Wikia

Ventura Daniel Wiki

לפרשת השבוע - השליו - מאכל בני ישראל במדבר

הערות0
6,059דפים באתר זה

[http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/beshalah/dori.html המקור: ד ף ש ב ו ע י, המרכז ללימודי יסוד ביהדות פרשת בשלח, תש"ע השליו – בשר בערב לאכול] מאת: זכריה דורי דוקטורנט במחלקה לתולדות ישראל

ראו גם: שליו נודד

בפרשת בשלח נזכר השליו בתורה לראשונה: "בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר... וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּלָו וַתְּ כַס אֶת- הַמַּחֲנֶה" (טז:יב- יג). בפעם השנייה נזכר השליו ביתר הרחבה בפרשת "בהעלותך" (במד' יא).בשני המקומות נזכר השליו סמוך להורדת המן, ובשניהם קיבלו בני ישראל את השליו בחודש השני, באייר

בין המן לשליועריכה

רבנו בחיי הוסיף בדבריו פרטים לחיזוק הקשר בין המן לשליו (טז:יג): השליו והמן התחילו לבא באחד בשבת ועמד להם השליו ארבעים שנה כשם שעמד בהמן. ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה הוא הדין בשליו שאכלו אותו ארבעים שנה, זה ביום וזה בלילה. הן השליו הן המן מדומים למטר השמים: על המן כתוב "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּמָיִם" (טז:ד) – לָ כֶ ם-לֶ חֶ ם – לשון נופל על לשון. לחם עשוי מגרגרי דגן, והמן מוגדר "לחם מן השמים", אך יכולה להיות לו משמעות נוספת, שכן "לחם" בערבית הוא בשר. על כן כתוב: "וַ יּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן-שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ" (תה' עח:כד), ובהמשך: "וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף" (שם כז). גם במזמור ק"ה נזכרים השליו והמן כאחד: "שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו שְׂלָיו וְלֶחֶם שָׁמַ יִם יַשְׂבִּיעֵם" (מ).

על אודות השליו עריכה

השליו הוא ציפור, משקלו כ-150 גרם, צבע קטנה בקבוצת התרנגוליים ואורכה כ-20 ס"מ. גופו של השליו כדורי, נוצותיו כצבע החול, ולו כתמים כהים להסוואה. רגליו קצרות וחזקות ומותאמות להליכה, וכנפיו קצרות, לכן הוא מתקשה במעופו. השליו חולף פעמיים בארצנו: בסתיו הוא עף ממרכז אירופה במעוף לילי אל חופי דרום הארץ וסיני, מהלך כ 750- ק"מ בכעשר שעות. הפרטים מגיעים לחוף תשושים, וקל לצודם גם בשל גובה תעופתם בהגיעם לחוף: כמטר וחצי בלבד, והם נתפשים ברשתות הציידים.

באביב עוזבים השלווים את אפריקה וחולפים בארצנו כשמגמתם מרכז אירופה ואסיה. בהגיעם לשם מטילה הנקבה בגומת קרקע כעשר ביצים, ולאחר דגירה הנמשכת כ 18- יום בוקעים האפרוחים. הם פקוחי עיניים ויכולים להלך ולהזין את עצמם. הם נשארים בקרבת האֵ ם כחודש ימים, ובאותה עונת הקיץ של השנה הראשונה מגיעים לבגרות מינית, ונודדים יחד בלהקה במעוף של הסתיו לכיוון אפריקה. לפני מעופם הסתווי והאביבי אוגרים השלווים שומן המשמש להם "דלק" לדרך הנדודים. במעוף האביב השלווים עושים את דרכם בדרום סיני ולאורך בקעת הירדן. רק מקצתם נשארים בארץ ומקננים כאן. אורך חייה של ציפור זו כשמונה שנים.

שני מופעי השליו עריכה

כאמור, המופע הראשון של השליו הוא בפרשת בשלח , בהיות בני ישראל במדבר סין "בַּחֲמִשָּה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (טז:א). כל עדת בני ישראל מתלוננים "מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ" (שם:ג). על כך העירו כי בשר השלווים מלהקות האביב רעיל במידת מה, כנראה מחומרי המזון שניזונו מהם בשטחי אפריקה. רעילות זו נזכרת אצל אריסטו, פליניוס ובספרות המודרנית. זהו הרכיב הטבעי, ואילו הרכיב הפלאי- אלוקי בנס, בהעצמת הרעילות עד כדי "מכה רבה מאוד".

הם מתגעגעים ל"סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע" (שם). ה' שומע את התלונות ומבטיח: "בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם" (טז:יב). על זה אומרת הגמרא (יומא עה ע"א-ע"ב): תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה, בשר ששאלו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן, לחם ששאלו כהוגן קיבלו כהוגן. מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה.

ובמקום אחר (מדרש הגדול שמ' טז: ח, יא-יב): מכאן אתה למד שבפנים חשכות ניתן להם בשר (בערב) לישראל. אבל מַ ן בפנים מאירות... שאלתם מן לפני שאי אפשר לו לאדם להיות בלא לחם, נתתי לכם. חזרתם ושאלתם בשר ממלי מעיים, הריני נותן לכם כדי שלא תהיו סבורין לומר אין ספק בידו ליתן לנו בשר, אלא הריני נותן לכם ולסוף אני נפרע מכם. "'וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ -לֹהֵיכֶם', אני דיין להיפרע".

ומפרש רש"י (טז:א -ב): לחם ששאלו כהוגן. לפי שבו ביום כלתה החררה (רקיק) שהוציאו ממצרים והוצרכו למן. למדנו שאכלו משיירי הבצק שישים ואחת סעודות. "וילונו" – לפי שכלה הלחם. חודש ימים מאז צאתם ממצרים, ועד כה שתי ארוחות ביום, הרי לנו 61 סעודות. למה נאמר על הבשר ששאלו שלא כהוגן? כותב רש"י: בשר לאכל – ולא לשובע; למדה תורה דרך ארץ, שאין אוכלין בשר לשובע (ראו חולין פד ע"א). ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב? לפי שהלחם שאלו כהוגן, שאי אפשר לאדם בלא לחם; אבל בשר שאלו שלא כהוגן, שהרבה בהמות היו להם, ועוד, שהיה אפשר להם בלא בשר (שם:ח).

לדעת רש"י, לעניין אכילת בשר שאלו שלא כהוגן. דעה הפוכה וחיובית הובעה ב"תורה תמימה": משום דבשר נאכל בסעודת קבע, ואחרי סעודת קבע טובה המנוחה... בטבע כל בעלי חיים... נחים אחרי אכילתם, וביום כל אדם טרוד בענייניו ואינו יכול לנוח. והמייגע אחר אכילת קבע, מביא עליו חֹלאים רעים. אבל בערב חפשי הוא מיגיעה ונוח לו, ועת אז לאכול בקבע ולנוח.

המופע השני של השליו בא לאחר שנה, עריכה

באותו חודש אך ביום העשרים בו, ובהיותם במדבר פארן. גם אז זה היה מעוף אביבי במסלול דרומי.פרשה זו נרחבת, סוערת ודרמתית ומלֻ ווה בבכייה ובהסתה. משה מטיל ספק ביכולתו לספק בשר לכל העם, "שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי... וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים. הֲצֹאן וּבָקָ ר יִשָּחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם?" (במ' יא:כא-כב). משה מתלונן לפני ה' גם על גורלו האישי ואומר: "וְאִם- כָּכָה אַתְּ -עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג" (שם טו).

פרשה זו גבתה קרבנות בראשית תלונותיהם ובעת אכלם את בשר השליו. בקשתם הייתה רעה בעיני ה' ובעיני משה. ורש"י מפרש: "'וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאנְֹנִים' – מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום" ( שם:א). על כן נאמר "וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (שם). וזה היה עיקר תלונות המתלוננים:וְהָאסַפְסֻף... הִתְאַוּוּ... וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַ רְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר- נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת- הַשּוּמִים, ְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ (שם ד-ו). ה' הרגיע את משה באמרו לו: "הֲ יד ה' תִּקְצָר" (שם כג)? וביקש להקל עליו את עול הציבור. ה' הורה לו לאסוף 70 זקנים ולהאציל עליהם מרוחו. שניים מהזקנים – אלדד ומידד, התנבאו במחנה וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה" (יא:כו). ומה התנבאו? על פי המדרש (מדרש אגדה בובר) אמרו בין השאר: "עלה שלָו עלה שלָו". המדרש מסביר מדוע שובצה פרשת המתנבאים בתוך פרשת השליו. שכן מייד בסמוך מתואר: "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן-הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל-הַמַּחֲנֶה... וּכְאַמָּתַיִם עַל- פְּנֵי הָאָרֶץ" (יא:לא). השלווים פרחו במהירות ופשטו בחזקה סביב המחנה, מהלך יום מכל צד, ובמעופם התיזו ראשים: ויגז – לשון גזיזה. וכאמתיים על פני הארץ עפו בגובה כמטר אחד או נרבדו בשכבות זו על זו בעובי כשתי אמות. רש"י: "כאמתיים – פורחות בגובה עד שהן כנגד לבו של אדם בכדי שלא יהא טורח באסיפתן" (שם).

ויגז שלוים – מלמד שהיתה עולה מן הים כמין גיזי צמר ונרטשת על גבי המחנה ויש אומרין שהרגה בירידתה יתר ממה שהרגה באכילתה (מדרש הגדול לא, לא). בין ההבטחה של ה' למשה, שייתן בשר לעם למשך חודש ימים, ובין תיאור הפורענות שהתרחשה בעוד הבשר בין שיניהם, יש סתירה כביכול. הפתרון הוא שבינוניים מתו לאלתר, ורשעים מצטערין והולכים עד חודש ימים (יומא עה ע"ב). זאת הייתה מכת ה', "מַכָּה רַבָּה מְאֹד" 1 מתבערה עד קברות התאווה. על אף חרון ה' בעם בפרשת השליו, הרי בכללותה היה יתרון. בעקבותיה קבע משה לישראל שתי סעודות: בבקר לחם לשבע ו בערב בשר לאכול. תקנה שנייה - לימדם הלכות שחיטה: "וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ " (יא:לב) –"'שטוח' תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: אל תיקרי שטוח אלא שחוט, מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר שטעון שחיטה" (יומא עה ע"ב).

שלווים - סעודת משמנים עריכה

לדברי רבנו בחיי, בני ישראל אכלו בשר שליו במשך 40 שנה, כיוון שצדו אותם פעמיים בשנה ובוודאי גם הרבו אותם במשכנותיהם. השליו משתייך לתרנגוליים, כנזכר לעיל, וניתן לביות ולריבוי בתנאי שבי, כמו שאר בני קבוצתו. קרוב לוודאי שבני ישראל בהיכנסם לארץ ועד היותם יושבים בה גידלו שלווים.

כתוב שליו (בשין ימנית) וקרינן סליו (השין שמאלית) אמר רבי חנינא: צדיקים אוכלין אותו בשלוה. רשעים - אוכלין אותו ודומה להן כסלוין. לעניין זה אמר רב חנין בר רבא "ארבעה מיני סליו הן", ומספר שהשליו גדול כציפור, וכשצולים אותו בתנור הוא תופח עד שהוא ממלא את חלל התנור, ובשליו אחד אוכלים 13 כיכרות לחם. והכיכר האחרונה נאכלת עם תערובת של מזון מרוב שומן השליו. בהמשך מסופר על תלמידי חכמים שנמצאו בבתיהם שלווים. למשל, רב יהודה נמצא לו שליו בין חביות היין. ואצל רב חסדא נמצא שליו בין העצים שבמחסנו, ומסופר גם על רבא שגיסו היה מביא לו בכל יום שליו שהיה מוצא בשדותיו (יומא עה ע"ב) – ראיה לכך שכמה מהשלווים הנודדים נשארים בארץ ומתרבים.


נס השליו עריכה

ככלל, לנס שני רכיבים: הטבעי והפלאי-אלוקי. לעניין השליו – התופעה הטבעית היא מסלול הנדידה, והפלאית- אלוקית – שלהקות השליו באו בהמונים רבים למחנה ישראל ואף ליוו אותם במסעותיהם במדבר על ידי שהדרימו ושינו את מסלולם.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית