Fandom

Ventura Daniel Wiki

לחימה בשבת לאור המקורות

7,308דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

לחימה בשבת לאור המקורות נידונה בשני מאמרים מקיפים:

  1. הרב שלמה גורן, לחימה בשבת לאור המקורות, סיני, ספר היובל מוסד הרב קוק תשי"ח מובא באתר דעת. תמציתו:"שמירת השבת היוותה גורם חשוב בהגנה ובלחימה במהלך ההיסטוריה. המחבר מביא את ההשקפות השונות שבין המקורות, ביחס להיתר הלחימה בשבת"
  2. הרב משה צבי נרי'ה,על היתר מלחמה בשבת, ישיבת בני עקיבא, כפר הרואה, תל-אביב ת"ו, התשכ"ב, מובא ב[אתר דעת כתגובה למאמר הנ"ל. תמציתו:"היתר מלחמה בשבת, בין מלחמת מגן ובין מלחמת מצוה, מבוסס על הלכות פיקוח נפש אשר מסורים בידינו מימי משה רבינו, ואין מדובר בחידוש הלכה"

לחימה בשבת לאור המקורותעריכה

מאמרו של הרב שלמה גורן על לחימה בשבת לאור המקורות כולל ארבע פרקים:

כיבוש יריחו בשבת במקורותעריכה

כבוש בשבת מחייב הקדשת השלל לשמים, שיטת המדרשים: מלחמת יריחו בשבת הוראת שעה היתה , שיטת רב סעדיה גאון נוגדת ההלכה, מלחמות ישראל אחרות שאירעו בשבת, הגורם של פיקוח נפש במלחמת יריחו, מלחמת גבעון לא דחתה שבת, דממת מסלולי השמים עכבה כניסת השבת, מלחמת יהושע בגבעון - מלחמת מצווה גם מלחמת מצווה אינה דוחה שבת - מדרשים

וכאן בא פירוט מקורות:

הפעם הראשונה בהיסטוריה בה התעוררה בעיית לחימה בשבת, לפי המקורות שלנו התלמודיים והמדרשיים, הייתה בכיבוש הראשון של יריחו בימי יהושע בן נון, דבר הנלמד גם מפשוטו של מקרא על פי המפרשים השונים, שכן כתוב שם (יהושע ו, ג-ד): "וסבתם את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת כה תעשה ששת ימים... וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וגו'", והרי אין שבעה ימים בלי שבת, ואין משמעות המקרא שבאמצע נחו יום אחד ולא הסבו בו את העיר. ולכן כתב רש"י על המקרא טו, "ויהי ביום השביעי" - שבת הייתה. וגם נתן טעם להחרמת העיר וכל אשר בה לה', "כי היום שבת קדש וראוי להיות קדש שלל הנשלל בו". וכן כתב הרד"ק: כך קבלו רז"ל כי ביום ז' שנלכדה יריחו יום שבת היה ואע"פ שהרגו ושרפו בשבת, מי שצווה על השבת צווה לחלל שבת בכבישת יריחו, וכן בשאר עיירות שהיו ישראל צרים עליהן, ואמרו בקבלה עד רדתה ואפילו בשבת, וכמו שצווה ג"כ להעלות עולות בשבת.

המקור התלמודי לפירוש זה, הנו הירושלמי במס' שבת פ"א ח', שם מפורש: "אבל במלחמת חובה אפילו בשבת שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב כה תעשה ששת ימים, וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים, וכתיב עד רדתה (דברים כ) אפילו בשבת". מהירושלמי הזה ברור שיש ללמוד מיריחו לכל מלחמות חובה של ישראל שמותר להלחם בשבת. ובהמשך המאמר תתפרש כל שיטת הירושלמי בנושא זה והחלוקה שבין מלחמת חובה (או מצווה) לבין מלחמת הרשות כמבואר שם. אבל עכ"פ ברור שאין הירושלמי רואה במקרה זה של יריחו חריגה מן ההלכה המקובלת. וכן מבואר בירושלמי מו"ק פ"ב הל"ד ובבר"ר סוף פמ"ז שם מביא ראיה מיריחו לדורות שכן נאמר שם, מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת (הירושלמי גם אינו מזכיר חובת החרמת השלל של כבוש המבוצע בשבת בניגוד לפירושו של רש"י הנ"ל, שממנו יוצא שכל ניצחון מלחמתי המושג בשבת אסור להינות מהשלל אלא חייב להיות קדש לה', ולהלן יתבררו המקורות המדרשיים של פירוש זה).

בסדר עולם פי"א מבואר הדבר בשם ר' יוסי שכן נאמר שם: אחר הפסח בעשרים ושנים בניסן וסבותם את העיר וגו', ויהי ביום השביעי וגו', ר' יוסי אומר יום השבת הייתה. ומדברי הסדר עולם אין ראיה שלדורות ג"כ מותר להלחם בשבת, כמו שיתבאר להלן עפ"י המדרשים. ולאור זרוע ח"ב סי' פט יש גרסא אחרת בסדר עולם זה. שכן כתב שם הא"ז: "דתניא בסדר עולם ואיתא נמי בירושלמי פ' במה מדליקין, בשמונה ועשרים בניסן נפלה חומת יריחו ובו ביום שבת". אלא ששתי הנוסחאות זהות אחת עם השניה שכן גם לפי הגרסא שלנו בס"ע מאחר והתחילו את ההקפות של יריחו בכ"ב בניסן, יוצא שיום הז' בו נפלה העיר היה בכ"ח בניסן (ומה שכתב האו"ז על גרסת הס"ע "ואיתא נמי בירושלמי", אינו נמצא בירושלמי שלפנינו, כי אם זאת שיריחו נפלה בשבת, ואינו בפרק במה מדליקין אלא בפ"א כנ"ל, ויתכן שלזה בלבד התכוון האו"ז).

מלחמה בשבת בתקופת החשמונאיםעריכה

המשמעות ההלכתית לפסק הדין של החשמונאים. השקפת לוחמי המערות בראשית תקופת החשמונאים. היתר לחימה בשבת גם בשעת גזרת שמד. המשמעות ההיסטורית לפסק הדין של החשמונאים וקבורת החללים ואיסוף השלל אינם דוחים שבת

וכך מבואר בספר החשמונאים:

תקופה שניה בהיסטוריה היהודית, בה התעוררה בצורה חריפה ביותר בעיית ההתגוננות והלחימה בשבת, הייתה תקופת החשמונאים. ממנה אפשר ללמוד עד כמה הייתה השבת חמורה בעיניהם ולא ראו מקום להקלה באיסורי שבת גם לצורך פקוח נפש, עד שאסרו גם אמצעי התגוננות להצלת חיי אדם מסכנה. ואם כי יש להתייחס בזהירות ובהסתייגות רבה למקורות אלו ולא להסתמך על הספרים החיצוניים בכל הנוגע לבעיות הלכתיות, בכל זאת ביחס לפרשה העקובה מדם זו של תקופת החשמונאים בעניין אסור הלחימה בשבת, מבוססות הן העובדות ביותר ומאושרות הן ע"י מקורות היסטוריים אחרים כפי שיתבאר במאמר זה, וראוי לתת את דעתנו עליהן ולנסות לנתחן לאור ההלכה המקובלת בידינו.

בספר חשמונאים א' ב' מסופר: ויקומו פתאום להתגולל עליהם ביום השבת ויאמרו להם: עד אנה מאנתם לשמוע בקול המלך קומו נא וצאו מזה ועשו את מצוותיו וישבתם בטח: ויענו ויאמרו לא נצא כי את דבר המלך לא נעשה ואת השבת לא נחלל: ויגשו אל המערכה ויערכו כלי מלחמה לקראתם: והאנשים אשר בקרבה לא הרימו את ידיהם לירות אבן או לסכור את פיה: ויאמרו אליהם נמותה הפעם בניקיון כפנו והשמים והארץ עדים בנו כי בזדון תהרגונו, ויפלו עליהם ביום השבת ויהרגו כל אשר במערה וימותו הם ונשיהם וטפם ומקניהם: ויהיו המתים כאלף איש: ומתתיהו ורעיו שמעו את הדבר ותצר להם מאד: ויאמרו איש אל אחיו אם עשה נעשה כאשר עשו אחינו לבלתי התיצב לפני הגוים בעד נפשנו ותורתנו עוד מעט והשמידונו: ויועצו כלם ביום ההוא לאמור אם הלחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו ולא נמות כמות אחינו במערות.

ובספר חשמונאים ב' פ"ו (י"ט) ג"כ מוצאים תאור קצר ושונה של המאורע הזה וכן נאמר שם: ויהיו אנשים אשר התחבאו במערות סביבות העיר לעשות את השבת: ויודע הדבר לפוליפוס וישרוף אותם באש ויתאפקו מעמוד על נפשם כי יראו לחלל את השבת. ושם לא נזכרת ההוראה החדשה שהחליטו עליה החשמונאים לאחר האסון הזה. וגם נראה שבגלל הגזרה שגזרו על שמירת השבת ברחו למערות כדי שיוכלו לשמור שם שבת. אבל בספר "קדמוניות היהודים" ליוסף בן מתתיהו יב ו' ב', הוא מספר שמתתיהו נאם בפני אנשיו ושכנע אותם שאם ישנו הכרח עלינו להלחם ביום השבת, והוא מסיים שם ש"חוק זה נוהג אצלינו עד היום הזה", והכוונה לפסק הדין הסופי של מתתיהו.

והוא מסכם:רואים אפוא שלאחר פסק הדין של מתתיהו ובניו בדבר היתר ההתגוננות בשבת, הותרו כל סוגי לחימה והתקפה במטרת הגנה, כאשר נשקפת סכנת התקפה מידית מצד האויב, וכאשר החלו במלחמה אפשר להחריב אותה ולרדוף אחרי האויב עד כלותו.

בעיות השבת במלחמת הורקנוס ואריסטובלוסעריכה

תקופה שלישית בהיסטוריה היהודית, בה הוותה השבת גורם מכריע בתכניות הביטחון ואפשרויות הלחימה של העם היהודי, הייתה בסוף ימי הבית השני, ואנו נדון על תקופה זו לאור ספריו של יוסף בן מתתיהו הכהן (המכונה יוסיפוס פלויוס).

המקרה הראשון באותה תקופה בה התעוררה בעיית הלחימה בשבת היה במלחמת שני בני אלכסנדרה. הורקנוס ואריסטובלוס על המלוכה, הנזכרת גם בתלמוד מס' סוטה מט ב: ת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מפנים וכו'. ופירש רש"י: מלכי בית חשמונאי - שני אחים שהיו מתקוטטין על המלוכה הורקנוס ואריסטובלוס, היה הורקנוס מבחוץ צר על ירושלים והביא עמו חיל רומיים (וכן הוא הנוסח במס' מנחות סד, ב, אבל במס' ב"ק פב ב הנוסח הפוך: היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס בחוץ, וגירסה זו אינה נכונה, והגירסה הראשונה מתאשרת ע"י פלויוס). וכל סיפור המאורע של ריב האחים מובא בספר "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" ליוסף בן מתתיהו הכהן, ספר א' פ"ז ג', עד שלבסוף בא פומפיוס שר צבא רומאי עם חילו לכבוש את העיר לפני הורקנוס, ואכן הסגירה כת אוהדי הורקנוס את העיר בידי פומפיוס.

אבל הצד השני מאוהדי אריסטובלוס התבצר בהר הבית ושרף את הגשר שחבר אותו עם העיר. וכך מסופר שם אצל פלויוס: והיהודים מעל החומה עצרו את עושי המלאכה בכל מאמצי כוחותיהם. וכמעט לא עלה בידי הרומאים להשלים את עמלם, לולא שמר פומפיוס את מועדי השבתות, אשר בהם היהודים נזהרים מכל מלאכה על פי חקי עבודת אלהיהם, וצווה להגביה בימים האלה את הסוללה ומנע את אנשיו לצאת למלחמת תנופה על היהודים. כי רק לשמור על נפשותיהם הם נלחמים ביום השבת. ואכן כתוצאה מתכסיס זה הצליח פומפיוס להעלות מגדלים גבוהים על הסוללה והקריב את מכונות המלחמה המובאות מצור, ונסה להרעיש את חומות הר הבית, ולכבוש את הר הבית בחדש השלישי למצור. ובספרו "קדמוניות היהודים" יד ה' ב' הוא כותב על כך: על אף שחוקנו מתיר להגן על עצמינו בפני אלו שמתחילים להלחם בנו ומתקיפים אותנו, אינו מרשה לנו להתגרות עם אויבינו בזמן שהם עוסקים במשהו אחר.

דיני מצור בשבת, בתלמוד בבלי וירושלמי ובמקורות ההלכהעריכה

במס' שבת יט, א שנינו בברייתא: ת"ר אין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקין, וכן היה שמאי אומר: עד רדתה אפילו בשבת. הברייתא הזאת סתומה ולא נתפרשו טעמיה, מניין למדו השיעור של ג' ימים קודם לשבת, ובאיזו מלחמה דנים כאן. וכן לא למדנו הפירוש של ההלכה "ואם התחילו אין מפסיקין". האם כוונת הברייתא אם התחילו באיסור כגון בשבת עצמה, אין מפסיקין את המצור, או אם התחילו ג' ימים קודם לשבת, ממשיכין את המצור אפילו בשבת.

פתרון חלקי לשאלות אלו אנו מוצאים בנוסח הברייתא בתוספתא עירובין פ"ג, השונה מהנוסח הנ"ל בתלמוד בבלי. וכן שנינו שם בתוספתא לפי נוסח צוקרמנדל: מחנה היוצאת למלחמת הרשות, אין צרין על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו אפילו בשבת אין מפסיקין, וכן היה הלל הזקן דורש עד רדתה אפילו בשבת (ובנוסח הישן גורס שמאי הזקן כמו בבבלי). מכאן אנו למדים שהמדובר במלחמת הרשות, אלא שלא נתפרש מה הדין של מלחמת מצווה. וכן נראה לכאורה מנוסח זה הפירוש של אם התחילו אין מפסיקין, שר"ל: אם התחילו באיסור כגון פחות מג' ימים קודם לשבת, או אפילו התחילו בשבת עצמה, אין מפסיקין המצור. ולמדו את זאת מן המקרא: "ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה עד רדתה" (דברים כ), שפירשוהו: אפילו בשבת. ועדיין לא למדנו הטעם של שלשה ימים קודם לשבת.

בתלמוד ירושלמי שבת פ"א הלכה ח' מובאת ברייתא זו ביתר ברור, וכן שנינו שם: "אין מקיפין על עיר של עכו"ם פחות מג' ימים קודם לשבת. הדא דתימר במלחמת הרשות, אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת. דכתיב כה תעשה ששת ימים, וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים, וכתיב עד רדתה אפילו בשבת".

ההמשך במאמר


תגובת הרב נריהעריכה

בספר החשמונאים א' (פרק ב' ל"ד) מסופר, כי בהתנפל היונים בעצם יום השבת על קבוצת החסידים אשר התחבאו במערה, לא נלחמו החסידים בהם, ומתו על קידוש השם בהמנעם מחילול-שבת, ורק אח"כ בהגיע השמועה אל מתתיהו ואנשיו, גמרו אומר:

"כי אם הלחם ילחמו אויבנו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו ולא נמות כמות אחינו במערות" (שם, מ"ד).

א. במאורע זה נאחזו כל המחפשים להוכיח, כי עיקרי התורה לא מסיני ניתנו, אלא נתחדשו והתפתחו מדור לדור. ולמדו מכאן כי עד אז הייתה מלחמה אסורה, ואפילו מלחמת הגנה, ורק מתתיהו ובית דינו הם שחידשו את החידוש הנועז הזה והתירו מלחמת הגנה בשבת. ויש מי שאומר כי רק אחר כך "הותרו כל סוגי לחימה והתקפה במטרת הגנה", אולם גם אז דוקא "כאשר נשקפת סכנת התקפה מיידית מצד האויב" (הרב גורן, לחימה בשבת לאור המקורות "סיני" - ספר יובל עמ' קס"ב).

כיצד התקיימו ישראל עד אז? כיצד לא הושמדו במלחמות התכופות בימי בית ראשון? כיצד החזיקו מעמד בתחילת בית שני, בימי - "ואנחנו עושים במלאכה וחציים מחזיקים [ד] ברמחים" (נחמיה ד', ט"ו)? מדוע אין רמז להתפתחות זאת במקורות-ההלכה התלמודיים? - לשאלות אלו אין הללו טורחים כלל להשיב תשובה, שכן אהבת ועיון-התפתחות-ההלכה מקלקלת את שורת-ההגיון...

וכבר עמד על חוסר-ההגיון שבדבר חכם קדמון, מתלמידיו של רבי יהודאי גאון, ופירקוי בן באבוי שמו, ובויכוחו עם הקראים, שאסרו מלחמה בשבת, כתב לאמור:

"ועוד אתה למד מן התורה וכל ישראל ושאול ודוד וכל מלכי ישראל, שהיו עושין מלחמה עם פלשתים ועם אדום ובני עמון ומואב, היו עומדים עמהם במלחמה כמה ימים וכמה חדשים, שכך כתיב (שמואל א' י"ז, ט"ז) ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום, וכתיב (מלכים א' י"א, ט"ז) כי ששה חדשים ישב שם יואב וכל הצבא, והיו אויביהם מקיפים אותם מכל סביבות, והיו ישראל מזוינין בכלי זין ועושין מלחמה בין בחול ובין בשבת. למה, לפי שאם אין עושין מלחמה בשבת, היו אומות העולם באין והורגין אותן בשעה אחת" (תרביץ, שנה ב', ספר ד', עמ' 403).

והדברים ברורים: הלכות פיקוח נפש היו מקובלים ומסורים מימות משה רבינו. וכבר בערב השבת הראשונה ששמרו ישראל, היה הכרח להודיע ולפרסם כי "פיקוח נפש דוחה שבת", שכן מחנה של רבבות שיש בו חולים ויולדות ותינוקות, אינו יכול להתקיים אף שבת אחת ללא-חילול-שבת, והתורה אמרה "וחי בהם ולא שימות בהם",

ו"לא נתן הקב"ה מצוות, להרוג את ישראל בשביל מצוות, אלא תורה [ה] ומצוות חיים הם לישראל" (פרקוי בן באבוי, שם).

ואם פיקוח נפש של יחיד - במחלה - דוחה שבת, פיקוח נפש של רבים - במלחמה - על אחת כמה וכמה.

לא היה אפוא צל של ספק מעולם, שמלחמה דוחה שבת, בין מלחמות-מגן ובין מלחמת-התקפה, ולא עוד אלא שכידוע ניתן להציל נפשות בהתקפה יותר מבהגנה.

הדרשה הידועה של שמאי הזקן "עד רדתה - אפילו בשבת" (ספרי פ' שופטים, סי' ר"ג), לא באה כלל לחדש הלכה, אלא למצוא אסמכתא למה שנאמר שם בספרי: "אין השבת מפסקת מלחמתה", ובלשון התוספתא (עירובין פ"ג, י): "ואם התחילו - אפילו בשבת אין מפסיקין", והיינו כי לא רק שמותר להלחם בשבת בשעת הצורך הברור - שעל כך אין אנו זקוקים לשום אסמכתאות - אלא גם כשההכרח אינו נראה לעין, ואין סכנה ישירה נשקפת, בכל זאת "אם התחילו אין מפסיקין", וממשיכים במלחמה "עד רדתה", עד הנצחון המלא.

והטעם אף הוא מובן: בפקוח-נפש היחיד, ניתן להבחין בבירור בין מצב של סכנה למצב תקין, ואילו בפיקוח נפש-הרבים בשעת חירום של מלחמה אין האומדנה ניתנת להבחנה מדויקת, ואי אפשר לחזות מראש התפתחויות שונות, ולכן השטח של דחיית-שבת רחב יותר, ואין מפסיקין את המלחמה אפילו במצב שלכאורה היה ניתן להפסיקה.

אכן, כאמור, עצם היתר מלחמה בשבת ימיו כימי התורה כולה, וכשניתנה [ו] התורה - אז נתחדשה הלכה זו, ועל פיה נהגו מאז ומעולם בימי בית ראשון ובימי בית שני.

אולם הטועים והמטעים נתלבטו לא מעט ב"חידושו" של שמאי הזקן, ובקשר שבין חידוש זה בשעתו לחידוש שנתחדש - כביכול - בבית מדרשו של מתתיהו ובניו.

וכבר נמצא מי שכתב:

"לא שמאי חידש את ההלכה הזאת - "עד רדתה אפילו בשבת" - אלא בית דין צבאי חדש הלכה זה ולא בית דין רגיל הנוהג לפי פרוצדורה משפטית מלאה, אלא בית דין שדה שעשה זאת בלי פרוצדורה מלאה - שמתתיהו ורעיו בהרכיבם בית דין שדה פסקו את ההלכה ההיסטורית החשובה שמותר להלחם ביום השבת" (הרב ש. גורן, תחוקה צבאית עפ"י התורה, "בנתיב" גל' ו', אדר תש"י).

והדברים מביאים ממש לידי גיחוך היכן מצינו שהיו בתי-דין צבאיים בישראל? ולא בתי-דין צבאיים "רגילים" אלא אף בתי-דין-שדה?

ועוד: אם בית-דין של חשמונאי הוא שחידש את ההלכה הזאת, למה קפחו אותם ולא הזכירוה בתלמוד כהלכה של "בית דין של חשמונאי", כדרך שנזכרו הלכות אחרות בשמם? (עי' עבודה זרה ל"ו, ב' י מדות פרק א' משנה ר).

ו"פלא" על חז"ל במס' עירובין שדרשו ברבים:

"ובעיר הסמוכה לספר - אפילו באו על עסקי תבן וקש יוצאי עליהם בכלי זינן ומחללין עליהם את השבת",

ולמדו דבר זה ממאורע קדום בימי דוד המלך, ולא חששו כלל שמא [ז] יבואו חכמים יודעי-העיתים ויכחישום: הא-כיצד אתם אומרים שבימי דוד נלחמו בשבת על עסקי תבן וקש, והרי הלכה מאוחרת היא ובימי חשמונאים נשנתה משנה זו? (וכדרך ששאלו בשבת ט"ו, א': יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית - והא רבנן דשמונים שנה גזור? וכיוצא בזה בע"ז ל"ו א, ושמן דניאל גזר? ושם בעמוד ב': בצינעה נמי בית-דין-של-חשמונאי גזרו!), ולא עוד אלא שאף אז "יש אומרים" שהתירו רק הגנה ולא התקפה?

ההמשך במאמר

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית