FANDOM


קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

תעודת כשרות לגבינה מהמאה ה-11 בשיתוף פעולה עם הקראים

תעודת כשרות לגבינה מהמאה ה-11 המקור

המילה כשר מציין שדבר הנושא שם זה עשוי כתיקון וכדרוש לפי קריטריונים ברורים וידועים. יש מסבירים ששורשו מהמילה כשורה כלומר עשוי ותקון כפי שורת-ישרות הדרושה[1].

כשרות היא מערכת הכללים הקובעת מהם סוגי המזון המותרים והאסורים באכילה על פי היהדות. איסורים על מאכלים מסוימים קיימים גם בדתות אחרות ובתרבויות אחרות, כפי שמתואר בערך מאכלות אסורים.

כשרות ממלכתיתעריכה

במהלך הפעילות השוטפת של אגף הכשרות הארצי ברבנות הראשית לישראל, נתקלים העוסקים בתחום הכשרות בסוגיות שונות המתייחסות לנוהלי ההשגחה על כשרות המזון בארץ והטמעתם בקרב בתי האוכל והיצרנים המושגחים, סמכויות האכיפה ושאר נושאים מנהלתיים הנדרשים לקבלת שירות זה. תחום הכשרות קרוב לליבותיהם של חלק ניכר מהאוכלוסייה בארץ ועל כן ראינו לנכון להביא מידע בתחום זה לידיעת העוסקים במלאכת קודש זו תוך שיתוף הציבור הרחב בדברים הנוגעים להם כצרכנים. ההרצאה המובאת בקישור המצ"ב הופקה במסגרת השתלמות למורי תושבע"פ ע"י מט"ח בשיתוף עם משרד החינוך ואנו מודים להם על שנעתרו לפרסמו לזיכוי רבים אפשר לצפות בהרצאה הרב רפי יוחאי על כשרות -

הנושאים:

  1. המאבק בזיופי כשרות
  2. איך נדע על זיופי כשרות במוצרים.
  3. איך מזהים תעודת כשרותמ זוייפת ודוגמאות לזיופי כשרות

כללי הכשרותעריכה

כשרות במזון מן החיעריכה

בהלכה קיימת מערכת כללים וחוקים מסועפת באשר לכשרות המזון מן החי. מערכת זו מבוססת על רשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה, המופיעה בתורה (ויקרא פרק י"א, ודברים פרק י"ד). הרשימה מחולקת כדלהלן:

  • בהמות: בהמות טהורות, המותרות באכילה, הן בהמות בעלות פרסה שסועה שהן גם מעלות גרה. בהמה שלה רק אחד משני סימנים אלו איננה כשרה לאכילה, דוגמת חמור, סוס, חזיר, היפופוטם ועוד.
  • חיות (יונקים שאינן בהמות): כל החיות אסורות באכילה, למעט שבע חיות שנמנו בתורה והותרו באכילה. החיות הטהורות הן: אייל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר. (זיהויים של האקו, התאו והזמר המותרים באכילה איננו מוסכם, אך זיהויו המקובל של הזמר הוא ג'ירף).
  • דגים: מותרים באכילה רק דגים בעלי סנפיר וקשקשת. חז"ל קבעו כלל: "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר".[2] ולכן הימצאותם של קשקשים מהווה סימן כשרות מובהק, ואין צורך לחפש את הסנפירים.
  • עופות: בתורה ניתנה רשימה של עופות אסורים באכילה, וכל היתר הותרו. במשך הדורות נשכח זיהויים של חלק מהעופות האסורים והתעוררו ספקות לגבי עופות שונים. בשל הבלבול ניתנו בספרות ההלכה סימנים שונים לזיהוי עופות טהורים, כך למשל נמסר כי עופות דורסים אסורים כולם, וכן סימנים נוספים. בסופו של דבר נקבע בהלכה כי כל עוף שאין מסורת רצופה על אכילתו אסור באכילה.
  • דם: כמה וכמה פעמים הזהירה התורה שלא לאכול או לשתות דם, ולכן תנאי הכרחי בהכשרת בשר לאכילה היא הוצאת הדם ממנו. הדבר נעשה על ידי 'מליחה' (תהליך המורכב מפיזור מלח רב על הבשר ושטיפות במים), או על ידי צלייה על אש. איברים רוויי דם (כמו כבד) אינם כשרים לאכילה אלא רק בצלייה. איסור זה אינו חל על דם דגים.[3]
  • חרקים, שרצים ותולעים, הן מעופפים, הן זוחלים, והן החיים במים (למעט הארבה), אסורים כולם באכילה. עקב אי כשרות החרקים והרמשים למיניהם, יש לבדוק את כל הירקות והפירות, וכן קמח וקטניות, ולוודא את ניקיונם, או להשתמש בירקות שגידולם נעשה בשיטות המונעות מחרקים להגיע אליהם ("ירקות ללא חרקים").
  • טרפה: איסור אכילה על כל בעל חיים כשר שנטרף על ידי בעל חיים אחר והוא עומד למות, וכן כל חיה שיש לה פציעה או מחלה קשה שמהן היא תמות.

מזון המופק מן החי דינו כבעל החיים ממנו הופק. כך ביצים וחלב מותרים רק אם מקורם מבעל חיים טהור. יוצא מכלל זה דבש המותר באכילה למרות שדבורים אסורות באכילה. הנימוק להיתר אכילת דבש הוא שהדבש לא מכיל חלק אינטגרלי מהדבורה אלא רק עובר בגופה תהליך עיבוד.

כל הבהמות, החיות והעופות, המותרים באכילה, אסורים באכילה ללא שחיטה והכשרה על פי כללי ההלכה. דגים מותרים באכילה בכל צורה מיד לאחר מותם, אולם גם הם אסורים באכילה בעודם חיים.

טעמים שונים ניתנו לאיסור אכילת בעלי חיים. הרמב"ם סבר כי כל החיות שנאסרו בתורה תזונתם גרועה ומשפיעם על האדם מבחינה בריאותית לרעה (מורה נבוכים, חלק ב', פרק מ"ז). כך הייתה גם דעת האברבנאל וספר החינוך (מצוה עג)[4]. לעומתם סבר רבי יצחק עראמה כי אכילת חיות שאסורים בתורה משפיעים לרעה מבחינה נפשית, "מאטימים של הכח השכלי, מולידים שיבושי דעות ובולמוס של תאוות נכריות ובהמיות" (עקידת יצחק ויקרא, פרשת שמיני, שער ס דף ל"ג ע"ב, ל"ח ע"ב). הרמב"ן שילב את שתי הגישות גם יחד וסבר כי גם מבחינה בריאותית וגם מבחינה נפשית ישנה השפעה שלילית על האדם האוכל בשר חיות שנאסרו בתורה (רמב"ן ויקרא י"א י"ג). היו שטענו טענות הקשורות לאיכות הסביבה ואקולוגיה, ויצחק דב פריז חישב כי לייצור ק"ג "סטייק נמר" נדרשים כשבעה ק"ג בשר בקר, שלייצורו נדרשים כארבעים ותשעה ק"ג דגנים"[5]. טענה אחרת היא שאיסור אכילת חיות בר וצמצום לאכילת חיות מבויתות שמגודלות על ידי האדם גורמת לכך שמינים וזנים שונים לא יכחדו מן העולם.

איסורי אכילת בעלי חיים מסוימים קיימים גם בדתות אחרות, כגון מצוות החלאל המוסלמי. מקורם של מנהגים אלו בקרב עמי ערב קודם לאסלאם. סברה נפוצה היא שגידול חזירים היה נפוץ בקרב יושבי הקבע (שכן אי אפשר לנדוד עם חזירים), ומתוך איבה לאוכלוסיות אלו נקבעה מסורת בקרב עמים נודדים (ובכללם בני ישמעל ובני ישראל) שלא לאכול חזירים.

כשרות במזון מן הצומחעריכה

במזון מן הצומח ישנם כמה כללים הלכתיים, חלקם אינם נוהגים אלא בארץ ישראל ומכונים "מצוות התלויות בארץ", וחלקם נוהגים בכל מקום בעולם:

  • דיני תרומות ומעשרות: כל יבול חקלאי הגדל בארץ ישראל מחויב בתרומות ומעשרות, הכוללים "תרומה גדולה" - אחוז מסוים מהיבול הניתן לכהן, "מעשר ראשון" - עשרה אחוזים היבול הנותר, הניתנים ללוי, "תרומת מעשר" - עשירית מ"מעשר ראשון" אותו מוסר הלוי לכהן, וכן "מעשר שני" או "מעשר עני" הנוהגים לחלופין (תלוי במניין שנת היבול לשנת השמיטה). "מעשר שני" אמור להיאכל בטהרה בירושלים, ו"מעשר עני" אמור להימסר לעניים לאכילה.
יבול שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות נחשב טבל ואסור באכילה ובהנאה. כמו כן קיים מעמד ביניים של יבול שהוא במעמד ספק אם הופרשו ממנו מעשרות המכונה "דמאי".

נושא נוסף הקשור לכשרות במזון מן הצומח הוא בדיקתו מחרקים, האסורים באכילה. בדיקה זאת נעשית באמצעים שונים ובאופן משתנה לפי שכיחות החרקים בפירות ובירקות. ישנם פירות הנחשבים לנגועים מאוד בחרקים, לדוגמה תאנים וכרובית, ומשום כך נמנעים שומרי הכשרות לאוכלם אלא לאחר בדיקה מקיפה או על ידי הקפדה על קניית ירקות שגודלו באופן מיוחד למניעה ככל האפשר של הימצאות חרקים בהם. ('ירקות ללא תולעים') מקובל לנפות את הקמח בנפה לפני השימוש בו, מחשש להימצאות חרקים, וכן לברור את גרעיני האורז קודם בישולו.

האיסור על אכילת חרקים הוא דווקא על חרקים שנראים בעין האנושית, ולא על יצורים קטנים יותר.

הפרשת ונתינת המתנותעריכה

מכל בהמה טהורה שנשחטה כדין על בעל הבהמה לתת לכהן את הזרוע הלחיים והקיבה. מתנות אלו, אף על פי שהן חולין, אסורות באכילה לישראל[6] כי הן נכס כהן. יש חרדים שמקפידים לא לאכול גם משאר חלקי הבהמה אם לא הורמה המתנות כהלכה.

הפרדת בשר וחלבעריכה

הפרדה בין מאכלי בשר ומאכלי חלב כוללת אכילה, בישול והנאה. שלושה איסורים אלו נלמדים משלוש פעמים שבהן מופיע בתורה האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" (פעמיים בספר שמות ופעם בספר דברים). חז"ל הרחיבו איסור זה על אכילת כל בשר חיה ובהמה בחלב, ומאוחר יותר אף על עוף. אכילת בשר דגים בחלב נתונה במחלוקת (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"ג, ע"א – דף קט"ז, ע"א). האיסורים כוללים גם עירוב מאכלים או כליהם (בכלי ראשון לדוגמה). ייתכן כי הציווי בא כנגד המנהג האלילי לבשל גדי בחלב אימו, בפולחן של אלילים שונים, ביניהם עשתורת. עד היום השתמר מאכל זה אצל הבדואים בשם "ג'די בחליב אמו", והוא נחשב למאכל תאווה, שמכינים אותו לאורחים מכובדים. לאיסור אכילת בשר וחלב מספר טעמים לפי דעות שונות ביהדות. לפי ספר הזוהר ניתן פירוש קבלי לכך; החלב הלבן מסמל מידת הרחמים ואילו הבשר האדום מסמל את מידת הדין ואסור לערבבם. הרב קוק, ב"חזון הצמחונות והשלום", סבר כי התורה מחנכת להבחנה בין דרגות של מעשים. לתפיסתו אף שהתורה התירה לשתות חלב בהמה ולאכול את בשרה, אסור לערבב בין השניים, כי שתיית החלב כרוכה רק בגזל החלב שנועד לצאצאיה, בעוד שאכילת הבשר כרוכה בהרג הבהמה. לדעת קאסוטו, בהמשך לשיטת הרמב"ם, מדובר בהרחקה מעבודת אלילים כפי שנמצא בשירה האוגריתית "טבח גדי בחלב, טלה בחמאה" [7]. הוגים מודרניים, כפרופ' שלום רוזנברג, סוברים כי מדובר בהרחקה מאכזריות וציניות, של בישול הגדי דווקא בחלב אמו.

מאכלי נכריםעריכה

יין נסך - כל יין שגוי נגע בו, חשוד בכך ששימש לעבודת אלילים, ואסור בכל שימוש, אך כאשר היין מבושל או מפוסטר, אין נגיעת הגוי אוסרת אותו, ככל הנראה מפני שיין שבושל נפגם טעמו ואיכותו, ואינו ראוי עוד להתנסך לעבודת האלילים (בתוויות שעל גבי הבקבוקים של חלק מהיקבים ניתן להבחין בכיתוב "יין מבושל" או "יין מפוסטר - ודינו כמבושל").

יש אומרים שגם יין מפוסטר אינו מבטל את טיב היין ויצא מזה שהוא אכן נאסר במגע גוי. מה גם שיש הסוברים שגם מחלל שבת בפרהסיה, דהיינו עובר על דבר אסור בשבת בפני עשרה יהודים, גם במגעו נאסר היין.

פת עכו"ם - לחם מחמישה מיני דגן שנאפה על ידי שאינו יהודי.

חלב נכרי - חלב שנחלב על ידי שאינו יהודי.

בישול נכרי

פסחעריכה

בחג הפסח ישנה הקפדה נוספת, על אכילת מזון כשר לפסח.

גדרים וסייגים הלכתייםעריכה

לסיוע על שמירת כללי הכשרות וכהתגברות על מכשולים המטשטשים את הדברים האסורים נוספו במשך הדורות גדרים וסייגים שונים המורים על מכשולים אלה. להלן דוגמאות לכך :

  • בכלל איסור אכילת בהמה טמאה, ישנו איסור לשתות חלב בהמה טמאה. כדי לא להיכשל באיסור זה נהגו ישראל לא לשתות חלב (אפילו חלב בהמה טהורה) אם הוא לא נחלב בפני יהודי ירא שמים שיעיד שלא עירבו שם חלב בהמה טמאה. מנהג זה לא נהוג בכל תפוצות ישראל ורבים מקלים בזה.
  • אמרו חכמים, אם הובא לפניך דג שעורו מופשט מעליו אינך יכול לדעת איזה סוג דג הוא, ואם הוא כשר או לא.
  • באיסור בשר בחלב הרחיקו חכמים ואמרו שמכיוון שדרכו של בשר להישאר בשיני האוכל עד שש שעות, נאסרה אכילת מאכלי חלב שש שעות לאחר שטעם ממאכלי בשר.

הבדלי גישות בכשרותעריכה

בנושא הכשרות, כבנושאים הלכתיים רבים אחרים, קיימים הבדלים בהלכה בין פסיקתו של הבית יוסף המקובל בני עדות המזרח, לבין שיטתו של הרמ"א המקובל על יוצאי עדות אשכנז. הדוגמאות הבולטות הן:

  • בשר גלאט - מקור הכינוי גלאט הוא במילה היידית שפירושה חלק, כלומר ללא כל שאלות. בהלכה היהודית קיימים 18 סוגי טריפות שקיימת מחלוקת לגביהן. ברובן הרמ"א מחמיר והבית יוסף מקל, אולם בסירכת הריאה מחמיר הבית יוסף יותר מהרמ"א, מה שגרם במרוצת השנים לכך שרבים מבני עדות המזרח לא אכלו בשר בהמה בהשגחה אשכנזית - תהיה מהודרת ככל שתהיה - וכן להפך. בני עדות אשכנז ובעיקר החסידים הקפידו לאכול מבשר שלא נשאלה בו שום שאלה וזאת כהידור וחומרה.
  • בישול נכרי - קיימים הבדלי גישה בן הבית יוסף לרמ"א, כשהאחרון מקל באופני ההיתר לבישול. הכוונה היא, שעל פי דעת הפוסקים האשכנזים מספיק רק שהאש תודלק על ידי יהודי על-מנת להתיר את התבשיל. אולם, הפוסקים הספרדים נהגו להחמיר בזה שגם ההכנסה לתנור תתבצע על ידי יהודי.
  • בשר בחלב - מאכלים שבושלו בסיר שבושל בו בשר במהלך היממה האחרונה (בן יומו), הנם בשריים ואסור לאכול אותם עם מאכלי חלב לדעת הרמ"א. לעומתו מקל הבית יוסף ומתיר לאוכלם בזה אחר זה.

בכשרויות המהדרין משתדלים להקפיד על החומרות של כל העדות, על מנת שכל יהודי באשר הוא יוכל לאכול ללא חשש כשרותי.

הכשרות בתרבות היהודיתעריכה

Kosher dishes P7160075

כלים בשריים. גרמניה, המאה ה-18 וראשית המאה ה-20. המוזיאון היהודי בברלין - ויקישיתוף

Kosher dishes P7160076

כלים חלביים. גרמניה, המאה ה-19. המוזיאון היהודי בברלין ויקישיתוף

ביהדות הפך האיסור לאכול בשר חזיר לנדבך משמעותי במאפייני הדת, וההקפדה עליו גדולה מההקפדה על מצוות אחרות. הנביא ישעיהו (פרק סו) משתמש בביטוי "אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר" ככינוי גנאי לחוטאים, וישנם הרואים בכך ביטוי לחומרה שבה נתפסה אכילת בשר טריפה לעומת עבירות אחרות. אף שהאיסור על מאכלות אסורים אינו בגדר "ייהרג ואל יעבור", ישנם במקורות (כבספר חשמונאים) סיפורים על רבים שמסרו נפשם על מנת שלא לעבור על איסור זה.

כיום ישנם יהודים רבים המקפידים רק על חלק מכללי הכשרות, ולרוב לאו דווקא על אלו שההלכה רואה בחומרה הרבה ביותר. כך למשל, ישנם יהודים המקפידים שלא לאכול בשר חזיר, אך אינם מקפידים על אכילה משחיטה כשרה והסרת הדם, וישנם יהודים המקפידים על כשרות בביתם אך לא מחוצה לו.

גם בחוקי מדינת ישראל ניתן משקל מיוחד לשמירת הכשרות כסימן לאורח חיים דתי. נערה המבקשת פטור משירות בצה"ל מטעמי הכרה דתית חייבת להצהיר על קיום שני תנאים כדי שתהיה ראויה לפטור זה: "היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו", ו"היא אינה נוסעת בשבת" (סעיף 40 לחוק שירות ביטחון).

חוקים שנויים במחלוקת בוויכוח חילוניים-דתיים המתקיים בישראל הם "חוק איסור גידול חזיר", האוסר על גידול חזירים, וחוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), תשי"ז-1956, המסמיך רשות מקומית להתקין חוק עזר עירוני שיגביל או יאסור מכירת בשר חזיר ומוצריו המיועדים לאכילה. חוקים אלה משקפים את מעמדו המיוחד של החזיר, שהפך במהלך הדורות לסמל של שלילת היהדות.

העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים הביאה אוכלוסייה גדולה שמגלה עניין במזון לא כשר, ובעקבות זאת נפתחו חנויות רבות המציעות מזון שאינו כשר.

פיקוח על הכשרות בישראלעריכה

Kashrut2

תעודת כשרות לבית קפה - ויקיפדיה

רבים מיצרני המזון ומספקי המזון בישראל מצטיידים בתעודת כשרות על-מנת להיות אטרקטיביים למקפידים על הכשרות. בנוסף להלכה, גם אחדים מחוקי מדינת ישראל עוסקים בכשרות.

חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983, מייחד את הסמכות להעניק תעודת הכשר לרבנות הראשית, לרבנות הצבאית, ולרבנים שהוסמכו על-ידם. בין השאר נקבע בחוק "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר", וכן "בעל בית אוכל שבידו תעודת הכשר ובית האוכל מוצג בכתב ככשר, לא יגיש ולא ימכור בו מצרכים שאינם כשרים לפי דין תורה". כללים אלה חלים על העוסקים בייצור מזון, מכירתו והגשתו במסעדות.

הרבנות הראשית, באמצעות הרבנות המקומית‏‏[8], מעמידה משגיחים במקומות המייצרים מזון, אשר מקבלים לעתים את שכרם מבעל העסק עצמו. יש הטוענים שדבר זה מביא לניגוד אינטרסים מובהק, שגורם בהרבה מקומות לחוסר רצינות בהקפדה על חוקי הכשרות, בעקבות זאת התקבלה החלטה ברבנות הראשית, להעביר את שכרם של משגיחי הכשרות דרך חברת כוח אדם. דבר שיצמצם את ניגוד האינטרסים במידת מה. בנוסף למשגיחים, מעמידה הרבנות "מפקחים" אשר מקבלים את שכרם מהרבנות, ותפקידם לפקח על עבודת המשגיחים. מפקחים אלו, כיוון שאינם מקבלים את שכרם מבעל העסק, נקיים יותר מהאינטרסים האמורים.

בשנת 1994 נחקק חוק יבוא בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994, שבאותה שנה שונה שמו לחוק בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994. חוק זה קובע שאין לייבא בשר לישראל, אלא אם ניתנה לו תעודת הכשר מטעם מועצת הרבנות הראשית לישראל. לשר התעשייה והמסחר ניתנה סמכות מוגבלת למתן רישיונות לייבוא בשר חסר תעודת הכשר.

הרבנות מתנה לעתים את קבלת תעודת הכשרות בתנאים נוספים, כמו אי פתיחת המקום בשבת. תנאי זה אינו קשור ישירות לדיני הכשרות, אך הוא נובע מכך שאוכל שבושל בשבת אסור אף הוא באכילה, משום שנוצר תוך הפרת האיסור על מלאכה בשבת. כאשר הציבה הרבנות תנאים שאינם קשורים לכשרות המזון - אי מתן תעודת כשרות לאולם בו נערכו ריקודי בטן - אסר עליה בג"ץ לעשות כן. וכך אמר בעניין זה שופט בית המשפט העליון, תיאודור אור[9]:

"מטרתו ותכליתו של החוק הן למנוע הונאה ביחס לכשרות המזון מבחינת טיבו, דרך הכנתו והגשתו, והוא לא נועד לשרת מטרות של השלטת דיני ההלכה בעניינים אשר אינם חלק מדיני כשרות המזון. כאמור, עניין לנו בחוק חילוני, הדן ב"דיני כשרות" של מזון בלבד, והסמכות שניתנה בו למתן הכשר לא באה להקנות לבעלי הסמכות אמצעי או מנוף להשלטת דיני ההלכה, אשר אינם שייכים לכשרות המזון. שימוש כזה בסמכות והכנסת שיקולים שאינם שיקולי כשרות המזון זרים הם לסמכות אשר הוקנתה על-פי החוק למתן תעודת הכשר. אנו בחוק חילוני עסקינן, אשר בא למנוע הונאה בכשרות המזון, וכשהמדובר בחוק זה במתן תעודת הכשר, הכוונה היא רק לכך שתינתן תעודת הכשר לגבי מזון - שהוא כשר; ולגבי מקום - שמגישים בו מזון כשר. אין הכוונה ליתן למי שבידו הסמכות לתת תעודת הכשר סמכות לכפות דרך התנהגות באותו מקום - אפילו דרך התנהגות זו מבטיחה שההתנהגות תהיה על-פי ההלכה - אם אין באותה התנהגות להעלות או להוריד בשאלת כשרות המזון עצמו".

למרות פסק הדין המשיכה הרבנות לעשות שימוש בסמכות למתן הכשר למטרות שאינן קשורות לכשרות המזון המיוצר על ידי המבקשים. דוגמה לכך היא מקרה שבו שללה הרבנות תעודת כשרות ממשחטה רק משום שמכרה עופות שנפסלו על ידי משגיחי הכשרות לחברה אחרת שעסקה במכר סיטונאי של בשר לא-כשר. בית המשפט העליון פסק כי פרקטיקה זו של הרבנות פסולה‏‏[10]. לאחר שהמשחטה המשיכה למכור עופות לא כשרים לחברה האחרת, הרבנות הראשית הודיעה שההימנעות מהסרת הכשרות מהמשחטה נבעה רק מהוראת בג"ץ, ובגלל הספק שנוצר לגבי הכשרות אסרו רבנים מקומיים על משווקי מזון בשטח שיפוטם למכור מוצרים של משחטה זו. השופט מישאל חשין, בפסק דין נוסף, הגיב בחריפות רבה: "בלשון המעטה... הרבנות הפרה באורח נחרץ וביודעין צו שיצא מלפני הבג"ץ בנושא ביצועו של חוק הכנסת". יתר על כן: חשין המליץ לכנסת לבטל לחלוטין את חוק איסור הונאה בכשרות בשל השימוש הבלתי ענייני שנעשה בו. במקום זאת יש, לדעתו, להסתפק בחוק הגנת הצרכן, שאוסר על הצגת מזון לצרכן בצורה שגויה.

כשרות למהדריןעריכה

Hechsher

חותמת הכשרות למהדרין של הרב משה לנדא, אב בית-דין העיר בני ברק

Badatz

חותמת הכשרות של בד"ץ העדה החרדית

Kosher

חותמת הכשרות של "בד"ץ מהדרין", ולצדה חותמת הכשרות של מחלקת הכשרות למהדרין ברבנות העיר רחובות על בקבוק סודה.

חלקים בציבור הדתי, ובעיקר החרדים, אינם מסתמכים בדרך כלל על פיקוח הכשרות של הרבנות, מסיבות שונות. הנימוקים העיקריים בדרך כלל הם:

  • שימוש של הרבנות במערכת פסיקה מקילה יחסית בשאלות הלכתיות.
  • טענות על מערכות פיקוח לקויות ברבנויות השונות.
  • מוגבלותה של מערכת הכשרות של הרבנות בפני המחוקק החילוני, הדורש ממנה מתן כשרות גם במקומות בהן השיקול ההלכתי מונע זאת. כך למשל כפה הבג"ץ על הרבנות לספק תעודת כשרות למשחטה המספקת גם בשר שאינו כשר לצד הבשר הכשר, להעניק פיקוח כשרותי לרשת בתי קפה שחלקם פתוחים בשבת. כן כפה הבג"ץ על הרבנות הראשית לדאוג לתעודת כשרות לחנויות המבקשות לספק פירות וירקות שגודלו על פי היתר מכירה בשנת שמיטה.
  • כל הרבנויות בארץ קשורות זו לזו, ומחויבות על פי חוק והוראות הרבנות הראשית לאשר כל מוצר שכשר בהשגחת רבנות אחרת, כך שגם ובמידה ורבנות עירונית אחת היא מקפידה ומחמירה יותר בהוראות הכשרות שלה, הרי שעליה לאשר גם מוצרים של רבנות אחרת שבה ההשגחה ירודה יותר.

במשך השנים הוקמו מספר גופים פרטיים המספקים פיקוח כשרותי מחמיר יותר ממערכת הכשרות של הרבנות. כשרות זו מכונה "כשרות למהדרין", או "למהדרין מן המהדרין", ושמה המפורסם יותר הוא "בד"ץ". גופים אלו אינם נתונים לפיקוח הרבנות, וכפופים אך ורק לסמכות הרבנית שבראשותם. עם השנים הפכה סוגיית הכשרות למהדרין ושאלת הסמכות שעליה לסוגיה פוליטית בחברה החרדית, וקהילות רבות בחרו להפגין את עצמאותן באמצעות הפעלת "בד"ץ" (בית דין צדק) משלהן המפעיל גם מערכת כשרות פרטית.

כוח הקנייה החזק של המסתמכים אך ורק על כשרות המהדרין הביא חברות המזון רבות בישראל לספק כשרות מהדרין למוצריהן. כל הקונצרנים הגדולים בארץ ויבואני המזון מבקשים להשיג כשרות למהדרין למוצריהן.

הבד"צים המחזיקים מערכת כשרות פרטית בפריסה ארצית הם:

אחדות מהרבנויות המקומיות בארץ הקימו מערכות כשרות למהדרין לצד מערכת הכשרות הרגילה, בעיקר בערים בעלות צביון חרדי או ציבור חרדי גדול. בין הערים שבהן מחזיקה הרבנות מערכת כשרות למהדרין: ירושלים, צפת, רחובות, טבריה.

מתן שתי כשרויות למוצר, אחת של הרבנות המקומית ושנייה של בד"ץ כלשהו, הפך לעניין שבשגרה בתעשיית המזון בישראל. לעתים ניתן אף מספר רב של כשרויות, כדי לרצות קהל צרכנים רחב [1].

כשרות בעולםעריכה

ברחבי העולם מתגוררים יהודים שומרי כשרות. בהיעדר חוק כשרות כפי שקיים בישראל, הוקמו גופי כשרות פרטיים. בולטים בהם שני ארגונים שמרכזם בארצות הברית, אך פעילותם כלל עולמית: ארגון הכשרות OK וארגון הכשרות OU. לשני ארגונים אלה גם נציגות בישראל.

ראו גם עריכה

קישורים חיצונייםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שוליים עריכה

  1. "ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו ומה חטאתי לך.. מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי" תירגם אונקלוס: עובדין די לא כשרין לאתעבדא עבדת עמי -בראשית כ:ט
  2. מסכת נידה, דף נ"א, ב'.
  3. מסכת כריתות, דף כ', ב'.
  4. "וכבר אמרנו באזהרת טריפה ואיסורי מאכלות כי האל ברוך הוא ריחק עמו אשר בחר מכל הדברים המזיקים את הגוף, בעבור היותו כלי לנפש היודעת יוצרה" (ספר החינוך מצוה קסו)
  5. דיני כשרות הבשר והאקולוגיה, אתר דעת
  6. שולחן ערוך יורה דעה סימן סא סעיף לא
  7. האלה ענת עמ' 40
  8. ‏יואב פרידמן, הרבנות: אין תוקף לכשרויות בפסטיבל 'לאכול כשר', באתר ynet‏, 27.8.2009‏
  9. בג"ץ 465/89 אילנה רסקין נ' המועצה הדתית ירושלים, ניתן ב-27.5.90
  10. ‏בג"ץ 7203/00 מעדני אביב אוסובלנסקי בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית, פ"ד נו (2) 196‏
  11. ‏"שאריות משארית ישראל" מאתר החדשות 'בחדרי חרדים'.‏

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית