FANDOM


Cinnamomum verum

"מקלות קנמון" צילם: Tullius

בתלמוד הבבלי נאמר:" אמר רבי יהודה עצי ירושלים של קינמון היו ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל ומשחרבה ירושלים נגנזו ולא נשתייר אלא כשעורה ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא" (ונמצא באוצר המלכה ששמה צימצמאי)[1]

רוב הפרשנים זיהו את העץ עם קליפת עץ הקֵנָּמוֹן המוכר לנו. כיום הקנמון מגיע מהמזרח הרחוק, מסין והודו. שימושו כמו הציפורן, וגם לחליטת תה ולניקוי מערכת המין הנקבית לאחר לידה, וכתבלין.

כיום עושים שימוש בקליפת העץ Cinamonum zaylanicum. אלו הם "מקלות הקינמון". המקלות נוצרים מייבוש קליפות הענפים הצעירים. כתוצאה מהייבוש הקליפות מסתלסלות ומקבלות צורה של מקל. הצמח נמכר גם כאבקה או כתמצית שמן ארומתי. מומלץ להחזיקו במקום חשוך, קריר ויבש כדי לשמר את האיכויות הארומתיות המיוחדות שלו ארגמן - אתר רפואה טבעית


ה"בן איש חי" כותב על סגולותיה של הקטורת: "מנהג יפה ונכון שיביא האדם מכל המינים של י"א סמני הקטורת, שהם צרי וציפורן וכו', ויניח כל מין בפני עצמו בכלי זכוכית ויסדרם זה אצל זה כפי הסדר שהם שנויים בברייתא, על הזיז שבחדר שהוא מסב בו על שולחנו, גם יכתוב על כלי השם שלו.." [2] טוביה - מוצרי המקדש

איזכור במקורותעריכה

במשנה הקֵנָּמוֹן נמנה עם עשר סיממני קטורת הסמים למקדש. השתמשו בו להכנת "שמן משחת קדש" בו היו מושחים את כלי המקדש ואת הכהן הגדול כאמור:"וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם; וּקְנֵה-בֹשֶׂם, חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה, חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; וְשֶׁמֶן זַיִת, הִין. כה וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ, שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ--רֹקַח מִרְקַחַת, מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ; שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה. [3] ורש"י באר:"קנמן בשם - לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב:".

הוא נזכר בשיר השירים: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן", עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים [4]

ברייתא במסכת כריתות (דף ו', ובירושלמי יומא פ"ד ה'), שאומרים אותה בשבת וביו"ט אחר "אין כאלהינו"משקל הקנמון הוא "תשעה" מתוך 368 מנה. והנה הברייתא:

Cquote2 פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת. הַצֳּרִי. וְהַצִּפֹּרֶן. הַחֶלְבְּנָה. וְהַלְּבוֹנָה. מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה. מוֹר. וּקְצִיעָה. שִׁבֹּלֶת נֵרְדְּ. וְכַרְכּוֹם. מִשְׁקַל שִׁשָּׁה עָשָׂר שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. הַקֹּשְׁטְ שְׁנֵים עָשָׂר. וְקִלּוּפָה שְׁלשָׁה. וְקִנָּמוֹן תִּשְׁעָה. בֹּרִית כַּרְשִׁינָה תִּשְׁעָה קַבִּין. יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָתָא וְקַבִּין תְּלָתָא. וְאִם אֵין לוֹ יֵין קַפְרִיסִין מֵבִיא חֲמַר חִוַּרְיָן עַתִּיק. מֶלַח סְדוֹמִית רוֹבַע. מַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי נָתָן הַבַּבְלִי אוֹמֵר: אַף כִּפַּת הַיַּרְדֵּן כָּל שֶׁהוּא. וְאִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ פְּסָלָהּ. וְאִם חִסַּר אַחַת מִכָּל סַמָּנֶיהָ חַיָּב מִיתָה:

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׂרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף. בֹּרִית כַּרְשִׁינָה שֶׁשָּׁפִין בָּהּ אֶת הַצִּפֹּרֶן. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאָה. יֵין קַפְרִיסִין שֶׁשּׁוֹרִין בּוֹ אֶת הַצִּפֹּרֶן. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה. וַהֲלֹא מֵי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ. אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מֵי רַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד:

Cquote1
"פיטום" - כתישה, טחינת החומרים מהם עשויה הקטורת.

פרשני המקראעריכה

הרמב"ן סבר אחרת:"וקנמן בשם מחציתו - לפי שהקינמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר קינמון מן הטוב. לשון רש"י.
והרב רבי משה אמר: שהוא קשר "סליכה".
ואחרים אמרו (ראב"ע בפירוש הקצר): שהוא העץ הטוב הנקרא "עיטיב".
ואינו כדברי כולם, שהרי אמרו בבראשית רבה [5]: ובמדרש חזית [6]: קינמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו, והנה הוא כעשב השדה ירעו אותו הצאן. ולפי דעתי הוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדבר, ובלשון הרומים אשקיננט והוא בשם חשוב, והוא בלעז "סאייקא דמיקא", והוא מרעה לגמלים במקומו.
ורבנו בעל ההלכות כתב בפסחים [7]: כגון קנמון וסנבל שדומים לתבן. והקדה ידועה מלשון הארמית שהיא קציעה, וכן בערבי:

רבי יצחק אברבנאל פירש:וקנמון השם - הקנמון ידוע שהוא נקרא קאניל"ה. והרמב"ן כתב שהוא התבן המבושם הנקרא "פאייקה דמיקא". ולדעת האומרים שהוא קניל"א נאמר כי בעבור שהה ממנו משובח וריחני והוא הדק ממנו שבפני הנקרא "שינו

וקנמון בשם הקנמון ידוע שהוא הנקרא קאניל״ה. והרמב״ן כתב שהוא התבן המבושם הנקרא פאייקה- דמיקא ולדעת האומרים שהוא קניל״א נאמר כי בעבור שהיה ממנו משובח. וחהני והוא הדק ממנו שבפני הנקרא "שינא-מומו" וממנו יש שהוא עב ופחות לכן יאמר הכתוב וקנמון בשם רוצה לומר הטוב והמשובה ממנו.

וכתב הרלב״ג שאין הכוונה באמרו מחציתו המשים ומאתים שיקח מהקנמון בשם חמישים ומאתים שקלים בלבד אם היה הדבר כן היה די שיאמר הכתוב וקנמון בשם מחציתו לא יותר מזה , או יאמר וקנמון חמישים המשים ומאתים ולמה יעשה בזח שתי הודעות. והם אומרו מחציתו חמשים ומאתים אלא שצוה שיקח מהקנמון חמש מאות שקלים כמו מהמר.

קנמוןעריכה

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
קינמון (Cinnamomum zeylanicum; שם נרדף: C. verum) הוא סוג עץ ירוק-עד ממשפחת העראים, הגדל בסרי לנקה, באינדונזיה, בהרי האנדים, בברזיל ובמצרים. קליפתו הפנימית של אחד ממיניו של הקינמון משמשת כתבלין, הן בצורתה הטבעית (מקלות קינמון) והן בצורת אבקה טחונה.
מקור השם Cinnamomum zeylanicum הוא ממוצאו – ציילון (הקרויה כיום סרי לנקה).

לקינמון טעם מעקצץ ומשתמשים בו לתיבול עוגות, קינוחים (בעיקר קינוחי פירות ובפרט תפוחים), אך הוא משמש גם לתיבול בשר.


החומר הפעילעריכה

החומר הפעיל בקינמון הוא אלדהיד הקרוי קינאמאלדהיד (Cinnamaldehyde) - נוזל שמנוני צהוב וצמיג בעל מסיסות נמוכה במים.

החומר המרוכז גורם גירוי לעור, ובכמויות גדולות עשוי להיות רעיל, אך אין לו השפעות קרצינוגניות או השפעה בריאותית לטווח ארוך. הקינאמאלדהיד מופרש מהגוף בשתן כחומצת קינמון (תוצר חמצון של האלדהיד). מפיקים את החומר על ידי זיקוק בקיטור של השמן מקליפת העץ. כתוסף מזון הוא מקנה ארומה אופיינית לממתקים, מסטיקים ומשקאות בריכוזים של עד 4,900 מ"ג לליטר (פחות מ-0.5%). בנוסף לשימושיו בתעשיית המזון, החומר הוא דוחה חרקים ומכרסמים יעיל.

היסטוריה עריכה

הקינמון היה ידוע בעולם העתיק. בגלל ערכו הרב, הוא היה מוגש לעתים קרובות כמנחה למלכים ולשליטים. כבר באלף ה-3 לפנה"ס ואף לפני כן, יובא הקינמון מסין למצרים העתיקה. כאמור לעיל, הקינמון מוזכר גם במקרא. הוא מוזכר גם בכתבי הרודוטוס ובספרים קלאסיים אחרים של העת העתיקה. ברומא העתיקה, בגלל יוקרו של הקינמון, נהגו רק לעתים רחוקות להוסיפו למדורות שהובערו לכבוד המתים, אך נירון הקיסר ציווה בהלוויית אשתו פופיאה סבינה בשנת 65 לספירה לשרוף קינמון בכמות המספיקה לשנה עבור עיר.

לפני ייסודה של קהיר, העיר אלכסנדריה הייתה נמל המעבר הים תיכוני לקינמון. האירופאים שהכירו את הספרים הלטיניים, המצטטים את דברי הרודוטוס, ידעו שהקינמון מגיע מן הים האדום לנמלי מצרים, אך לא ידעו בבירור האם הוא מגיע מאתיופיה או לא. כאשר ההיסטוריון הצרפתי ז'אן דה ז'ואנוויל התלווה למסע הצלב השביעי של מלך צרפת לואי התשיעי בשנת 1248, הוא דיווח על כך שסופר לו - ובכך הוא האמין - שהקינמון מועלה ברשתות הדייג במקורות הנילוס בקצה העולם. בימי הביניים מקור הקינמון היווה חידה סתומה עבור העולם המערבי. מרקו פולו נמנע מלהביע דעה החלטית בעניין זה. הרודוטוס וסופרים אחרים ציינו על חצי האי ערב כעל ארץ מוצא הקינמון: ציפורי הקינמון הענקיות היו אוספות את ענפי הקינמון בארץ עלומה, שם צמחו עצי הקינמון, והיו בונות את קניהן; הערבים הועסקו בהשגת הענפים. הסיפור על הקינמון התגלגל בתקופה מאוחרת יותר, בשנת 1310, לביזנטיון, למרות שכבר במאה הראשונה לסה"נ נטען על ידי פליניוס הזקן, שאגדה זו הומצאה על ידי הסוחרים כדי להעלות את מחירו של הקינמון. האזכור הראשון על גידול עצי הקינמון בסרי לנקה מופיע בספרו של זכארייה אלקזוויני "אתר אל בילד ואכבר אל עיבד" בשנת 1270 בקירוב. בהמשך הוא הובא בקצרה על ידי המיסיונר הצרפתי ז'ן ממונטקורבינו במכתבו משנת 1292 בקירוב.

רפסודות אינדונזיות הובילו את הקינמון (שידוע באינדונזיה כ"קאיו מניס", כלומר העץ המתוק) דרך "מסלול הקינמון", ישירות ממולוקס למזרח אפריקה, משם הוא הועבר על ידי הסוחרים המקומיים צפונה לשוקי רומא.

הסוחרים הערבים היו מביאים חומרי תבלין בדרכי הסחר היבשתיות לאלכסנדריה של מצרים, שם הם נקנו על ידי סוחרי ונציה, בעלי מונופול על הסחר בתבלינים באירופה. הפסקה בסחר זה, על ידי הממלוכים והאימפריה העות'מאנית הייתה אחד הגורמים לחיפוש הדרך הימית לאסיה.

בסופו של דבר, בסוף המאה ה-15 גילו הסוחרים הפורטוגזיים את האי ציילון (סרי לנקה), והביאו לשינוי בייצור הקינמון, שהוחזק באופן מסורתי בידי הקסטה הנקראת salagama. בשנת 1518 הקימו הפורטוגזים באי מצודה, שבאמצעותה הגנו בחירוף נפש על בלעדיות הסחר במשך יותר ממאה שנה.

הסוחרים ההולנדיים הוציאו את השליטה על סחר התבלינים מידי הפורטוגזים, בכורתם ברית עם ממלכת קנדי באי ציילון. ב-1638 הם הקימו שרות דואר באי, עד 1640 השתלטו על בתי הייצור ולקראת שנת 1658 דחקו את רגליהם של הפורטוגזים באופן סופי. "חופי האי משופעים בו – דיווח הקפטן ההולנדי – והוא הטוב ביותר מכל מה שיש בכל המזרח. כאשר נמצאים מול הרוח הנושבת מן החוף, אפשר להרגיש בריח הקינמון ממרחק של שמונה ליגות" (Braudel, 1984, עמ' 215).

חברת הודו המזרחית ההולנדית הציעה שיטות חדשות לגידול הבר של הקינמון, ובסופו של דבר הפכה אותו לגידול תרבותי.

ב-1767 ייסד הלורד בראון מחברת הודו המזרחית חוות קינמון באניארקנדי בקננור (היום – קנור) במחוז קראלה, חווה זו הפכה לחוות הקינמון הגדולה של אסיה.

ב-1796 דחקו האנגלים את רגליהם של ההולנדים, אך המונופול על הסחר הציילוני כבר איבד אז מחשיבותו. את עצי הקינמון החלו לגדל אז גם במקומות אחרים, ותה, קפה, סוכר ושוקולד הביאו לצמצום השימוש בתבלינים המסורתיים.

כיצד לבחור קינמון? עריכה

הקינמון מופיע במספר צורות. הקינמון האיכותי ובעל ההשפעה החזקה ביותר הינו קינמון המופק מקליפה חיצונית של צמח ותיק. לתבלין זה מראה מחוספס יותר המזכיר קליפה של גזע עץ. קינמון בעל מרקם חלק יותר הינו נפוץ יותר וניתן אף הוא לשימוש. אבקת קינמון קנויה הינה לרוב בעלת האיכות הנמוכה ביותר משום נטייתם של החומרים הנדיפים להתנדף עם הזמן, ומשום שאיננו יודעים את איכות חומר הגלם. אתר מירב אלטמן

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. מסכת שבת, ס"ג,א'
  2. ספר "עטרת תפארת" – "כתר מלכות" עמ' 183
  3. ספר שמות, ל', כ"ג-כ"ד
  4. ד', י"ד
  5. ס"ה,י"ג
  6. שה"ש רבה שם
  7. בדפי הרי"ף כ"ה, ב'