Family Wiki
Register
Advertisement

מקור הערך: שפע למד את עמי מוסדות הרב עדין שטיינזלץ


במסכת תענית נידונות הלכות התעניות השונות. עניין התעניות מבוסס על הבנה שהסיבות למאורעות העולם תלויות גם במצב רוחני ולא רק במצב גשמי. כאשר ישנה צרה על יחיד או על הכלל יש לפרשה כאות אזהרה או כעונש על המצב הרוחני, ועל כן יש לתקן את המעשים ולחזור בתשובה. עינוי הנפש שיש בתענית הוא אמצעי לכפרה ולזיכוך הנפש, ועל כן בנוסף לעינוי קיימים בתענית סדרים של התאספות לתפילה ולהתעוררות בתשובה, וחלק מעבודת האדם בתענית היא חשבון נפש וצדקה. תעניות הציבור הן על צרות כלליות ובעיקרן במצב של מניעת גשמים. צרות נוספות שיש להתענות עליהן הן התפרצויות של שיטפונות וסערות, הגעת חיות רעות או ארבה ומלחמה. יש להתענות על צרות שבאו ועל צרות שעלולות לבוא כבקשה שלא תבוא הצרה והפורענות. בנוסף ישנן תעניות קבועות של זיכרון על מאורעות ואסונות העבר, בעיקר מתקופת חורבן בית המקדש (הראשון והשני), שהעיקרי והחמור שבהם הוא תשעה באב.

פתיחה לפרק ראשון עניינו של פרק זה הוא בזמני התעניות של עצירת הגשמים ומתבררות בו שתי שאלות: מהם הזמנים הראויים לגשם – ההשלכה ההלכתית של שאלה זו קשורה בזמנים שיש לבקש בהם גשם בתפילה; השאלה השנייה בה עוסק פרק זה היא מה סדר התעניות של עצירת הגשמים – ממתי יש לראות את העדר הגשם סימן לעצירת גשמים חריגה.

האזנה לשיעור בקישור זה

דף ב[]

תקציר דף ב

המשנה* הראשונה במסכת דנה בשאלה מתי הזמן בו מתחילים להזכיר גבורות גשמים בתפילה. ההנחה הראשונית שבה נפתחת המסכת היא שיש להתפלל על גשם. בתפילת שמונה עשרה** מזכירים פעם אחת את שבחו של הקב"ה שמוריד גשם לעולם בגבורה – 'הזכרת הגשמים'. בברכה נפרדת, 'שאלת הגשמים', מבקשים מהקב"ה שיוריד לנו גשם. הגמרא מסבירה שדווקא בתפילה יש לבקש ולהזכיר את הגשם שהרי תפילה נקראת עבודה שבלב, ונאמר בתורה: "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם", הרי שהתורה מצווה בפסוק זה להתפלל ובפסוק שאחריו נאמר "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש" – ומכאן נלמד שכשעוסקים בעבודה שבלב, בתפילה, יש להתפלל על גשם. זמן הגשמים הוא בחורף, הזכרת ושאלת הגשמים בתפילה צריכה להיות סמוך לזמן ירידתם, אך נחלקו התנאים במשנה מהו הזמן המדויק בו יש להתחיל את הזכרת ובקשת הגשמים כפי שיבואר בדפים הבאים. המשנה קוראת להזכרת הגשם בתפילה 'גבורות גשמים', הטעם לזה הוא מפני שהגשמים יורדים בגבורה ומגלים את גבורת הקב"ה בעולם. נאמר על בריאת העולם שנעשתה בגבורה: "מכין הרים בכחו נאזר בגבורה" מהפסוק "עֹשה גדלוֹת עד אין חקר" שנאמר על הגשמים אנו לומדים שירידתם שווה לבריאת העולם, שגם בה נאמר 'חקר': "הלוא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו". פרשני הגמרא השונים הוסיפו בעניין זה שברכה זו של גבורת הגשמים מצויה בברכת 'תחיית המתים' בתפילת שמונה עשרה מכיוון שירידת הגשם המחייה את הצמחים הגוועים בימות החמה הרי היא מעיין תחיית המתים. כהמשך לגילוי גבורתו של הקב"ה בהורדת הגשם מובאים בגמרא דבריו של רבי יוחנן האומר כי שלושה 'מפתחות' (פעולות הנעשות בעולם), מצויים בידיו של הקב"ה ולא נמסרים לשליח בדרך כלל אלא הוא בעצמו דואג להם, ואחד מהם הוא הורדת הגשם, הרי שכל ירידת גשם מבטאת את גבורתו של הקב"ה. המפתחות שמצויים בידיו של הקב"ה ולא נמסרים לשליח הם: הורדת הגשם-שעל זה נאמר בפסוק "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו". המפתח השני הוא המפתח של לידה שהקב"ה בעצמו פותח את רחם האישה היולדת כמו שנאמר על רחל כשילדה את יוסף "וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה". המפתח השלישי הוא תחיית המתים שעליה נאמר בפסוק "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". היו שהוסיפו לרשימה זו גם את הפרנסה שעליה נאמר בפסוק "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", אלא שרבי יוחנן השמיט זאת כיון שסבר שגשמים אינם מבטאים רק את ירידת הגשם אלא את כל השפעת הפרנסה לעולם.


  • דברי התנאים סודרו במסכתות על ידי רבי יהודה הנשיא בחיבור הנקרא 'משנה' ומחולקים למשניות, התלמוד מורכב מהמשניות ומדיוני האמוראים עליהם שסודרו בחיבור הקרא 'גמרא'.
    • בסדר התפילה המקורי של התפילה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל מידי יום שלוש פעמים היו שמונה עשרה ברכות ועל כן תפילה זו נקראת 'תפילת שמונה עשרה'.

קישור להאזנה לשיעור

מחסור בגשם ותענית ותפילה[]

בנושא זה דנה שיעורו של הרב יובל שרלו

דף ח' של מסכת תענית עוסק בקשר בין מחסור בגשם לבין תענית ותפילה. כל תענית יש בה ממד של תפילה, ולו מפני שקביעת יום תענית, אפילו עוד בטרם צום ממשי, יש בה כדי לעורר את הלבבות ולהכשירם לתפילה. התפילה על ירידת גשם דומה לבקשת רחמים על אישה שמתקשה לילד, התהליך עצמו הוא טבעי, אך יש שהוא נהיה מסובך וקשה, ואנו מתפללים שיתרחש בקלות גדולה יותר. התפילה משמשת מעין זרז לתהליך טבעי שלא הושלם. מסיבה זו, התלמוד קובע כי "אם ראית דור שהשמים משתכין (לפי רש"י: משתכין - מעלים חלודה, נעצרים).עליו כנחושת מלהוריד טל ומטר, בשביל לוחשי לחישות שאין בדור. מה התקנה? ילכו אצל מי שיודע ללחוש (להתפלל בלחש)". במצב בו נחלשה יכולת טבעית של איזה דבר, כמו נחושת חלודה או שמים שאינם מורידים גשם, יש למצוא את מי שמסוגל להתפלל על חזרת הדברים למסלולם הטבעי. יחד עם זאת, מן הפסוק "ונצומה ונבקשה מאלקינו על זאת" (עזרא ח') לומד התלמוד כי ישנו כלל שאין מתפללים על שתי בעיות יחד. הפסוק מדגיש כי יש להתפלל על בעיה "זאת", ולא על כל הבעיות בו זמנית. הסברה מאחורי הרעיון שאי אפשר להתפלל על שתי צרות יחד היא שתפילה דומה דמיון מסוים לתהליך טבעי (ולא לנס). לתפילה יש כוח לכונן ולחדש תהליך טבעי, אך כשם שבלתי אפשרי ליצור שני תהליכים מקבילים בעולם הטבע, כי חוק הטבע מושתת על מערכת סיבתית, גם תפילה אחת אינה יכולה להיות בעד שתי בקשות. לשם המחשת הרעיון הזה מציג התלמוד רעיון מחוכם של אחד מחכמי התלמוד. ר' שמואל בר נחמני רצה להצליח "לעקוף" את הקביעה שתפילה אחת מוגבלת לבעיה אחת בכל פעם, מפני שבימיו שררו גם רעב וגם מגיפה. כדי לבטל את הרעב ואת המגיפה, הוא הציע ש "ליבעי רחמי אכופנא, דכי יהיב רחמנא שובע לחיי הוא דיהיב" (נבקש רחמים על הרעב, כי כאשר ה' מעניק שובע הוא נותן אותו לאנשים חיים). ר' שמואל בר נחמני הבין כי כל בקשה של תפילה מבוססת על בקשה בסיסית, טבעית ופשוטה לחיות, ולכן, אפשר להתפלל כבר תפילה אחת שבתוכה מקופלת הנחת היסוד שהחיים צריכים להתקיים. גם כאן ההנחה דומה לזו שמצויה בעולם הטבע: תהליכים טבעיים מורכבים בנויים על גבי תהליכי טבע יסודיים יותר של החיים, וגם תפילות מסתמכות לעיתים על תפילות יסודיות ולא הגויות המצויות בתשתיתן.

על מסכת תענית בתלמוד ירושלמי[]

המקור:שוחרי הירושלמי כאשר אנו מסתכלים בכלל על הציבור הציוני דתי רואים בחוש שאחת מהנקודות החזקות של הציבור הזה היא סתימת חורים. בדרך כלל אתה לא מוציא תוכניות לפריצה קדימה. אתה נלחם כאשר כבר אתה מותקף בצורה רצינית, ואז בדרך כלל אין מה לעשות. הרבה יותר קשה להיחלץ מבור כאשר כבר נופלים לתוכו. בתלמוד הירושלמי ישנם דגשים חשובים בדבר חשיבה קודם שאתה נקלע לצרה. כבד את רופאך קודם שאתה נזקק לו (ירושלמי תענית ג, ו וראה עוד אורות הירושלמי על מסכת תענית – סוגיות מתוך מסכת תענית של התלמוד הירושלמי – צום מוני – עמ' 188. וראה עוד בעניין זה בספר בשורת הירושלמי מאמר 64 – נלכדים ברשת).

בהמשך לנושא זה חשבתי בסוכות על רעיון נוסף ששייך לעניין מהותי זה. כבר כתבתי כמה פעמים, ואי"ה בטווח הרחוק מתוכנן גם ספר בנושא זה, על נושא העריכה הספרותית בירושלמי. מתברר שלא רק שישנה עריכה בירושלמי, אלא ישנה גם עריכה ספרותית למופת, החל מרמת המילה ועד לרמת המסכת. עריכה ספרותית פירושה שדרך מבנים אתה מקבל משמעות שאינה נאמרת במפורש.

מסכת תענית עניינה המרכזי הוא ההתנהלות במצב של עצירת גשמים. מתחילה המסכת ב4 מינים שהם פרקליטים על המים. לכאורה מה נכנסים כאן ארבעת המינים. התשובה היא שכבר בתחילת המסכת הירושלמי רוצה לעדכן אותך שהחכמה היא להיערך נכון לפני הצרה. להוציא את האדם מן הבור, לאחר מכן, זה הרבה יותר קשה.

מקורות: מסכת תענית פרק א הלכה א משנה: "מאימתי מזכירין גבורות גשמים ר' אליעזר אומר מי"ט הראשון של חג. ורבי יהושע אומר מי"ט האחרון א"ר יהושע הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג למה הוא מזכיר אמר לו רבי אליעזר אף הוא אינו אומר אלא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו אמר לו אם כן לעולם יהא מזכיר".
תלמוד ירושלמי: טעמיה דר' אליעזר ע"י שארבעת מינין הללו גדילים על המים לפיכן הן באין פרקליטין למים".

הסתכלות מקיפה, ייחודו של עם ישראל והמגמה של פריצה מתוך שימור[]

שני רעיונות לפרשת בשלח – שבת שירה אחד אקטואלי ואחד חינוכי

  1. ארבע כיתות המרכיבות את עם ישראל
  2. משה רבינו אמר את השירה, העם השיב לו והוסיף מילים

התלמוד ירושלמי (תעניות ב, ה) מלמד אותנו שהיו 4 כיתות על הים (הרמב"ן מסביר שנושא הכיתות השונות הוא פשט התורה): כת הכופרים בייעודו של העם, כת המתייאשים, כת הנלחמים (כנראה רובה של כת זאת מאמינים בסייעתא דשמיא), כת המתפללים

עם ישראל מורכב מדעות שונות ומגוונות כפי שאנו רואים בעינינו. הירושלמי מחדש שדבר זה החל עוד מזמן לידתו והיווצרותו של עם ישראל.

ישנם כאלו שכופרים בייעודו של עם ישראל - אלו מביעים את רצונם לחזור למצרים. ישנם מיואשים – אלו האומרים ניפול לים. ישנם המאמינים בכוחם לפעול מתוך סייעתא דשמיא – אלו הם הנערכים למלחמה. וישנם כאלו שסומכים רק על הקב"ה מבלי להירתם למאמץ האנושי – אלו נמנים על הקבוצה שנגשה לתפילה.

מאמר חז"ל זה מיטיב לבטא את פניה של החברה היהודית. אין בנמצא עם בו מגוון הדעות הוא כה גדול. הירושלמי דרך ההסתכלות המקיפה שלו (לא רק כאן ועכשיו כלומר לא רק שיקוף של המצב במצרים אלא שיקוף של החברה היהודית לאורך כל ההיסטוריה. כמובן שמציאות זאת אינה נכנעת לניסיון לאחד את עם ישראל סביב הגישה התורנית לאומית) מצביע על הנקודה היהודית הייחודית. מגוון דעות כה גדול לא יכול שלא להצביע על ייחודיותו של עם ישראל.

המשנה במסכת סוטה (פרק ה הלכה ד) מתארת כיצד נאמרה שירת הים, שכן התורה מעידה שגם משה וגם בני ישראל אמרו שירה – 'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה...' (שמות טו, א).

במשנה זו ישנם שני מודלים מרכזיים. מודל אחד. ר' עקיבא טוען שלמעשה רק משה רבנו אמר את השירה, ואילו עם ישראל אחרי כל פסוק שאמר משה אמר: אשירה לה' (בגמרא בבבלי מופיע זווית נוספת של אותו מודל – עם ישראל חזר על כל פסוק שאמר משה. הרעיון המרכזי של מודל זה הוא שרק משה הוא זה היוצר של השירה).

המודל השני הוא המודל של ר' נחמיה שמשה התחיל את השירה (כנראה שמשה רבנו אמר רק את המילים – אשירה לה') וכל העם המשיך את השירה ביחד עם משה. לדעת ר' נחמיה השכינה שרתה על כל העם, ומתוך השראת שכינה זו עם ישראל שר את אותם המילים ששר משה רבנו.

הירושלמי (סוטה ה, ד) מסכם את סוגית שירת הים במודל נוסף אותו מציג רבי אבהו, מודל שניתן לשער מן העובדה שהוא מופיע בסיום הסוגיה שהוא המודל הראוי (ראיה נוספת לכך שזה המודל המועדף היא בכך שהמאמר שמופיע לאחר מכן הוא שמשה רבנו מעודד את עם ישראל להיות מנהיגים – מעודד את הפריצה של הציבור).

המודל המסכם שמציג רבי אבהו בשם רבי יוסי בי רבי חנינה הוא מודל שמשלב בין סמכותיות ליצירתיות בין קבע לחידוש. משה רבנו אומר חלק של משפט ועם ישראל חוזר על דבריו של משה ומוסיף מעצמו מילות שירה. לדוגמה: משה אומר אשירה לה' ועם ישראל חוזר על הדברים - אשירה לה' אולם מוסיף את המילה כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים כך שנוצר ביחד הצירוף: 'אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים' נשים לב לפי מודל זה של שירת הים ישנם מילים רבות בשירה שמשה רבנו לא אמרם כלל וכלל, מילים אלו הם היצירה והחידוש של עם ישראל. התלמוד הירושלמי מעודד מאוד יצירה, אולם מסב את תשומת ליבנו שהיצירה חייבת להיות מבוקרת.

מקורות: ירשלמי תעניות ב, ה:"תניא: ארבע כתות נעשו לאבותינו על הים. אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה עמהם מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדם. זו שאמרה ניפול לים אמר להם משה: 'התייצבו וראו את ישועת ד' (שמות יד, יג). זו שאמרה נחזור למצרים אמר להם: 'כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם' (שמות יד, יג). זו שאמרה נעשה עמם מלחמה אמר להם: 'ד' ילחם לכם' (שמות יד, יד), וזו שאמרה נצווח כנגדן אמר להם: 'ואתם תחרישון' (שמות יד, יד).

תלמוד ירושלמי סוטה ה, ד "רבי אבהו בשם ר' יוסי בי ר' חנינה כהדין פסוק' משה אמר אשירה והן עונין אחריו אשירה לי"י כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. משה אמר עזי וזמרת. והן עונין אחריו עזי וזמרת יה".

המקור:שוחרי ירושלמי

הויקיפדיה העברית[]

מַסֶּכֶת תַּעֲנֶית (נקראת גם מַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת) היא חלק מסדר "מועד" שבשישה סדרי משנה. מסכת זו קצרה יחסית, ועוסקת בדיני תעניות בכלל, ובפרט בתעניות שבית דין היו גוזרים על כלל הציבור בזמן "עצירת גשמים" ובשנת בצורת. אגב כך מובאים במסכת גם דיניהם של הקטעים בתפילת שמונה עשרה הקשורים לירידת הגשמים - הזכרת "מוריד הגשם" ובקשת "ותן טל ומטר לברכה".

בנוסף לתעניות על הגשמים, המסכת עוסקת גם בתענית י"ז בתמוז ותשעה באב ובדיני השבוע שחל בו תשעה באב וכן בסדר המעמדות. במסכת זו בתלמוד הבבלי פרקי אגדה רבים, יחסית למסכתות אחרות. במסכת זו נמצאות האגדות הידועות על חוני המעגל, נחום איש גם זו ונקדימון בן-גוריון.

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 30 דפים.

מיקומה של המסכת בסדר מועד[]

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, לאחר שהסתיים הדיון במועדים שמקורם בתורה, הגיע תור הדיון בתעניות השונות שתקנו הנביאים ונזכרים בספרי נבואה.

התוכן לפי "אוצר ישראל"[]

מסכת תענית אוצר ישראל 1
עמוד 2 מסכת תענית

פרקי המסכת[]

  1. מֵאֵימָתַי (שבע משניות[1]) – הזכרה ושאלה של גשמים בתפילה ותעניות שגוזרים אם לא ירדו גשמים.
  2. סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד (עשר משניות) – דיני התענית: מה עושים ביום התענית? מה אסור לעשות? מי מתענה? עד מתי? באילו ימים לא גוזרים תענית?
  3. סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ (תשע משניות) – על אילו צרות מתענים?
  4. בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים (שמונה משניות) – דיני מעמדות, תאריכים שאירעו בהם אסונות לעם ישראל ונושאים נוספים.

בסה"כ במסכת 34 משניות.

קישורים חיצוניים[]


הערות שוליים[]

  1. מספר המשניות בכל פרק הוא לפי הספירה במשניות קהתי. בדפוסים אחרים תיתכן חלוקה שונה.


תבנית:קצרמר


קישורים חיצוניים[]

מסכת_תענית קישור לויקיפדיה

Advertisement