FANDOM


כתב: דניאל ונטורה


מתוך חוברת "משק ילדים מוצא מנקודת ראות אישית - 1943-1947

אתחיל בהצגת העניין האישי בנושא, המעסיק אותי רבות. רוב חברי לילדות אינן מגדירים עצמם כדתיים. גם בין משפחתי יש חלק שאינם דתיים. וכמובן, חלק ניכר מבין העם השוכן בציון מגדיר עצמו כלא-דתי. ולכן החלטתי להקדיש פרק לנושא שכן ב"משק ילדים מוצא" היתה גישה חיובית למסורת ודת ואם היה הדבר תלוי רק בחינוך שקבלנו ב"מוצא" היו התוצאות אחרות. נשאלת השאלה מדוע ננטשה דרך מסורת ישראל על ידי רוב חניכי "עלית הנוער הדתי". לא סתם נטישה, מה שכואב הוא שהדורות הבאים של החברים שלנו , אשר מתחנכים בחינוך "הממלכתי" כמעט אינם יודעים דבר על מסורת ישראל. כמעט ניתן לטעון כי השאיפה של אלה אשר שאפו כי אנו נהיה "ככל העמים" נמצאת בתהליך התגשמות. הסממנים היהודים, שהיו נחלת כל יהודי,כמעט 3000 שנה, כאשר מגיע "תחילת גאולתנו" הם כמעט נעלמים. על כך אני מצטער.

ההתחלהעריכה

החניכים שהגיעו ל"משק ילדים מוצא" סווגו כשייכים לזרם הדתי. השיטה היתה כדלקמן: אם הילד הוא בן 12 ומעלה הוא נשאל לרצונו ובחר בזרם החינוכי הרצוי לו: כללי או דתי. הילדים הקטנים יותר הועברו אוטומטית לזרם הדתי. נדמה לי שזו השיטה עד היום – אפילו לגבי העלייה מאתיופיה. הרקע המסורתי דתי של הילדים שהגיעו ל"משק ילדים מוצא" לא היה כמקובל אצל הציבור המוגדר כדתי בארץ ובוודאי די רחוק ממה שרצו להקנות להם במוסד של עלית הנוערהדתי. אם אתן את הדוגמא האישית שלי - ידעתי כי המשפט: " שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" הוא משפט מפתח לאדם יהודי. אותו אמרנו במנזר בשעת תפילה נוצרית ובאמצעותו הזדהנו בפני חיילי הבריגדה היהודית אשר באו להציל את תושבי העיר פִּיזָה מצמא לאחר שהנהר "אַרְנוֹ" עלה על גדותיו וזיהם את כל מקורות המים. ניגשנו למכלית מים, אשר הביאה לתושבים מי-שתיה, ראינו חייל עם סמל "מגן דוד" אמרנו לו: "שמע ישראל" וקבלנו מים, שוקולד ובסוף סרטיפיקט

לארץ ישראל. לחברי היו סיפורים דומים. ידענו כי ה"שבת" הוא יום קדוש שבו הולכים לבית הכנסת. כמובן היה לנו מושג על האיסור לאכול חזיר, אם כי בזמן המלחמה לא כל כך יכולנו לשמור על כך, אך ידענו כי זה דבר האסור לנו. נדמה לי שזה היה הרקע הדתי של רוב הבאים ל"מוצא".

חיי הדתעריכה

מה מצאנו בבואנו למוסד. חבורת מדריכים, אשר באו מבתים דתיים, בנוסח תנועת "הפועל המזרחי" והיו בתנועות הנוער "בני עקיבא" או "עזרא" ורובם חונכו בסמינר מזרחי בירושלים או בסמינר למדריכי עלית הנוער הדתי. להם היה מושג ברור מהו סדר היום הרצוי לנו ומה ייכלל בו. ההנחה היתה כי אם נתרגל לסדר היום, יהפכו הרגלי המסורת והדת לשגרה בחיי היום יום שלנו. נדמה לי שרק ב"כפר בתיה" התחלנו גם ללמוד מעט מה שקרוי "מחשבת ישראל" : מדוע היהודי הוא שומר מצוות. קראנו את ספרו "החדש" של אהרון ברט, מנהל בנק לאומי לישראל בזמנו : "דורינו מול שאלות הנצח" ולמדנו בדשא מול חדרו של אנוך את ספר "הכוזרי". השיטה לפיה ההרגל יהפוך לטבע שני היא עמדה בבסיס הגישה החינוכית.

התפילה היתה כמנהג ספרד, נאמרה מתוך סידורים נאים, שליח הציבור היה מהילדים ובמידת האפשר התפילה לוותה בנעימות.

בבוקר שרנו בסיום התפילה : ( אפשר לזמזם למי שעדין זוכר את הניגון) "אמר רבי אלעזר, אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" – מסכת ברכות כ"

ובערב, בסיום התפילה : "אל תירא מפחת פתאם, ומשאת רשעים כי תבוא, עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל" משלי ג, כ"ה וישעיה ח' י' הנעימה והתוכן, אף על פי שלא הבנתי אותו אז, עזר לי להרדם בנחת.

בליל שבת, מלבד הניגונים הרגילים של קבלת שבת :

  1. "מזמור לדוד. הבו לד' בני אלים, הבו לד' כבוד ועז" – תהילים פרק כ"ט
  2. "לכה דודי, לקראת כלה, פני שבת נקבלה" –המשורר שלמה הלוי – מופיע בראשי התיבות.

היו גם הניגונים הנלווים לסיום כל מזמור והזכור מכולם הסיום למזמור הראשון :

  1. "ארבעם שנה אקוט בדור, ואומר: עם תועי לבב הם, והם לא ידעו דרכי, אשר נשבעתי

באפי אם יבואו אל מנוחתי" - תהילים פרק צ"ה

בשבת כמובן היו הניגונים במרכז ההוויה: בתפילה, בסעודות השבת ובמפגשים של הקבוצות.

  1. "ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראתו לו" – מתוך תפילת השחרית לשבת
  2. "אתה אחד ושמך אחד ומי שמך גוי אחד בארץ" –מתוך תפילת מנחה לשבת
  3. "יום זה מכובד מכל ימים, כי בו שבת מצור עולמים" – זמירות לשבת
  4. "ככתוב: ואכלת, ושבעת וברכת את ד' אלוקך על הארץ הטובה אשר נתן לך" – מתוך

ברכת המזון

בראשי חודשים ובמועדים התפללנו הלל עם מנגינות לוואי כגון: "יוסף ד' עליכם, עליכם ועל בניכם. ברוכים אתם לד' עושה שמים וארץ" – תהילים קט"ו


אברהם ורפאל (המדריכים שלי במשק ילדים מוצא הסבירו לי את הרעיון שעמד מאחורי הגישה להנחלת ערכי הדת: יש חשיבות לַהֵרְגֶלִים, בייחוד אם הם נעשים בצוותא ובהדרכה של מדריכים המאמינים בדרכם, המצליחים לייצור אימון בינם לבין החניכים שלהם. ואכן, כך היה ב"משק ילדים מוצא". הקליטה של לשון התפילה, אשר נאמרה בהברה ספרדית, ניהול התפילה על ידי הילדים – במידת האפשר, הקריאה בתורה שהצטיין בה אריה היום רופא מירושלים, השירה בצוותא של קטעי תפילה – תרמו רבות להקניית ההרגלים. במגמה זו היתה גם צפויה ההצלחה לשיטה החינוכית.

החגים אורגנו בצורת שהשאירה בנו חויה: רבקה זוכרת כי בערב פסח התרחצנו, הלכנו לנוח ואחר כך למדנו בחדר האוכל את המנגינות של ליל הסדר. וכך עבר "ליל הסדר" בהתרוממות רוח רבה. בסוכות נבנתה סוכה גדולה בחצר. בשנת תש"ו נערכה בה בר-מצוה רבת רושם.

על ט"ט בשבטעריכה

משה מספר בסיפורו האישי על ט"ו בשבט: המדריכים הקפידו על קיום הטקסים הדתיים המיוחדים לכל חג. בט"ו בשבט הוחלט לקיים טקס נטיעת עצים מסביב ל"מגרש המסדרים" שהיה ליד הבית הגדול במוצא. דוד שהיה המדריך של הכתה הבוגרת, כינס אותנו והסביר את מהות טקס הנטיעה. במיוחד הדגיש את הקשר שבין הנוטע לבין הנטיעה שלו. ועל מנת לשמור על הקשר האישי – הוא קבע שכל שנים או שלושה ילדים, אשר יטעו את העץ יהיה עליהם לטפל בו במהלך כל משך גידולו: הכנת צלחת להשקיה, ניקוי מעשבים, עידור לתיחוח הקרקע וכמובן ההשקיה. ואכן הם טיפלו בו כיאות. כל זמן היותנו ב"מוצא" שמרנו כל אחד על העץ שלנו. בעת הכינוס האחרון ב"מוצא", לאחר חמישים שנה, הלכנו לחפש את העץ שלנו. חלקם, עומדים עד עצם היום הזה ואולי יכולים לספר על המסירות שלנו בגידולם: טיפלנו בהם כמו שהמדריכים טיפחו אותנו.

בל"ג בעומר בנינו מדורה גבוהה ובראש התורן תלינו את דמותו של הצורר הנאצי. בשבועות ואולי גם בתשעה באב עלינו ברגל בלילה לירושלים. המסלול היה דרך מוצא תחתית, בית החרושת לרעפים, הדרך הרומאית 34 ולירושלים.

בסביבה החיצונית למוסד בפרט ובארץ ישראל בכלל לא שררה אוירה דתית. ולכן, כאשר יצאנו מהמוסד נחשפנו מיד להשפעה החיצונית. זכור לי פסח אחד, בו נסעתי לבקר את אחי בקיבוץ רמת יוחנן. מצאתי שם על השולחנות מצות ולחם. על כשרות הארוחה בכלל והבשר בפרט לא עמדתי. לא ידעתי כי קיימת גם שחיטה לא כשרה. זכרתי רק לעשות הבדלה במוצאי שבת והכנתי לי בשמים ונר על מנת להבדיל. חזרתי מהחופשה ל"מוצא" והוסבר לי כי עשיתי דבר חמור. נדרשתי להפסיק לבקר את אחי. אולי אפילו יותר מזה, הכוונה היתה לנתק אותי מההשפעות השליליות. נדמה לי האפשרות לשמור עלינו בתוך "בועה" לא היתה נוחלת הצלחה, אלא אם כן היינו עוברים מ"מוצא" לקיבוץ או מושב דתי ונשארים בתוך המסגרת. אבל מי שיצא ל"חיים", לפחות באותם השנים, לא נשאר מנותק מהשפעת הסביבה החילונית.

סיפור נוסף באותו נושא שמעתי מבני: 35 כבר בהונגריה, ה"סוכנות היהודית" הפרידה בינו לבין אחיו : האח הגדול נשלח לכפר הנוער הדתי והוא נשלח לבית צעירות מזרחי בירושלים. כאשר האחים ביקשו ממנהל עלית הנוער, הנס בייט, לאחד בינם הוא טען שהוא מוכן לעשות הכל למענם אך לא לאחד בין חילוני לבין דתי. לדעתו של בני פרידמן, החינוך הדתי השאיר בו מטען חיובי: המסגרת המסורתית נותנת מגבלות לאדם ותורמת להתנהגות הנאותה שלו בחברה. ולכן, הוא סבור שגם הבוגרים, אשר לא נשארו "דתיים" נשארו עם מטען חינוכי חיובי, הודות לחינוך הדתי. הוא ממשיך לשמור על המסורת: מבקר בבית הכנסת במועדי ישראל ובארגון טיולים שהוא עוסק היום במסגרת "צוות" של צבא הקבע הוא דואג כי יהיה ל"דתיים" אוכל כשר, מקום תפילה ושלא יהיו בנסיעות בשבת.

המסגרות החדשות בישראלעריכה

לסיום, אציין כי לעתיד הוכיחו את עצמם בתחום זה דרכים אחרות אשר איפשרו את המשך קיומן של המסגרות הדתיות בישראל. לצערי הדרך בה חונכנו: תורה + עבודה+ דרך ארץ+ תרבות מערבית לא כך כך הצליחה. המסלולים אשר הוכיחו את עצמם היו :

  1. הנתיב החרדי – שגם לו לא נתנו עתיד רב ומכאן הסכמתו של דוד בן גוריון למתן הפטור מהצבא לבני ישיבות, ההנחה היא שיש מקום לטפח "שמורות טבע" בירושלים ובבני ברק, כדי שגם הילדים יוכלו לבקר לפעמים ב"שמורת טבע" של יהודי חרדי. העתיד, היה קצת שונה. מספר בני הישיבות, אשר "תורתם אומנתם" הפך להיות מגזר בעל משמעות בקרב הנוער "היוצא מהצבא".
  2. הנתיב של ישיבות בני עקיבא – אשר התפתח באמצע שנות החמישים וגבר אחרי "מלחמת ששת הימים" תוך נהירה אחרי משנתו של הרב אברהם יצחק קוק ז"ל ולמעשה כולל היום את עיקרה של האוכלוסייה הדתית האשכנזית והאנטילגנטית.
  3. גוון נוסף שמתפתח היום הוא של הקהילות המתפללות בנוסח "הרב קרליבך". דבר המעיד כי הרעיון של שילוב נעימות בתפילה, אשר הונהג ב"מוצא" היה לו עדנה, לפחות במסגרת זו.
  4. מאז החלפת ההנהלה של מוסדות "נשי מזרחי אמריקה" ל"אמי"ת" יש מגמה להקים נתיב נוסף של יהדות ברוח המודרנית, הדומה במעט למה שאנו ניסינו.
  5. והנתיב האחרון, שהפתיע בצמיחתו – תנועת ש"ם מיסודו של הרב עובדיה יוסף שליט"א. לא יאומן, אך מנינים רבים במוסדות הציבור ובכוחות הביטחון הם בנוסח עדות המזרח. ה"סידור האחיד" הדומיננטי במינינים אלה הוא הסידור בנוסח הספרדים ועדות המזרח בהוצאת מוסדות המצויים בחסות הרב עובדיה יוסף. ה"עטרה חזרה ליושנה" ממקור שלא נראה היה צפוי בשנים הראשונות להקמת המדינה. זכור לנו ב"כפר בתיה" כיצד ניסו ללמד את הילדים שבאו מצפון אפריקה, תימן ועירק להתפלל מתוך הסידורים החדשים "נוסח – ספרד" ולקלוט נעימות בגוון מערבי. השיטה לא נקלטה: בדרך כלל הבוגרים נטשו את המסורת ואולי גם את התפילה שלא דברה ללבם.

משקל הצבאעריכה

בנוסף לכך, המציאות שפגשו בחיים מחוץ למוסד ובעיקר בצבא תרמה לנטישת הרגלי הדת והמסורת. למבוגרים היה קשה להשתלב בחברה ולהימנע מנסיעות ובידור בשבת וחגי ישראל ועוד יותר קשה היה לשמור על מסגרת דתית בצבא. אם בכל זאת, אם נשמרה איזה שהיא נטייה לחיי מסורת היה זה בשל התא המשפחתי. כאשר קמה התנועה של החזרה בתשובה היא הצליחה מעל לכל הציפיות בעדות המזרח, אולי בגלל התא המשפחתי שנשמר לעומת התא המשפחתי, אשר הושמד בשנות המלחמה או איבד ממשקלו אצל חלק מיוצאי אירופה.

בקיצור, המסורת של "ישראל סבא" לא ננטשה. לעומת התחזיות הפסימיות של התקופה הראשונה לקיום המדינה, הסקטורים הדתיים הם המובילים היום בציבור הישראלי, בהתיישבות כמובן אך גם בכוחות הביטחון ובמוסדות להשכלה גבוהה. מצער כי לבוגרי מוסדות עלית הנוער הדתי, כמעט לא היה חלק במגמה זו.

תשובה אפשריתעריכה

כמובן שהשאלה המרכזית בפרק, מדוע לא הצליח החינוך הדתי, המטרידה אותי, שאלתי גם דוד אליאך ולהלן תשובתו : "הגישה הדתית היתה של "הפועל המזרחי". אין כפיה. יש הגשה וכל מי שרוצה יבוא ויקח. מבחינה פורמלית נהג המוסד לפי נוהגי ההלכה. אבל חסרה היתה ההתלהבות. שכנוע. לא עסקנו מספיק ביראת שמים והלכה. הדגש היה יותר על נקיון אסטטיקה, סדר, קצת תרבות, אהבת ארץ ישראל, אחדות חבֶרות וחמימות משפחתית

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית