יוליוס קיסר (מחזה)

הועתק מהויקיפדיה העברית

ראו גם:יוליוס קיסר והיהודים

יוליוס קיסר הוא מחזה מאת ויליאם שייקספיר אשר נכתב כפי הנראה בשנת 1599, ובשנה זו מתועדת לראשונה הצגתו על הבמה. הוא מציג את הקשר כנגד הדיקטטור הרומי יוליוס קיסר, את רציחתו ואת שאירע לאחריה. המחזה הוא אחד ממספר מחזות של שייקספיר העוסקים בנושאים היסטוריים ושאובים מעולמן של רומי ויוון בעת העתיקה. המחזה פורסם לראשונה במהדורת הפוליו של כתבי שייקספיר בשנת 1623.

רצח קיסר, ציור של Vincenzo Camuccini משנת 1798.

מאפיינים בולטים של המחזה

שלא כמו המחזות האחרים של שייקספיר הנקראים על שם אחד הגיבורים ("המלט", מקבת', טימון איש אתונה), קיסר איננו הדמות המרכזית בעלילת המחזה, והוא מופיע רק בשלוש המערכות הראשונות, כאשר מותו מתרחש בתחילת המערכה השלישית. הגיבור המרכזי של המחזה הוא ברוטוס והקונפליקט המרכזי מתרחש בתוככי נפשו, המאבק בין הכבוד, הידידות ואהבת המולדת.

המחזה נחשב לאחת הטרגדיות הגדולות של שייקספיר, לצד מקבת', המלט, אותלו והמלך ליר.

רוב מבקרי שייקספיר מסכימים כי המחזה משקף את הדאגה הכללית בבריטניה של ימיו באשר להעברת השלטון. בעת כתיבת המחזה הייתה המלכה אליזבת הראשונה שליטה חזקה, אך בגיל מתקדם, וסירבה לנקוב בשמו של יורשה, בשל החשש ממלחמת אזרחים שתתרחש באשר לירושתה עוד בימיה.

הבנתו של שייקספיר את המעשה הפוליטי ואת התהליכים הפוליטיים חורגת מעבר לגבולות הצרים של הפוליטיקה האליזבתנית. המחזה הוא שיעור מאלף בפוליטיקה מעשית, כמו גם מבט רב עוצמה אל נפשם של הגיבורים. יוליוס קיסר מתואר כאדם, לטוב ולרע, על חולשותיו האנושיות ויצריו האנושיים. המחזה אינו מהלל באופן חד צדדי את הקושרים כנגדו, ואינו מתפתה להפוך למעין שיר הלל לחירות כנגד הרודנות. המחזה מתאר תמונה מורכבת, ומעמיד מול דמותו רבת ההיסוסים של ברוטוס את מרקוס אנטוניוס, קל הדעת וההולל, המתגלה ברגע האמת כאדם בעל ההבנה העמוקה ביותר של התהליך ושל המפנה ההיסטורי העומד להתרחש. הגיבור האמיתי אינו קיסר, ברוטוס או אנטוניוס, כי אם ההמון הרומאי, ההמון ההפכפך, שיש בכוחו להעלות ולהשפיל, ושמי שיצליח לקבל את לבו, הוא שיזכה בשלטון. עוד בתחילת המחזה מגלה קסיוס לקסקה כי קיסר הוא רודן רק מפני שההמון מאפשר זאת, כי קיסר הוא זאב רק מפני שההמון הרומאי בוחר להיות כבש, והוא כאריה רק משום שההמון הוא כאיילות.

אל המון זה נואם אנטוניוס את נאומו הידוע, את הספדו, שבו הוא מצליח להעביר את לב ההמון מעם הקושרים, ולהביא לנפילתם בכוח מילותיו המושחזות, עת הוא חוזר על המשפט הציני "וברוטוס איש כבוד הוא" (מערכה שלישית, תמונה שנייה):

"רעים, בני רומא, בני ארצי, הקשיבו את קיסר באתי לקבור, לא לשבח... כאן ברשותם של ברוטוס והשאר, כי ברוטוס איש כבוד, והם כולם, כולם אנשי כבוד – אני עומד לומר דברים בהלוויית קיסר. היה חבר, ישר ונאמן לי, אבל שאף שלטון, כך אומר ברוטוס, וברוטוס איש כבוד הוא, כמובן." (תרגום: אברהם עוז)

"Friends, Romans, countrymen, lend me your ears I come to bury Caesar, not to praise him... Here, under the leave of Brutus and the rest, For Brutus is an honorable man, and so are they all, all honorable men - Come I to speak at Caesars funeral He was my friend, faithful and just to me But Brutus says he was ambitious And Brutus is an honorable man"

מונולוג זה נחשב לאחד משיאי היצירה השייקספירית, ולאחד המצוטטים ביותר מכתבי שייקספיר. המילים שאותן שם שייקספיר בפיו של אנטוניוס נחשבות לשיאו של כושר הנאום, ועומדות על הגבול הדק שבין הנאום הפוליטי הלגיטימי וההסתה.

שייקספיר גילה ידיעה יסודית בתולדות רומי העתיקה ובמנהגיה. בכך נסתייע, קרוב לוודאי, בכתבי ההיסטוריון פלוטארכוס "חיי ברוטוס" ו"חיי קיסר", אשר בתקופתו תורגמו לאנגלית על ידי תומאס נורת'. על אף ששייקספיר חי אלף וחמש מאות שנה לאחר קיסר, הרי דמותו של קיסר היום בדמיון העממי, כמו גם דמותם של ברוטוס, אנטוניוס, ויתר גיבורי המחזה, היא במידה רבה הדמות כפי שראה אותה שייקספיר בדמיונו.

העלילה

ברוטוס הוא ידידו הטוב של קיסר (הטקסט אף רומז כאילו הוא בנו הבלתי חוקי), שאבותיו זכו לתהילה כאשר גירשו את המלך הרודן לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, וסיימו את שלטון המלכים ברומא. ברוטוס נסחף להצטרפות אל קבוצת סנטורים קושרים בשל חשדותיו הגוברים, שאותם מלבה ידידו הקרוב קסיוס, לפיהם קיסר מתכוון להשיב את המלוכה לרומא, ולהמליך עצמו עליה. פרשנות מסורתית למחזה מציירת את קסיוס ואת הקושרים כמוּנעים מקנאה ומאמביציה אישית, בעוד שברוטוס מוּנע מרגשות של כבוד ושל אהבת המולדת. כיום נראה כי עיקר כוחו של המחזה בכך שאין בו קביעה חד משמעית באשר למניעי גיבוריו, והוא אינו מצייר אותם בצורה חד צדדית כגיבורים או כנבלים.

הסצינות המוקדמות מתארות את השיח שבין ברוטוס וקסיוס ומאבקו של ברוטוס במצפונו. לאחר מכן מתואר רצח קיסר, אשר במהלכו אומר קיסר הגוסס כלפי ברוטוס, את האמרה הידועה (שהיא המצאתו של שייקספיר, ולא נאמרה כלשונה על ידי קיסר) - "הגם אתה, ברוטוס?". לאחר מות קיסר, מגיע גיבור נוסף אל הבמה - מרקוס אנטוניוס, אשר בנאומו המרטיט מעל הגופה מצליח להסית את דעת הקהל הרומית כנגד הקושרים, ולהביאם לגרש את הקושרים מרומא.

המערכה הרביעית נפתחת בסצנת הריב, שבה תוקף ברוטוס את קסיוס בשל כך שחילל את מעשה ההתנקשות האציל בכך שקיבל שוחד. השניים משלימים ומתכוננים למלחמה עם אנטוניוס, ועם אחיינו של קיסר, אוקטביאנוס. בלילה שלפני הקרב מופיעה רוחו של קיסר בפני ברוטוס, ומזהירה אותו מתבוסה – "ניפגש בפיליפי". הקושרים מפסידים בקרב, קסיוס וברוטוס מעדיפים את ההתאבדות על הנפילה בשבי. המחזה מסתיים במחווה לברוטוס, אשר נשאר "הרומאי האציל מכל", ורומז על העימות המתקרב בין אנטוניוס ואוקטביאנוס, עימות המוצא את ביטויו במחזה השייקספירי "אנטוניוס וקלאופטרה".

המחזה על הבמה

המחזה הוצג לראשונה בשנת 1599, ותועד על ידי נוסע שווייצרי שהזדמן ללונדון וכתב על כך בזיכרונותיו. מאז הועלה המחזה על במות העולם פעמים רבות. ההצגה המפוארת ביותר הזכורה הועלתה בהוליווד בשנת 1926 על ידי "קרן השחקנים של אמריקה". קיסר הגיע אל חג הלופרקליה במרכבה הרתומה לארבעה סוסים, כאשר הבמה הייתה בגודל של בית מגורים גדול, ובמרכזה מגדל שגובהו 24 מטרים. ההפקה התבצעה במיוחד כדי לספק תעסוקה לשחקנים מובטלים: שלוש מאות גלדיאטורים הופיעו בסצנת קרב, שלא נכתבה במחזהו המקורי של שייקספיר, בעוד שמספר דומה של רקדניות רקדו על הבמה כשבויותיו של קיסר. שלושת אלפים ניצבים ושחקנים לקחו חלק במחזה.

בשנת 1937 הועלתה אחת הגרסאות המעניינות הידועות למחזה. אורסון ולס, ו"תיאטרון מרקיורי" העלו גרסה שהיוותה התרסה מול הפאשיזם והנאציזם שהיו אז בשיא כוחם. ולס הלביש את גיבורי המחזה במדים המזכירים את מדי הנאצים והפשיסטים בגרמניה ובאיטליה ויצר אנלוגיה בין קיסר ובין בניטו מוסוליני. ולס שינה את הטקסט השייקספירי כך שיתאים לצרכיו. יש שראו בכך גרסה נועזת והתאמת המחזה האליזבתני למציאות המודרנית, ויש שראו בכך השחתת מחזהו העמוק של שייקספיר והתאמתו לצרכים פוליטיים רגעיים. הפקות רבות לאחר מכן הלכו בדרך שבה הלך ולס והתאימו את המחזה למציאות הפוליטית של המקום והתקופה בה הועלה.

הגורל הבלתי נמנע

(נמחק מהוויקיפדיה) המחצית הראשונה של המחזה עומד בצילו של היום המתקרב, אידו של מארס. כבר במערכה הראשונה, כאשר יוליוס קיסר מתקבל על ידי הקהל הרומאי בפורו רומנו, הוא שומע מפיו של מי שמכונה במחזה מגיד העתידות "שמור נפשך מאידי מרס". ברוטוס, הנוכח במקום מגיב על הקריאה לאוזנו של קיסר! "זה ידעוני הקורא כי תשמר מ"אידי מרס"" ואז קיסר נפטר ממנו בטענה כי:"זה בעל החלומות. נניח לו לדרך". קיסר, אולי שוכח ממנו, אבל הצופים קולטים כבר את הרמז המקדים לאירוע המרכזי במחזה.

אירועים רבים הבאים על רומא ביום שקדם לאידו של מארס מצוטטים המחזה.הם גם מובאים בספרו של פלוטארכוס חיי אישים: בין השאר: ( ציטטות מהמחזה)

1. סופות ראיתי בבקע רוח אלוני עד בזעפה.
2. הים גואה ברום חמת קצפו.
3. סער וסופה של מטרות אש .
4. קרב אחים ערכו צבא מרום.
5. אחד העבדים הרים שמאלו וזה דלקה ביקוד כלפיד.
6. סמוך לקפיטול נקרא לי אריה,

והסיכום של הקושרים הוא : בטוחני (שהתופעות) מבשרות רעה. ציצרו מסכים עימו "אכן מוזר מֳ‏זגַ‏ם של הימים. והשאלה היא האם יבוא מחר קיסר לקפיטול.

וכאן הקושרים מתחילים אולי לפקפק בהוצאה לפועל של התוכנית ואז בא הפרק להלן. לפיו באמצעות "נשק" החנופה, הנשק החזק ביותר נגד האדם, נבטיח את בואו של קיסר אל סופו. (להלן)

ועדין הצופה נשאר במתח לקראת אידו של מארס ואז באים קטעים נוספים: ברוטוס מרהר במה שצפוי מחר, אידו של מארס - והוא הוגה "שוב שכב. הלא לילה ולא יום. האין זאת כי מחר יום אידי מרס . ולוציום מוסיף "כלתה מחצית לירח מרס ובסוף בא הקטע, המתאר כיצד עוד יכול יוליוס קיסר להנצל מגורלו. אשתו אומרת : "לא רגליך תדרוך היום בחוץ ! והוא משיב: לא מימי לב שמתי לאותות אך זאת הפעם הם נוסכים בי פחת. ובכל זאת, בשל עידוד - חנופת החברים - קיסר הבטוח בעצמו צועד לקראת גורלו: " הכי יופר דבר אשר גזרו אלי מדרום ? קיסר ילך והמופתים לא לקיסר בלבד, למלוא עולם הם. " והסיכום לדורות הבאים של המנהיגים "שבעים ימות מוג לב לפני מותו ורק אחת עז נפש ידע מוות". צוואה!.

השימוש בנשק בחנופה

(נמחק מהויקידפיה) במחזה יוליוס קיסר מובא הקטע המתאר כיצד הקושרים נגד יוליוס קיסר ניסו להבטיח את הצלחת הקשר נגדו על ידי שימוש ב"נשק" החנופה. להלן הקטע אשר ויליאם שקספיר שם בפיו של דציוס, מהקושרים על יוליוס קיסר:

	אל פחד. אם כזאת יחליט, אני יכול אוכל לו." הוא אוהב לשמוע: כי יש לוכדים קרנף בסדן העץ, דובים בראי, פילים במהמורות, אריה ברשת ואדם בחנופה, ובעת אמרי לו כי חונפים שנא הוא, יסכים - שאף יותר מכל נחנף הוא. לו תנו זאת בידי אני הוא שאטנו כחפצי ואביאו אל הקפיטול"

משם הם יוצאים לביתו של קיסר ומביאים אותו לבית הסנט בו הוא נרצח על ידי חבריו - מוקיריו.

המחזה על הבמה העברית

במהלך השנים תורגם המחזה על ידי גדולי המשוררים בשפה העברית. חיים נחמן ביאליק הותיר תרגום של המערכה הראשונה. גם נתן אלתרמן, דן מירון, אברהם עוז ומאיר ויזלטיר תרגמו את המחזה. המחזה הועלה בתיאטרון "הבימה" בשנת 1961, בבימויו של פיטר קו, ושוב בשנת 1999 בבימויו של עודד קוטלר, ועל ידי התיאטרון הקאמרי בשנת 1977, בבימויו של פיטר ג'יימס.

המחזה מעל מסך הקולנוע והטלוויזיה

המחזה זכה לעיבודים קולנועיים רבים. בשנת 1950 הועלתה גרסה הוליוודית בבימויו של דייוויד בראדלי, ובה שיחק צ'רלטון הסטון בתפקיד אנטוניוס. גרסה משנת 1953 בבימוי ג'וזף מנקייביץ', שבה שיחק מרלון ברנדו את אנטוניוס, ג'ון גילגוד את קסיוס, וג'יימס מייסון את ברוטוס, נחשבת לגרסה הקלאסית ובעלת הערך של קיסר על המסך. משחקו של מרלון ברנדו הצעיר בתפקיד אנטוניוס מצליח לשדר את האנרגיה האופיינית לשחקן זה בתחילת דרכו ההוליוודית. גרסה נוספת משנת 1970 בהשתתפות כוכבים כגילגוד והסטון נחשבת לכישלון חרוץ. כן הועלה המחזה פעמים רבות בגרסאות טלוויזיוניות.

ראו גם

• אידו של מארס
• הגם אתה, ברוטוס?

קישורים חיצוניים

• ציטוטים
• תמונות ומדיה
• הטקסט של המחזה בגרסה אלקטרונית הניתנת לחיפוש
• סקירה על תרגומו של ויזלטיר ליוליוס קיסר