FANDOM


הערך נכתב בעקבות שיעורו של הרב יצחק בן-שחר ראש ישיבת קדומים בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים - הדברים המצוטטים משמו לא נבדקו על-ידו והאחריות היא כולה על התלמיד שרשם אותם


Hagai book

ספר חגי מכתב יד לנינגרד - המקור העתיק ביותר. ספר חגי לא נמצא בכתר ארם צובה - הקש על התמונה לשם קבלת הגדלה (פעמיים)

הערך נכתב בעקבות שיעורו של הרב יצחק בן-שחר ראש ישיבת קדומים בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים - הדברים המצוטטים משמו לא נבדקו על-ידו והאחריות היא כולה על התלמיד שרשם אותם

ספר חגי הוא הספר העשירי במניין תרי עשר . זמן חיבורו הופיע בפסוק הפותח את הספר: "בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם, לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ, בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי, בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' בְּיַד-חַגַּי הַנָּבִיא, אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה, וְאֶל-יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, לֵאמֹר". הפסוק הפותח גם אומר לנו אל מי פנה הנביא: פחת יהודה והכהן הגדול - ראשי השלטון ב"יהוד מדינתא".

פעולותיו הנבואיות ארכו כארבע חודשים, מראש חודש אלול [1] עד כ"ד כסלו [2] - ערב חנוכה. על פי הברייתא כתבו את הספר אנשי כנסת הגדולה. [3].

בתלמוד הבבלי נאמר: "חגי זכריה מלאכי כולם נתנבאו בשנת שתיים לדריוש." [4]

על מועד הנבואה בפרק השני נאמר: "בַּשְּׁבִיעִי, בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה, דְּבַר-ה', בְּיַד-חַגַּי הַנָּבִיא, לֵאמֹר" [5]. יהושע רוזנברג סבר כי החדש השביעי הוא החדש שאנו קוראים היום תשרי, והעשרים ואחד בו הוא היום האחרון של חג הסוכות, היום הנקרא היום בפינו "הושענא רבה". התורה אינה מציינת את היום הזה במיוחד, ואינה קובעת אותו מקרא קדש, כמו את השביעי של פסח, אך אולי בתקופת חגי כבר החלו לציין אותו כיום מיוחד, כפי שנהוג היום, וסביב המזבח שבנו שבי ציון ניצב עם רב. שיחות בספר חגי

לפי ספר עזרא, בית המקדש הושלם מאוחר יותר:"וַיִּשְׁלַם הַבַּיִת הַזֶּה עַד יוֹם שְׁלֹשָׁה לְחֹדֶשׁ אֲדָר, אֲשֶׁר הִיא שְׁנַת שֵׁשׁ לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ"[6]

המלבי"ם ביאר את הפסוק: כי אני אתכם ורוחי עומדת בתוככם כי גם עתה אני אתכם כמו שהייתי אתכם בעת יציאת מצרים, (בתנאי שתשמרו דברי התורה כמו ששמרתם אז) ורוחי עומדת בתוככם גם עתה, שהגם שאין הרוח מתעורר לעשות נסים ונפלאות בגלוי ואין הרוח מתהלך בתוככם, בכל זאת היא עומדת ונמצאת בכח מוכנת לפעול. הרב יצחק בן-שחר, ראש ישיבת קדומים, רואה את הגשמת הבטחה: "כי אני אתכם ורוחי עומדת בתוככם" בנס פח השמן ונצחון המכבים - אשר הביאו לקביעת חג החנוכה.

על הנביאעריכה

וכן מצאנו בדברי רז"ל שאמרו: תניא ר' יוסי אומר:
מלכות פרס בפני הבית ל"ד שנה,
מלכות יון בפני הבית ק"פ שנה,
מלכות בית חשמונאי ק"ג שנה,
מלכות בית הורדוס ק"ג שנה, הרי ת"ך שנים שעמד בית שני.
לוח הזמניים - לפי הרד"ק

חגי הנביא היה ידוע. הוא מכונה בספר בתוארו "חַגַּי הַנָּבִיא". בתפקידו זה הוא נזף בעם למה אינם בונים את בית המקדש, אך לאחר מכן הוא הופך למלאך ה' המעביר מסר מעודד לעם ישראל: " וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה', בְּמַלְאֲכוּת ה' לָעָם לֵאמֹר: אֲנִי אִתְּכֶם, נְאֻם-ה'".[7]

וכן חגי הנביא הוזכר בספר עזרא:

  • "וְהִתְנַבִּי חַגַּי נְבִיָּאה, וּזְכַרְיָה בַר-עִדּוֹא נְבִיַּאיָּא, עַל-יְהוּדָיֵא, דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם--בְּשֻׁם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל, עֲלֵיהוֹן" ובעברית:"וַיִּנָּבֵא חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא הַנְּבִיאִים עַל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלַיִם, בְּשֵׁם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲלֵיהֶם" .[8]
  • "וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין, בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּאה וּזְכַרְיָה בַּר-עִדּוֹא; וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ, מִן-טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל, וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ, וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס" ובעברית:"וְזִקְנֵי הַיְּהוּדִים בּוֹנִים וּמַצְלִיחִים, בִּנְבוּאַת חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא, וַיִּבְנוּ וַיְתַקְּנוּ בְּמִצְוַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְוַת כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרַס" .[9]

יהושע רוזנברג כתב: "על מוצאו ועל קורות חייו של חגי אין הכתובים מלמדים אותנו מאומה. פסוקים הנושאים אופי סיפורי, שבהם מסופר על חגי בגוף שלישי, מעטים הם בספר. מתוך שלושים ושמונה פסוקים שיש בספר חגי, עשרים ושמונה הם דברי חגי עצמו, ורק היתר מדברים על חגי. בתקופה בה ניבא, גר חגי ביהודה, אולי בירושלים, אך אין לנו מידע האם היה מגולי בבל ששבו ארצה אחרי הצהרת כורש, או שהיה מאלה שנותרו בארץ בתקופת גלות בבל. שיחות בספר חגי

גדול יהיה כבוד הבית הזהעריכה

ניתן להעריך את גילו בהקשר לאיזכורו את הבית הראשון:" גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן אָמַר, ה' צְבָאוֹת; וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם, נְאֻם ה' צְבָאוֹת .[10], מחורבן הבית הראשון חלפו לפחות שבעים שנה.

הרד"ק פירש:גדול יהיה - נחלקו רבותינו זכרונם לברכה בזה יש אומרים: בשנים. יש אומרים: בבנין - וזה וזה היה, כי בית ראשון עמד ת"י שנה ובית שני ת"ך שנה וכן היה גדול בבנין, כמו שכתוב בדברי רז"ל ובספר יוסף בן גוריון, כי הבנין שבנה הורדוס בב"ה לא נראה מעולם בנין טוב ונאה כמוהו.

המלבי"ם סבר אחרת:" גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון כי יהיה הוא הבית האחרון שלא יחרב עוד ובמקום הזה אתן שלום, ולא יהיה ביניכם שנאת חנם שהוא היה באמת הגורם לחורבן בית שני.
לפ"ז כל מאמר זה הוא תנאי, אם יבא עוד רוח אחת, והוא אם יעשו את הדבר אשר כרת עמם בצאתם ממצרים, אז יהיה הוא הבית האחרון שאין אחריו בית, ויהיה גדול מן הראשון
וכשלא נתקיים התנאי כי לא שמרו ברית ולא היה שלום במקום, כי נתרבו הפריצים והכתות ושנאת חנם, לא נתקיים היעוד אז, עד שיבנה הבית האחרון בקץ האחרון שאז יתקיימו היעודים האלה, ועי' בבאור המלות.

תוכן נבואותיועריכה

חגי הנביא ראה את תפקידו בכך שיעורר את העם ומנהיגיו להשלמת בניית בית המקדש. הבית שהוחל בהקמתו לפני 18 שנה ובשל "כתבי השיטנה" נעצרה השלמתו [11]. הנביא הוכיח את העם שהם יושבים בביתהם בשעה שבית המקדש עדיין נשאר בחורבנו: "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם, לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה, חָרֵב" [12]. רד"ק באר "העת לכם -רצה לומר וכי על זה שתשבו בבתיכם ספונים יש עת, הלא גם לזה צריך שיבא העת שיעדו הנביאים שתשבו בשלוה ואין אתם שואלים בזה על עת מיועד, והבית הזה יהיה חרב?! על זה תשאלו אם הגיע העת? - הנביא מחליט לרדת עד לרובד האישי, ואכן יש לכך תוצאות: העם התעורר מן האדישות ונגש להשלמת בניית בית המקדש, אם יעבור עוד זמן רב עד שיושלם, לפי האמור בספר עזרא, לעיל, עוד אבע שנים !

הנביא הבהיר לעמו, כי המחדל באי-השלמת בית המקדש מונע חסדי שמים ופוגע ברמת החיים שלהם:"זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט, אָכוֹל וְאֵין-לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין-לְשָׁכְרָה, לָבוֹשׁ, וְאֵין-לְחֹם לוֹ; וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר, אֶל-צְרוֹר נָקוּב"[13]. דבריו החודרים ל"כיס" השפיעו על ההנהגה ועל העם ומתחדשת בניית בית המקדש. ואז, הנביא הוסיף ברכה: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹןאָמַר, ה' צְבָאוֹת"[14].

בהמשך, נבואות הנביא עסקו בעמים הסובבים אותו, אולי על רקע המרידות שפרצו נגד מלכות פרס. הוא ציפה שמלכות פרס תפול ובית דוד יקום מחדש. אך זה לא קרה, דרוייש הכניע את העמים, זרובבל נשאר פחה, אך ממלכת פרס הגיע לקיצה בימי בניו.

יהושע רוזנברג סבר :"לדעת חגי אין להחמיץ את שעת הכושר לבנות את הבית. ברחבי האימפריה הפרסית התחילו תנועות שחרור, שערערו את יציבות השלטון. חגי רומז לאירועים אלה "והפכתי כסא ממלכות, והשמדתי חוזק ממלכות הגויים, והפכתי מרכבה ורוכביה, וירדו סוסים ורוכביהם, איש בחרב אחיו."[15]. שיחות בספר חגי

סוגיות הלכתיותעריכה

הנביא פונה בשאלות הלכתיות לכהנים:

  • הֵן יִשָּׂא-אִישׁ בְּשַׂר-קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ, וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל-הַלֶּחֶם וְאֶל-הַנָּזִיד וְאֶל-הַיַּיִן וְאֶל-שֶׁמֶן וְאֶל-כָּל-מַאֲכָל--הֲיִקְדָּשׁ; וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ, לֹא.[16].
  • וַיֹּאמֶר חַגַּי, אִם-יִגַּע טְמֵא-נֶפֶשׁ בְּכָל-אֵלֶּה הֲיִטְמָא; וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ, יִטְמָא [17].

הנביא נעזר בתשובות על מנת להעביר את המסר של נבואתו: וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר, כֵּן הָעָם-הַזֶּה וְכֵן-הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם-ה', וְכֵן, כָּל-מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם; וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם, טָמֵא הוּא[18].

והרד"ק ביאר:יש מרז"ל שאמרו: כי טעו הכהנים בזו התשובה כי הרביעי טמא הוא בקדש. אבל השאלה האחרת ששאלם אם יגע טמא נפש בכל אלה השיבו כראוי, פירוש אם תהיה הכנף טמאה טומאת נפש שנמצא שהכנף אב הטומאה והבשר ולד הטומאה והלחם והנזיד והמשקים שני והמאכל שלישי, ויענו הכהנים ויאמרו יטמא ושלישי בקדש היו יודעים שהוא טמא אבל רביעי בקדש לא היו יודעים שהוא טמא ובזה טעו, לפיכך השיבם הנביא ואשר יקריבו שם טמא הוא.
ויש מרז"ל שאמר: כי לא טעו באחת מהם.
יש מהם מי שאמר: כי חמישי בקדש שאל בראשונה מהם וכראוי השיבוהו, שאינו טמא.

ויש מהם מי שאמר: כי קודם שגזרו רביעי בקדש שאלם וכראוי השיבוהו. ומה שאמר ואשר יקריבו שם טמא הוא פירש אף על פי שהם יודעים הלכות טומאה וטהרה כל אשר יקריבו לפני כאלו הוא טמא, הואיל והם מתעצלים בבנין הבית וענין הפרשה מוכיח זה הטעם שלא טעו שלא הוכיחם אלא על ענין הבית בכל הפרשה.

נבואת חגי וחג החנוכהעריכה

היסוד הבולט הוא המועד הננקב בספר חגי:"בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי(ב',י') - כ"ד כסלו ערב חנוכה - זה מועד האחרון בו הנביא נושא נבואה ונפרד מעם ישראל.

נבואה נוספת של חגי דנה במהות החג : "כי כה אמר ה' צבאות עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ, ואת הים ואת החרבה", אומר רש"י במקום: 'עוד אחת מעט היא משתכלה מלכות פרס זו המושלת עליכם, עוד אחת תקום למשול עליכם להצר לכם מן מלכות יוון ומעט יהיה זמן ממשלתה, ואני מרעיש בניסים הנעשים לבני חשמונאי את השמים ויבינו ששכינתי שורה בבית זה'.

בני חשמונאי הם אלו שאינם מסוגלים לראות בחילול ה' הגדול שעושה יוון, שכל ענינה הוא לפגוע בקודש, "כאשר רוח יוון פרץ להיכנס בתוך עומק קדושתם של ישראל, לעשות צביון חדש על הרוח הישראלי, ותשוקות חדשות בפנימיות החיים הישראלים ע"פ המדה היונית, כיון שנכנסו להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, לא פסלו רק את עצמן של אותן הדעות והתכונות שנפגמו על ידי המגע עם התרבות היונית ההוללת, כ"א הדבר פעל על כל המערכה של הדעות והמידות המעשים והתורות, לתן בהם טעם לפגם,להורידם מקדושתם ולמנע פעולתם הטובה והקדושה על עם ה'"[19]

מול הפגיעה הזו בקודש באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך,מצאו את אותו פך קטן שמונח בחותמו של כהן גדול שלא יכלו היונים לטמאות, לעקור מכלל ישראל קישורם הפנימי העמוק עם ה' אלוקי ישראל, אותו פך קטן כדי שיהיה יסוד טבעי לנס לחול עליו, שאחרי התגשמות ההויה המעשית אין השפע השמימי יורד ונמשך ומתגלה ומתקים בתוכה אלא על יסודות ופעולות ומעשים ידועים[20].

זהו בעצם סיום מהלכו של חגי, וענינו של בית שני, שעל ידי החשמונאים יתגלה "והרעשתי את כל הארץ ובאו חמדת כל הגויים ומלאתי את הבית הזה כבוד אמר ה' צבאות".

המקור: הרב דוד אונגר, ישיבת מרכז הרב אתר מרכז ישיבות בני עקיבא

עוֹד אַחַת מְעַט הִיאעריכה

רד"ק ביאר על הפסוק:"כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת, עוֹד אַחַת מְעַט הִיא; וַאֲנִי, מַרְעִישׁ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-הַיָּם, וְאֶת-הֶחָרָבָה.(ב',ו'):
כי כה אמר ה' עוד אחת מעט היא, מרעיש - דרך משל, מרוב הכבוד והטובה שיעשה האל לישראל בזמן בית שני.
יש אומרים: שזה היה בימי חשמונאים.
ויש אומרים: על זמן הורדוס.
אמר זה וזה היה כמו שכתוב בספר יוסף בן גוריון.

ופירש עוד אחת: עוד טובה אחת אעשה לכם מלבד זאת שאני עושה לכם עתה, מעט היא מעט ונקל היא בעיני לעשותם וטובה מזאת תהיה, כי עתה יש לכם צוררים בבנין הבית, אבל באותו זמן יכבדו כל הגוים הבית הזה במנחות וכסף וזהב שיביאו שם.

גם כתוב בספר יוסף בן גוריון: כי רעש גדול היה בימי הורדוס ומה שאמר את השמים ואת הארץ את הים ואת החרבה הוא דרך הפלגה, כי השמים לא ירעשו.

יום ייסוד היכל ה': חנוכה עריכה

(הערך נכתב בעקבות שיעורו של בנימין קוסובסקי בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים)
הרב יואל בן נון דן ביום ייסוד היכל ה' (על פי נבואות חגי וזכריה) וקישרו לחנוכה במאמר שפירסם בבטאון מגדים.
בדברי הפתיחה נאמר:"לאחר עיון בנבואות אלה (של הנביאים : חגי, זכריה ומלאכי) ניתן לומר, שהן טומנות בחובן חידושים רבים, הן בפרשנות, הן ברעיונות, הן בטעמי המצוות, החגים והצומות, והן בשאלות נכבדות, שאנו עוסקים בהן בימינו. נמשכתי להעמיק בנבואות אלה משעמדתי על כך שביום עשרים וארבעה לתשיעי (כ"ד בכסלו) בשנת שתיים לדריוש נאמרה נבואת חגי על ייסוד היכל ה' מיום זה ומעלה. יום ייסוד היכל ה' קדם לחנוכת בית חשמונאי דורות רבים! האם יש קשר ביניהם? הייתכן שלא? הייתכן שאיש לא ראה את נבואת חגי בכל הדורות? ואם כן - איך לא הזכירוה בקשר לחנוכה?

רמז ראשון מרש"י - "באותו היום, עשרים וארבעה לתשיעי, ניבא חגי נבואה נוספת - שהיא גם נבואתו האחרונה - ובה הוא משלים את דבריו מן היום האחרון של חג הסוכות, לאמור: מתקרב יום השחרור משלטון הזרים. רש"י מפרש זאת על נפילת מלכות פרס בידי יוון, ורומז לישועת חשמונאי - עניין שהרחיב בו רש"י במפורש בנבואת זכריה, וכדלהלן. אבן עזרא, לעומת זאת, אמר, כי אכן היו כנראה מאורעות מפליגים גם בימי מלכות פרס, אלא "שלא מצאנו ספרים הקדמונים"

ייסוד חנוכה - מבוסס על נבואות חגי וזכריה שנים רבות טרם נצחונות בית חשמונאי.

תקופת החושך וראשית האורעריכה

מראש ימות עולם, תקופה זו של סוף חודש כסלו, היא תקופה של צמצום האור. בלוח החמה - היום מתקצר עד למינימום, הלילה מתארך עד למקסימום, ויום התקופה (21 בדצמבר לפי מניינם) חל תמיד בסמוך ובקרבה לחנוכה, בדיוק כשם שיום התקופה השווה (יום ולילה שווים) חל תמיד בסמוך לפסח ולסוכות. (על זה ציוותה התורה "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך", ועל זה מבוסס סוד העיבור). לזה יש לצרף את לוח הלבנה הקבוע, שבו מצטמצם האור עד להיעלמו בכל סוף חודש.

לפיכך השבוע האחרון של חודש כסלו הוא צירוף חריף של צמצום האור, דהיינו השפל של אור החמה בימים הקצרים ביותר בחצי הכדור הצפוני (שבו ארץ ישראל, כמובן), יחד עם היעלמותו (הרגילה) של אור הלבנה בכל סוף חודש, וביחד זהו שבוע של עומק השפל באור הטבעי שבעולם.

שפל עמוק זה באור הטבעי דורש כמובן העלאת אור בידי אדם, ולו במובן הפשוט של הצורך להאיר את הלילות החשוכים הארוכים. צורך זה נכון בכל חודשי החורף, אך בשבוע האחרון של כסלו עולה דרישה זו במובנה המעשי והסמלי, בגלל מפגש שפל האור של הימים הקצרים על פי עונת החמה, עם האפלה של סוף החודש באור הלבנה. גם עובדי אלילים ידעו דבר פשוט זה, וחגגו חג טבעי-קוסמי של אור ואש בעונה זו. בלשון התלמוד הבבלי (עבודה-זרה ח ע"א):

המסקנה לחנוכהעריכה

כאן המקום להשוות את הסיפור במסכת עבודה זרה, לביאור המפורסם במסכת שבת על נס חנוכה, ועל קביעת החג. הביטוי שמונה ימים טובים של האדם הראשון, ודווקא בעונת שפל האור של הימים הקצרים ביותר, מרמז כמובן לחנוכה, מבלי להזכיר את השם 'חנוכה', שכמובן, לא היה קיים אצל אדם הראשון. אבל, יש לציין גם את ההבדל. אצל 'אדם הראשון' יש פעמיים 8 ימים, של תענית ותפילה ושל יום טוב, שהפכו לשני חגים של 8 ימים – האחד בסוף הזמן של קיצור היום והארכת הלילה, והאחד מיד אחריו, בראשית ההתארכות. ואילו חג החנוכה – אחד הוא, בסוף הזמן החשוך ובשיאו, בשבוע האחרון של כסלו. כך אפשר גם להבין באור חדש את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל, אם מדליקים נרות חנוכה בדרך של 'פוחת והולך' (כמו 'יום שמתמעט והולך'), או בדרך של 'מוסיף והולך' (כמו 'יום שמאריך והולך').

הביטוי המובהק ביותר, שקושר את הסיפור על החג של אדם הראשון לחנוכה, הוא: "לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים", יחד עם "קבעם לשם שמים" – במסכת שבת נאמר: "לשנה האחרת קבעום ימים טובים בהלל והודאה". ביטויים אלה מכריעים את הכף לקשר בין הסוגיות, ולכוונה הברורה של הסוגיה בעבודה זרה, להסביר – בצורה מיוחדת - את חנוכה, כחג קוסמי-בראשיתי, של 'אדם הראשון', חג של אור, בעונת החושך ושפל האור. עובדי הכוכבים והמזלות, הם שחיללו חג זה, והפכו אותו לחג פגני-אלילי, באותה התקופה.

העולם הנוצרי העתיק מ'אידיהן של עובדי כוכבים' שבעולם הרומי, ושמר על עשרים וחמשה בחודש (תחילת השבוע האחרון בחודש הלבנה המלא), ואפילו העביר אותו ללוח החמה שלו, למרות אובדן המשמעות המקורית הכרוך בכך. אולם חג טבעי-קוסמי מועד ועלול להתפשט כחג אלילי-פגני, וכך אכן קרה.

היסוד החקלאיעריכה

כאן מצטרף היסוד החקלאי, הארץ ישראלי, לטהר את החג הקוסמי, שהפך לחג אלילי. הטבע של ארץ ישראל - סיום עונת השמן (וסופו של לוח הביכורים) בשבוע האחרון של חודש כסלו - הביאו לכך שחגיגת הביכורים בשמן הזית הצטרפה לצורך הטבעי, שכבר היה ידוע לכול, להאיר לעולם בתקופת אפלתו. כך הופיע האור של שמן הזית הטהור, מתנובת הארץ כביכורים למקדש, במקום "אור ואש" האלילי הטמא והחליף אותו, כדי להאיר לעולם בטהרה, מקדושת הארץ והמקדש!

אנו מקבלים כאן הקבלה מפתיעה ומעוררת מחשבות: המקדש שנבנה כמקדש לה' נתחלל על ידי עובדי האלילים וטוהר מחדש על ידי החשמונאים. אף החג ניתן מראש ימות עולם כחג קוסמי אוניברסלי – נתחלל והפך לחג אלילי וטוהר מחדש על ידי החשמונאים. זהו, אם כן, האופן, שסוגיית הגמרא בעבודה זרה, תולה את חנוכה באדם הראשון, ומציגה מודל דומה אך שונה למודל הידוע מהסוגיה שבמסכת שבת.

על-פי דברינו לעיל, מועד הזית והשמן, סוף אסיף היצהר, הוא המוקד של נבואות חגי וזכריה, הוא שקבע את התאריך של עשרים וארבעה לתשיעי כיום ייסוד היכל ה', כיוון שזו נקודת הסיום של המעגל המקולל, דהיינו שנת היבול והביכורים שעברה, וראשית המעגל המבורך של שנת היבול והביכורים הבאה.

יסודו הראשון של מועד החנוכה הוא סוף אסיף השמן, אשר מקביל באמת לסוכות - הוא סוף האסיף בגורן וביקב. דבר זה מתבטא בדברי המשנה במסכת ביכורים (א, ו): "מעצרת ועד החג מביא וקורא. מהחג ועד חנוכה - מביא ואינו קורא. ר"י בן בתירא אומר: מביא וקורא".משנה זו איננה ספח כלשהו שנסמך לחג החנוכה, חג המכבים, אלא להיפך: היא עיקרו הראשון והקדום מן התורה של חג זה, במובן של סוף עונת הביכורים, עם גמר הבאת השמן של אותה שנה!

ההזכרות בספרי החשמונאים והרמזים שבספרות חז"ל, אשר קושרים את חנוכה וסוכות ומעמידים את חנוכה כמין 'סוכות שני' בחודש התשיעי, מבוססים כולם על ההקבלה הזאת, החרותה בלוח השנה החקלאית של ארץ ישראל, ומפורשת כה יפה בנבואות חגי וזכריה.

תולדות חנוכה - סיכוםעריכה

סדר העניינים ההיסטורי, לעניות דעתי הוא, כדלהלן:

  1. העולם האלילי חגג וציין את חג "האור והאש" כחג אסטרונומי-אוניברסלי, "חג האדם הראשון" בלשון חז"ל, אשר חולל וסולף וקיבל אופי פגני.
  2. סוף מועד אסיף השמן הוא בסוף החודש התשיעי, כמפורש במסכת ביכורים. מאחר שזה קשור בטבע הארץ ובלוח השנה, יש לומר ששמחה זו קדומה היא, ואפשר שאף בימי בית ראשון הייתה ידועה ונהגוה.[63] שמחה זו של השמן וההדלקה נקבעה כשמחת ביכורים ישראלית, שבאה לטהר את חג האור והאש האלילי, ולעמוד במקומו (שמונה ימים!?).
  3. בימי חגי וזכריה, בשתיים לדריוש, בעקבות הבצורת הקשה שפגעה ביבול כולו, ובעקבות הנבואה בסוף החודש התשיעי הקשורה בזית ובשמן, נקבע יום ייסוד היכל ה', חידוש הבנייה בפועל, בעשרים וחמישה לחודש כסלו, יחד עם ימי השמחה על הבאת השמן הטהור בסוף עונת הביכורים, כאור לישראל ולעולם.
  4. בשנת 145 למנין היוונים קבעו מנלאוס ואנשיו, והגויים ששהו ושלטו אז בירושלים, את "ייסוד" ההיכל מחדש לפי טעמם, כמקדש אשר ישלב את אמונתם "הישראלית" באמונתם "הבינלאומית-הלניסטית". לפיכך הציבו את פסל השיקוץ, ובחרו דווקא את יום עשרים וחמשה בכסלו כיום החילול, כמשקל נגד ליום ייסודו בתחילת בית שני, וכניסיון מכוון לפגוע בקהל הנאמנים לתורה, שהוגדר כקהל חסידים וקנאים. ייתכן גם שחזר שוב הניסיון לתת לימים אלה את משמעותם הפגנית כבימי האור והאש בתקופת שנה זו.[64]
  5. שלוש שנים אחר כך, כיוונו יהודה ואחיו את חנוכת המזבח והמקדש כולו, ליום שבו חולל, כלומר ליום השמן, ועשו את חג הסוכות בחודש התשיעי "בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים", שמונה ימים, בשמחה וגיל (חשמונאים-ב י, ה-ז). בכך קבעו לדורות הקבלה בין חנוכת המקדש בימי שלמה בחג הסוכות (מלכים-א ח, ב, סה) וחנוכתו בכסלו בימי החשמונאים, והקבלה נוספת בין אסיף גורן ויקב לבין אסיף השמן בתור חג.
  6. "לשנה אחרת" קבעום ימים טובים בהלל ובהודאה, אך שמרו על הדלקת נרות בשמן, ועל שמונה ימים, כהקבלת חנוכה לסוכות, ואף ציינו הקבלה זו באגרות שהפיצו לכל ישראל ואף ליהודים שבמצרים (חשמונאים-ב א, יח; ב, טז).
  7. כמעט כל הפרשנויות הרווחות בספרות חז"ל לשמונת ימי החנוכה קשורות בשמן ובהדלקה. כל אלה יסודן במסורות ובדרשות קדומות, שקשרו את עניין החג ליסודו - לשמן ולהדלקה. רק בפרק זה של השנה, יכול היה הנס המתחבר אל הטבע להתרחש בשמן זית ובמנורה, וכל המעשים המסופרים מתאימים לעונה זו. גם אחרי שנקבע חג החנוכה כחג בעל אופי היסטורי בולט, עדיין המשיכו לקשור אותו בשמן הזית ובאורות ההדלקה, בנוסף למאורע ההיסטורי האחרון, החשמונאי. כך התקבל 'חג מדברי סופרים' (רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה, ג, ג), שקרוב ודומה מאוד לשלושת הרגלים שבתורה. יסודו ב'מועד' דתי-חקלאי, סוף אסיף השמן, שאיננו יום טוב, ואליו נתחבר יסוד הבית השני בימי זרובבל ואחר כך חנוכת חשמונאי, כמאורעות היסטוריים לאומיים. בכך מקביל חנוכה למועדי התורה הקושרים את יציאת מצרים באביב השעורה, את קציר החיטים במתן תורה (במרומז דרך החודש השלישי - שמות, י"ט), ואת אסיף גורן ויקב בסוכת המדבר,[67] אלא שהמאורע של חנוכה הוא מימי בית שני, ועל כן אינו חג גמור של תורה, ואין בו איסורי מלאכה. חג (רגל) של תורה מתקיים רק על הבסיס הכפול: חג דתי-חקלאי ארץ-ישראלי, ומועד היסטורי לאומי, הקשור בהכרח ביציאת מצרים.
  8. לאחר החורבן אמנם לא נותר עוד כל זכר להישגיהם הישירים של החשמונאים, אך אי אפשר היה לבטל את חג החנוכה בשל אופיו המיוחד, שהוא רחב הרבה מעבר למאורע ההיסטורי מימי החשמונאים. על כן מדגישה הגמרא את מצוות ההדלקה ואת פך השמן כעיקרו של החג. שאלת הגמרא (שבת, כא, ע"ב) "מאי חנוכה...", מכוונת לאמיתו של דבר לכך, שאין לחג החנוכה לאחר החורבן טעם מספיק הקשור רק בניצחון החשמונאי, והמשך קיומו כחג קשור בעיקר בשמן ובהדלקה. נס פך השמן, 'אגדת ילדותנו', הוא הביטוי הנאמן לטעם הראשון החקלאי והיסודי של החג. ספר חשמונאים-א, שנכתב עוד בימי מלכות חשמונאי, מתרכז באופן טבעי בניצחון, ומתעלם מעניין השמן, בעוד דווקא מקורות חז"ל משקפים את האופי הראשוני הקדום והמורכב של החג.

ניצחון החשמונאים העניק לחנוכה את אופיו הכפול הדתי-חקלאי וההיסטורי-לאומי, ובכך קבעו כחג לדורות. אבל היסוד הראשוני של אסיף השמן קבע את אופי החג כחג האורות והדלקת השמן. בכך גם נמנע ביטולו אחרי שהמאורע ההיסטורי נשחק ונחרב, ממש כפי שאנו ממשיכים וחוגגים את יציאת מצרים גם בכל הגלויות.

עשרים וארבעה, או עשרים וחמישה בכסלו?!עריכה

ולבסוף: מהו התאריך המדויק של אסיף השמן - עשרים וארבעה או עשרים וחמשה בכסלו? מדוע נבואת חגי בעשרים וארבעה, בעוד ספרי החשמונאים וחז"ל קובעים את החג בעשרים וחמשה? למעלה הסברנו, שתוכחת חגי האחרונה באה "מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה'", ואם כן יום הייסוד צריך להיות למחרת - עשרים וחמישה בכסלו. אבל הסבר זה שרירותי במקצת, ולולא ידענו על עשרים וחמישה בכסלו מכל מסורות חנוכה לא היינו מפרשים כך את חגי.

יום 'עשרים וארבעה לחודש' נזכר פעמים רבות באותה תקופה: בעשרים וארבעה לשבט ניבא זכריה נחמות (א, ז), בעשרים וארבעה לשביעי (תשרי) נאספו בירושלים לכריתת האמנה (נחמיה, ט, א), ובעשרים וארבעה לכסלו, יום ייסוד היכל ה', באו שתי נבואות חגי האחרונות.

כל זה נראה לי קשור בשבעת הימים שלפני ראש חודש, זמן נכון לחשבון הנפש, לצום, לתשובה ולכפרה. שיאם וסיומם הוא כמובן ראש החודש עצמו.

השערה סבירה היא, אף שקשה להוכיחה לגמרי, ששבעת הימים האחרונים לחודש התשיעי, עד ראש חודש טבת ועד בכלל, היו ימי הסיום של אסיף השמן. לפיכך יוסד ההיכל בעשרים וארבעה בכסלו. אבל בשנים שבהן היה ידוע מראש, על-פי חשבון הלוח, שהחודש יהיה בן שלושים יום, החלו את שבעת הימים בעשרים וחמישה לחודש. כך היה כנראה בשנת 145 לשטרות, התאריך ההלניסטי-הסלווקי האזרחי שראשיתו ב312- לפני הספירה הנוהגת. לפיכך נקבע חנוכה, לאור המאורע הספציפי בימי החשמונאים, דווקא בכ"ה בכסלו, ובהיות חודש כסלו מלא ברוב השנים לפי מנהג הלוח, מסתיימים שבעת הימים בראש חודש טבת. חיבור שבעת הימים ליום התקופה של שנת החמה, נותן שמונה ימים, אבל זהו ההקשר האלילי, הפסול. לכן יש לחזור להקבלה בין סוכות לחנוכה.

לשבעת ימי החג החקלאי-הטבעי, הוסיפו יהודה ואחיו יום שמיני, בהקבלה לסוכות ושמיני עצרת, ורמז מצאו בו לשמונת השפודים או לשמונת ימי ההדלקה בפך הטהור. באמת סביב אותו היום שנוסף, המכונה 'זאת חנוכה', שהוא כבר בתוך חודש טבת, נקשרו דרשות רבות, שבנויות על היום השמיני כיום נוסף, מיוחד ומקודש מעבר לשבעת הימים של הסדר הטבעי - בדומה למה שניתן לראות ביום השמיני של ברית המילה, ביום השמיני שבא אחרי שבעת ימי המילואים (ויקרא, ט') לשם גילוי שכינה במשכן, וביום שמיני עצרת אחרי שבעת ימי הסוכות!

פתחנו בחידה מרובת פנים של נבואות חגי וזכריה, וסיימנו בשחזור מקיף של תולדות החנוכה, אשר מעמיד את החג באור שמן הזית, היצהר של ארץ ישראל, ומחזיר לכל 'אגדות' השמן את מקומן ההיסטורי.

מפליא הדבר, שנבואות חגי וזכריה, שעמדו, כנראה, כאבוקות אור לנגד עיניהם של בני חשמונאי ללא צורך בפשרים מסובכים, נעלמו מתודעתם של הדורות המאוחרים, למרות הפטרת חנוכה בנבואות זכריה, עד שכל מושגי החנוכה הפכו לפקעת של חידות, ורק ר' יעקב עמדין ובעל 'שפת אמת'עמדו בחריפותם על קצות החוטים לפתרון החידות. לולא נשמרו נבואות אלה לדורות, לא היינו יכולים אפילו להעלות בדעתנו גלגול כה מורכב של חג החנוכה, שנרותיו יוסיפו ויאירו לנו אור כפול של עם ישראל הנושע באור הנס המאיר בתוך הטבע, בארץ ישראל של דגן, תירוש ויצהר.

חגי על פי מסורת חז"לעריכה

הפרק הועתק ועובד מתוך ערך מהויקיפדיה העברית עקב חשיבות תוכנו
חגי, כאחד מאחרוני הנביאים, זכה להיות, על פי מסורת חז"ל, חלק חשוב משלשלת החכמים המעבירים את התורה מדור לדור:
"...ועזרא ובית דינו קבלו מברוך בן נריה ובית דינו, בית דינו של עזרא הן הנקראין אנשי הכנסת הגדולה והם: חגי זכריה ומלאכי ... והרבה חכמים" (רמב"ם, הקדמה למשנה תורה].

בין השאר, מסופר בתלמוד הבבלי על כך שתיקן חגי מספר תקנות הלכתיות.

"העיד רבי סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים שאם רצו לעשותן שניהן מלאין עושין שניהן חסרין עושין אחד מלא ואחד חסר עושין" (מסכת ראש השנה יט ע"ב).
"...מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים: ' צרת הבת אסורה, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים'" (מסכת יבמות טז ע"א).
"אמר רבי אליעזר: זקנים הראשונים, מקצתן היו אומרים: 'חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לא לכל' ומקצתן היו אומרים: 'אף רובע עצמות ורביעית דם'... אמר רבי יעקב בר אידי: 'מפי שמועה אמרו - מפי חגי זכריה ומלאכי'" (מסכת נזיר נג ע"א).
"האומר לשלוחו: 'צא והרוג את הנפש' - הוא חייב ושולחיו פטור. שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא: 'שולחיו חייב'" (מסכת קידושין מג ע"א).
"תניא אמר רבי: 'אלמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי קבלה אנן דברי בריבי שומעין וכל שכן שדבריהם דברי קבלה ודברי בריבי דברי תורה'. והאמר מר אין הכרעה שלישית מכרעת? אמר ר' יוחנן: 'מפי שמועה אמרה מפי חגי זכריה ומלאכי'" (מסכת חולין קלז).
"אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: 'שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה: אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית'. במתניתא תנא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה: אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית" (מסכת זבחים סב ע"א).

בנוסף, מיוחס לחגי תרגומי התנ"ך לארמית:

"תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי" (מסכת מגילה ג ע"א).

על פי תרגום השבעים כתבו חגי וזכריה כמה מאחרוני מזמורי התהילים (קמ"ו-קמ"ח).

לאחר מותם של חגי זכריה ומלאכי נפסקה הנבואה:

"...דתנו רבנן: משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול..." (סכת סוטה מ"ח ע"ב, ומובא בנוסח דומה גם במסכת יומא] ט ע"ב).

חגי כמעט שאינו מופיע לבדו; במרבית הציטוטים מופיעים חגי זכריה ומלאכי יחדיו, כאחרוני הנביאים ובעלי הסמכות הנבואית הבכירה.

הערות שולייםעריכה

  1. ראו הפסוק הפותח לעיל
  2. בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי
  3. בבא בתרא ט"ו ע"א
  4. מסכת מגילה דף ט"ו ע"א
  5. ב',א'
  6. ב', ט"ו
  7. א', י"ג
  8. ה', א'
  9. ו', י"ד
  10. ב', ט'
  11. בתקופה זו התרחשו האירועים המוזכרים במגילת אסתר
  12. א',ד'
  13. שם,ה'
  14. ב',ט'
  15. ב',כ"ב
  16. שם,י"א
  17. שם,י"ב
  18. שם,י"ג
  19. עין אי"ה שבת פ"ב י"א
  20. מאורות הראי"ה לחנוכה עמוד ק"ט.