Fandom

Ventura Daniel Wiki

מוזיאון חצר היישוב הישן

7,449דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

מוזיאון "חצר היישוב הישן" ע"ש יצחק קפלן" ממוקם בבנין קסום בן 500 שנה. בחדריו מוצגים חפצים מקוריים שמובילים את המבקר במנהרת הזמן, מהתקופה העותומנית בשנת 1517 עד נפילת הרובע היהודי לידי הירדנים בשנת 1948. התצוגה מגוללת את סיפורן של הקהילות היהודיות מכל רחבי העולם שעלו לירושלים להיות קרובים לבית המקדש. במרכז המוזיאון נמצא החדר שבו נולד האר"י הקדוש שלימים הפך לבית-כנסת על שמו.

שעות פתיחה: ימים א'-ה': 10:00-17:00 יום ו': 10:00-13:00 חול המועד פסח וסוכות מ- 10:00-20:00 ניתן לתאם ביקורים לקבוצות מעבר לשעות הנ"ל

כתובת: אור החיים 6 ת.ד. 1604 ירושלים 91016 טלפקס: 02-6284636, טל: 02-6276319 E-Mail: museumoy@zahav.net.il

על הבנייןעריכה

מוזיאון חצר הישוב הישן ע"ש יצחק קפלן נמצא בירושלים העתיקה, ברובע היהודי ש"בין החומות". הכניסה למוזיאון היא צרה מאוד ואפלולית, עם תקרה מעוגלת בצורת חבית ובה יש שלוש כניסות. כניסה אחת מובילה לחצר פנימית אחת, הכניסה השניה לחצר נוספת והדלת השלישית לחדר אופייני שבו גרה משפחה. ממול לכניסה גרם מדרגות לקומה העליונה. כבר מן הרגע הראשון התחושה היא מסתורית של מפגש עם עולם אחר. הבנין הוא כנראה מהמאה ה-15 או ה-16. לפי כל הסימנים הבנין עומד על חורבות בנין עתיק יותר. לצערנו לא נעשתה בו חפירה ארכיאולוגית או עבודת מחקר. עפ"יי המסורת בעל-פה באחד מחדריו נולד רבי יצחק לוריא - האר"י הקדוש בשנת 1534, גדול חכמי ה"קבלה" בכל הזמנים. לפי אחת הגרסאות: הוא חי במקום הזה עד גיל עשרים. מכאן הוא נסע לאלכסנדריה במצרים ללמוד מסחר. בגיל 36 הוא רצה לחזור לירושלים אבל לא יכול היה בגלל פרעות ביהודים. לכן הוא התיישב בצפת הקים מרכז "קבלה" חי שם שנתיים ומת במגפה. במשך הדורות הפך אותו החדר לבית-כנסת מוסווה. בתקופת השלטון העות'ומני (תורכי) אסור היה להקים בתי-כנסת או כנסיות חדשים או לשפץ אם היה צורך בבדק בית. היהודים סידרו את החדר כאילו היה בית-קפה או חדר של משפחה: מחצלות על הרצפה ומזרונים מסביב לקירות. אחד המתפללים היה שומר בכניסה ומודיע אם מתקרב שוטר טורקי. אם ראו שוטר בסביבה מיד היו מחביאים את ספרי הקודש מדליקים נרגילות, שותים קפה ומשחקים שש-בש.

בשנת 1856 נחתם הסכם השלום בקרים - בין חמש המעצמות הגדולות: רוסיה, אוסטריה, פרוסיה, צרפת ובריטניה לבין תורכיה,ובכך חל שינוי משמעותי בחיי הנוצרים והיהודים בארץ הקודש ובעיקר בירושלים. בהתאם להסכם עם חמש המעצמות הגדולות, לראשונה מזה 500 שנה, יכלו נוצרים לרכוש אדמות בירושלים ולהקים את מוסדותיהם בהם: קונסוליות, כנסיות, בתי-ספר, בתי-חולים ומנזרים.

לאחר הקמת הקונסוליות הזרות והתבססותם בעיר, הנפיקו הקונסולים דרכונים זרים לקהילות הנוצריות והיהודיות. מי שקיבל דרכון זר החוק הטורקי לא חל עליו, לראשונה הופיעו בבתי הכנסת רהיטים בסגנון יהודי-ספרדי: במה במרכז, ספסלים מסביב וארון קודש הפונה לכיוון הר הבית (מסגד עומר). בית הכנסת האר"י פעל עד שנת 1936 ופעילותו לא חודשה מאז. בשנה זו התחילו המאורעות, פוגרומים של הערבים ביהודים, אשר נמשכו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה ובמהלכן נשרף ונבזז בית הכנסת. ש"י עגנון סופר ישראלי, זוכה פרס נובל לספרות, מתאר בנובלה שלו "תהילה" את שרפת בית הכנסת

חפצים מספריםעריכה

מכונת תפירהעריכה

הבאתי בפניכם מספר חפצים מאוסף המוזיאון. כל חפץ בתצוגה נתן להעריך על-פי יופיו, הערך האמנותי והאומנותי שלו, נדירותו, והשתלבותו בתצוגה. כשמוסיפים את הסיפור שעומד מאחוריו, החפץ קם לחיים, הטבע הדומם הופך לקסם. מוזיאון העוסק באתנוגרפיה אינו יכול לבנות תצוגה ללא הסיפורים. בלעדיהם התצוגה היא מחסן ללא משמעות. אוספים את החפצים לחיזוק הסיפורת בעל-פה, והחפצים ממחישים את הסיפור.

סאנטור - תנור מחמרעריכה

תנורים מחמר נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בארץ-ישראל מן התקופה הניאוליטית והכלקוליתית (לפני כ-9000 שנה). תנור בסגנון הזה נפוץ כמעט בכל הארצות לאורך חופי הים התיכון ובאתיופיה. לפי המסורת היהודית הנשים יוצרות לביתן כמה תנורים כאלה לפני חג הפסח, ומשתמשות בהם במהלך כל השנה. לפני חג הפסח הבא היו שוברות את התנורים, מאחר ואי אפשר להכשיר לפסח כלי חמר, ויוצרות תנורים חדשים. ילידי הרובע היהודי הקשישים, בעיקר ממוצא ספרדי, כשרואים תנור כזה הדמעות מופיעות בעיניהם. הם מתארים איך יצרו אמהותיהם את התנור, יבשו גללים לבעירה ואספו בשדה או בין החורבות צמחי מאכל ,אותם בשלו בשנות הרעב של מלחמת העולם הראשונה ובתקופת המצור על ירושלים בשנת 1948. יהודי ממוצא תימני שגר בילדותו באחד החדרים לפני שהפך למוזיאון, סיפר: "הנשים נהגו להחזיק פך של סיד ע"י התנור, הוא היה מאוד מפיח. בכל יום ששי נהגה אימו לסייד את התנור ואת הקיר שלידו. מאחר והייתה מאוד נמוכה היא סידה על לגובה שהגיעה אליו כ- 1.50 מ'. אישה שגרה במקום לפניה הייתה קצת יותר גבוהה והגיעה לגובה של כ- 1.60מ'. כך נוצרו כמה פסי צבע על הקיר לפי גובה עקרת הבית." יצור התנור הופסק בערך בשנת 1949, הפרימוס והפתילייה תפסו את מקומו.

מכתש אבןעריכה

ירושלים עברה הרבה מאוד מלחמות וחילופי שלטון. כל תקופה השאירה אחריה בניינים, מנהגים, סיפורים ואגדות. בזמן הקרבות בניינים נהרסו ואבנים שהתגלגלו בשטח הפכו לחומר הזמין ביותר בסביבה לבניה חדשה. ישנה אגדה המספרת על האדריכל של הקיסר יוסטינינוס: "הוא הגיע לירושלים ומצא אותה בחורבות. במצוות הקיסר היה עליו לבנות את הכנסייה הגדולה בעולם. האדריכל הסתובב בסביבה וארע לו נס. הוא מצא בקרבת מקום אבני גזית גדולות ומסותתות להפליא מהן הוא בנה את כנסיית הניאה". האבנים שמצא היו מהמפולת של ארמון אלכסנדר הורקנוס ובית המקדש שבנה הורדוס. בפלישה המוסלמית הניאה נהרסה. שני הכותרים הם מאבן מהתקופה הביזנטית שבתקופה יותר מאוחרת עברו שינוי, ובשימוש משני הפכו למכתשים.

וילון פשתן - סגנון רקמה של אסיזיעריכה

הוילון מן המחצית הראשונה של המאה ה-19 נתרם למוזיאון לזכר יהודה כהן בן ר' מרדכי שהיה דיין בבנגזי - לוב ולזכר אשתו בובה (1886-1974). סבו, שגם הוא נקרא יהודה כהן, היה נתין איטלקי שנחטף ע"י שודדי-ים ליד טריאסט ונמכר כעבד במלטה. הוא נשבע: "אם אצא מהאסון הנוראי אעלה לירושלים". יהודי מלוב שמע על אסונו ופדה אותו מעבדות. יהודה כהן קיים את נידרו ועלה לירושלים והתישב בה. שלוש יורשות מצאצאיו תרמו את הוילון לזכרו.

שלחן נחושתעריכה

השולחן נתרם למוזיאון ע"י יוחאי יהוד לזכר הוריו. אבי סבו הלך ברגל מתימן לירושלים בשנת 1881. בילדותו הוא גר באחד החדרים בבנין המוזיאון.

השולחן משקף תופעה שכיחה בתקופה העות'ומנית, שום דבר לא נזרק, השתמשו בשימוש משני בכל דבר, כלים וחומרים. בסיס השולחן עשוי ממכסה של סיר נחושת גדול, הרגל משאריות של מעמד נרגילה ומלמעלה - מגש נחושת עם פיתוחים.

הימעל בעד- מיטת שמיםעריכה

תושבי העיר העתיקה בירושלים נהגו לישון על מזרונים פרוסים על הרצפה, במקום ארונות היו להם ארגזים שקראו להם באהול (סנדוק). אחרי שנחתם הסכם קרים ב- 1856 בין טורקיה וחמש המעצמות הגדולות חל שינו רב באורח החיים. לראשונה לא-מוסלמים הורשו לקנות אדמות בארץ הקודש ולבנות כנסיות ומנזרים, בתי-ספר, קונסוליות ולשפץ כנסיות עתיקות שנזקקו לתיקונים. התחילה נהירה של נציגי המעצמות ובעקבותיה תנופת בניה ופיתוח, אחרי תרדמה של מאות שנים. הנכבדים האירופיים נציגי המעצמות הגדולות לא רצו לחיות בתנאים ירודים כמו "הילידים" עם מזרונים על הרצפה, ולראשונה הופיעו בירושלים מיטות, ארונות, מזנונים וכד'.

באותה עת מנתה ירושלים כ-11,000 תושבים מתוכם כ-7,000 יהודים. לקהילה היהודית הזאת היו 6 מיטות אפיריון. מיטה כזו נקראה הימעל-בעד (מיטת שמים). בעל שאהב מאוד את אישתו והיה יכול להרשות לעצמו היה שוכר את המיטה לפני שאישתו כרעה ללדת. הלידה התרחשה בחדר שבו גרה כל המשפחה. את הילדים היו שולחים לשכנה שתשמור עליהם והבעל הלך להתפלל לשלום היולדת בבית הכנסת. מסביב למיטה תלו קמעות להגנת היולדת מפני הלילית, שדה שהיתה אחראית למות ילדים ויולדות. במשך 8 ימים עד יום הברית, היו באים ילדים בני 8 עד 10 עד דלת הכניסה לחדר ואומרים פרקי תהילים. היולדת היתה יושבת במיטה וזורקת להם "בעראלאך"- סוכריות בצורת דובים, כדי שהתפילות תהינה מתוקות. טקס הברית נעשה בצניעות הוזמנו רק 10 גברים לתפילה וברכות . הכיבוד היה כוסית יין ביתי ופרוסת לייקאך. כל זאת כדי לא לעורר את תשומת לבה של הלילית. אם הבעל היה יכול להרשות לעצמו היתה המיטה נשארת אצל היולדת 40 יום, והחמות היתה ישנה במיטה עם היולדת,כדי להשגיח שמא הבעל יתקרב אל אשתו וכדי לשמור על טוהרה.

תנורים ועששיות מפחעריכה

בשנת 1868 קנה אביו של טוביה סולומון במכולת עששית. הוא הדליק את הפלא החדש אשר סיקרן את כל השכנים. כולם באו לראות את האור הגדול. ההתרגשות היתה גדולה ו"אפשר ללמוד גם בלילה". כעבור זמן חשב האב לעצמו: "חבל על החום שמתבזבז...". הוא הלך לנפח והזמין דריי-פיס (שלוש רגלים), חישוק ברזל בעל שלוש רגלים מעט יותר גבוה מהעששית. הוא העמיד את המתקן החדש על השלחן ומעליו סיר עם מים להרתיח. ישב ללמוד ולא שם לב שהמים רתחו וגלשו על העששית וזו התנפצה לרסיסים. הוא לא התעצל אסף את השברים ולקח אותם לפחח והזמין עששית מפח שאיננה מתנפצת. באותה התקופה, חברת "של" האמריקאית היתה משווקת נפט בפחים. הפחים שמשו את הפחח ליצור את העששית ובנוסף, תנור להעמיד עליו את הסיר.

ליהודי אסור להדליק אש בשבת ואפילו אסור לו לבקש מנכרי שידליק לו האש. קרה והאש כבתה בתנור ביום השבת, היה היהודי יוצא לפתח הבית ועומד עם הבעת פנים עצובה. השכן הערבי היה מבין שצריך להדליק את האש בתנור והיה עושה זאת מבלי להמתין שיבקשו זאת ממנו.

יצור ייןעריכה

בתקופה העות'ומנית לא ייצרו יינות בצורה מסחרית עקב האיסור באיסלם לשתות אלכוהול. היהודים והנוצרים היו מיצרים בעצמם את היינות לצריכה ביתית. שיטת היצור הייתה לבשל את ענבים על אש קטנה במשך כל הלילה עד שנוצר היין, אותו היו מעבירים דרך צינור לכלי הקיבול עד שיצטנן. מספרים שכלה ביום חופתה אם חל בזמן בציר הענבים שמרה על היין כל הלילה והבעל התפלל שהיין יהיה מוצלח. את הכלים קבלנו כתרומה מציון שרון, גם הוא מצאצאי עולי תימן. הוא סיפר לי שאביו היה צורף. כשבאתי לביתו בקשתי לראות את עבודות הצורפות. תשובתו היתה: "אימי מכרה את הכל ולא נשאר כלום, גם לא כלי עבודה". באחת הפינות ראיתי כלים של סנדלר. "אה כן, הוא היה גם עושה נעלים". בחצר ראיתי את הכלים לייצור היין, שאלתי: מה זה? הוא הסביר לי: "התימנים לא אוהבים את הערק שמוכרים בשוק. אבי היה מייצר ערק של תימנים"

ליהודי אסור להדליק אש בשבת ואפילו אסור לו לבקש מנכרי שידליק לו האש. קרה והאש כבתה בתנור ביום השבת, היה היהודי יוצא לפתח הבית ועומד עם הבעת פנים עצובה. השכן הערבי היה מבין שצריך להדליק את האש בתנור והיה עושה זאת מבלי להמתין שיבקשו זאת ממנו.

ארון מטבחעריכה

בשנת 1917 כבש גנרל אלנבי את ארץ ישראל, ובריטניה קבלה מנדט על הארץ שנמשך עד 1948. שינוי השלטון שינה את אורח החיים המזרחי ים תיכוני לסגנון אירופי מערבי. כל מי שיכול היה להרשות לעצמו רכש רהוט וכלים "מודרניים".

ארון המטבח הזה שייך לאותה התקופה, לכאורה ארון מטבח אירופי טיפוסי לתחילת המאה העשרים. אבל אם נביט על הכלים בארון נראה שילוב של כלים שיובאו מאירופה יחד עם כלים מהמזרח התיכון. חלק מכלי הפורצלן שבורים ועברו תיקון בהדבקה עם פינים ממתכת מאחור לחיזוק. הסטים לא שלמים כנהוג במערב. לחתונה היו מביאים לזוג הצעיר מתנה מזלג, כף, או צלחת. כששואלים את אנשי העיר העתיקה מה היה לכם?: תשובתם בדרך כלל: "מה שצריך". מה צריך?: "מה שנחוץ". מה נחוץ ? " מה שיש....".כלומר השתמשו במינימום ההכרחי לחיי היום יום. יש עוד ממצא מיוחד בארון הזה. שתי המגירות התחתונות מצד ימין מצופות בבדיל. המגירות תפקדו בתור ארגז קרח. עקרות הבית היו נוהגות לשים בתוכן קרח ולהעמיד עליו אוכל מבושל לשבת.

  • הארון נתרם ע"י הגב' רחל לוסטיג, לבית עבאדי. רחל היתה אחות במקצועה ועבדה בבית החולים רוטשילד בעיר העתיקה.שם פגשה את ד"ר לוסטיג, רופא רנטגן מוינה, שהקים את מכון הרנטגן הראשון בירושלים.

ליהודי אסור להדליק אש בשבת ואפילו אסור לו לבקש מנכרי שידליק לו האש. קרה והאש כבתה בתנור ביום השבת, היה היהודי יוצא לפתח הבית ועומד עם הבעת פנים עצובה. השכן הערבי היה מבין שצריך להדליק את האש בתנור והיה עושה זאת מבלי להמתין שיבקשו זאת ממנו.



מתוך אתר המוזיאון [1]

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית