צדדים: Schabat (יום שבת).

בשבת, כמו כל חג אחר, היא נכנסת לשקיעה של היום הקודם, כשהכוכב הראשון מופיע בשמים. כאשר הקהילה היהודית באורבינו היתה עדיין גדולה, הצפיפו האנשים את בית הכנסת לערבית (ברכת הערב), אבל כדי להיות ראויים הם היו צריכים לעשות טדאקא. אלה אשר על עוונותם לא יכלו לעשות זאת ואכן קיבלו אותה, נותרו בהשקעה מוזרה כלפי המיטיבים שהרשו להם, וקיבלו על עצמם למלא את החובה הדתית החשובה הזאת.

אחרי המדרגות הקצרות, הנחיתה, יש שתי דלתות, אחת באולם המקדש והמימין, כי התלמוד-התורה (הוראה תלמודית) שבית הספר שכולם, צעירים ומבוגרים, בזמנים שונים של היום, צפויים להשתתף: הקטן כדי ללמוד את היסודות של השפה העברית וסיפורי התנ"ך, המבוגר יותר, עד זקנה, כדי ללמוד יותר על

תמונות מבית הכנסתעריכה

צולמו על-ידי דניאל ונטורה בסיור קבוצת דנטה אליגיירי במארקה בשנת 2018


המקורעריכה

Studiosa delle Comunità ebraiche delle Marche


L’edificio sorge all’inizio di Via Stretta, presso le mura della città, all’ombra dei torricini.

È, quella di Urbino, una sinagoga di rito italiano, come quelle di Senigallia, di Ancona e quella, non più esistente, della vicina Pesaro (1): ne fa fede la dedica che accompagna l’inno "A Dio eterno" composto verso la metà del ’5OO dal rabbino Mordechai Dato, espressamente per i templi di queste quattro città (2). Ciò a sottolineare la differenza nel rito, al tempo molto sentita, tra gli ebrei italiani (3) e quelli che giungevano dalla Spagna (sefarditi) o dalla Germania (aschenaziti).

Come indica il nome beth ha-keneseth, casa dell’adunanza, la sinagoga è qualcosa di più di un luogo di preghiera: è cioé anche una "casa di studio" in cui si cerca di soddisfare i bisogni spirituali della comunità. Per questo è ovunque chiamata anche "Scola".

All’esterno dell’edificio non vi sono segni che indicano la presenza di un oratorio ebraico, se si eccettua una fascia di mattoni rotti ad arte in più punti come vuole la tradizione, per ricordare ai fedeli la distruzione del sacro Tempio di Gerusalemme. Osservando la facciata si nota che in una piccola parte, a destra dell’edificio, i mattoni sono stati lavorati con scalpello e martello, in un secondo tempo. Quella porzione di fabbricato infatti fu acquistata dalla comunità ebraica solo nella seconda metà dell’ ’8OO, essendo stata, sino ad allora, proprietà dei frati francescani.

Non esiste, almeno dal punto di vista stilistico, un’architettura sinagogale, esistono tuttavia tanti elementi indispensabili all’adempimento delle mizwot (precetti) e alla celebrazione dei riti.

Sulla facciata si aprono tre portoni: quello di destra immette in un locale seminterrato in cui si trovano due elementi sempre presenti in una sinagoga: il forno e il pozzo. Questo forniva l’acqua di sorgente per il lavaggio delle mani e per impastare i pani azzimi che la comunità consumava per tutti gli otto giorni di Pesach (Pasqua ebraica); i pani dovevano essere cotti nel forno della sinagoga, per essere ben certi che questo non fosse mai stato usato per cibi lievitati, e il tutto doveva avvenire sotto il controllo del rabbino. Oggi anche le maggiori comunità preferiscono ordinare all’estero, preferibilmente in Israele, le azzime, che del resto sono reperibili in pacchi sigillati anche nei grandi supermercati.

Il portone centrale era invece usato dagli uomini soprattutto nelle solenni festività quando l’afflusso dei fedeli era maggiore, per la partecipazione delle donne, altrimenti non tenute a frequentare la Scola. L’ingresso riservato alle donne è infatti quello di sinistra dal quale parte la scala che conduce al piano superiore in cui è situato un vasto matroneo, altro elemento sempre presente nelle sinagoghe o anche in piccoli oratori.

Nell’ingresso, come in ogni altra sinagoga, c’è una fontanella per il lavaggio delle mani: l’acqua di sorgente, elemento purificatore, ricorre spesso nella ritualistica ebraica.

In molte sinagoghe è presente anche un mikwè (profonda vasca per un bagno purificatore ad immersione totale), ma in Urbino questo era sistemato in un altro edificio del ghetto.

Nell’ingesso principale, figurano due lapidi scritte in ebraico: vi si ricorda, in quella di sinistra, che i Duchi di Urbino diedero generosa ospitalità nelle loro terre agli ebrei altrove perseguitati, e in quella di destra, che Mordechai (Angelo) e Pinchas (Felice) Coen furono munifici verso la comunità allorché la sinagoga venne quasi interamente ricostruita nel 1859.

Nella stessa parete si aprono sei bossole per le offerte con le scritte per le diverse destinazioni; per l’olio per i lumi della sinagoga, per i poveri del ghetto, per i libri, e perfino per Tiberiade. Quello della tzedakà (termine ebraico che non può essere tradotto semplicisticamente con carità, ma piuttosto con giustizia), rientra fra gli obblighi religiosi da rispettare per accogliere degnamente la più grande delle feste: Schabat (il Sabato). (4)

Il Sabato, come ogni altro giorno festivo, entra al tramonto del giorno precedente, quando in cielo appare la prima stella. Quando la comunità ebraica urbinate era ancora numerosa, gli uomini affollavano la sinagoga per l’Arvit (la Benedizione serale), ma per esserne degni dovevano aver prima fatto tzedakà. Coloro che per la loro indigenza non erano in grado di farla e anzi la ricevevano, restavano curiosamente in credito verso i benefattori avendo ad essi permesso, accettando di adempiere questo importante obbligo religioso.

Al termine della breve scala, sul pianerottolo, si aprono due porte, quella della sala del tempio e, a destra, quella del Talmud-Torà (insegnamento del Talmud) cioè la scuola che tutti, grandi e piccini, in momenti diversi della giornata, sono tenuti a frequentare: i più piccoli per apprendere i primi rudimenti della lingua ebraica e le storie della Bibbia, i più grandi, fino alla vecchiaia, per approfondire la conoscenza non solo della Bibbia ma soprattutto l’interpretazione contenuta nel Talmud. Ciò avveniva in passato quando la comunità ebraica urbinate era così fiorente e numerosa da poter sostenere l’onere del mantenimento di un rabbino (maestro) con la sua famiglia. Quello dello studio, qualunque sia la condizione sociale ed economica, è da sempre un obbligo religioso poiché ogni ebreo, al compimento del tredicesimo anno di età, deve essere in grado di leggere la Torà.(il Pentateuco cioè i primi cinque libri della Bibbia)

La porta centrale invece immette direttamente nella sala adibita al culto. È a pianta rettangolare, l’ingresso è al centro di uno dei lati lunghi ed ha di fronte un’altra porta che esce sul piccolo cortile retrostante. Questo è un altro degli elementi sempre presenti in un oratorio ebraico poiché in esso veniva allestita una capanna di frasche con palme, mirto e salice intrecciati, e cedri, per la festa di sukkot (capanne). È un chiaro riferimento alla vita nomade degli antichi ebrei, nel deserto, allorché celebravano a cielo aperto, sotto le stelle, la festa del raccolto.

Anticamente il piccolo cortile aveva un ingresso, l’arco è ancora visibile, verso le mura cittadine poiché era chiuso sul’altro lato da un edificio attiguo alla sinagoga stessa. In esso abitava il custode del tempio, ma, già fatiscente ai primi del ‘9OO è poi crollato, lasciando così lo spazio all’attuale piazzetta.

Uno dei lati corti della sala, quello volto a mizrach (al sorgere del sole, cioè verso Gerusalemme) è absidato e i rosoni della volta sono identici per numero e fattura a quelli del duomo di Urbino. Così come identici sono gli stucchi, floreali, che ornano il fascione che corre al di sopra delle alte colonne ioniche. Fu infatti lo stesso arcivescovo, Mons. Angeloni, a suggerire al presidente della comunità israelitica Angelo Coen la linea della nuova fabbrica. Erano i due, legati da stima e amicizia: un’amicizia ebraico-cristiana dunque veramente ante litteram.

Sulla parete di fronte si apre un’alta finestra ad arco che, unitamente ai quattro lunotti prospicienti il cortile, inonda di luce la sala. Anche nei periodi più tristi della storia del popolo ebreo, quando il bisogno di proteggersi da assalti e vandalismi induceva ad allestire gli oratori nella parte più alta dell’edificio, le finestre sono sempre state ampie, spesso anche esageratamente, rispetto alla dimensione della sala. Era infatti necessario sfruttare al massimo la luce dato l’obbligo religioso di recitare le preghiere leggendole e mai a memoria, cosa assai difficile con i lumi ad olio anche se numerosissimi.

Dopo i lavori di rifacimento e restauro effettuati nella metà dell’8OO, anche la disposizione della sala è mutata rispetto a quando era stata costruita, nel 1634. Allora erano state rispettate le regole imposte dal rito italiano cui era legata la comunità urbinate. Infatti la tevà, specie di pulpito con un ampio leggio su cui l’officiante apre il sefer-Torà (rotolo della Legge), era situata al centro della sala, la quale all’epoca prendeva luce da tre alte finestre. Questa disposizione degli arredi, unitamente all’aspetto dell’intera sala, ci è oggi nota grazie al disegno che ne fece nel lontano 17O4 Yosef Del Vecchio, rabbino di Urbino, in un delizioso manoscritto. (5)

All’epoca del restauro però, mutati gli animi per il diffondersi anche tra gli ebrei di quell’aria di fronda portata prima dai francesi e diffusa poi con i moti risorgimentali, (cui anch’essi avevano attivamente partecipato) attenuate, da secoli di convivenza, le differenze tra i riti, e soprattutto attratti dalla fama e dalla bellezza della sinagoga sefardita della vicina Pesaro, gli ebrei urbinati non resistettero alla tentazione di ispirarsi ad essa nel rifare l’arredo della propria.

Così anche la sinagoga di Urbino diventa di tipo bipolare, su tre livelli: una doppia scala sale alla tevà che assume perciò l’aspetto di un vero e proprio pulpito, nella parete opposta due gradini salgono al sacro Aron, l’Arca, e il sottospazio tra questi due elementi è destinato ai fedeli.

L’Aron ha-qodesh e la tevà

L’Aron o Arca santa, è addossato alla parete, orientato verso Gerusalemme. Merita l’appellativo di "sacro "perché contiene i rotoli della Legge (sifré Torà) i quali a loro volta sono considerati sacri perché in essi è scritto il nome di Dio; per il resto l’ambiente è spoglio di immagini o simboli nel timore che i fedeli possano cadere nel peccato di idolatria.

Una tenda ricamata (parocheth) protegge all’interno dell’Arca i sifré Torà: la sinagoga di Urbino ne ha di bellissime, a testimonianza di quanto fosse fiorente e pia, in passato la comunità. Ogni sefer, libro è avvolto in una fascia (mappà) e ricoperto da un manto di tessuto prezioso e ricamato. Nelle solenni festività è spesso ornato di puntali (rimmonim) d’argento e sormontato da una corona (keter) pure d’argento.

L’officiante estrae dall’Aron il sefer e lo adagia sul ripiano della tevà, lo libera delle fasce e inizia la lettura del passo biblico del giorno seguendo la lettura con una "manina" (yad).

I rotoli della Torà sono di pergamena, interamente scritti a mano in caratteri ebraici.

Davanti all’Aron è sempre accesa una lampada (ner tamid) simbolo della luce eterna della Torà.

È evidente che, quello che può sembrare semplicemente un armadio, è in realtà l’elemento più impotante della sinagoga e quindi oggetto di particolare attenzione nel momento in cui ne viene progettata la costruzione.

Allorché, nella metà dell’8OO, la sinagoga venne completamente ristrutturata, l’Aron antico (6) non trovava più posto nella mutata fisionomia dell’ambiente: la parete curva dell’abside richiedeva un mobile completamente diverso.

Fu così costruito quello attuale in stile neo-classico come il resto della sala.

Famosi artisti dell’epoca, collaborarono a quest’opera ed è interessante conoscerne i nomi, leggere i loro contratti e scorrere la cotabilità. (7)

In data 19 marzo 1855 viene stipulato in Urbino un contratto tra "i Sign. Felice e Angelo Coen di qui e il Sign. Francesco Pucci di Cagli, abile ebanista, che si è offerto di fare una Tribuna e un Pulpito da collocarsi in questo Tempio Israelitico…". Si tratta di un nome al tempo famoso poiché successivamente lavorerà a lungo anche alla corte di Vienna.

Il compenso richiesto, è di 4O scudi per l’Aron e 27 per la tevà. Segue la lista dei pezzi consegnati al Pucci, lavorati precedentemente da un intagliatore di Fossombrone, certo Enrico Danielli, che però non ha, al momento del contratto, ancora consegnato i sei capitelli. che dovranno sorreggere la cupola. Per il suo lavoro gli furono corrisposti 15 scudi, e, a parte, "scudi 1,2O per il legno da intaglio".

Sono anche elencate le spese per i vari tipi di legni che i committenti si erano impegnati a fornire al Pucci: dalla Scheggia giunsero legni di faggio, di ceraso, di acero, di noce e impellicciatura di pioppo.

Tante varietà di legni vennero usate sia per l’Aron che per la tevà cui vennero aggiunte "anco 5 lumiere d’Ottone fattura romani --,22".

Sono opera del Pucci anche le balaustre intagliate dei balconcini del matroneo e di quelli, non praticabili, delle finestre, così pure l’elegante balaustra della scala delle donne.

Il 19 febbraio del 1856 il lavoro dell’ebanista è terminato poiché in tale data viene stilato un contratto con il doratore Crescentino Pieretti, forse anch’egli di Cagli. Questi si impegna ad eseguire il lavoro "con esattezza e ad uso d’arte per l’importo di scudi trenta (materiale escluso) pagabili a mano a mano che progredisce il lavoro, per cui promette di eseguire il tutto il più presto possibile, anzi immediatamente, e proseguire senza interruzione sino al suo termine".

Esattamente un anno dopo il Pieretti ha ultimato il lavoro e rilascia ricevuta dell’avvenuto pagamento "in più riprese".

A questo punto è forse interessante conoscere anche i nomi degli altri artigiani locali occupati dal 1855 al 59 nei lavori di restauro della "Scola degli israeliti" come è scritto nelle fatture. Figurano i nomi di Gerolamo Amantini e De Marchi fabbri ferrai, Gio.Battista Ortolani falegname, Vincenzo e Domenico Luciarini fabbri ferrai, Ceccaroli per materiale vario, Francesco Caciamani capomastro e i suoi muratori, Antonio Rossi imbianchino e Luigi Arceci orefice.

Nel 1859, ultimati i lavori, la sinagoga venne solennemente inaugurata dal maestro della comunità israelitica Rabbino presenti il presidente e la popolazione ebraica di Urbino che allora contava circa !!!! anime.

Maria Luisa Moscati



Per gentile concessione dell'autore. Tutti gli articoli sono © degli autori è ne è vietata la riproduzione, anche parziale.



Le principali sezioni del sito Morashà Cinema ebraico i film di argomento ebraico, di autore ebreo, di vita ebraica o che riguardano l'ebraismo da vicino.

Cucina kashèr le ricette ebraiche degli ebrei sefarditi, askenaziti e italiani, secondo le regole alimentari kasher della religione ebraica e dell'ebraismo come cultura.

Ebraismo abc l’ebraismo in pillole: spiegazioni e regole dell’ebraismo per principianti con norme dello shabbat ebraico, delle feste ebraiche, del mangiare kasher, della preghiera ebraica (tefillà).

Ebrei in italia la storia degli ebrei italiani e del loro ebraismo durante la lunga permanenza nelle diverse regioni italiane.

Israele la situazione socio-politica di Israele attraverso le riflessioni personali degli ebrei italiani residenti in quel paese.

Pagine oro il più completo e aggiornato elenco di indirizzi e di numeri telefonici di tutte le istituzioni ebraiche italiane, dei servizi di ristorazione kasher, dei prodotti kasher, degli ingredienti kasher, del turismo ebraico in Italia e dell'ebraismo italiano.

Sefer Tutti i più recenti libri ebraici pubblicati e gli inserti mensili su argomenti di ebraismo, di religione ebraica, di letteratura israeliana e di lingua ebraica.

Tesi di Laurea I testi completi dei lavori più interessanti presentati in ambito universitario pronti per la consultazione. Storia ebraica, sociologia, esegesi biblica.

Umorismo ebraico le barzellette ebraiche più divertenti sul modo di vivere e di pensare tipicamente ebraici.

Zehut tutto ciò che riguarda l’ebraismo: identità ebraica e pensiero ebraico attraverso i testi dei pensatori ebrei italiani su feste ebraiche, sulla preghiera ebraica, sui motivi del mangiare kasher e in generale sulla religione ebraica..