Fandom

Ventura Daniel Wiki

מצות ערבה במקדש

7,306דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ערך זה נכתב במקורו על-ידי דניאל ונטורה בויקיפדיה העברית

Aravot bamikdashA.jpg

חלוקת הערבה לציבור על ידי הכהנים - התמונה היא מאוסף מכון המקדש - ניתן לראות תמונות מקור וכלי מקדש בתערוכת המכון בעיר העתיקה בירושלים

מצות ערבה במקדש, נזכרת במשנה מסכת סוכה:"מצות ערבה כיצד: מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא; יורדין לשם ומלקטין משם מורבייות של ערבה, ובאים וזוקפין אותן על צידי המזבח, וראשיהם כפופים על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרין, "אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה), "אנא ה', הושיעה נא"; רבי יהודה אומר: " אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא". אותו היום, מקיפין את המזבח שבע פעמים (ד',ה').

הערבה מוכרת לנו ממצוות ארבעת המינים. אך מצוות הערבה, המוזכרת במסכת סוכה, לא ברור מה מקורה: הלכה למשה מסיני, ברמז בפסוקים או בדברי נביאים. הרב ישראל אריאל במחזור המקדש לחג הסוכות חיבר מסה בנושא בפרק :"השמחה בירושלים ובמקדש".

המנהגעריכה

בימי חול המועד של חג הסוכות נהגו להביא ממוצא כל יום ענפי ערבה. שלוחי בית דין היו אוספים "מורבייות" של ערבה ומביאים אותם לבית המקדש. היו מניחים אותם בצורה זקופה משני צידי המזבח ומכופפים אותם.

וכאן יש תוספת (בהדגשה), המובאת במשנה תורה של הרמב"ם, ספר זמנים ב"הלכות שופר וסוכה ולולב": "כיצד היו עושין: מביאין אותה מערב שבת למקדש, ומניחין אותה בגיגייות של זהב, כדי שלא יכמשו העלין. ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח, ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום.

הרב יהודה זולדן מישיבת בית אל מציג את הדעות הקיימות בנושא: האם רק הכהנים היו נכנסים להקיף את המזבח, או גם מי שאיננו כהן ? והוא מגדיר את נסיבות הדיון :"בדרך כלל רק כהנים תמימים היו רשאים להיכנס אל בין האולם והמזבח. כך נאמר במשנה כלים (א, ט): "בין האולם ולמזבח מקודש ממנה, שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם"."

הרי"ץ גיאת מפרש בשם רב שרירא גאון, שישראלים לא היו מהלכים סביב המזבח, אלא היו עומדים סביבו. הרי"ץ גיאת עצמו שולל הסבר זה ןטוען כי בדרך כלל ישראלים לא נכנסו בין האולם למזבח, אך בסוכות התירו להם להיכנס ולהקיף. לרב יוסף אבן מגאש ברור שגם ישראלים היו נכנסים פנימה, והוא דן באופן המעשי שבו היו הישראלים מקיפים. הרב יום טוב ליפמאן הליר מביא את דברי הרמב"ם הללו, ולפיו הכהנים בלבד הקיפו במקדש; אך מאחר שהרמב"ם לא כתב מפורשות בהלכות אלו שרק הכהנים היו עושים כך, ניתן להבין שלפיו גם ישראלים היו מקיפים. לעומת זאת, בילקוט שמעוני כתוב מפורשות: וכיצד הוא סדר ההקפה? כל ישראל, גדולים וקטנים, נוטלים את לולביהם בידיהם הימנית ואתרוגיהם בידיהם השמאלית, ומקיפין אחת. ואותו היום היו מקיפין שבע פעמים. מכל מקום, לפי הרמב"ם נראה כי העם אינו רשאי להתקרב אל מזבח העולה ולכן חלוקת הערבה לציבור מתבצעת על ידי הכהנים (ראו ‏‏‏המחשה בציור של מכון המקדש).

הרמב"ם מתיחס למנהג "חבוט ערבה" בעת אמירת הושענות בהושענא רבה " וערבה זו, הואיל ואינה בפירוש בתורה, אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג, זכר למקדש; אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה, בזמן הזה. כיצד עושה: לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלוש, בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא. (ז', כ"ב).

הלכה למשה מסיניעריכה

הרמב"ם מגיע למסקנה כי :"הלכה למשה מסיניי, שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב; ושיעורה, אפילו עלה אחד בבד אחד"(שם,כ')). דהיינו, מלבד "הערבה שבלולב" על המאמין לקחת , לפחות "עלה אחד בבד אחד" מהערבות אשר מסביב למזבח בבית המקדש. המייחד את נטילת הערבה, לדעת הרמב"ם הוא שהערבה תהיה גם בנפרד מהלולב ומינים הצמודים אליו.

דעת הראשוניםעריכה

הראשונים סבורים כי נטלו את הלולב במקדש יחד עם הערבות. הרב אריאל סבור כי הדבר לא היה ניתן לביצוע בבית המקדש. קשה היה להניח כי המוני העם, כל שבעת הימים, יקיפו את המזבח עם הלולב, אחר כך יניחו אותו בצד את הלולב, ייקחו את הערבות ויקיפו את המזבח עם הערבות ושוב ייחזרו לקחת את הלולב, במקום בו הניחו אותו, לקראת ההקפות של יום המחרת. מכאן המסקנה כי בהקפה החזיקו בלולב ובערבה מהמזבח ביחד.

במסכת סוכה (דף מ"ג,ב') נחלקו האמוראים אם ההקפה היתה בלולב או בערבה. הרמב"ם הכריע שההקפה היתה בלולב. עם זאת יש שהכריעו אחרת - ה"בית יוסף" (טור או"ח תרס"ד) והט"ז (בשו"ע או"ח תרס"ד).נטילת ערבה והקפת המזבח אינם מושגים חופפים לכל הדעות.

למה נבחרה מוצאעריכה

הרב ישראל אריאל דן גם בבחירת המקום. והוא מוצא לכך את הנימוקים הבאים:

  1. המעיינות הקרובים יותר לעיר נוצלו לשתיה.
  2. "מורביות מוצא" היו כנראה זן מיוחד של ערבות שהיו בעלי ענפים ארוכים "שהיה בהם כדי להדר את המזבח"

פטור ממס לתושביםעריכה

הרב ישראל אריאל סבור כי הפטור ממיסים לתושבי העיר ניתן כבר על מלכי החשמונאים [1] מוצא ניתן עקב המשימה שהוטלה עליהם: להכין להמוני הולכי רגל כמויות ניכרות של ענפי ערבה לכל שבעת הימים וזאת ללא תשלום.

בעלי התוספות כתבו כי הערבות חולקו על ידי שלוחי בית דין כמתנה. לעומת, הלולב ומיניו שהיו נקנים באופן פרטי שנאמר: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים." ספר ויקרא,כ"ג, מ")- דהיינו "משלכם" ומכספכם. אך לא למצוות ערבה בבית המקדש.

לפי הרמב"ם, תושבי מוצא הביאו ענפי ערבה לחג הסוכות למקדש בכמויות גדולות ובאופן קבוע בשבעת ימי החג. "הדבר היה כרוך בטרחה מרובה, הן בגידול עצי ערבה בשטחים נרחבים, והן בקטיף ענפי הערבה וכן בנשיאת ענפים במשקל רב, על גבי בהמות, מ"מוצא" לירושלים וזאת תוך הקפדה להבאתם בטריות למקדש למרות המרחק"

יש להניח כי את הקטיף ביצעו בשעות הלילה ואת העליה לירושלים עשו ב"מעלה הרומאים", שהיה ניכר היטב עד למלחמת העצמאות, ממזרח לכפר מוצא תחתית. ממנה עלתה דרך תלולה ומפותלת לשכונת גבעת שאול (היום), שליד הר המנוחות (היום) . מהלכה היה לפחות כ-3 ק"מ תוך עלייה של 200 מטר.

ייחודה של המצוהעריכה

דוד ברוקנר כותב על מצות הערבה במקדש במקור ראשון, במדורו: מקום המקדש במאמרו :"גילו ברעדה"[2] . הוא מתייחס לפן בו המצוה "קוטבית לשמחת בית השואבה": אם בלילה רקדו ושמחו בשמחת בית השואבה הרי בבוקר זעקו והתפללו סביב המזבח, מול "הערבה התלותית והנפולה, זו שאין לה חוט שדרה והיא כומשת במהירות". הערבות מחזיקות מעמד רק כאשר הן נסמכות על קרנות המזבח. "הסימבוליקה שבמראה זה מובנת, כמו הזעקה לישועה שאליה הוא מעורר ומביא".

יש בכך הדגמה למצבו של העולה לרגל. הוא בא לבית המקדש בהרגשה כי הנה הוא זכה להתקרב למקום הקדוש. וכאשר הוא מגיע ממש למזבח רק אז הוא תופס כי חסד נעשה בו ועליו לפנות בבקשת "הושע נא". והוא מצטט את הרמב"ם: "וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד "כי אראה שמיך . . . מה אנוש, כי תזכרנו" (תהילים ח,ד-ה).[(משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה פרק ב', ב')]. בשיא ההתרגשות, בשלושת הרגלים כאשר היהודי מגיע למקום הקדוש ביותר הוא "מוצא את עצמו לבד, כשהוא עני ממעש ונרעש ונפחד" , כדומת תפילתו של שליח הציבור בימים הנוראים.

ברוקנר אינו מתעלם מהnצב האקטואלי. העולה להר הבית היום רואה מצד אחד את מקום השכינה ומצד שני עדין גולה ושניהם בכפיפה אחת. ומסיים:"יתן ה' ונזכה לבוא, לראות ולהיראות במהרה בימינו פני שכינה"

ראו גםעריכה

קישורים חיצוניים עריכה


הערות שוליים עריכה

  1. כאשר יוסף בן מתיתיהו כותב על חיילים רומיים שיושבו ב"קולוניה" - היה זה כבר אחרי חורבן הבית
  2. מוסף שבת, י"א תשרי תשס"ט 10 באוקטובר 2008

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית