FANDOM


הערך נכתב בעקבות שיעורו של הרב שמעון בן שעיה בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים - האחריות לתוכן הרשימה היא כולה על התלמיד שערך אותה.

כל הפרטים הנכללים בדף זה, כמו בשאר הדפים בויקי זה, נועדו ללימוד ולמחקר - אין לעשות בהם שימוש מסחרי.

אם מישהו סבור שיש בכך פגיעה בזכויות יוצרים - הוסיפו הערה בתחתית הדף והתוכן יימחק מייד

July 4 crowd at Vienna Metro station

המון בתחנת רכבת תחתית בארצות הברית
המקור:ויקישיתוף

פרק מ' דן בנושאים הבאים:
השוני בין בני אדם מחייב מנהיג שיכוון את פעולותיהם, הנביא - מנהיג, על נביאי שקר, הבחנה בין תורה אלוהית ואנושית, אדם השטוף בתאוות - אינו נביא (לפי פירוש יוסף קאפח)

אריסטו (384 לפנה"ס - 322 לפנה"ס), פילוסוף יווני, מהעת העתיקה ומאבות הפילוסופיה המערבית, שכתביו היו ידועים היטב לרמב"ם, הבהיר בספר המידות כי טבעו של האדם הוא שיהיה בחבורה, ויעביר את מהלך חייו במדינה. אין הוא כשאר בעלי-החיים שאין להם הכרח לחיות בחברה. האדם הוא המורכב האחרון: לפי פירוש קאפח - היות ונוצר ביום האחרון של הבריאה ; לפי שורץ - כל התרכובות הנמצאים ביקום מורכבים מארבעת היסודות. היצירה המורכבת ביותר היא האדם. ובתלמוד נאמר: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" [1]. וממשיך, כפי שאתה יודע - רב השוני בין פרטיו (של האדם - חוץ מטביעת אצבעות - אולי !) עד שכמעט אינך מוצא בכלל שני פרטים התואמים במין ממיני התכונות, אלא במידה שאתה מוצא את צורתם החיצונית תואמת. הסיבה לכך היא השוני במזגים. לכן שונים החומרים (וכן השפעתו שונה).

ולכן שונים גם המקרים התלויים בצורה, שהרי לכל צורה טבעית יש כמה מקרים מיוחדים לה ותלויים בה, זולת המקרים התלויים בחומר [2] . שוני אישי גדול כמו זה אינו מצוי בשום מין ממיני בעלי-החיים. בכל מין השוני מועט, למעט האדם. שהרי אתה מוצא שני בני-אדם שהם, כביכול, משני מינים בכל תכונה ותכונה, עד כדי שמוצא אתה את אכזריותו של האחד מגיעה לשלב בו הוא שוחט את הקטן שבבניו מעוצם הכעס, ואחר חומל על פשפש או חרק ואינו הורגו מתוך רחמים (מזכיר אחדות מאומות העולם).

בן-שעיה רואה בכך סובלימציה:(לפי פרוינד) פירושה, הפניית הכוחות המנטליים של האדם מפעילויות שנתפסות כשליליות (במקרה זה נגד היהודים) אל עבר פעילויות חיוביות ומקובלות מבחינה חברתית (לחיות בית).

הצורך במנהיג שיאזן וישלים

מכיוון שטבע האדם מצריך שבפרטיו יהיה שוני כזה [3], ולטבעו הכרחיים החיים בחברה, בהכרח לא ייתכן שתתקבץ חברה זאת אלא באמצעות מנהיג אשר יקבע שיעור ומידה למעשׂיהם, ישלים את החסר וימעיט את המוגזם, ויקבע מעשׂים ודרכי מוסר שעל כולם לבצעם תמיד בדרך אחת, עד שהשוני הטבעי יוסתר על-ידי ריבוי התיאום שבתוקף - קביעה ("שבתוקף-קביעה" בניגוד ל"טבעית"), ואז אפשר: ויהיה מצב החברה תקין. לכן אומר אני שאף-על-פי שהתורה אינה טבעית יש לה נגיעה (מילולית: "כניסה", "מבוא", פתח") אל העניין הטבעי. לכן היה מחוכמת האלוה לקיום המין הזה (המין האנושי) - מכיוון שחפץ שהוא יימצא - ששׂם בטבעו שיהיה לפרטיו כוח הנהגה.

הרב ביאר, היות והאדם זקוק לחברה, אבל לכל אחד יש דעה שונה וכ"ו, אם נפעל לפיהן תהיה אנדרלמוסיה - תפקיד המנהיג שיהי לו היכולת "לאגד את כולם". ומכאן המסקנה: אין "בית ספר למנהיגים"! לא די ברכישת השכלה על מנת להיות מנהיג. הנהגה צריכה להיות חלק מטבעו.

הטוען לנבואה

יש ביניהם מי שבעצמו הובאה לידיעתו הנהגה זאת והוא הנביא או המחוקק ( "קובע ה-nomos"). ויש ביניהם מי שיש לו הכוח לאכוף את קיומו של מה שקבעו שני אלה, את ההליכה בעקבותיו ואת הוצאתו לַפֹּעַל. והם השליט (המלך) המחזיק בחוק זה, והטוען לנבואה המחזיק בתורתו של הנביא, בכולה או בחלקה.

(אבל יש גם אחרים) - הוא מחזיק בחלק ונטש חלק או מפני שזה יותר קל לו, או כדי להשלות שדברים אלה באו לו בהתגלות ואין הוא הולך בעקבות זולתו. וזאת מתוך קנאה. כי יש שאדם מתפעל משלמות כלשהי, נהנה ממנה וחושק בה, ורוצה שאנשים ידמו שיש בו שלמות זאת, אף-על-פי שהוא יודע שאין בו שלמות, כגון שאתה רואה שרבים מתיימרים ומייחסים לעצמם את שירי זולתם.

"קניין רוחני"

כן נעשׂה בכמה חיבורים של חכמים ובפרטי מדעים רבים (כמו "גונבי" מאמרים - וזה נקרא גניבת קניין רוחני) , שבידי אדם מקנא ונרפה נופל דבר שזולתו יצר אותו, והוא טוען שהוא יצר אותו.

הרב בן-שעיה הביא את הסיפור העוסק בהעלמותו המסתורית של כתב היד של הספר "מדבר שור", שכתב הרב קוק. הספר נגנב לאחר שהרב סיים לכתוב אותו והרב קוק סירב להגיש תלונה במשטרה כדי לא לפגוע באדם שגנב אותו, וזאת למרות החשש שכל עבודתו תרד לטימיון

מקרה:צדקיה בן כנענה

כך אירע גם לגבי אותה שלמות נבואית, שכן אנו מוצאים אנשים שהתיימרו להיות נביאים ואמרו דברים שמעולם לא באו בהתגלות מן האל, כגון צדקיה בן כנענה (מדובר ב"גניבת נבואה") [4].

האם מדובר ברמז ל"ברית החדשה" הנוצרי ול"קוראן" - המוסלמי ?

מקרה:חנניה בן-עזור

(חנניה בן-עזור לדברי :רבי יהושע בן לוי אמר חנניה בן עזור נביא אמת היה אלא שהיה לו קיבוסת והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון ויורד ומתנבא בשוק התחתון...הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש השנה ההיא הוא מת כי סרה דבר על ה' והות ליה כן וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי. שנת אחרת היתה ותמר הכין. אלא מלמד שמת בערב ראש השנה וצוה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר שיוציאוהו אחר ראש השנה בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר: [5].

כן מוצאים אנו אנשים שהתיימרו להיות נביאים ואמרו דברים שהאל אמרם בלי ספק. כוונתי שהם באו בהתגלות, אבל אל זולתם, והם ייחסו אותם לעצמם והתקשטו בהם, כגון חנניה בן עזור [6]


כיצד נעשית ההבחנה

ידיעת כל זאת וההבחנה בו ברורים מאוד. אני אבאר לך זאת כדי שלא יהיו לך ספקות בדבר, ותהיה בידך הבדלה:

  • בין הנהגות החוקים ( "קובע ה-nomos")
  • ובין הנהגות התורה האלוהית,
  • ובין הנהגותיו של מי שלקח משהו מדברי הנביאים, טוען לו ומייחסו לעצמו.

באשר לחוקות, אשר מחוקקיהן אמרו במפורש שהם חקקו אותן מדעתם, אין צורך להביא לכך ראיות. כאשר היריב מודה אין צורך בראיה. אולם ברצוני להביא לידיעתך את ההנהגות אשר טוענים לגבן שהן נבואיות, וחלקן נבואיות באמת, כלומר אלוהיות, חלקן מבוססות על חוקים שבני-אדם חוקקו וחלקן גנובות (מבוססות על נבואת אחרים ומנהיגיהן מייחסים אותן לנבואת עצמם.)

מהי מטרת הנהגת המדינה ?

כאשר מוצא אתה תורה כלשהי שכּל מטרתה וכל כוונת מנהיגה, אשר קבע את מעשׂיה, אך ורק סידור המדינה וענייניה, סילוק העושק וההשתלטות ההדדית מתוכה, ואין בה שום פנייה אל עניינים עיוניים ולא תשׂומת-לב להביא את הכוח המדבר [7] ולא איכפת בה אם הדעות נכונות או שגויות, אלא כל הכוונה סידור ענייני האנשים אלה עם אלה באיזשהו אופן, ושישׂיגו אושר מדומה לפי דעת המנהיג ההוא, תדע שאת התורה ההיא חוקקו בני-אדם, והמחוקק שלה הוא - כפי שהסברנו - מאנשי הקבוצה השלישית (מבין שלוש קבוצות האנשים מקבלי השפע האלוהי) , כלומר, השלמים בכוח המדמה בלבד. [8]

הרב סבור כי לחברה צריך להיות אידאל רוחני ויפעל לפי חוקת התורה. אין זה ראוי כי המטרה תהיה מדינה עם שלטון ציבורי נאות והדאגה שלה היא רק שהצד החומרי והמינהלי יהיה מסודר. לכן הצטווה מלך ישראל לכתוב ספר תורה ! והמשיך בציטוט הבא:

המטרה: גם תיקון האמונה

ואילו כאשר אתה מוצא תורה אשר כל הנהגותיה דואגות לתיקון המצבים הגופניים וגם לתיקון האמונה - כאמור לעיל - ושואפות לתת ראשית כול דעות נכונות על האל יתעלה ועל המלאכים, ושואפות להחכים את האדם, ללמדו בינה ולעורר אותו ללמוד את המציאות כולה בצורתה האמיתית - תדע שההנהגה ההיא היא מלפניו יתעלה ושהתורה ההיא אלוהית.

סיכום ממשנה תורה

במשנה תורה הובא סיכום בדברים שלמדנו עד כאן:

א. מיסודי הדת, לידע שהאל מנבא את בני האדם; ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד.

ב. אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו, שלם בגופו, כשייכנס לפרדס ויימשך באותן העניינות הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעת נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך פורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך מזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטילים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו תמיד פנויה למעלה, קשורה תחת הכיסא, להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ, ויודע מהם גודלו מיד רוח הקודש שורה עליו.

– ספר המדע - הלכות יסודי התורה פרק ז'

בחינת "שלמותו של האיש ההוא"

עוד עליך לדעת אם הטוען לתורה זאת הוא השלם שקיבל אותה בהתגלות או שזה אדם שהתיימר וייחס דברים אלה לעצמו. הדרך לבחון זאת היא להתבונן בשלמותו של האיש ההוא ולעקוב אחר מעשׂיו, להסתכל בדרך חייו. הסימן המובהק ביותר הוא שהוא מרחיק מעצמו את ההנאות הגופניות ובז להן. כי זאת הדרגה הראשונה של החכמים, כל שכן הנביאים. זאת בעיקר באשר לחוש שהוא חרפה לנו, כפי שציין אריסטו ובמיוחד זוהמת הַבִּיאָה.

התמכרות לניאוף

לכן הוקיע האל בה כל מתיימר, כדי שתתברר האמת למבקשי האמת ולא יתעו ולא יטעו. הלא רואה אתה את צדקיה בן מעשֹיה ואחאב בן קוליה, כיצד התיימרו להיות נביאים והאנשים הלכו אחריהם. [9] הם הביאו דברי התגלות אשר באו לזולתם, והתמכרו לשפלות הנאת הבּיאה עד שנאפו עם נשי חבריהם וההולכים בעקבותם עד שהאל הוקיע אותם כשם שגילה את חרפת זולתם, ומלך בבל שׂרף את שניהם, כמו שהבהיר ירמיה ואמר: ולֻקַּח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמֹר: ישִׂמך ה' כצדקיהו וּכְאֶחָב אשר קָלָם מלך בבל באש, יען אשר עשֹו נבלה בישֹראל וינאפו את נשי רעיהם וידברו דבר בשמי שקר אשר לוֹא צִוִיתִם ואנכי היודע ועד, נאֻם ה'[10]. הבן אפוא כוונה זאת.

האכסניה שבא אליה יהושע בן פרחיה

ולסיום הביא הרב הביא מובאה ממסכת סנהדרין:

תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים, ולא כיהושע בן פרחיא שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו. מה היה המעשה ביהושע בן פרחיה? כשהרג ינאי המלך את החכמים, הלכו יהושע בן פרחיה וישו לאלכסנדריא... עמד ובא (יהושע) ונזדמנה לו אכסניא אחת. עשו לו בה כבוד מרובה. אמר: כמה יפה אכסניא זו! אמר לו (ישו): רבי, עיניה טרוטות (מכוערות). - הכוונה לבעלת האכסניה ! אמר לו: רשע, בכך אתה עוסק? הוציא 400 שופרות והחרימו. בא לפניו כמה פעמים, ואמר לו: קבלני (בתשובה) לא היה שם לב אליו... ואמר מר: ישו כישף והסית והדיח את ישראל.

– קז ב

שמואל פאוסט במאמר במקור ראשון דן בנושא:"רבי יהושע בן פרחיה וישו" ומשלים בהבהרה לסוגיה זו:
מתוך הדברים יבין ר' יהושע שהמצב מאפשר את שיבתו לעיר מולדתו. נוסח הדברים הוא בעל גוון ארוטי מובהק. "ירושלים" פונה ל"אלכסנדריה" כאשה אל אחותה; הנשיא נמשל לבעל, השרוי בתוכה. המילה "שוממה" מופיעה במקרא כמקבילה ניגודית ל"בעולה", ניגוד המתאים יפה לרוח האיגרת.

מקום המגורים, אם כן, נמשל לאשה, והמתגורר - כנתון עמה במערכת יחסים. חשיבות רבה נודעת בהמשך הדברים למשמעויות אלה, הטמונות בפתיחה: התקשורת המרומזת - שפת הסימנים - תמלא תפקיד מפתח בהתפתחות העלילה. תנועת-יד שלא פורשה נכון תביא למפנה, המוליך אל סופו ההיסטורי הקשה של הסיפור. הגוון הארוטי של האיגרת, ממשיך ומלווה את העלילה ומגיע לשיא בדבריו של ישו, החורצים את דינו בעיני רבו. שוב, מקום המגורים - הפעם האכסניא - מתחלף בדמותה של אשה, והיופי, כתכונת אופי, שב ומתפקד בדיון פיזי אודות מראה האשה.

האם התכוון ישו להתבדח, או שמא סבר בתמימות שרבו אכן מתכוון לבעלת האכסניא עצמה? איננו יודעים דבר על מעשיהם והלך רוחם של השניים בעת שהותם במצרים. אנו רשאים לתהות: מה גרם לישו להגיב בדברי גנאי ותפלות עם ניחוח של חוסר צניעות? מלשון הסיפור מובן שר' יהושע מתכוון לאכסניא עצמה, שבה עשו לו כבוד מרובה. ישו, מנצל את ריבוי-המשמעות כדי להגיב בבדיחות הדעת. פרויד כבר לימדנו שלבדיחה נודעת חשיבות רבה, והיא מעין שביל אל הלא-מודע, ממש כמו החלום וכמו פליטת-הפה.


המקורות

הערות שוליים

  1. ברכות נח ע"ב
  2. כל עצם מורכב מחומר וצורה. כל שאר תכונותיו של עצם קרויים "מקרים"
  3. והכוונה בכל פרט ופרט מיחידי המין האנושי.
  4. ראו " וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל-כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים, בְּגֹרֶן, פֶּתַח, שַׁעַר שֹׁמְרוֹן; וְכָל-הַנְּבִיאִים -מִתְנַבְּאִים, לִפְנֵיהֶם. וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן-כְּנַעֲנָה, קַרְנֵי בַרְזֶל; וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר ה', בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת-אֲרָם עַד-כַּלֹּתָם. מלכים א', כ"ב, י' והלאה; ובהמשך:" וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן-כְּנַעֲנָה, וַיַּךְ אֶת-מִיכָיְהוּ עַל-הַלֶּחִי; וַיֹּאמֶר, אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אֹתָךְ. דברי הימים ב', י"ח.כ"ג והסיום הוא שהמלכים ניגפים בניגוד לנבואת נביא השקר.
  5. תלמוד ירושלמי, נ"ו, ב', פרק יא הלכה ה גמרא
  6. ראו:"וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל-חֲנַנְיָה הַנָּבִיא, שְׁמַע-נָא חֲנַנְיָה: לֹא-שְׁלָחֲךָ ה' וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת-הָעָם הַזֶּה, עַל-שָׁקֶר. לָכֵן, כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת, כִּי-סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל ה'. וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא, בַּשָּׁנָה הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁבִיעִי. (ירמיה כ"ח, ט"ו-י"ז)
  7. האדם מתייחד בו מיֶתֶר בעלי-החיים, והוא "צורתו של האדם" (לכן נקרא האדם "החי המדבר" או סתם "מדבר" )
  8. מפרק ל"ז:
    1. זאת היא קבוצת החכמים בעלי-העיון וכאשר השפע הזה הוא על שני הכוחות גם יחד, כוונתי למדבר ולמדמה - כפי שביארנו וביארו פילוסופים אחרים
    2. והכוח המדמה הוא בשׂיא שלמותו מטבע-בריאתו, הרי זאת קבוצת הנביאים.
    3. כאשר השפע הוא על הכוח המדמה לבדו, ואי-ספיקתו של הכוח המדבר היא מטבע הבריאה או בשל מיעוט התרגול, הרי זאת קבוצת מנהיגי המדינות, מחוקקי החוקים, מגידי העתידות, המנחשים ובעלי חלומות האמת, וכן אלה העושׂים נפלאות בתחבולות מוזרות ומלאכות נסתרות, עִם שאינם חכמים - הם כולם מן הקבוצה השלישית הזאת.
  9. תרגום עברי (על פי שטיינזלץ) (בקשר למעשה חנניה מישאל ועזריה מביאים את הכתוב:)
    "כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל אל אחאב בן קוליה ואל צדקיהו בן מעשיה הנבאים לכם בשמי לשקר" (ירמיהו כט, כא) ונאמר: "ולקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך ה' כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש" (ירמיהו כט, כב), "אשר שרפם" לא נאמר, אלא "אשר קלם".
    אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מלמד שעשאן כקליות (חטים צלויות באש שחורכים אותן מכל צד). "יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם" (ירמיהו כט, כג). מה עשו? (ומספרים:) הלכו אל בתו של נבוכדנצר. אחאב אמר לה: כה אמר ה' השמיעי (הבעלי) אל צדקיה. וצדקיה אמר (לה): כה אמר ה' השמיעי (הבעלי) אל אחאב. הלכה ואמרה לו לאביה (את מה שאמרו לה). אמר לה: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, (ואין זו נראית נבואה אמיתית). כאשר יבואו אליך, שלחי אותם אלי. כאשר באו אליה שלחה אותם אל אביה. אמר להם: מי אמר לכם (לעשות כן?) אמרו: הקדוש ברוך הוא. (אמר נבוכדנצר) והרי חנניה מישאל ועזריה, שאלתי אותם ואמרו לי: אסור! אמרו לו: אנו גם כן נביאים כמותם, להם לא אמר (ציווי זה) ולנו אמר.
    אמר להם: אני רוצה לבדוק אתכם כפי שבדקתי אותם (את חנניה מישאל ועזריה. אמרו לו: הם שלושה היו ואנחנו שניים בלבד ואין זכותנו מרובה כל כך שננצל מן האש). אמר להם: בחרו לכם את מי שאתם רוצים (כשלישי) אתכם. אמרו (לו): יהושע כהן גדול. (ומדוע בחרו בו?) סברו: שיבוא יהושע (הכהן הגדול אתנו) שמרובה זכותו, ותגן (גם) עלינו. הכניסום וזרקו אותם לאש. הם נשרפו. יהושע כהן גדול, נחרכו בגדיו, שנאמר: "ויראני את יהושע הכהן הגדול עמד לפני מלאך ה' והשטן עומד על ימינו לשטנו" (זכריה ג, א), וכתוב: "ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך וגו'! הלא זה אוד מוצל מאש" (זכריה ג') (הרי רמז למעשה זה שניצל מכבשן האש, אלא שהיה חרוך מאוד).
    אמר לו (נבוכדנצר): יודע אני דצדיק אתה (שניצלת מן האש), אלא מה טעם שלטה בך במקצת האש, חנניה מישאל ועזריה לא שלטה בהם כלל? אמר לו: הם שלושה (צדיקים) היו, ואני אחד. אמר לו נבוכדנצר: והרי אברהם יחיד היה (כשהושלך לכבשן האש על ידי נמרוד וניצל לגמרי! ענה לו): שם לא היו רשעים עמו, ולא ניתנה רשות לאש (לבעור כלל), כאן היו רשעים אתי וניתנה רשות לאש לשרוף (אותם ולכן פגעה גם בבגדי). זה הוא שאומרים בני אדם (פתגם מקובל): שני אודים יבשים ואחד רטוב (שהיו באש) – הדליקו היבשים את הרטוב.
    [ושואלים:) מה טעם נענש? (יהושע הכהן הגדול שבעוון זה הוצרך להיות מושלך לכבשן האש) אמר רב פפא: שהיו בניו נושאין נשים שאינן הגונות לכהונה, ולא מיחה בהן. שנאמר: "ויהושע היה לבש בגדים צואים ועמד לפני המלאך" (זכריה ג'), וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא, מלמד (הכתוב ברמז) שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה, ולא מיחה בהן (ולכן נראה כך בחזון לזכריה הנביא) המקור: תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צג עמוד א
  10. ירמיה כ"ט, 22-