עליות מגורשי ספרד ופורטוגל

(הועתק מהויקיפדיה העברית - גירסת 18 במרץ 2011 )

עליות לארץ ישראל והתיישבות בה

עליות קדומות לארץ ישראל: עליות בעת העתיקה שיבת ציון עליות בימי הביניים: עליית בעלי התוספות עליות בעת החדשה: עליית מגורשי ספרד עליית רבי יהודה החסיד וחבורתו העליות בשנים 1881-1740 עליית תלמידי הבעל שם טוב עליית תלמידי הגר"א

עליות לפני קום המדינה

עליות לאחר קום המדינה

עליית מגורשי ספרד הוא מונח המציין את עלייתם של מגורשי ספרד וצאצאיהם לארץ ישראל, עלייה שהחלה עם גירוש ספרד שהתרחש בשנת 1492 (רנ"ב) וכן בפורטוגל בשנת 1498 ונמשכה שנים רבות לאחר מכן.

היהודים המגורשים חיפשו מקום אחר להתגורר בו. חלקם ניסו להיקלט במדינות השכנות של ספרד, והקרובות לה מבחינה תרבותית, כפורטוגל שבה שכנה קהילה יהודית גדולה; אולם מלכי ספרד עודדו את גירוש היהודים גם מפורטוגל, ארבע שנים מאוחר יותר.

מגורשים רבים היגרו לאימפריה העות'מאנית הצעירה, שהעומד בראשה - הסולטאן באיזיט השני - קיבל אותם בשמחה, מתוך תקווה שיועילו לקידום האימפריה.

באיזיט והיהודים

(מתוך הערך בויקיפדיה העברית על באיזיט השני)

לאחר מות אביו מהמט השני, כאשר התפתח מאבק הירושה ופרצו מהומות כנגד פקידות הממשל בהקשר למדיניות חלוקת הקרקעות, תועדו התקפות כנגד הקהילה היהודית, בעיקר כנגד המשפחות האמידות. באיזיט היה מוסלמי אדוק ובראשית ימיו הוגבלו צעדיהם של היהודים והנוצרים ברחבי האימפריה בניגוד למדיניות הפתיחות שהנהיג אביו, והוא אף הוציא צו בו הורה לסגור בתי כנסת שנבנו באיסטנבול לאחר כיבושה על ידי אביו.

עם זאת, בהמשך כהונתו, נהנו היהודים מתקופת שלווה, אשר השליכה על השגשוג התרבותי והכלכלי. ב-31 במרץ 1492 בצו המלכים פרננדו השני ואיזבלה הראשונה גורשו יהודי ספרד וארבע שנים מאוחר יותר ב-24 במרץ 1497, גורשו יהודי פורטוגל. היהודים נדדו מזרחה והתיישבו בצפון אפריקה, בארץ ישראל ובסוריה ובאנטוליה. בהגיע מגורשי ספרד לשטחי האימפריה העות'מאנית, חל שיפור ניכר במצב התרבותי של הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה, וגדולי המלומדים והמקובלים היהודיים של העת ההיא התגוררו עתה בשטחה. היהודים התיישבו בשלוש ערים מרכזיות, איסטנבול, אדירנה וסלוניקי, ומשם התרחבה התיישבותם לערים אחרות בבלקן כגון פלובדיב וסופיה שבבולגריה של ימינו. בתחילה הקימו לעצמם יהודי ספרד קהילות נפרדות, אך בהמשך הם השיגו עמדות כלכליות וחברתיות, והשפעתם על חיי הקהילות הוותיקות הייתה כה גדולה, עד שהן התבוללו לתוך הקהילות הספרדיות במרוצת השנים.

במקורות חיצוניים כמעט ולא מוזכר סיפור יהודי ספרד, וכשזה אכן מוזכר, מופיע הדבר בהקשר ההתרחבות מנסיכות לאימפריה עות'מאנית, בעלת פלורליזם אתני. באיזיט גילה חמלה כלפי המגורשים והפגין מדיניות שקולה ונבונה יותר מהנסיכים הנוצריים. בנוסף, לבקשת האמיר אבו עדאללה, שלח באיזיט השני צי בפיקודו של קמאל ראיס להגן אזור גרנדה. קמאל ראיס כבש את מלאגה ופשט על קורסיקה ובהמשך גם על פיזה. בין השנים 1490-1492 הובילו ספינותיו של קמאל ראיס, יהודים ומוסלמים אשר ביקשו להימלט מספרד, אל האימפריה העות'מאנית. יש הטוענים כי קשריו של באיזיט עם משה קפשאלי שהיה הרב הראשי של איסטנבול, הוכר כסמכות התורנית העליונה של כל הממלכה העות'מאנית והיה גם ידידו הקרוב של הקרוב של הסולטאן ושל אביו, סייעו בקליטת המגורשים ברחבי האימפריה‏‏ .היסטוריונים אחרים טוענים כי באיזיט השכיל להבין, שמגורשי ספרד, פורטוגל ומאוחר יותר נאפולי, הם בעלי ערך לממלכתו בשל היותם מלומדים ובעלי מקצוע ‏‏. באיזיט לעג בפומבי להחלטתם של פרננדו ואיזבלה לגרש את היהודים. לאנשי חצרו נהג לומר שפרננדו אינו שליט נבון כלל ועיקר, מאחר שרושש את ממלכתו והעשיר את האימפריה העות'מאנית ‏‏. באיזיט פרסם פירמאן לכל המושלים בנפות האירופאיות, המצווה עליהם לקבל את כל המגורשים לשטחיהם ולנהוג בהם בידידות, תוך איום בהטלת עונש מוות על כל מי שיפר הוראה זו. יש תיעוד לכך, שהיהודים לא רק הורשו להיכנס לשטחי האימפריה, אלא במקרים מסוימים סייעו להם להתיישב ואף הועברו אליהם פניות מצד גורמים רשמיים להגיע ולהתיישב בתוך האימפריה‏‏.

פקידיו של באיזיט אף סייעו לבעלי מקצועות שונים בהקמה ופיתוח מקצועם ועסקיהם, וכך, אחד מהחידושים הבולטים שהביאו עימם היהודים לתוך האימפריה העות'מאנית, היה הדפוס. בשנת 1493, שנה לאחר הגירוש, האחים שמואל ודוד אבן נחמיאס, ייסדו את בית הדפוס היהודי הראשון באיסטנבול. הם הביאו עימם מספרד מסגרות דפוס, שהיו בשימוש בית הדפוס הנודע באִישאַר, ואשר שמשו להדפסת ספרים בין השנים 1505-1509. ההגדה המצוירת הראשונה שראתה אור בדפוס, הודפסה באיסטנבול בשנת 1512. בנוסף, פיתחו ושכללו היהודים את תעשיית האריגים וצביעת הבדים באימפריה העות'מאנית. בתחילת המאה ה-16 מנתה הקהילה היהודית באיסטנבול 30,000 נפשות, והפכה להיות הקהילה היהודית החשובה ביותר באירופה.

לפני עליית מגורשי ספרד

ירושלים

בשלהי התקופה הממלוכית הייתה ירושלים במצב ביטחוני קשה. לעיר לא היו חומות, מה שהביא לפשיטות שודדים. נוסף על כך, יהודי העיר נקלעו גם לבעיה כלכלית ולחובות בשל הריסת בית הכנסת המרכזי שלהם (1474) ובנייתו מחדש בעזרת הלוואות בריבית ממוסלמים ומכנסיות.

לאור המצב הגרוע, יהודים רבים ברחו מירושלים. במסגרת ניסיונות יהודי ירושלים למשוך לעיר יהודים ולגייס תרומות, ניכר בשנות ה-80 של המאה ה-15 שינוי ביחס השלטון כלפי תלמידי חכמים, למשל במתן פטור ממסים. בעקבות כך חל גידול במספר העולים לירושלים. ערב הכיבוש העות'מאני (1517), פרט למוסתערבים חיו בירושלים גם אשכנזים. כמו כן, באותה תקופה כבר הייתה קהילה קטנה של ספרדים ועולים מצפון אפריקה אבל עדיין לא בקבוצות גדולות.

ב-ה'רמ"ח (1488), הגיע רבי עובדיה לירושלים בה חייתה קהילה קטנה ודלת אמצעים כפי שהוא מתאר באגרתו: "ומן היהודים לא נשארו בה היום שבעים בעלי בתים מדלת העם..." תושביה היו עניים ואפילו לא היו להם ספרי תורה. מאחר שפרנסתו הייתה מצויה מפקדונות בנקאיים נושאי ריבית אותם השאיר באיטליה, נרתם רבי עובדיה לשיפור המצב העגום. הוא אף קיבל תרומות ייעודיות לצורך זה, מאחיו ואביו שנותרו באיטליה.

עקב השתדלותו לסייע לביסוס וחיזוק הקהילה מבחינה רוחנית וחומרית כאחד, וכן בשל גדלותו התורנית, תפס הוא עד מהרה מקום של כבוד בין תושביה היהודים של ירושלים, ונתמנה לרבה הראשי מינוי שהוכר גם על ידי השלטונות הממלוכים. בין שאר פעולותיו הייתה הקמתה המחודשת של החברה קדישא בירושלים, בה שימש הוא כחבר מן המנין ואף עסק אישית בקבורה. כמו כן סיייע בשיקום בית הכנסת ברובע היהודי שנהרס על ידי פורעים.

מסעות מתועדים בולטים

• אלמוני איש קנדיא (כרתים) - 1473.

• מסע משולם מוולטרה בארץ-ישראל - 1481.

לאחר גירוש ספרד וגירוש פורטוגל

חלק מהמגורשים ניסו להתיישב בארץ ישראל. ידוע לנו על התיישבות של מגורשי ספרד באותה תקופה היא צפת. נראה שכבר בשנת 1504 (רס"ד) תפסו יוצאי ספרד מעמד של בכורה בעיר, על פני קהילת המוסתערבים. הספרדים אף זכו לתרומות נגיד מצרים- יצחק שולאל- וקוממו עליהם את חכמי המוסתערבים.

העלייה לארץ ישראל תחת שלטון העות'מאנים

האימפריה העות'מאנית, כבשה מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1516 (רע"ז), את ארץ ישראל מידי הממלוכים, שינתה את פני הארץ לחלוטין, ופתחה את התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. העות'מאנים שנמצאו בשיא פריחתם, השקיעו בבנייה, בסדר ובביטחון, והשגשוג ניכר הן בקרב האוכלוסייה המוסלמית של סוריה - ארץ ישראל והן ביישוב היהודי בארץ.

גלי עלייה של יהודים גברו, בעיקר מקרב מגורשי ספרד וצאצאיהם, אך גם מאיטליה, אשכנז וצפון-אפריקה; ויהודים רבים הצטרפו ליישוב המקומי - המוסתערבים. העולים שבארצות מוצאם, חיו בדרך כלל בערים, העדיפו להמשיך ולגור בערים גם בארץ ישראל (בארבע ערי הקודש - ירושלים, חברון, טבריה, וצפת - ובעזה); ולא לגור בכפרים, למרות שגם בהם ישבו יהודי הארץ (בעיקר אלה שבגליל).

היישוב היהודי בעיר עזה באותה תקופה, גדל באורח ניכר. זוהי גם תקופת הפריחה הכלכלית והתרבותית של העיר צפת, ובייחוד של הרובע היהודי בה, שרבים מן המגורשים פנו להתיישב בו.

צפת

בשנת ה'של"ז (1577) מקים אברהם בן יצחק אשכנזי בצפת את בית הדפוס העברי הראשון. בשלהי המאה ה-16 בעקבות המצב החמור בצפת עקב הבצורת הקשה והמגפות, ההתנכלויות שפקדו את היישוב בגליל והידלדלות הרבה של היישוב בו, סגר את בית הדפוס ובניו העבירוהו לדמשק.

ירושלים

גם על ירושלים עברו שינויים דמוגרפיים, ארגוניים ותרבותיים. אמנם בשנת 1509 (רס"ט) היו בה עדיין יחסית מעט ספרדים, אך כעבור עשר שנים מוצאים בה חכמים יוצאי ספרד מן השורה הראשונה של חכמי דור הגירוש, המפורסמים בפעילותם הרוחנית והציבורית בראשית התקופה העות'מאנית - ר' לוי בן חביב (הרלב"ח); המקובל ר' אברהם בן אליעזר הלוי; גיסו ר' אברהם זכות; וכן ר' יעקב בירב.

זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים בידי העות'מאנים בשנת 1517, החל השלטון העות'מאני לשקם את העיר ואת המבנים שבה, ואף עודד יהודים ממגורשי ספרד להתיישב ברחבי האימפריה העות'מאנית בכלל, ובארץ ישראל בפרט. לפיכך, יהודים רבים יותר יכלו לפקוד את המקום והכותל המערבי הוכר כאתר תפילה יהודי באופן רשמי על ידי השלטונות בפקודת הסולטאן סֻלמאן. התפילה נערכה בסמטה צרה ליד קטע קטן שאורכו היה עשרים מטרים, ובמרחק של כ-110 מטרים מצפון לפינה הדרומית-מערבית.

במהלך המאה ה-16 התרבו התיאורים של הכותל המערבי ברשימותיהם של נוסעים יהודים וקראים, ונראה שבתקופה זו כבר הפך המקום לאתר תפילה יהודי מוכר וסמל קדוש ליהודי התפוצות.

בירושלים חי ופעל אז ר' שלמה סיריליו ראשון פרשני התלמוד הירושלמי שעלה עם קבוצתם של מגורשי ספרד בשנות ה-30 וכן ר' אברהם בן אליעזר הלוי. בהנהגתה עמד ר' משה קאשטרו עד פטירתו ב-1547. בשנים שלאחר פטירתו התמעטה הקהילה היהודית בירושלים עד שהיו נצרכים לפנות בכל עניין אל מנהיגי הקהל בצפת.

בין חכמי ירושלים הנודעים שעלו אליה מארצות שונות לאחר המחצית השנייה של המאה ה-16 נמנה ר' בצלאל אשכנזי בעל השיטה מקובצת שעלה בחזרה אליה ממצרים. ו-ר' מנחם די לונזאנו שעלה אליה מתורכיה ב-1575.

חברון

ב-1540 הרב מלכיאל אשכנזי קונה בחברון את "חצר היהודים" מהקראים שישבו במקום מהמאה ה-10 בחלקה זו הוא הקים את בית הכנסת על שם אברהם אבינו.

במאה ה-16 חי ופעל בחברון רבי שלמה עדני שעלה מתימן. הוא כתב בשבתו בחברון חיבור פרשנות למשנה הנקרא מלאכת שלמה.

טבריה

יהודים חזרו להתיישב בטבריה במאה ה-‏16. תייר נוצרי מצא בטבריה ב-‏1549 עדה יהודית קטנה. כנראה יהודים מצפת שהתיישבו בטבריה. שיקומה בא לה בשנת 1564 מידי המדינאית ואשת העסקים היהודיה דונה גרציה נשיא וחתנה דון יוסף נשיא, מאנוסי פורטוגל, ששמו להם למטרה לחדש את הריבונות היהודית בארץ ישראל ולסייע ליהודים בכל העולם. הם חכרו מידי הסולטאן הטורקי סולימאן הראשון ("המפואר") את חורבות העיר ב-1000 דוקאט לשנה, דונה גרציה מימנה את הקמת החומה ושיקום העיר, הקימה בה בתי כנסת והחזיקה ישיבה, דון יוסף נשיא העמיד לרשות העולים ספינות וכן שתלו בעיר עצי תות לפיתוח תעשיית משי והביאו כבשים מרונים לפיתוח תעשיית אריגים. בכוונתה של דונה גרציה היה לעלות ולהתיישב בעיר אך היא נפטרה בדרכה בקושטא בשנת 1569, שנים ספורות לאחר השלמת הבנייה. העיר טבריה התקיימה בזכותם כמאה שנים.

מסעות מתועדים בולטים

• רבי משה באסולה. - 1523 - 1521.
• אליהו מפיסארו - 1563.
• זכריה המכונה יחיא אלצ'אהרי מתימן - 1567.

ראו גם

• משפחת אלישר
• צפת במאה ה-16
• יהודים בירושלים במאה ה-15 וה-16
• פולמוס הסמיכה הראשון