FANDOM


הדברים מובאים ברשות המחבר, בנה, דר' אלכסנדר רויפר

Giorgio Roifer e zia Matilde

צבי גרש רויפר ורעייתו מטילדה לבית גאליקי

Synagoga siena gallichi

המקור:ארון הקודש בבית הכנסת בסיינה - עם ההקדשה לשמואל גאליקי- מתוך תמונה פנורמית של בית הכנסת

אלה תולדות מטילדה - [1] מאות שנים ישבו בני משפחת גאליקי בקהילה היהודית של סיינה. בין השמות הרבים שניתן להעלות מן הארכיונים, אזכיר כאן רק אחדים: שלמה גאליקי ובנו הפרנס יצחק גאליקי חתומים על מכתב, שנשלח בשנת השצ"ב, היא שנת 1632, ובו מבקשת קהילת סיינה מקהילת פיסא, שתסייע לאיש אחד, מסכן ומוכה גורל, להמשיך דרכו לליוורנו, כדי להפליג ממנה אל עבר הים. שלמה בר יהושע גאליקי תרם בשנת התקי"ו (1755/6) את הבימה העשויה עץ מגולף, שעליה עומדים שליח הציבור והקורא בתורה עד היום הזה. שמואל גאליקי תרם בשנת 1786 את ההיכל, הוא ארון הקודש של בית הכנסת בסיינה, היכל עשוי שיש ודלתותיו מצופות זהב (ראו בתמונה משמאל את ההקדשה). זבולון, הוא וולוניו (Volunio) גאליקי חיבר באותה שנה את המוסיקה לחנוכת "בית הכנסת הגדולה", הוא בית הכנסת העומד על מכונו עד היום. תווי המוסיקה הזו נדפסו אחר כך בליוורנו, ונוגנו והוקלטו בדורנו מוסיקולוגים ומרצים בחוג למוסיקולוגיה של האוניברסיטה העברית. והוא, זבולון גאליקי, נהרג שלוש עשרה שנה מאוחר יותר, בשנת 1799, בפוגרום שערכו בסיינה פורעים קתוליים אדוקים מקבוצת "Viva Maria" שבאו מ:ארצו - שלט זכרון ל-13 הנרצחים הוצב בסיינה בשנת 1999

משפחת גאליקיעריכה

החיים בגטו של סיינהעריכה

Lombardi, Paolo (1827-1890) - Siena - Ghetto

השכונה היהודית במאה ה-19 צייר:Lombardi Paolo

השמות של הפרנסים, התורמים הנדיבים, ואנשי האומנות אינם צריכים לסנוור את עינינו, וכן איננו צריכים ללכת שבי אחרי יופיה המקסים של העיר סיינה, כשאנו באים לראותה היום. החיים בגטו של סיינה היו עלובים למדי. העיר בכלל ירדה זה כבר מגדולתה כעיר מסחר מימי הביניים. והיהודים, סגורים בתוך שכונתם הדלה (היא נהרסה ברובה לפני כשישים שנה), הוגבלו לפרנסות של דוחק בשולי הכלכלה המקומית, כגון המסחר בבגדים משומשים וישנים. נשתמרו גם תעודות המתארות את חיי היום-יום הקשים בקהילת סיינה, ובחלקן גם פורסמו [2].

האם הדמויות שהוזכרו לעיל היו מאבותיה של מטילדה גאליקי ומי השתייך לענפים אחרים של אותה המשפחה, על כך חסר מידע. הראשון מאבותיה הידוע לנו הוא יואל גאליקי, הוא שכונה באיטלקית Gioiello, ולימים כינה עצמו Cesare, לפי היקש טבעי למדיי: יואל היינו Giulio וג'וליו היינו יוליוס קיסר. ואני מוכן להסתכן בהשערה שהוא העדיף את השם Cesare משום שאין בו הגוון הנוצרי שאפשר למצוא בג'וליו [3].

יואל גאליקיעריכה

יואל גאליקי זה היה נשוי ואב לשני ילדים, אברם ויהושע, כאשר פרצה מהפכת 1848, "אביב העמים", באיטליה. ואז קם יואל, עם ארבעה בחורים אחרים בקהילת סיינה, והלך אחרי גריבאלדי [4]. באלו מערכות השתתף – איננו יודעים. אני משער, שהאפסניה המאולתרת של מתנדבי גריבאלדי לא הייתה לרוחו של יואל, יהודי צעיר שומר מצוות. סופר טוסקאני אחד בן דורנו כתב שאנשי גריבאלדי, בכל מקום שעברו, הותירו אחריהם לולים ריקים ונערות מלאות; והטוסקאנים ביחס לבנות – מילא, אבל על הלולים לא מחלו [5]. אני מניח, לפי מה שהכרתי את נכדיו של אותו יואל, שהוא לא אהב, לא סיפורי לולים ולא סיפורי נערות. איך נגמרה ההתנדבות הזאת – אינני יודע. לימים עשו את צ'זרה גאליקי לנושא דגל - Portabandiera - של האגודה הגריבאלדינית האיטלקית; התעודה עודנה שמורה בבית משפחת גאליקי בנאפולי [6].

מסורת יהודיתעריכה

Sinagoga di Siena

בית הכנסת בסיינה - הויקיפדיה האיטלקית

בניו של יואל, יהושע ואברם גאליקי, שנולדו בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, עדיין היו להם שמות עבריים, חינוך יהודי ושמירת מצוות. בניהם, שנולדו בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת נקראו: קוראדו, אגוסטו, אלברטו, תיאופ'ילו, דאריו, קארולינה – בלי שם עברי, בלי חינוך יהודי, בלי שמירת מצוות. מה קרה? הסיפור הידוע: איחוד איטליה, שחרור היהודים, היציאה מן הגטאות – אלף ואחת אפשרויות נפתחו לפני היהודים. צו השעה היה להיחלץ מגורל דורות של סמרטוטרים ומלווים בריבית; ולכך נדרשו חינוך כללי, השכלה, ועבודה קשה בעולם של גויים. השם העברי היה מטרד מנכר, החינוך היהודי – מותרות, שמירת המצוות – מכשול בקריירה המקצועית. דור אחד הספיק כדי להתפרק ממסורת של דורות רבים. אלברטו גאליקי, אבא של מטילדה, לא אהב לעלות לתורה בבית הכנסת, משום שלא ידע לומר את ברכות התורה. כשנשא לאישה את סילוויה בסאנו, ממשפחה דתית בליוורנו, הוא הודיע לה נחרצות: "אצלנו בבית – שום שטויות", כלומר: שום מצוות.

אבל הוא לא היה כל-כך קיצוני. סדר פסח לא חגגו, אבל אכלו מצות; כשרות לא שמרו, אבל לא הביאו הביתה בשר בהמות טמאות. לבית הכנסת הלכו במועדים – כמין מצוות נוכחות. ביום כיפור צמו; את הבנים מלו; עדיין נמנעו, בדור ההוא ובדור שלאחריו - הדור של מטילדה - מנישואי תערובת. היהדות בכללה נתמעטה. נשארה רק תודעה של זהות יהודית, זהות קלושה, שאין עמה מטען תרבותי, זהות שמתבטאת בעיקר ביסודות של שלילה: אנו יהודים, כלומר איננו קתולים. לפיכך אנחנו שונים, אף על פי שמכל הבחינות אנו איטלקים, כמו השאר, לא פחות מכל השאר.

הולדת מטילדהעריכה

בתוך העולם הזה נולדה מטילדה, בת אחרונה במשפחה של ארבעה ילדים. היא נולדה בשנת 1901, בפיסא, העיר שאליה הגיע זקנה אברם כשלושים שנה לפני כן. פיסא של תחילת המאה העשרים – עיר פרובינציאלית קטנה המונה כחמישים אלף נפש, עיר רדומה, המתרפקת על עברה המזהיר כרפובליקה ימית לצד גנואה וונציה, שש מאות שנה לפני כן. מה יש בה בפיסא של שנת 1901? כמה שכיות חמדה – מי לא מכיר את המגדל הנוטה? – שקצת תיירים עשירים, בעיקר אנגלים, באים לראות; אוניברסיטה ותיקה, המתפארת בשמו של גלילאו גלילאי, ומושכת אליה תלמידים מאיטליה ומחוצה לה; קצת תעשיה, כגון: בית החרושת לזכוכית "סנט גוביין" ושני מפעלי טקסטיל של משפחות יהודיות. פיסא גם היתה אז צומת רכבות נכבד בין רומא והצפון; מסילת הברזל הישירה בין פירנצה ובולוניה נסללה רק בשנת 1934. כל זה, מלבד היותה של פיסא בירה לפרובינציה בינונית בהיקפה ובעושרה (היא כללה אז גם את ליוורנו ואת החוף שמדרום לה), פרנסו עיר איטלקית צנועה, שמנתה כאמור כחמישים אלף תושבים, יהדות פיסא מנתה כחמש מאות תושבים - בערך 1%.

איטליה - ראשית המאה ה-20עריכה

איטליה של תחילת המאה העשרים – ארץ חקלאית בעיקרה, ענייה ברובה. ארץ שיש בה קיטוב עצום, שקשה לנו לדמיין אותו, בין הבורגנות – אולי 10% מהתושבים – והם הנקראים i signori(האדונים), ובין דלת העם – האיכרים (שהם בעיקר אריסים), הפועלים, המשרתים, והם המכונים la povera gente. בני דלת העם מסיימים במקרה הטוב ארבע שנים של בית ספר יסודי. הבורגנות, לעומת זאת, היא הנושאת את התרבות האיטלקית, היא הגדלה על מורשת התרבות הקלאסית – יוונית ולאטינית – וספרות איטלקית. היא המשמרת את זכרונות תקומת איטליה בדור הקודם, ה-Risorgimento, מלחמות השחרור נגד אוסטריה, איחוד איטליה לממלכה אחת, מתן חוקה שוויונית לכל האזרחים. הבורגנות האיטלקית הייתה לאומית ופטריוטית. מלחמות השחרור הוכיחו את יכולתה מצד אחד וביצרו את ההגמוניה שלה כמעמד שליט מצד שני; הן גם הקנו לאיטליה מקום כלשהו בין האומות האירופיות. לא ייפלא איפוא, שככל שהתקרב והלך המשבר האירופאי, שהתפרץ אחר-כך במלחמת העולם הראשונה, רבו בתוך המעמד המשכיל הקולות שתבעו מאיטליה להטיל את משקלה – שבעיניהם לא היה מבוטל – על כפות המאזנים של יחסי הכוחות הבינלאומיים, ובהזדמנות זו להשלים את סדרת מלחמות השחרור, ולשחרר את מחוזות הצפון, טְרֵנטוֹ וטריאסטה, שעדיין נשלטו בידי הקיסרות האוסטרו¬הונגארית.

אלברטו גאליקיעריכה

בין המעטים שלא נסחפו בשיכרון הלאומי-מלחמתי הזה היה גם אבא של מטילדה, אלברטו גאליקי – איש גבוה, קודר, שתקן, קפדן, ששנא אלימות מילולית, ועוד יותר ממנה אלימות פיזית. הוא עבד כסוכן של חברה שייבאה עצים מאוסטריה, ואולי גם משום כך ידע משהו על יחסי מסחר וכלכלה בינלאומיים והיה מודע לחולשתה העצומה של איטליה. "איטליה לא צריכה להיכנס למלחמה" – היה אומר במשך 1914 ועד הכרזת המלחמה על אוסטריה ביום 24 במאי 1915. אבל המלחמה באה, ובשנת 1916 גייסה גם את בנו גוידו בן ה-18 כסגן בחיל הרגלים. מטילדה נהגה לספר, שכשהגיעו הידיעות על המפלה שנחל צבא איטליה בקפורטו, באוקטובר 1917, מפלה שהביאה להתמוטטות חלק ניכר מהצבא האיטלקי, נשבר אביה אלברטו, נאנק ובכה כילד. הוא לא ציפה שתחזיותיו המפוכחות יתאמתו בצורה כל כך מוחצת.

קשר משפחתיעריכה

Alberto Gallichi איש Siena נישא ל:Silvia Bassano בת Marco Bassano ו-Cesarina Modona מליבורנו. להם היו ארבע בנות, בינהם :Matilde Gallichi שעלתה לארץ ישראל והיא נושא ערך זה. ל-Silvia Bassano היתה אחות: Angelica Bassano שנישאה ל: Arturo Avraham Ventura איש פיזה ממשפחת ונטורה

אלו תולדות מטילדהעריכה

ימי הנעוריםעריכה

זהו העולם שבו גדלה מטילדה גאליקי, ילדה קטנה, שחרחורת, תלמידה חרוצה בבית הספר, ויעילה מאוד במה שנוגע לשיעורי בית, הרבה פחות יעילה כשמדובר בעבודות הבית. אבל לכך דאגו שתי האחיות הגדולות: רג'ינה ואלדה. "את, מטילדה, תלכי לנגן... תלכי להכין שיעורים" – הן היו אומרות לאחות הצעירה והלא-מיומנת. מטילדה הייתה מצייתת. היא בכלל הייתה ילדה צייתנית, שלא עשתה בעיות ולא התמרדה. היא הצטיינה במקצועות העיוניים – ספרות איטלקית, היסטוריה, לאטינית ויוונית. מן היסודי לתיכון ומן התיכון לאוניברסיטה: בזמן שאיטליה נקרעה במאבקי כוח בין-מפלגתיים שלאחר מלחמת העולם הראשונה – סוציאליסטים וקומוניסטים מצד אחד, פשיסטים מצד שני – מטילדה לא בזבזה את זמנה ובגיל 22 סיימה בהצטיינות את האוניברסיטה, וקיבלה תואר Dottore in lettere, המקביל לתואר מוסמך באוניברסיטאות שלנו. עבודת הגמר שלה הייתה על הילד בספרות ההומרית. וערב תקופה של שביתות גדולות באיטליה, אי-שם בין השנים 1919 ו1922-, גם נסעה לבולוניה והוסמכה שם כמורה לפסנתר.

מטילדה היא כבר מורה בתיכון בפיסא ומורה לפסנתר, והיא כבר מתקרבת לגיל 23, ועדיין גרה בבית הוריה, כמנהג בנות טובים של הימים ההם, ועוד לא הייתה לה אהבה אחת ראויה לשמה, שהרי הייתה כל-כך עסוקה, שלא היה לה זמן לדברי הבל כאלה, והנה אירעה לה פגישה שהייתה עתידה לשנות את מסלול חייה.

צבי רויפרעריכה

צבי גרש רויפר - קראו לו צבי בעברית, ובאידיש הרש, ומשום שלמד בגימנסיה רוסית באודיסה, ביטאו את שמו גרש, וכך כתבו אותו בתעודות רשמיות. שם משפחתו היה לא פחות מוזר לאוזניה של מטילדה: רויפר. היא התקשתה לזכור את השם; עד סוף ימיה היו לה בעיות עם שמות של אשכנזים. אבל גם לגרש רויפר היו בהתחלה בעיות עם האיטלקית – היה טועה בהטעמות (אקצנטים): subíto ו-súbito. היה נראה זר ומוזר: סטודנט יהודי צנום מעיירה במזרח אירופה. הם נפגשו במועדון התרבות של הקהילה היהודית בפיסא. בתחילה היו ביניהם כמה חיכוכים, אבל הוסיפו להיפגש. בטיול שערך אותו מועדון, נתקעה הרכבת על יד נהר ארנו. הוא אמר לה, שלו הייתה לו סירה, היו יכולים לחזור העירה על-ידי שייט בנהר. "האם העלמה מאמינה בי, כי אידע להשיט את ספינתי"? העלמה הישירה אליו מבט או אולי השפילה את עיניה, חייכה או אולי הסמיקה, אבל בכל אופן השיבה: "כן, אני מאמינה שהוא יידע להשיט את ספינתו". בקיץ של אותה שנה, 1924, הם התארסו. מטילדה לא הכירה אנשים ולא צברה נסיון-חיים, אבל הייתה לה העזה, ובדברים מסויימים, לא בעסקים, הייתה בה החלטיות. היא רצתה בגרש רויפר, והחליטה על מהלך, שהיה עבורה, נערת פרובינציה איטלקיה, מהלך נחשוני.

מהלך נחשוניעריכה

כמה המהלך היה נחשוני נודע לה מיד. רויפר הודיע לה שהוא ציוני ומתכוון לעלות לארץ ישראל. מתי? מיד עם גמר לימודיו, אחרי שלוש שנים. ובארץ ישראל יעבוד בחקלאות דווקא, משום שזוהי פרנסה הראויה לארץ ישראל, וצריך להתחיל להתכונן. ראשית חכמה צריך ללמוד עברית. בעניין לימודים לא היו למטילדה בעיות, מצבי למדה את הכתב העברי הרהוט ומילים ראשונות. עניין העלייה והחקלאות נראה לה יותר קשה. אבל הייתה לה תכונה – שלא לחשב יותר מדי מהלכים קדימה, ולהתקדם במידת הביטחון. צריך להודות, שלתכונה הזאת יש כמה חולשות, אבל בעולם המתהפך, שהיה צפוי לה בעוד כמה שנים, חישובים מפורטים מראש לא יכלו להיות לתועלת.

הרקע הלאומיעריכה

רויפר הביא אתו כמה מושגים חדשים: עברית, שאותה ידע על בוריה; תנ"ך; מסורת ישראל – בחגים היה בא אל בית גאליקי, מחפש פינה ומזמר בשקט ניגונים מן הבית; (לא אידיש – אידיש הוא שנא כביטוי של הגלות והגלותיות) והרבה כיסופי גאולה; הוא ינק אותם מן הסידור ומן ההפטרה, וסיגל והפנים אותם; כיסופי הגאולה העתיקים מתורגמים לשפת ההווה, למעש שבהווה; זוהי הסקולאריזציה של חזון הגאולה, והיא הציונות. בשורש הכול עמדה התודעה של זהות לאומית יהודית נפרדת. "אבל אני איטלקיה, אני מרגישה איטלקיה!" – הייתה אומרת מטילדה. "לא, את טועה" – היה משיב לה ארוסה צבי – "את יהודיה". השנים הבאות עתידות היו להוכיח שהוא צדק: למרות הטמיעה של שני דורות היא נחשבה בת לעם זר – יהודיה, אבל להוותה של מטילדה גם היא צדקה: גם אחרי חמישים ושש שנים בארץ ישראל עדיין נשארה 'איטלקייה'.

הנישואיןעריכה

מטילדה נתארסה ל צבי גרש רויפר בשנת 1924. ונישאה לו בשנת 1927. בשנת 1938, בראשית אוגוסט, נתגלה אצלו סרטן. הוא אושפז, נותח, ומת בתוך שלושה שבועות. הוא הותיר אותה אלמנה, אם לשלושה ילדים, ובעלת הון, שצבר בעבודה בלתי פוסקת במשך שתים עשרה שנה. עיקרו היה מושקע ביער שרכש בקרינתיה שבאוסטריה, שסופחה זה מקרוב לרייך השלישי של גרמניה הנאצית. חודש אוגוסט 1938, אב תרצ"ח, היה גם החודש שבו הגיע לשיאו מסע התעמולה האנטישמי, שהרודן האיטלקי מוסוליני ארגן כהכנה לחקיקה הגזענית, האנטי-יהודית, באיטליה. ואכן, החוקים האנטי-יהודיים הראשונים פורסמו מיד אחר-כך, בראשית ספטמבר 1938. רויפר הבין במה מדובר; מכבר הכין את עלייתו לארץ; על מיטת חוליו, ימים אחדים לפני מותו, הוא אמר לה: "את, קחי את הילדים, ועלי לארץ ישראל"[7].

העלייה לארץ ישראלעריכה

לנוכח האסון הנורא שניחת על העם היהודי באותן השנים – חורבן יהדות אירופה – מה הן תלאותיה של מטילדה? אבל איננו פטורים מלהזכיר אותן. הנינים שלה, היושבים כאן, כדאי שיידעו, שהנס הגדול שנעשה לנו – נס קיבוץ הגלויות במדינת ישראל – מורכב מהרבה-הרבה עלילות אישיות, והרבה מהן הן גם טרגדיות אישיות.

מטילדה רצתה לעלות ארצה. אבל ראשית חכמה מצאה את עצמה בספטמבר 1938 בלי אזרחות ובלי דרכון. חוקי הגזע האיטלקיים שללו את האזרחות האיטלקית מיהודים שנתאזרחו אחרי 1919. גרש רויפר הפך לחסר אזרחות סמוך למותו. ובאיטליה של אז, נקבע המעמד האזרחי של האישה לפי הבעל. החל מאבק משפטי, כדי להוכיח לביורוקרטיה האיטלקית, שבתור אלמנה חוזרת מטילדה לאזרחותה מלפני נישואיה. עד שהמאבק הזה נסתיים, נתרחש ברייך הגרמני, שכבר כלל אז גם את הסודטים, הפוגרום הגדול של ליל הבדולח. החלה מנוסה המונית של מאות אלפי יהודים. שערי הארץ, במכסות הסרטיפיקטים של ממשלת המנדט הבריטי, היו נעולים בפני רובם. גם מטילדה נתדפקה על דלתות הקונסוליה הבריטית. לבסוף, אחרי הרבה טענות ומסמכים, ניתנה לה ויזה של תיירת לפלסטינה, ובוויזה נכתב במפורש שהיא אינה כוללת את הילדים.

ארץ ישראלעריכה

"באנו ארצה"עריכה

Davarroiferalia

ידיעה על המצב באירופה מפי נוסע שהגיע באוניה המקור:דבר 3 נובמבר 1939

בתחילת קיץ 1939 הגיעה מטילדה לחוף תל-אביב באניה גלילאה, ואת פניה קידמו בוהק, חמסינים ופלגי זיעה, שכמותם לא הכירה. האשה הזאת, שכל שידעה בעשר השנים האחרונות היה להתרוצץ בביתה בן אחד עשר החדרים, בין חדרי השינה, הטרקלין, חדר האוכל וחדר הפסנתר, למדה עכשיו להתרוצץ בין המשרדים. משנואשה מלקבל רשיון עלייה בדרכים המקובלות, פנתה אל ז'בוטינסקי, שצבי רויפר נמנה עם נאמניו. ז'בוטינסקי, שהיה מזה שנים באופוזיציה להנהגה הציונית, כתב בכל זאת לדוד בן גוריון, ובן גוריון הורה לתת למטילדה ולילדיה סרטיפקאט. ביום 2 בנובמבר 1939, עדיין חמסין, אבל קצת פחות, ירדנו מן האנייה בנמל חיפה.

השפה העבריתעריכה

לא אנסה לתאר את מעשיה של מטילדה בפלשתינה-א"י של אותם הימים. קצרה כאן היריעה. אבל אפשר וצריך להעלות כמה שרטוטים. ראשית – ענין השפה. בארץ דיברו אז עברית, אידיש, גרמנית, פולנית ורוסית. שפת השלטון הייתה אנגלית. מטילדה לא ידעה אף אחת מן השפות הללו. היא דיברה איטלקית וצרפתית; מלבדן ידעה לטינית ויוונית עתיקה. אבל עד מהרה הסתבר, שההשכלה הקלאסית הטובה שלה לא עזרה לה בארץ החדשה, אלא הכשילה אותה. היא הייתה רגילה ללמוד שפות מתות, בעזרת מילון וספר דיקדוק, ואילו שפות חיות רוכשים בדרך אחרת לגמרי – על ידי חיקוי ואינטואיציה. כל ימיה ניסתה מטילדה לקנות לה את השפה העברית, וגם הגיעה להישגים כלשהם – שיחה וקריאת עיתון. אבל העברית לא הפכה לה לשפת תרבות – של קריאת ספרים, דברי עיון וצפייה מהנה בתיאטרון. כאשר דיברה עברית, היא תרגמה בלי סוף ביטויים וניבי לשון מן האיטלקית. אנשים לא הבינו אותה, הרבה מהם גם לא השתדלו. היו אומרים לה: "אני לא מבין מה את אומרת בכלל" או "אני לא יודע על מה את מדברת". הדבר עוד הגדיל את חוסר ביטחונה ואת עצבנותה.

קליטה חברתיתעריכה

Ramataim

ילידי רמתיים - התמונה אינה של משפחת רויפר ומובאת רק להמחשה המצב במושבה - המקור:זכרונות יוסף קריגר

כאן משתלבת שאלת הקליטה החברתית. יהודי איטליה היו כמין עוף מוזר: לא אשכנזים מזרח אירופאים, לא ספרדים ומזרחיים, בוודאי לא כמו עולי מרכז אירופה, בעיקר עולי גרמניה, שניכרו מאוד בארץ. הייתה הרבה זרות. באופן פרדוכסלי, השנים הטובות ביותר של מטילדה היו שלוש שנים, מן הראשונות בארץ, שעשתה ברמתיים, היום הוד השרון, בין השנים: 1940-1943. החברה של אותם פרדסנים קטנים ולולנים אימצה אותה, ועד מהרה הייתה חברה בוועד ההורים של בית-הספר המקומי. היו ביקורים הדדיים והייתה ידידות. זו הייתה חברה שנאבקה קשות בבעיות של קיום, ועם זאת היה בה חזון. אבל כדרכו של עולם... היו גם קולות אחרים, ודווקא אליי בתור ילד בן שמונה-תשע, הם הגיעו. היו שפקפקו אם היא בכלל יהודיה. היו שתמהו, מדוע הגברת הצעירה והאלגנטית הזאת, בת 40-39, נוסעת כל כך הרבה לתל אביב. יש לה שם מישהו? ומורה אחת שאלה אותי, שמא אחותי הבכירה נולדה קצת לפני הנישואין...

הירושה הרעיוניתעריכה

צבי רויפר השאיר למטילדה ירושה רחבה וכבדה: את הציונות שלו, ציונות רביזיוניסטית. כבר נאמר שהיה מנאמניו של ז'בוטינסקי. מהרגע שצבי נפטר נתקדשו כל מעשיו ודעותיו; הפכו לקאנוניים עבור מטילדה. אווירת הבית של מטילדה בארץ ישראל הייתה של בית ציוני רביזיוניסטי. תמונה של ז'בוטינסקי תלויה על הקיר, עתון "המשקיף" בבוקר, זכרונות של בית"ר בטרקלין. אלא שהרביזיוניסטים באותן השנים היו מיעוט שבמיעוט, כ-12%, ובדרך כלל מנודים היו, מחוץ לקונסנזוס הציבורי. רוב היישוב היה פועלי-הסתדרותי, ממפא"י ו שמאלה. והמפלגות היו אז כמין כנסיות קטנות. אם כן, עוד סיבה לניכור ולתלישות, לאי-התערות.

החלפת מטבעות באי-ודאותעריכה

פרשה אחרת היא הפרשה הכלכלית. היה לה רכוש, אבל כל ניסיונה בעסקים הצטמצם לקנייה מוצלחת של הפסנתר שלה בנעוריה, בשנת 1920/1. מעולם לא הצטרכה לכתוב המחאה. בבת אחת נזרקה לעולם זר לה, ובארץ זרה. גם זה היה גורם מתמיד לחוסר בטחונה, לחשדנותה ולעצבנותה. מי שהיתה בנעוריה מורה נמרצת ותקיפה הפכה בשנות העמידה שלה להססנית ובלתי יציבה בהחלטותיה. לא מעט פרשיות קומיות, קומי-טרגיות, טרגיות אירעו למטילדה באותן השנים. ובינתיים איגפו אותה האינפלציות מכל הצדדים: אינפלציה באיטליה שנכנעה ונכבשה, אינפלציה בפלסטינה המנדטורית, אינפלציה במדינת ישראל הצעירה.

אזכיר כאן עניין אחד, שיתן מושג מעולם העסקים של אותן השנים, וכמה הוא שונה מעולמנו. היהודים נרדפו בגרמניה הנאצית, ואחר-כך גם באיטליה הפשיסטית. הם ביקשו להגר ולהוציא את כספם, לשוויץ, לארצות-הברית, לבריטניה, לארץ; אבל גם בגרמניה וגם באיטליה היו קיימות הגבלות חמורות על יצוא מטבע. כך נהפכו רבבות של יהודים נרדפים למבריחי מטבע בכוח [8]. התעמולה האנטישמית עלתה עד מהרה על הנושא הזה. העיתונות מלאה ידיעות על ניסיונות של יהודים להבריח כסף אל מחוץ למדינה; מאמרי שטנה התפרסמו ופירטו כיצד היהדות הבינלאומית – "זקני ציון!" – קשרה קשר למוטט את כלכלת איטליה! בתוך המציאות הזאת מטילדה מנסה להוציא את כספה מאיטליה. בדרך לשוויץ עזר לה בן-דודה הנאמן לואיג'י ונטורה. בטרנסקציות אחרות מילאו תפקיד אלמנטים אחרים, מהם ישרים, מהם מפוקפקים, מהם שנחשבו ישרים, אבל בצוק העתים לא עמדו במבחן. עוד מקור לפחדים, לחששות, ללחשושים, נדודי שינה בלילות, התרוצצות בבקרים, מכתבים מוצפנים לעת ערב. הבולים באלבום של הילדים הפכו למטאפורה לסכומי כסף שנשלחו מאיטליה וצריכים להימסר בתל-אביב!

מורשהעריכה

בתוך כל ההתלבטות והמצוקה שתיארתי, היו למטילדה כמה נקודות יציבות ומוצקות:

  • האחת בוודאי הקשתה עליה, והיא שאין נישואין שניים. יותר קתולית מן הקתולים של איטליה! כאילו עולם שלם של אהבה וחיי אישות נסגר בפניה אחת ולתמיד בשנתה ה-37. אמרתי "קתולית", אבל עשיתי לה עוול. חמיה, ר' יצחק רויפר, יהודי שומר מצוות, בעיירה קטנה בבסרביה, גם הוא נשאר אלמן במשך 32 שנה. ואפשר לנו לדמות, באיזה לחץ חברתי הוא עמד במשך כל אותן שנים. מה שמלמד אותנו, שעם כל ההבדלים שביניהן, שתי המשפחות, רויפר וגאליקי, לא כל-כך נשתנו זו מזו.
  • נקודה מוצקה אחרת: ארץ ישראל. עם כל הקטעים שתיארתי, "שכול וכשלון" כשם ספרו של יוסף חיים ברנר, אין חזרה לאיטליה. מטילדה לא הייתה מחוסנת בפני רחמים עצמיים, אולם על הדרך הזאת לא הייתה תפארתה. ואולי יש כאן תכונה טוסקאנית כללית, שהרי בשפה המדוברת בטוסקאנה הביטוי poverino, "מסכנצ'יק", הוא כל כך שגור. ועם כל זאת, מעולם לא שמעתי אותה מעלה על הדעת, אפילו כהיפותזה, את האפשרות של שיבה לפיסא, עיר מולדתה. בשנותיה האחרונות העידה על עצמה, שארץ ישראל העניקה לה עצמאות, שלא היתה זוכה לה, אילו נשארה לחיות בקרב משפחתה באיטליה.
  • לבסוף, הנקודה השלישית היא עניין התרבות. בשבילה זו היתה התרבות האיטלקית והתרבות הקלאסית, שעליהן גדלה. היה לה ביטחון מוצק בערכה של התרבות הזאת, למרות מוסוליני, למרות האנטישמיות, למרות ההפצצה הרצחנית של האיטלקים על תל-אביב. משום כך שקדה, שילדיה ילמדו שפה וספרות איטלקית עד סוף שנות התיכון; ומשום כך גם הפצירה, בדביקות האופיינית לה, ללמד את נכדיה הירושלמיים איטלקית. עוד ועוד ספרי לימוד ואמצעי עזר ללימוד איטלקית נמצאו בין ניירותיה לאחר מותה. היא אהבה לדקלם שירה, ולנו, ילדיה, הרבתה לקרוא שירה איטלקית, מיצירותיהם של גוצאנו, פאסקולי, ליאופארדי, פוסקולו, וחזרה עד דנטה. מן הקריאה בשירה שאבה כוח להתגבר על תלאות ההווה; בשירה גם מצאה דרך לתקשורת ושיתוף עם ילדיה. משום כך יאה לסיים את הסקירה הזאת בדבר שירה.
BandeauPortailItalie

פורטל איטליה


פורטל הוא "חלון הראווה של איטליה

אחרית דברעריכה

בספרו הזהו אדם מתאר פרימו לוי, כיצד במחנה אושוויץ, בקיץ 1944, הוא מנסה להסביר לחברו, שהולך אתו בשעת הצהריים להביא את דוד המרק, מיהו דנטה; והוא, פרימו, בוחר להדגים את דנטה על ידי דקלום מן הזכרון מתוך השיר העשרים ושישה של התופת, שירת אודיסאוס. זהו השיר, שבו אודיסאוס מספר לדנטה, מה היה סופו. אודיסאוס אסף את חבריו הוותיקים ויצא אתם שוב לדרך, לחקור את צדו האחר של העולם, מעבר לעמודי הרקולס שבמיצר גיברלטר. מקץ חמישה ירחים נתגלה להם הר גבוה, הוא טור הטוהר. ומן ההר ההוא יצאה סערה, שהכתה בספינה, סחררה אותה, והטביעה אותה במצולה. כך נגמר נסיון החקירה האנושית! השאיפה הזאת לחקירת העולם מובע בנאומו של אודיסאוס לרעיו.

"הנה" אומר פרימו לוי, "הקשב פיקולו (זה הכינוי של החבר), הט אוזנך ולבך; נחוץ לי שאתה תבין".

Ecco, attento Picolo, apri gli orecchi e la mente, ho bisogno che tu capisca.‏

‏את פרודתכם, זרע אדם, הבינו:
‏לא נוצרתם לחיות כחיתו יער,
‏כי אם לרדוף סגולה, בינה ודעת.
 
‏: Considerate 1a vostra semenza ‏
fatti non foste a viver come bruti. ‏
 ma per seguir virtute e canoscenza.

כאילו גם אני", אומר פרימו לוי, "שומע זאת בפעם הראשונה,
‏כתרועת חצוצרה, כקול אלוהים. לרגע שכחתי מי אני והיכן אני".

Come se anch'io Io sentissi per la prima volta:
come uno squillo di tromba,
come la voce di Dio. Per un momento ho‏
dimenticato chi sono e dove sono [9]

‏ידידה שלי הגדירה את הפרק הזה של פרימו לוי כנקודת צומת בספר. [10] הנה אנחנו כלואים בתופת הנאצי: הרעב, הקור, המחלות, המהלומות, ההשפלה הגמורה, טובעים ביוון מצולה. אך יש עולם מעבר לחוטי התייל המחושמלים. זהו עולם שבו האדם ממלא את ייעודו לרדוף סגולה, בינה ודעת לאמור: seguir virtute e canoscenza ‏. כל עוד אנו מקווים להגיע, לחזור אל העולם הזה, עדיין יש לנו חלק בבני אנוש. על כן, פיקולו, "הקשב, הטה אוזנך ולבך, נחוץ לי שאתה תבין".

‏מוזר הדבר, אך לא מפתיע. באותה שנה שפרימו לוי היה מתאמץ לזכור את שירת אודיסאוס בתוך מוראות אושוויץ, גם מטילדה רויפר הייתה אוספת את ילדיה וקוראת להם את אותו שיר. הנסיבות היו שונות לגמרי מאלו של אושוויץ, אבל בכל זאת לא היו מזהירות: זה שש שנים שהיא אלמנה; ממשפחתה באיטליה אין לה ידיעות זה חודשים רבים; והיא גרה עם ילדיה בבית לבנים צנוע בעיבורה של רמת-גן,

‏בית שקנתה במחיר מופרז ‏עוד השקעה לא מוצלחת. רוחה הייתה ‏מדוכאת, אבל לא נואשה. היא הרגישה שאפשר להתגבר; יש תקווה! צריך לזכור את היעוד האנושי : "לרדוף סגולה, בינה ודעת" .דנטה הוא מורה הדרך.

‏הרי גם אודיסאוס, לאחר ששבע נדודים ותלאות, שב והפליג. תאוות הדעת משלה בו, לדעת את העולם, להכיר את תעלומותיו. והנה הוא אוסף את חבריו למסע, הותיקים, ונואם לפניהם:

‏אחי, שבאלפי צוקות, אמרתי,
‏באתם למערב: אל תמנעו נא
‏מני אשמורת ערב המועטת
‏אשר עדן לחושיכם נשארה
להכיר את העולם בלי יושב בו,
בלכתכם אתי אחר השמש!
‏את פרודתכם, זרע אדם, הבינו
לא נוצרתם לחיות כחיתו יער,
כי אם לרדוף סגולה, בינה ודעת". [11]

 
"0 frati", dissi,"che per cento mi1ia
perig1i siete giunti a11'occidente:
a questa tanto piccio1a vigi1ia
de' nostri sensi ch'e de1 rimanente
non vog1iate negar l'esperienza
di retro a1 sol,
de1 mondo sanza gente.
Considerate 1a vostra semenza:
fatti non foste a viver come bruti,
ma per seguir virtute e canoscenza." [12]

‏בשביל פרימו לוי נםתמה התקווה, לשוב ולקחת חלק בעולם הסגולה והדעת. כמו בשיר של דנטה, הים נסגר מעליהם

i1 mar fu sopra a noi rinchiuso

‏ואיש לא יבוא אליו בטענות על כך: זו הייתה התקווה שאדם יכול ‏‏ היה לטפח אחרי ששה חודשים באושוויץ. בשביל מטילדה רויפר גאליקי הים לא נסגר אף פעם. רוחה החופשית ריחפה מעליו שוב ושוב. ודומה כי עודנה מרחפת.

הערות שולייםעריכה

  1. דברים שנאמרו באזכרה ביום י"ז באדר א' תשנ"ז בבית הכנסת כמנהג בני רומי - מפי בנה דר' אלכסנדר רופא
  2. C. Roth, "The Memoirs of a Siennese Jew", Hebrew Union College Annual 5 (1928), 353-402; idem, "Le memorie di un ebreo senese (1625-1633)", Rassegna Mensile di ,Israel 5 (1930/1) 287-309
  3. בשם ג'וליו כונו שלושה אפיפיורים. והשווה: י' שגיא, "ראיון עם פרופ' טדסקי", משפטים כ' (1991), 336- בתחילת הריאיון אמר פרופ' טדסקי; "השם שקיבלתי בלידה הוא גוידו, אחד השמות החילוניים' ,שיהודי איטליה העדיפו לעומת שמותיהם של קדושים נוצרים, המקובלים ביותר על הגויים".
  4. N.Pavancello, "Notizie storiche sulla comunita' Ebraica diSiena e la sua Sinagoga" = Rassegna Mensile d'Isrele 36, n. 7-9 (1970), 289-313 ed. P.312 n.55
  5. 196 (3), 193 ‏, 1962 ‏, Montanelli - M. Nozza, Garibaldi, Milano: Rizzoli
  6. נינו של צ'זרה גאליקי ,שנקרא בשמו ,נרצח בבית פרדו-רוקיס בפיסא, ב 1- ‏באוגוסט 1944 ‏ - ראו עך כך הפרנס
  7. ‏) על צבי רויפר ראה מאמרי: A.Rofe'(Roifer). "Profilio di Giorgio Roifer", Scritti in Memoria di Leone Carpi, a cura di D.Carpi et al., Gerusalemme: Mayer 1967, 241-260
  8. מושג מאותו עולם נותן ספרו של פ' טורברג . הנני אני (תרגמה נ . מירסקי ), תל אביב: עם, עובד 1982 ‏
  9. ראה :Primo Levi.Se questo e' un uomo.Torino: Einaudi, 1958, 138-145 סטיתי במקצת מהתרגום העברי: פרימו לוי. הזהו אדם ? תרגם מאיטלקית י. גרטי. תל אביב, עם עובד, תשמ"ט 117-125
  10. הקומדיה האלוהיח, החופח דנטה אליגיירי. ‏שיר נ"ו, שורוח 120-112 ‏, שיניחי במקצח מחרגומו של עמנואל אולסוונגי
  11. הידידה היא גב' אולגה בורוביה במוסקבה
  12. Dante Allighieri. La divina commedia
     ‏lnferno. XXVI 112-120
     A cura di N. Sapegno ‏
    1968, 294 ‏, Firenze: Nuova Italia