Fandom

Ventura Daniel Wiki

משבר מניות הבנקים (ישראל 1983)

7,306דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ערך זה נכתב במקורו בויקיפדיה העברית על-ידי דניאל ונטורה

משבר מניות הבנקים היה משבר כלכלי שהתרחש בישראל בשנת 1983. הוא נוצר בעקבות הנוהג של הבנקים לווסת את שערי מניותיהם.[1] פעולות הוויסות הביאו לכך שמניות הבנקים הוצגו: יציבות ועולות במחירן, חסינות מירידה בשערן ונושאות תשואה נאותה. כך עמד לרשות הציבור נייר ערך הראוי לאימונו. במציאות שבה הבורסה, זכתה לתשומת ציבור המשקיעים, ניתן היה למכור מניות חדשות ואכן כך קרה ברוב התקופה. הבנקים הצליחו להגדיל את המנוף פיננסי שלהם וסיפקו סכומים הולכים וגדלים לאוצר המדינה. בסוף שנת 1983 מספר המשקיעים שביקשו למכור את מניות הבנקים הלך וגדל, והגיע עד להיצע של 250 מיליון דולר (כ 16- מיליארד שקל של אז)[1]. ב-6 ספטמבר 1983 הבנקים לא יכלו עוד לקנות את המניות שהציבור רצה למכור בבורסה. פרץ המשבר, המסחר במניות ארבעת הבנקים הגדולים בישראל הופסק. בתום שבועיים גובש הסדר מניות הבנקים, אשר הביא לרגיעה בציבור. לפי ההסדר : הממשלה נטלה על עצמה התחייבות לפדות את המניות, במועדים שונים, על פי ערכן ערב סגירת הבורסה. כאשר המסחר במניות נפתח מחדש , מחירן ירד ב17%. מי שהחליט למכור את המניות מייד נשא בהפסד הזה. לעומת זאת, רוב בעלי המניות המשיכו להחזיק במניות, בהתאם להסדר עד תום התקופה שנקבעה . ערכה של התחייבות שנטל אוצר המדינה על עצמו נאמד ל-6.9 מיליארד דולר. [2]. האומדן הסופי יתברר כאשר תושלם מכירת מניות הבנקים לציבור. עד ראשית 2007 התהליך לא הושלם. בעקבות ההמשבר הוקמה ועדת חקירה, "ועדת בייסקי", ראשי הבנקים הועמדו לדין והרפורמה המומלצת בשוק ההון הגיעה לסיומה בשנת 2006.

לאחר המשבר, הבנקים החליטו על "רציונליזציה בבנקאות": העמלות ללקוח הועלו, הלקוחות סווגו בהתאם לכדאיות ביצוע עסקים עימם. חלק מציבור הלקוחות, אשר לדעת הבנקים, תרם מעט לרוחיותם, מצא את עצמו מחוץ לבנקים. עשרות סניפים נסגרו באזורים שבהם היו אוכלוסיות בעלת פוטנציאל פיננסי נמוך. פחת מספר העובדים בבנקים. הבנקאות החלה לצמצם את עסקיה.

הרקע למשברעריכה

Medded mechirim.jpg

המקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

בעקבות מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, החלה תקופה של אינפלציה חריפה, תחילה באחוזים שנתיים דו-ספרתיים. לאחר המהפך הכלכלי של 1977 הגיעו שיעורי האינפלציה למאות אחוזים בשנה. בשנת 1975 בוטלה ההצמדה המלאה על אגרות החוב הממשלתי. מערכת הבנקאות הציעה ללקוחותיה לרכוש בחלק ניכר מכספם מניות של הבנקים. אלה, נחשבו להשקעה בטוחה וכדאית: שעריהם היו בעליה מתמדת, במקביל, לעליה במדד המחירים לצרכן. כאשר נוצר היצע במניות, אלו נקלטו תוך ירידת מחירים קלה, על ידי גורמים הקשורים לבנקים.

בשנים שקדמו לפרוץ המשבר, פעולות ויסות שערי המניות איפשרו את קיומו של שוק מניות פעיל למניות בנקאיות. הציבור אעדיף את ההשקעה במניות על פני השקעה אחרת, אפילו לטווח קצר. בשוק המניות ניתן היה למכור מניות חדשות בסכומים ניכרים לציבור. היו מקרים שבהם היה הבנק מעמיד לרשות הלקוח אשראי בסכום זהה לסכום שבו רכש מניות חדשות. ההנחה הייתה כי ההכנסה מעליית שער המניה תהיה גדולה יותר מסכום הריבית שיהיה על הלווה לשלם לבנק. ויסות שערי מניות הבנקים גרמה לתופעה המקובלת בשווקים בכלל וגם בשווקים הפיננסיים: כאשר השוק המשני, השוק לסחורה משומשת, בניירות ערך - הבורסה לניירות ערך, פועלים במגמת עליה, היזמים מצליחים למכור סחורה נוספת בשוק לסחורות חדשות ומנפיקי ניירות ערך מוכרים מניות נוספות בהשוק להנפקות חדשות: מילוות מדינה, איגרות חוב, אופציות.

ממדי ההון עצמי עלו לרמה שבה המוסדות הפיננסים מחו"ל נתנו אימון באיתנות הכספית של הבנקים המקומיים. הלימות ההון היחס בין גודלו של ההון העצמי של הבנק לבין הנכסים של הבנק, עמדה בדרישות שווקי הכספים הבינלאומיים. וכך האימון לו זכו הבנקים איפשרה לבנקים להגדיל את האמצעים הפיננסים שהועמדו לרשותם. הבנקים בישראל לוו ממוסדות פיננסיים מחו"ל סכומים הולכים וגדלים. המנוף פיננסישנוצר היה בתהליך עליה. כך, ההון עצמי המוגדל איפשר לבנקים לקבל עוד אמצעים לעשיית עסקים: מתן הלוואות לאוצר המדינה, לחברות עיסקיות ולהפקיד פקדונות נוספים במוסדות כספיים .

למעשה מדובר בתופעה שיש לה שני אספקטים:

  • יחס הלימות ההון הוא מושג מתחום הנורמות המקובלות. יחס מסויים נדרש מבנק המבקש ללוות כספים בשווקי הכספים וההון, בעיקר הבינלאומיים. המלווים מבקשים לראות הלימות הון מינימלית שתבטא את הסיכון שהם נוטלים על עצמם. ככל שהלימות ההון גבוהה יותר, המוסדות המלווים כספים לבנקים נוטלים על עצמם סיכון נמוך יותר.
  • המנוף הפיננסי הוא מושג כלכלי-עיסקי. הבנקים שואפים למנוף גבוה ככל האפשר. כאשר הבנק מבצע עסקים, ההכנסה שלו היא ממירווח הריבית, ההפרש בין הריבית שהוא מקבל לבין הריבית שהוא משלם. לכן, ככל שיעשה עסקים יותר הוא ירוויח יותר. הוא מוגבל לכך על יחס הלימות ההון, שהיא הנורמה המקובלת לבחינת יציבות העיסקית של הבק.

השיטה לוויסות שערי המניות עודדה את הציבור להשקיע במניות הבנקים ובמקביל אפשרה לבנקים להגדיל את היקף עסקיהם. כך החלו הבנקים: (בנק הפועלים, בנק לאומי, בנק דיסקונט, בנק המזרחי, בנק איגוד ובנק כללי) בפעולות לוויסות מחירי מניותיהם. הבנק הבינלאומי לא נהג בשיטה זו.

פעולות הוויסות בוצעו באמצעות חברות מיוחדות, שכן על פי החוק אין חברה יכולה לרכוש את המניות שלה. כך לדוגמה ביצע בנק לאומי את פעולות הוויסות באמצעות "החברה לאחזקות ופיתוח של אוצר ההתיישבות היהודית", חברת בת של אוצר התיישבות היהודים. המימון לכך בא מהלוואות מקופות הגמל של הבנק ומקורות אחרים. לעתים היו רכישות הדדיות בין הקונצרנים הבנקאיים: חברות של בנק אחד היו מוכרות או קונות מניות - לפי הצורך - מחברות של הבנק השני.

פרוץ המשברעריכה

בתחילת שנת 1983 התחולל משבר בשוק המניות , כולל במניות בנקים. ההיצעים הכבדים במניות חייבו את הבנקים להשקיע סכומים גדולים מאוד בשמירת יציבות מניותיהם. לראשי האוצר ונגיד בנק ישראל היה ברור כי המצב הקיים אינו יכול להמשך. נגיד בנק ישראל, שר האוצר ומנכ"לו, פנו אל הבנקים במהלך החודשים ינואר-מרץ 1983, בדרישה לצמצם בהדרגה את הוויסות. ראשי האוצר נמנעו לחשוף לציבור כי הפעילו לחץ על הבנקים מחשש ליצירת פאניקה. ראשי האוצר ביקשו לבצע פיחות גדול שישמש אמתלה להפסקת הוויסות. אך הפיחות שבוצע באוגוסט, בשיעור של שמונה אחוזים, לא הביא לתוצאה המבוקשת. היצעי מניות הבנקים נמשכו גם בחודשים הבאים. בספטמבר הגיעו ההיצעים לשיא חדש. הציבור מכר בהתמדה את מניות הבנקים וקנה במקומן דולרים.

ב-2 אוקטובר 1983 פרץ המשבר בכל עוזו: באותו יום מכר הציבור מניות בנקאיות בסכום הגבוה מהמכירות שבוצעו בכל חודש ספטמבר. אחרי יום נוסף של היצעים גדולים, הופיע שר האוצר בטלוויזיה וטען: "לא ניתן לציבור להכתיב לנו את המהלכים". הכחשתו של יורם ארידור הבהירה היטב כי בשלב זה הציבור דווקא כן מכתיב לממשלה את המהלכים. היה ניסיון להגביל קנית דולרים כך שלציבור לא יהיה כדאי למכור את המניות שברשותו.

המשבר פרץ ב-5 באוקטובר. בבורסה הופיעו היצעים גדולים של המניות. למחרת, ב-6 אוקטובר, שזכה לכינוי "יום חמישי השחור" הייתה הסתערות המונית של מוכרים. היה ברור לכל כי ההתמוטטות היא עניין של ימים ספורים. הבנקים הצהירו כי אינם מסוגלים עוד לקלוט היצעים נוספים בלי מימון מהמדינה. בפגישה בביתו של שר האוצר הוצע לבצע את תוכנית בנק ישראל (להלן): לתת למניות ליפול לרמה נמוכה יותר ובסכום משוער , עד 20 מילירד ש"ח, לרכוש את המניות. אברהם שפירא, יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת, הציע, להפסיק את הוויסות, אך להעניק ערבות מדינה למניות הבנקאיות שבידי הציבור, וכך היה. הבורסה נפתחה שוב ב-24 באוקטובר לאחר שבוצע פיחות של 23 אחוז. חלק מהציבור, שלא קבל את הצעת הממשלה, מכר את מניותיו בשער בנמוך ב-17% משער המניות בטרם הופסק המסחר בבורסה.

הגורמים למשברעריכה

מדיניות הגורמים במשק לויסות שערי מניותת הבנקים, שהביא למשבר מינות הבנקים פורסמה בדיעבד. השיקולים והמסמכים שהוצגו בפני ועדת בייסקי ובתי המשפט היו אלה שנחשפו לציבור אחרי המשבר. כמו כן, היו שינויים בראשי המשק. די אם נציין, כי בתקופה הרלוונטית, התחלפו ארבע שרי אוצר ושלושה נגידי בנק ישראל.[2] ועדת בייסקי ובתי המשפט לקחו עובדה זו בחשבון וכמעט לא ניתן היה להצביע ישירות על אחריותם של הגורמים הציבוריים למשבר המניות.

אולם האמת לאמיתה טמונה בעיקר במסמכים, באמירות, במעשים ופעולות כפי שאלה זכו לתיעוד כזה או אחר בתקופת ההתרחשויות עצמה. לאחר זמן אפשר שנשתכחו דברים אצל עדים שאינם בעלי נגיעה בעניין, שעה שנתבקשו, לאחר שנים, לספר את הידוע להם בעניין זה או אחר שלא נשתמר בתודעתם.[3]
לא כן באשר לבנקים, הצמרת הניהולית נשארה ברוב התקופה אותה צמרת.

נסקור את יחסם של הגורמים במשק לויסות ולמשבר שבא בעיקבותיו, בדרך כלל, כפי שהוצג בדיעבד.

הבנקים עריכה

הבקורת החריפה ביותר הופנתה כלפי הבנקים: נטען כי הסוחרים מטעם הבנקים בבורסה הגדילו, באורח מלאכותי, את נתוני הביקוש למניות והביאו לעלית שעריהן. כך הגבירו הבנקים את יכולתם לגייס הון מהציבור במסגרת הנפקות חדשות, ברוב התקופה, שבה בוצע הויסות. מנהלי הבנקים פעלו, בלשון בית המשפט:

באורח שיטתי ובמתכוון, להונות את המשקיעים ולמנוע מהציבור ומלקוחות הבנקים מידע נכון ומלא בדבר פעולות הוויסות, המשמעויות שלהן והסיכונים הכרוכים בהם. בהתנהגותם בניהול מדיניות הוויסות ובקידומה. הם הביאו להעלאת שערי המניות של הבנקים לממדים מלאכותיים ומנופחים. בכך יצרו תלות מוחלטת של רמת השערים בהמשך רציף של פעולות הוויסות.

לדעת בית המשפט, מנהלי הבנקים היו מודעים לכך, שמתרחב וגדל הנתק בין שערי המניות וערכן הכלכלי הממשי, וכפועל יוצא מכך מתרחב הצורך בגידול האמצעים הכספיים שעל הבנקים לגייס למימון הוויסות. תופעה זו, שלא יכולה היתה להתמיד עד אין סוף, עלולה הייתה לגרום להפסקת הוויסות ולחשיפת הבנקים להפסד אדיר של אמצעיו, שניתנו למימון הויסות.

באופן ספציפי בית המשפט ביקר את הנהלות הבנקים על מדיניותם בתחום שיווק המניות והייעוץ הניתן בבנקים. הופעלה מערכת ממוסדת ומסועפת של מנגנוני ייעוץ שהיו מצויים בסניפי הבנקים . מנגד ניצב ציבור בעלי עסקים ואזרחים מן השורה, המבקשים להבטיח את כספם ושואלים עצה והדרכה בסניפי הבנקים שאליהם הם מורגלים לפנות ושעמם הם עוסקים דרך שיגרה.

בפועל היו ניסיונות מצד חלק מיועצי השקעות בבנקים המסחריים להסביר לציבור המשקיעים, כי שערי המניות נקבעים בשוק ולא "בכל מקרה" ניתן יהיה למנוע ירידה בשערי המניות. הובהר במקרים אחדים, כי קיימת הסכנה כי ייפסק המסחר במניות, אם לא יהיו די קונים למניות בעת מכירה מבוהלת שלהן, כפי שאכן קרה בפועל. היו גם פרשני השוק לניירות ערך, אשר הביעו דעה זו באמצעי התקשורת, אך ללא השפעה.[4]

תגובת בנק לאומי לקביעת בית המשפט היתה כי "מסיבות שונות, תמכו ממשלת ישראל ובנק ישראל בנהירת הציבור אל מניות הבנקים"[5].


אוצר המדינהעריכה

משרד האוצר קבע את תנאי גיוס ההון בשוק ניירות הערך. הסדרי ההצמדה היו בשליטתו וכמובן הקצאת משאבי ההון לסקטורים במשק. אוצר המדינה היה מצוי בתקופה הנתונה במצוקה. להבטחת יציבות המשק הוא נזקק שוב ושוב למאמצים כבירים בגיוס הון מן הציבור ובמיוחד משאבים כספיים שמקורם בארצות חוץ. בשל מגבלות מדיניות כגון השפעות החרם הערבי, התקשתה המדינה לגייס באופן ישיר הון והשקעות כספיות מחוץ לישראל, ולשם כך נזקקת היא לעזרתם של הבנקים הגדולים הפועלים בישראל, אשר להם היה מהלכים ומוניטין רב בשווקי הכספים בעולם. . כך התפתחו ונקשרו יחסי גומלין עד כדי תלות הדדית בין הרשויות המופקדות על שוק ההון והעומדים בראשן, לבין הבנקים ומנהליהם . הבנקים מצליחים במשימתם בשל התדמית היציבה שהם נהנים ממנה בחו"ל ובשל האמינות שרכשו עם השנים והמוניטין שקנו לעצמם אצל בעלי הממון.

בנק ישראל עריכה

משה מנדלבאום, נגיד בנק ישראל בתקופה הרלוואנטית , טען כי בפני הבנקים עמדו קשיים בלתי נסבלים בשמירה על הלימות ההון שלהם בתנאי האינפלציה. בין היתר הנגיד התבטא :

Cquote2.svg אני במקומם הייתי מוסר לממשלה את המפתחות במקום לעשות ויסות. הייתי אומר להם רבותי: "אין לנו מקורות - ההון שלנו נשחק אנחנו לא מוכנים כך לעבוד". Cquote1.svg
[6]כמובן שמשרד האוצר לא היה מוכן לכך. מנכ"ל האוצר סדן טען, יש פשוט בעיה פרגמטית: "הבנקים שלנו הם מקור ההלוואות של מדינת ישראל. הם לווים בחו"ל וכוחם נובע מהעובדה שהם אינם ממשלתיים".

בנק ישראל הציע כי במקרה של עודף היצעים במניות הבנקים, הסוחרים בבורסה מטעם הבנקים, יתנו לשערי המניות ליפול, עד לערכם הכלכלי המשוער. בנק ישראל יעמיד לרשותם אשראי בסכום עד 20 מיליארד ש"ח . ארנסט יפת מבנק לאומי ורפאל ראקנטי מבנק דיסקונט התנגדו לרעיון: " מי מבטיח כי הירידה תעצר, אפילו, ב70% ".

סיכום בנק ישראל היה הבעיה היא האינפלציה. רק מדיניות חדשה כוללת עשויה להביא להפסקת פעולות הוויסות.

הבורסה לניירות ערך עריכה

הבורסה המליצה [7]להקים גופים אשר יהיו מוכנים לקבל על עצמם "לעשות שוק" בניירות ערך. הנהלת הבורסה סברה כי יהיו סוחרים שיהיו מוכנים להחזיק מלאי מסוים למטרת מסחר.אם יקבעו "עושי שוק" בניירות ערך יכולה הם לפעול בהתאם לנהוג בבורסות של לונדון וניו-יורק. מנהל הבורסה הגדיר את מושג ויסות כך: "התערבות במסחר בנייר ערך בתגובה על מצבי ביקוש או היצע העלולים לגרום לתנודות שער חריפות, תוך היקף עסקות קטן יחסית למקובל בנייר ערך זה".

בפועל, בתקופה שקדמה למשבר ואולי גם לאחריו, רק לא במניות הבנקאיות, מילאו תפקיד זה גורמים קיימים בבורסה לניירות ערך. רק שתפקידם לא מוסד כמקובל בבורסות לניירות הערך בארצות המפותחות.

רשות ניירות הערך עריכה

רשות ניירות הערך קבעה כי נושא הוויסות חייב למצוא את ביטויו בתשקיפים אשר צריכים לגלות בדרך נאותה את דבר הוויסות וגם את היקפם של פעולות ויסות המבוצעות במסחר בבורסה. הרשות דרשה לגלות את היקף פעולות הויסות בתשקיפים. כן שאפה הרשות לקבוע אבחנה בין פעולות ויסות לגיטימיות לבין אלו הנראות לה כפסולות. עד לפרוץ המשבר, הרשות טרם הספיקה להתקין את הכללים והנחיות מחייבות בנושא הוויסות.

בעלי השליטה בבנקים עריכה

בעלי השליטה בבנקים - חברת העובדים של ההסתדרות בבנק הפועלים, אוצר התיישבות היהודים בבנק לאומי ותנועת המזרחי בבנק המזרחי - לא התערבו במדיניות ויסות מניות הבנקים. חברי הדירקטוריונים של הבנקים היו ברובם אנשי משק שנזקקו לשירותי הבנקים ונבחרי הציבור. ראשי הבנקים - יעקב לוינסון בבנק הפועלים, ארנסט יפת בבנק לאומי ואהרן מאיר בבבנק המזרחי - נחשבו על ידי בעלי השליטה בבנק למומחים בבנקאות. בפועל, למנהלי הבנקים הייתה יד חופשית לנהל את העסק הבנקאי בהתאם למומחיותם. הבנק הרביעי שהצטרף לוויסות היה בנק דיסקונט, בבעלות בבעלות משפחת רקנאטי, הצטרף אף הוא לפעולות ויסות שערי המניות. הייתה זו הדרך היחידה לשמור על חוג לקוחות הבנק הן בתור משקיעים במניות והן במסגרת מקבלי אשראי.

ועדת בייסקיעריכה

בעקבות המשבר בבורסה הגיש מבקר המדינה מסמך ביקורת ובעקבותיו החליטה הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת, בינואר 1985, על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. לראשות הוועדה מונה השופט משה בייסקי - שופט בדימוס - בית משפט העליון =(1921-2007) והשתתפו בה השופט ורדימוס זיילר והפרופסורים זאב הירש - ניהול בינלאומי אוניברסיטת תל אביב , מרשל סרנת - מינהל עסקים והשקעות מתוך השבועון "מקור ראשון" ודניאל פרידמן, שר המשפטים בשנת 2007 מתוך the Marmarker . באפריל 1986 הגישה ועדת בייסקי את מסקנותיה.

הוועדה הגיעה למסקנה כי המשבר באוקטובר 1983 נבע באופן ישיר וברור מוויסות המניות. הוועדה הצביעה על העבירות הפליליות שלכאורה בוצעו במהלך הוויסות:

  • מימון ומתן אשראי לרכישת מניות הבנקים על–ידי הבנקים עצמם, בניגוד לחוק איסור מימון (סעיף 139א').
  • מעשי מרמה ושקר שנועדו להניע אנשים לרכוש ניירות ערך, בניגוד לחוק ניירות ערך (סעיף 54).
  • התניית שירות בשירות בניגוד לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) (סעיף 7, סעיף 10)
  • מתן עדות שאינה אמת על ידי מי שהופיע בפני הוועדה.

בעקבות מסקנות הוועדה הודחו ראשי הבנקים: נגיד בנק ישראל דאז, ד"ר משה מנדלבוים, וארבעה מבין ראשי הבנקים המסחריים שויסתו את מניותיהם. כן נקבע כי הם לא ימלאו יותר כל תפקיד בכיר במערכת הבנקאות הישראלית, על שלוחותיה בארץ ובחו"ל. היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, החליט כי די בהדחתם, ואין עניין לציבור בהמשך התביעה במישור הפלילי. בית המשפט העליון החליט אחרת. בשנת 1990 הועמדו ראשי הבנקים וחמישה רואי חשבון לדין פלילי . נגד עובדי הציבור, במשרד האוצר, בבנק ישראל ואחרים, לא הוסקו מסקנות כלשהן, אף שהדו"ח קבע כי נהגו ברשלנות ובחוסר אחריות. נגיד בנק ישראל, משה מנדלבאום, נאלץ להתפטר מתפקידו, אך אחרים המשיכו לפעול במערכת הכלכלית ואף במערכת הבנקאות. מסקנות הוועדה בתחום המנהלי היו שיש להפריד בין ניהול עיסקי בנק מסחרי לבין ניהול תיק ההשקעות של לקופות הגמל וקרנות הנאמנות.

השלכות המשברעריכה

לאחר המשבר ולמרות המלצות ועדת בייסקי המשיכו הבנקים לעמוד מאחורי ההשקעות העקיפות בבורסה באמצעות קרנות הנאמנות, ההשקעות בקופות הגמל ושוק ההנפקות החדשות. בתחילה ניסו הבנקים למנוע יישום של חלק מהמלצות הוועדה, בייחוד אלה שעסקו בהפרדת שוק ההון מהתערבות הבנקים. במובנים רבים גם העברת השליטה על הבנקים לידי הממשלה פעלה לטובת היחס המקל לבנקים. מצב זה תרם אף למשברים נוספים בבורסה, אם כי בקנה מידה קטן, לעומת המשבר בשנת 1983 . לעומת זאת, כן חדלו הבנקים לתת האשראי לקניית מניות חדשות.

לאחר שמדינת ישראל הצליחה למכור את רוב מניות הבנקים שהיו בבעלותה הוקמה ועדת בכר. הועדה הגיעה לאותן מסקנות כמו אלו של ועדת בייסקי עשרים שנים קודם לכן: יש להפריד בין ניהול הבנקים לבין ניהול קרנות הנאמנות , הוצע לאפשר מתן הלוואות לציבור גם על–ידי גורמים חוץ בנקאיים,כמו חברות ביטוח. במקביל, לבנקים הותר לעסוק גם בעיסקי ביטוח. מסקנות אלו אושרו על–ידי הכנסת והממשלה ובשנת 2006נכנסו חלקן לתוקף. הבנקים חויבו למכור את מניות החברות שניהלו את קרנות הנאמנות וקופות הגמל שהיו בניהולן. בפועל, עד לסוף שנת 2006, מכרו הבנקים את רוב המניות, שהיקנו להם את ניהול קרנות הנאמנות וקופות הגמל לחברות הביטוח ולחברות פרטיות. במקביל, אושר בחוק לבנקים לקבל דמי הפצה מהקרנות והקופות, כנהוג במכירת ניירות ערך לציבור.

לוח הזמניםעריכה

להלן מובא לוח הזמנים לאירועים הקשורים בפרשת ויסות המניות.

מועד ההתרחשות האירוע
עד שנת 1975 ערך מורחבויסות שערי ניירות הערך
1975 תופעת הוויסות של המניות הבנקאיות מתחילה.
1975 מבוטלת ההצמדה המלאה של איגרות חוב ממשלתיות.
1975 - 1981 שערי מניות בנקים עולים.
1979 מניות הבנקים הופכות להשקעה לטווחים קצרים.
1979 - 1981 אינפלציה קשה וחמורה - למעלה מ100% לשנה.
1981 " היה ברור לבנקאיים שלא יכולים להמשיך בוויסות לאורך זמן ושהפסקתו תגרום לנפילת שערי מניות הבנקים".
1983 הבורסה מגלה אי-יציבות, המתבאת במהפכים ובתנודות חריפות בשווי בשווי המניות הבנקאיות.
6 אוקטובר 1983 שר האוצר מחליט לסגור את הבורסה ומפסיק את המסחר במניות.
24 אוקטובר 1983 מתחדש המסחר בבורסה. מניות הבנקים יורדים ב17%. [8]
7 ינואר 1985 הועדה לבקורת המדינה מחליטה על הקמת ועדת החקירה.
16 אפריל 1986 מוגש דוח ועדת החקירה - דו"ח בייסקי - שנתבקשה לחקור את כל העובדות והגורמים שהביאו לוויסות המניות הבנקאיות.
10 מאי 1990 בית משפט קובע שיש להעמיד לדין את הבנקים והבנקאים ואחרים שהיו אחראיים לויסות.
מאי 1994 פסק דין משפט ה"בנקאיים".
29 פברואר 1996 פסק דין סופי - בית המשפט העליון - מבוטלים עונשי המאסר נשאר הקנס הכספי.

הערות שוליים עריכה

  1. מתוך ראיון של השופט משה בייסקי ל=ynet
  2. שרי האוצר : יהושע רבינוביץ, שמחה ארליך,יגאל הורוביץ ויורם ארידור: נגידי בנק ישראל: משה זנבר, ארנון גפני ומשה מנדלבאום
  3. סעיפים 46 -48 לפסק הדין הסופי של בית המשפט העליון.
  4. אין לי מקור לכך. המקור יכול להיות בארכיון העתונות בספריה הלאומית. לצערי מדובר במידע אישי
  5. לאומי 100 שנה, תל אביב, 2003, עמוד 87
  6. מתוך פסק הדין הסופי
  7. בתסקיר יוסי ניצני (שהיה אז מנהל הבורסה) אל מר גרינברג מבל"ל ואל נציגי חברי הבורסה האחרים, מיום 18.8.78
  8. ראה הלוח לעיל

מקורות עריכה

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית