ערך זה נכתב במקורו על-ידי דניאל ונטורה בויקיפדיה העברית
מחנה עולים בית ליד בשנת 1949.
מחנות עולים היו למקומות היישוב הזמני של העולים החדשים, שהגיעו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. חסרונם הגדול היה באווירה שהם יצרו: שוכני המחנות קיבלו את כל צרכיהם מהממסד ולא נדרשו לצאת לעבודה. המוסדות ראו בכך פתרון זמני, אך הוא נמשך מעבר לזמן המצופה. היו לכך תוצאות שליליות בתחום מוסר העבודה - צורת מחיה זו הורידה את המוטיבציה לחזור לחיים סדירים. השיטה הייתה למעמסה על התקציבים הציבוריים וכך אט אט נסגרו המחנות והפכו להיות למעברות, שבהן כל תושב אחראי לקיומו.
הרקע להיווצרות המחנות[]
בתום מלחמת העולם השנייה בעלות הברית מצאו, בעיקר על אדמת גרמניה, ניצולי השואה שמצבם הפיזי, הבריאותי והנפשי היה טעון טיפול אינטנסיבי. הניצולים המשיכו לשכון באותם מחנות ריכוז בהם הושמו ע"י הנאצים, אך נהנו משפע מזון (לא כמו הגרמנים מסביב), שירותים רפואיים וכל מה שדרוש היה לקיום שוטף לתקופת מעבר. כל מחנה קבל את הסיוע הכספי והכלכלי הדרוש על מנת להחזיר את ניצולי השואה לתפקודם הנורמלי בחברה. מה שהיה צריך להיות נוהג זמני נמשך מעבר לשנה-שנתיים. תושבי המחנות לא ניסו להשתלב בחברה הגרמנית, חוץ מאנשים בודדים שעשו כן, לאחר שגילו יוזמות כלכליות, בין השאר בתחומים המיועדים לשולי החברה, ואלו הקימו מחדש את "יהדות גרמניה". ה"עקורים" המתינו ל"פתרון" בדמות הגירה למדינות מעבר לים או לארץ ישראל. האפשרויות לכך היו מוגבלות וכך המחנות, אשר כונו בהמשך מחנות עקורים המשיכו להתקיים. מפעם לפעם יזמה ההנהלה הציונית פעולות על מנת לעורר את דעת הקהל, כמו מבצע יציאת אירופה. דעת הקהל בעולם השתכנעה מחריפות הבעיה וכך הובאה לעצרת האו"ם החלטה לפתוח את שערי ארץ ישראל ל-100,000 עקורים. עוד טרם שההחלטה יצאה לפועל החל הדיון בהצעה להקמת מדינת ישראל והיה ברור שעם הקמתה היא תקלוט את העקורים.
מי הגיעו למחנות[]
כאשר התקבלה ההחלטה על הקמת המדינה, בריטניה החליטה לאפשר את התחלת קליטת העקורים. תחילה היא ביקשה לפנות את המחנות שהוקמו בקפריסין. במחנות אלה היו העקורים אשר ניסו להגיע ארצה בהעפלה, היא הכניסה הבלתי חוקית לארץ ישראל, נתפסו והועברו לקפריסין. עולים אלה היו לעומס בטחוני וכלכלי על הממשל הבריטי.
בריטניה אישרה את כניסתם ההדרגתית של העקורים לארץ ישראל, עוד לפני ההכרזה על הקמת המדינה. בינתיים הצבא הבריטי החל לפנות את כוחותיו מהארץ והתפנו מקומות אכסון עבור העולים, ביחוד במחנות הצבא שהיו במרכזי היישוב היהודי.
המחנות הראשונים הוקמו במבנים שנעזבו על ידי הצבא הבריטי במקומות אלה: עתלית, פרדס חנה, רעננה, בית ליד, בנימינה, חדרה וראש העין. לאחר מכן בישובים: באר יעקב (על חלק ממחנה צריפין), קרית אליהו (חיפה), קרית מוצקין (מחנה צבאי מול תחנת הרכבת), רחובות (בדרום העיר) וירושלים (באזור תלפיות).
תנאי המחנות[]
העקרון שנקבע במחנות העקורים בגרמניה אומץ גם בישראל במחנות העולים:
- כל צרכיו של העולה על הממסד, לרבות שרותי חינוך ובריאות.
- המגורים במחנה הם זמניים.
- העולה אינו יוצא לעבודה.
- העולה זכאי לדמי כיס.
המחנה היה תחום טריטוריאלי בפני עצמו. העולים, יושביו, נותקו מהארץ ומאוכלוסייתה. עקב זאת ישבו חודשים באפס מעשה, מדוכאים ומתוסכלים, חסרי אונים ותלויים בפקידים, שעמם באו במגע יום-יומי.
בסוף 1949 הגיע מספר העולים במחנות ל-90,000 נפש. מטעם הממסד מונתה מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית לטפל באחזקת המחנות. עלות האחזקה הייתה בסכום שהיה למעלה משליש תקציבה של מחלקה זו.
את המצב הקשה במחנות העולים תיאר בצבעים קודרים ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות, ד"ר גיורא יוספטל: "כשחמישים איש ואשה, זקנים וילדים, נמצאים באולם שינה אחד, מן ההכרח שתתהווה אטמוספרה בלתי-אפשרית. אלה הם תנאי השפלה, אשר אסור לנו להחזיק אנשים בהם. במחנות ישנם פשעים סוציאליים מכל המינים, מלבד רצח, זנות, גניבות ואלימות. החומר הטוב הבא למחנות יורד בתוך זמן קצר ושוקע למצב של דפרסיה, עד שאין בכוח האנשים לעשות דבר, אלא לבכות בשקט. דובר על אחוז הנכים וכו'. אין זו שאלה של מספרים. אנשים אלה מכבידים על הקליטה; הם אוכלים את התקציב של הקליטה ואי-אפשר להחזיקם יחד עם הבריאים... צריך שהממשלה תדע ש-47 נפש [באולם אחד] פירושם חומר-נפץ למדינה כולה, לא רק איום לסוכנות שתיכשל במלאכתה." ד"ר גיורא יוספטל מובא במקור מטה מרים קצ'נסקי)
קיומם של המחנות הפך להיות חבית חומר נפץ: מצד אחד, אנשים ללא עתיד, ללא תעסוקה ומצד שני, הוכחה כי הקמת מדינת ישראל לא הייתה הפתרון הנכון לפתרון בעיית העקורים. לא עבר זמן ונמצא הפתרון לבעיה: מחנות העולים הפכו להיות מעברות עולים, עם מבנים זמניים ויציאה לעבודה סדירה עד אשר יימצא פתרון המגורים הסופי.
תנאי המחנות (השלמה)=[]
(הועתק מהויקיפדיה)
תנאי החיים במחנות העולים היו קשים מנשוא, מחנות רבים היו מחנות צבא בריטים לשעבר, העולים שוכנו בחדרי שינה גדולים ובין משפחה למשפחה הפרידה מחיצה מאולתרת. לאחר שהתמלאו חדרי שינה אלו, הוקמו פחונים ואוהלים. שירותים ומקלחות הוקמו מחוץ לאזורי המגורים ושימשו מספר משפחות רב. כדי להתמודד עם קשיי הקליטה של המדינה בראשיתה, מונתה הסוכנות היהודית לספק את מרבית צרכי העולים. ואכן, רוב צרכי העולים סופקו על ידי הסוכנות מבלי שאלו נדרשו לעשות דבר מה. העולים לא בישלו בכוחות עצמם, הם אכלו בחדרי אוכל משותפים ללא תשלום וכך גם לא שילמו על כל יתר השירותים שקיבלו. ככל שגדל זרם העולים היה הנטל הכלכלי על הסוכנות היהודית רב יותר. בכמה מחנות דווח על מחסור במזון, המזון הדל גרר הידרדרות במצב הבריאותי של העולים והיה קרקע נוחה להתפשטות מגיפות. המחסור ברופאים ובציוד רפואי הקשה אף הוא. שיעורי האבטלה במחנות היו גבוהים ביותר. מציאת עבודה הייתה קשה, שכן בחברה הישראלית כולה היה שיעור אבטלה גבוה בתקופה זו ובנוסף, מוקמו רוב המחנות בפריפריה. יש להוסיף גם שהחיים במחנות העולים לא עודדו את העולים להיכנס למעגל העבודה: העובדה שקיבלו את צרכיהם ולו המינימאליים ביותר ללא תשלום, אפשרה להם לדחות את לימוד השפה החדשה, להימנע מהסתגלות לתרבות האוכלוסייה הוותיקה ולדחות את מציאת העבודה. יש להדגיש את העובדה שמעטים מבין תושבי מחנות העולים היו מוכשרים למקצוע כל שהוא. ברשימה שנעשתה בתחילת 1950 בכל מחנות העולים למעט "שער עלייה", התגלה כי מבין 85,081 העולים במחנות, רק 5,721 היו בעלי מקצוע ועוד 221 היו בעלי מקצועות חופשיים. מבין בעלי המקצועות היו רבים שעבדו בחקלאות, למעלה מ700 מתוך 5,721 בעלי המקצוע. בין היתר היו גם 841 חייטים, 571 סנדלרים ו-357 נגרים. 144 היו פועלי בניין ו-177 היו חשמלאים. מבין בעלי המקצועות החופשיים היו 55 מורים, 37 רופאים ומספר זהה של אחיות ומהנדסים. משמע: לא רבים מיושבי המחנות היו בעלי מקצועות. הדבר נבע הן מהגעת רבים מהם ללא מקצוע והן מהעובדה שבעלי המקצוע על פי רוב מצאו עבודה ועברו להתגורר בישוב ותיק יותר. מעבר לזה, יש לזכור שמציאת עבודה הייתה זרז ליציאה ממחנה העולים, עם השתלבות אחד מבני המשפחה במעגל העבודה נפתחו בפני משפחתו הזדמנויות שלא עמדו בפניו קודם, אף שהסיכוי למצוא דיור ביישובים וותיקים לא היה רב. בשל ארעיות המחנות לא התפתחה מערכת חינוך משמעותית במחנות העולים, יחד עם זאת הוקמו בכמה מן המחנות גנים ובתי ספר. המורים והגננות נשלחו על ידי משרד החינוך. הצורך בהקמת מוסדות חינוך עלה ככל שהתארך משך הזמן שבו נותרו העולים במחנות. ילדים באחד ממחנות העולים דיווחו ששליטתם בעברית מתדרדרת בארץ, "ידענו לדבר עברית טובה יותר בהיותנו בגרמניה". ילדים רבים במחנות נשלחו למוסדות של עליית הנוער, ארגון ויצ"ו קלט גם הוא נערים ונערות מהמחנות, בעיקר יוצאי אירופה, אם כי הורים רבים התנגדו לשלוח את ילדיהם מפאת אובדן ההכנסה של ילדיהם, כיוון שהילדים סייעו בפרנסת המשפחה. בכל מחנה עולים היה מבנה שנועד להיות מעין בית תרבות. היו בו מעט עיתונים ופחות מזה ספרים. המורים שלימדו את הילדים העבירו, לעיתים, שיעורי ערב למבוגרים בבתי התרבות. בין היתר הובאו לעיתים הרצאות, הופעות או סרטי קולנוע. על פי רוב לא התפתחה שום התארגנות תרבותית מתוך המחנה. תושבי המחנות היו מנותקים כמעט לחלוטין מהחברה הישראלית. הדבר נבע ממיקום המחנות, מקשיי השפה של העולים, ומתחושת העליונות של הוותיקים על העולים. מעטים העולים שקראו עיתונים או האזינו לרדיו.
קישורים חיצוניים[]
- מרים קצ'נסקי, המעברות, באתר הספרייה הוירטואלית של מט"ח
- חיה רגב; ד"ר אביגיל אורן, מחנות העולים והמעברות, באתר הספרייה הוירטואלית של מט"ח
- דב לויטן, ועדת חקירה ממלכתית ראשונה - החינוך במחנות העולים, באתר "דעת"