FANDOM


המפה נטענת...
המפה נטענת...

מבט מקרוב

מבט מעל


Livorno Il pontino
Livorno main

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
המקור: ליבורנו Pedia

ליבורנו (איטלקית: Livorno) היא עיר נמל לחוף הים הליגורי בקצה המערבי של טוסקנה, איטליה, בירת נפת ליבורנו.

Livorno map 17th Century

מפת ליבורנו מהמאה ה-17

תולדות העירעריכה

Fortezza livorno 1

תותח מהמצודה

Piccola Venezia livorno

Piccola Venezia

האזור שבו שוכנת ליבורנו היה מכוסה לחלוטין על ידי הים. האדם התיישב באזור עוד ב"עידן הברזל".

ליבורנו הוקמה בתור כפר דייגים קטן במפרץ טבעי קטן, מדרום לשפך נהר הארנו. השם ליבורנו מופיע כבר בשנת 904. ככל הנראה, השם הוא רומאי ממוצא אטרוסקי (Liburna, Liburnius, Leburna, Leburnius). השערה אחרת המקור הוא לטיני: ליבורנה (liburna - אונית מלחמה מהירה) או על שם העם איליריקו דה ליבורני (illirico dei Liburni).

בשנת [421 אנשי פירנצה הקימו בו נמל קטן ושילמו עבור הזיכיון 100,000 פיוריני של זהב. לאחר שנת 1500, התקופה שבה התרחשו האירועים אשר הביאו לבניית פסל ארבעת המורים, הדוכס הגדול לבית מדיצ'י הביא לגידול הדמוגרפי והמסחרי של ליבורנו.

בשנת 1577 הזמין בית מדיצ'י את האדריכל האיטלקי ברנרדו בונטלטני לתכנן את העיר, מהחדשות מערי איטליה.

ב-1618 קיבלה ליבורנו מעמד של נמל חופשי והפכה לנמל חשוב באגן הים התיכון. כמו כן, החלו להגיע לעיר יהודים, בעיקר מאנוסי ספרד. כדי לגרום לסחר בעיר לשגשג, פרדיננדו הראשון, דוכס טוסקנה הזמין אנשים מספרד, מיוון, מגרמניה ומטורקיה לגור בעיר. הוא הכריז במנשר COSTITUZIONE LIVORNINA על זכויות הבאים לעיר.לעיר הגיעו גם אנגלים קתולים שברחו מאנגליה האנגליקנית. בנוסף לאלו הגיעה לעיר אוכלוסייה קטנה של מורסיקוס, אנוסים מוסלמים מספרד שאולצו שם להתנצר. הקהילות הזרות בעיר נקראו "נאציוני" (Nazioni - "אומות").

ב-1629 בנה פרדיננדו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, רובע חדש, שחיבר 23 איים על ידי גשרים. מכיוון שהרובע נבנה על ידי ונציאנים, הוא נקרא "ונציה החדשה" (Venezia Nuova) או "ונציה הקטנה" (Piccola Venezia). ליבורנו עברה הרחבה משמעותית, בקרבת המבצר הישן (Fortezza Vecchia) נבנה מבצר חדש (Fortezza Nuova), ואיתו נבנו גם חומות העיר ומערכת התעלות.

במאה ה-18 נפסק שלטון בית מדיצ'י בעיר, החל שלטון בית לוריין והעיר התרחבה אל מחוץ לחומות.

רבים מהאלמנטים האדריכליים מהתכנון המקורי של העיר השתמרו, כמו למשל הגשרים, הנתיבים הצרים, בתי האצילים ומערכת התעלות. במאות ה-18 וה-19 עטתה ליבורנו מראה או-קלאסיציסטי שהשתקף בבתים, במוזיאונים, במוסדות התרבות ובשוק.

עם איחוד איטליה, הפסידה העיר את מעמדה כעיר נמל מרכזית ופיתוחה הכלכלי צומצם.

במלחמת העולם השנייה היה נמל ליבורנו הנמל העיקרי ששירת את הצי הגרמני בים התיכון, והעיר הופצצה על ידי בעלות הברית.

"ונציה החדשה"עריכה

"הבתים הגבוהים, החזיתות צבועות טיח בלונדיני, שבו הוורוד והירוקה מעורבבים, בוהקים בשמש עם גוונים זהובים וירוקים, כמו המים של התפשטות ערוצי כתמי נפט. התריסים יש את הצבע של העלים היבשים, הם חיוורים ומאובקים. תחושה של אצילות קצת עייפה, של חופש פופוליסטי, נמצאת בארכיטקטורה הפתוחה והחלקה של הבתים היפים האלה. » (Curzio Malaparte, Maledetti toscani)

ונציה נובה נמצאת רבע ליבורנו, היחיד במרכז העיר כי, לאחר ההרס של מלחמת העולם השנייה, שמרה על מרבית אבני החן ההסטוריים ואדריכלית שלה, כגון כנסיות וארמונות רבים. הוא מייצג את המרכז ההיסטורי האמיתי של העיר, אם כי זה לא עולה בקנה אחד עם הגרעין המקורי של מדיצי ליבורנו.

מדי קיץ, בדרך כלל במפנת יולי ואוגוסט, השכונה הופכת למרכז של פסטיבל מסורתי ( "אפקט ונציה"), שבמהלכה ברחובות חיים עם דוכנים, מופעים ואירועי תרבות. בנוסף, ונציה היא ביתם של יקב המשתתפים בתחרות ליבורנו המזכירה.

המצודהעריכה

מצבת ארבעת המורים עריכה

"מצבת ארבעת המורים" (Monumento dei quattro mori) המוקדשת ללקיחתם בשבי של שודדי הים היא אחת המצבות החשובות בעיר. הפסל של המורים (I MORI) הוא יצירת אמנות שזכתה להגנה מיוחדת בימי המלחמה. מה שלא ניתן לומר על פיסלו של הדוכס בראש המונומנט. הפסל הוא פייטרו טאקה (PIETRO TACCA) שפיסל אותו בשנים 1623–1626 לזכר אירוע מיוחד: שודדי ים, המורים, היו נוהגים לפשוט על חופי איטליה. הם בזזו, הרגו ואנסו את תושבי איטליה שהתגוררו ליד החופים. כאשר אנשי ליבורנו הצליחו לתפוס אחדים מהם, הם כבלו אותם ליד הנמל (שם גם מוצב הפסל) כדי שהשודדים ידעו את הצפוי להם כאשר הם מתקיפים את העיר. המתבונן בפסל יראה כי גופם של השבויים פונה לעבר העיר, אבל מבטם המבועת מביט אל הים בתקווה שיבואו להציל אותם.

במרוצת השנים, תושבי העיר היו נתונים לשליטת דוכסי פירנצה ובעקבות הביקורת נגדם שהם נגד הגזע השחור תושבי העיר החלו להזדהות דווקא עם שודדי הים. פסלו של הדוכס, מעל השבויים לא עניין אותם, פסלים כמוהו היו בעוד מקומות. על האהדה של תושבי העיר לארבעת המורים יעיד הסיפור הבא: במלחמת העולם השנייה, ליבורנו הופצצה קשות עקב היותה בסיס לצי המלחמה הגרמני. שכיות החמדה של העיר, חוץ מפסל ארבעת המורים, הושמו במקום מבטחים. תושבי העיר אמרו, שאם גם ה"שמים" יהיו לצד המורים, הפסל יינצל וכך היה.

יהדות ליבורנו עריכה

במאה ה-16 הגיעו לעיר יהודים רבים בעקבות הזמנת השליטים. ניתנו להם זכויות רבות, והם לא נדרשו לענוד טלאי או לגור בגטו. ראו פירוט התנאים :COSTITUZIONE LIVORNINA

ב-1689 חיו בליבורנו 3,000 יהודים מחצי האי האיברי, אשר דיברו בעיקר ספרדית ופורטוגזית. הם היו מעורבים כמעט בכל ענפי התעשייה והסחר בעיר: טקסטיל, זכוכית, סבון, אבני חן, טבק, נייר וזיקוק כוהל.

היהודים פיתחו גם את ענף ה[פוס בעיר, והיא הפכה לאחד ממרכזי הספר העברי; "דפוסי ליוורנו" נפוצו ברחבי ארצות הים התיכון והמזרח, ועד היום נמצאים בשימוש סידורים המבוססים על דפוס ליוורנו. חכמי ורבני ירושלים, וכן ארם צובא (חלב) אשר בסוריה, פקדו את ליבורנו באופן סדיר ואף נותרו בה לתקופות של כמה שנים לצורכי כתיבה ולימוד בצוותא; חלק מחיבוריהם וספריהם הודפסו בדפוס ליוורנו, בהם ספריהם של חיד"א, הרב עובדיה הלוי, והרב אליהו שמאע הלוי.

יהודי ליבורנו פיתחו מטבח מיוחד, אשר תכונותיו עברו לשאר יהודי טוסקנה, וכיום יש לכך עקבות במטבח המקומי הליבורנזי. מרכיבי התבשילים הם: כאשר הבעיה העיקרית היא אי ערבוב חמאה עם בשר, בישול בשמן זית ושימוש בהרבה ירקות.[1]

בתקופת השואה נשלחו 90 מיהודי העיר למחנות השמדה, אחרים נרצחו בהרים הסובבים את העיר על ידי חיילי הורמאכט שהיו פעילים בסביבה. בתום השואה נותרו בליבורנו כ-1,000 יהודים. בית הכנסת של ליבורנו, אשר נפתח ב-1962, נבנה על המגרש שבו עמד בית הכנסת המפואר של העיר שנהרס במלחמת העולם השנייה.

כיום מונה הקהילה היהודית בעיר כ-600 חברים. בעיר גם פועל בית ספר לעברית. בעיר היו ארבעה בתי קברות יהודיים עתיקים: שנים פונו, בשלישי היה קבור חיד"א, ולאחר שהועלו עצמותיו לישראל נאסרה הכניסה אליו מחשש למפולות. בית הקברות הרביעי, הפתוח כיום, נמצא ליד בית הקברות הכללי של העיר, ובו לוח זיכרון לחללים היהודים ממלחמת העולם הראשונה ול-120 קורבנות השואה, ואוסף מצבות מבתי הקברות שנהרסו (בהן מצבות בצורה פירמידה קטומה]] מהמאה ה-17, עם סמלי משפחה וכיתוב לזכרו של הנפטר).

צילומים מליבורנועריכה

הערות שולייםעריכה

  1. Dora Liscia Benporad and Annamarcella Tedeschi Falco, עמ' 96

לקריאה נוספת עריכה

  • Dora Liscia Benporad and Annamarcella Tedeschi Falco, Tuscany Jewish Itineraries , Marsilio Regione Toscana, 1995.