הערך נכתב בעקבות שיעורם של שי רמות ונועם ויץ בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים - האחריות לכתוב היא רק של התלמיד שרשם דברים אלה
עדר כבשים בשומרון
פסח שני חל ביום י"ד אייר, בערב, חודש לאחר חג הפסח והוא נועד לאלו אשר לא יכלו להקריב את קרבן הפסח במועדו, היו טמאים או נמצאו בדרך רחוקה. היום, מקובל , שבתפילה לא אומרים "תחנון" - זכר לאותו יום.
מתי חגגו את "פסח שני"[]
"פסח לדורות" ו"פסח לדורול" חגגו רק בשנה הראשונה במדבר סיני ולאחר מכן רק כאשר הגיעו לארץ כנען
הרקע[]
בפרשת בהעלותך נאמר, כי לראשונה, מאז יציאת מצרים, בני-ישראל חגגו את חג הפסח במדבר סיני. והנה היו אנשים שלא יכלו להקריב את קרבן הפסח במועדו והם פנו אל משה רבינו בבקשה :"וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה ה' לָכֶם.(במדבר, ט', ז'-ח').
פרשן המקרא רבי יצחק אברבנאל ניסה להסביר מדוע משה רבינו לא השיב להם מייד, שהרי בשאלה מצוייה כבר התשובה: הם טמאים ועד י"ד לא יחול היום השביעי לטהרו. אברבנאל קשר את השאלה עם הציווי:" וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם; וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם (ה',ב'-ג').וכך ההם טענו (לדברי אברבנאל):" שהם לא מצורעים לשישולחו ממחנה שכינה וממחנה לויה וממחנה ישראל ולא יתחברו בהם ואינם גם-כן זבים וזבות לשישולחו ממחנה שכינה וממנה לוייה. אבל היתה טומאתה יותר קלה מכל אלה הטומאות שהם טמא מת שאינם משולחים אלה ממחנה השכינה בלבד...כי כמו שהם (הטמאים) יושבים עמהם (עם עם ישראל) בתוך מחניהם, כן היה ראוי שיקרבו קרבנם עם קרבנותיהם...". וכך תמנע מהם הבושה שתהיה סברה כי הסיבה לאי-הקרבת קרבן הפסח במועד היא העובדה שהם ערלים ובני נכר [1] .
זו הסיבה שמשה רבינו התקשה להשיב להם:"לפי שראה כוונתם רצוייה לשם שמים ואין יתברך מקפח שכר כל בריה ובריה ולכן הוא יתן דרך ישרה לשאלתם"
הרקע לדרישת "פסח שני"[]
נאמר בתלמוד בבלי מסכת סוכה דף כה.-: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו' אותם אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא רבי יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין ליטהר אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר אלא עוסקין במת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות.
הדרישה נובעת גם מחשיבות הקרבת קרבן הפסח: יש שתי מצוות שהעונש עליהן הוא כרת: הקרבת קרבן הפסח וברית מילה - שתי אלו מיחדות את עם ישראל. חג הפסח נכפה על עם ישראל במצרים ולכן אם לא עשו יש ברירה שנייה. מפסח את שבועות סופרים העומר, אפשר להתכונן לקבלת התורה ואז כבר ברית המילה היא חובה כדי להיות חלק מעם ישראל.
שיעורו של הרב לירון כהן, איש קדומים : מבהיר מי אלו שהעלו את הרעיון בפני משה רבינו[]
מדוע נקבע "פסח שני"[]
האנשים טענו :"לָמָּה נִגָּרַע ?". וזאת למרות שהרי ניתן לומר שהיו אנוסים מעין "אונס רחמנא פטריה" ולכן אינם חייבים במצוה. על כך השיבו חז"ל במסכת ברכות:" דרש רב עוירא זמנין, אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע ! כתוב בתורתך (דברים י) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב (במדבר ו) ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה:(כ',ב')
בהמשך יבואו מקרים דומים
מדוע רבי יהודה בן בתירא לא עלה לרגל[]
חז"ל מביאים את מסכת פסחים הובא מקרה שבן נכר שהגיע מבבל עם עולי הרגל התגאה שאכל מקרבן הפסח יחד עם עולי הרגל בירושלים. רבי יהודה בן בתירא ששמע זאת ולא יכל להצטרף עליהם, נתן לו עיצה ולפיה יכלו לגלות בירושלים את ההתחזות. והנה מה שנכתב בתלמוד (תרגום לעברית - לאחר מכן)
.
ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אמר, כתיב [שמות יב] כל בן נכר לא יאכל בו, כל ערל לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי. אמר ליה רבי יהודה בן בתירא: מי קא ספו לך מאליה? - אמר ליה: לא. - כי סלקת להתם אימא להו: ספו לי מאליה. כי סליק אמר להו: מאליה ספו לי. אמרו ליה: אליה לגבוה סלקא. אמרו ליה: מאן אמר לך הכי? אמר להו: רבי יהודה בן בתירא, אמרו: מאי האי דקמן? בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא, וקטלוהו. שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא: שלם לך רבי יהודה בן בתירא! דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים.
.
תרגום: ארמי אחד היה מצטרף לעולי הרגל שעלו מבבל לחוג את הפסח בירושלים, מציג עצמו כיהודי, ואוכל קורבן פסח בירושלים. פעם התפאר באוזני ר' יהודה בן בתירה ואמר: כתוב בתורתכם (שמות יב:מג) "כל בן נכר לא יאכל בו" (בקרבן פסח), ואני הריני אוכל משופרא דשופרא... אמר לו ר' יהודה בן בתירה: וכי נותנים לך גם מן האליה? אמר לו: לאו. אמר לו: כאשר תעלה בפעם הבאה אמור להם שיתנו לך גם מן האליה. כשעלה ביקש מהם שיתנו לו מן האליה. אמרו לו: את האליה מקריבים לה'. מי אמר לך לאכול אליה? כשסיפר להם שר' יהודה בן בתירה יעץ לו לבקש כך, בדקו ומצאו שגוי הוא, ונכנס למקדש שלא כחוק. הרגוהו. שלחו לו חכמים לר' יהודה בן בתירא: אתה בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים (פסחים ג:ב).
| מקרה דומה |
| כמו הסיפור עם החיד``א (ר` חיים יוסף דוד אזולאי), שאיימו עליו ואילצו אותו לתת הכשר לגבינות לא כשרות. בסוף ההכשר, בשורה של התאריך הוא כתב: יום ה` לסדר שמו``ת, מתניכם חגורים לפ``ק (לפרט קטן, דהיינו השנה בגימטריא). |
| מי שהיה צריך לאשר את האכילה, שם לב ששם הפרשה שמות, נכתב בראשי תיבות. שמו``ת בראשי תיבות = שנים מקרא ואחד תרגום. ואז הוא ניגש לתרגום אונקלוס על ``מתניכם חגורים`` וקרא שם ``חרציכון יהון אסירין`` (דהיינו מתניכם יהיו אסורים = קשורים, חגורים). אבל הוא הבין מזה גם רמז, על חריצי הגבינה שהם אסורים באכילה ואינם כשרים. |
| וכן בהזדמנות אחרת, כשמישהו איים על החיד``א לתת לו סמיכה לרבנות. הוא רשם לו את כל התארים והשבחים ולבסוף כתב ``אילו היה בדורו של אלישע - לא היה כד השמן נחסר``. |
| לבחור המאיים זה נראה כשבח. אבל מי שהיה צריך להחליט על משרה לאותו ``מוסמך לרבנות``, הבין את העוקץ: אלישע אמר לאשה להביא הרבה כלים ריקים. הנס היה שכל הכלים הריקים התמלאו בשמן, מהכלי המלא האחד שהיה ברשותה. ברגע שנגמרו הכלים הריקים, כד השמן חסר והפסיק לתת שמנו. |
| ואילו היה אותו בחור בדורו של אלישע, היה נשאר עוד ``כלי ריק`` אחד וכד השמן היה ממשיך לתת שמנו... |
| המקור |
על מעשה רבי יהודה בן בתירא[]
מהמעשה הנ"ל, על הגוי שאכל מקרבן הפסח, עולה שאלה מעניינת: מדוע רבי יהודה בן בתירא לא היה בעצמו בירושלים?
נאמר בתוספות מסכת פסחים דף ג עמוד ב "מאליה"
ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל י"ל שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה (מקרבן ראיה) א"נ נציבין חו"ל היא כדמוכח בסיפרי בפ' ראה ועוד בתרגום ירושלמי (בראשית י) וארך ואכד וכלנה בארץ שנער מתרגם והדס ונציבין
כלומר היו לכל 3 סיבות:
- י"ל שלא היה לו קרקע.
- או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה."נאמר בעלותך ליראות את פני ה', מי שיכול לעלות ברגליו להוציא חיגר וחולה וזקן וענוג (רמב"ם חגיגה ב)
- אי נמי: נציבין חו"ל ולכן לא היו כל תושביה חייבים לעלות לרגל.
במנחת חינוך הובא דיון בנושא: "הפטורים מן הראיה" :
|
והנה מבואר דנשים ועבדים חייבין בפסח, אף דפטורים מן הראיה מכל מקום הכל מודים דחייבין בפסח, כמבואר בש"ס, אך שאר הפטורים מן הראיה כגון חרש באונו אחד...או ממי שאין לא קרקעות...דלא הלך רבי יהודה בן בתירא לירושלים שלא היה לא קרקע... | 
|
רבי יחזקאל סג"ל לנדא (או לנדאו), נקרא גם הנודע ביהודה או בקיצור "הצל"ח" מצוטט בהמשך:
|
|
בכוונתם, שלא הקשו אלא למה לא עלה רבי יהודה בן בתירא לרגל, אבל על פסח לא קשה כלל, דודאי הוא בדרך רחוקה ופטור, ולא מצינו שיהיה מצווה לעלות ולהתקרב עצמו קודם חג הפסח, ובי"ד שהגיע זמן הפסח הרי הוא בדרך רחוקה, רק קושיית תוספות הא מחויב לעלות לרגל, על זה תרצו שלא היה לו קרקע |
|
והוא המשיך:
|
|
ודבריו אינם מובנים לי כלל, דודאי מצות עשה על כל ישראל לעשות הפסח ככל מצוות עשה שבעולם, ומחויב לילך מקצה ארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מצוות עשה, אך אם עבר והוא בדרך רחוקה יש דינים שציוותה התורה, אבל בוודאי מחויב להתקרב ולקיים מצוות עשה, ולדבריו כל ישראל אפילו בארץ ישראל כל שהם רחוקים ט"ו מיל מירושלים, שזו דרך רחוקה...פטורים מלילך ולעשות פסח ראשון, ופסח שני לא היו מקריבים כי רוב הציבור אין עושים פסח שני, אם כן פטורים ממצוות הפסח |
|
ולהלן הובא המעשה:
|
|
יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו, והלך וישב לו בדרום, אמר אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה (קורבן חגיגה) בשבת מה הן אומרים לו? תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון (זוגות) שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה את השבת (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, ע',ב' |
|
ומסכם:מה תקנו ר' יהודה ודוראי וביטלו מצוות הפסח ועליית הרגל עבור מצות חגיגה שלא דחו שבת, ועל כרחך צ"ל שאין חיוב כלל כדעת רש"י ותוספות וצריך עיון
מקרה נוסף של : "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּו" ? "[]
שאלה דומה נשאלה על-ידי בנות צלפחד וגם הן נענו בחיוב על-ידי הקב"ה:
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ (במדבר, כ"ז, א',ד')
והתשובה לא בוששת לבוא:" כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן"(שם,ז')
עוד מקרה:ישא ה' פניו אליך[]
כשמתבוננים בברכת כהנים מגלים שגם בה, כברכה מדוקדקת ומוגדרת, קיים פרט אחד שמבטא פריצה ויציאה מן הסדר, חריגה. הברכה כולה היא על פי הסדר המדוקדק, "יברכך ה', וישמרך. יאר ה' פניו אליך, ויחנך". אולם פתאום מופיע יסוד שהוא פורץ, יסוד שלכאורה יוצא מן הסדר הרגיל - "ישא ה' פניו אליך" – נשיאות פנים שפירושה הפשוט הוא ותרנות. בגמרא (ברכות כ', ע"ב)
|
|
דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כתוב בתורתך 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: 'ישא ה' פניו אליך'. |
|
מלאכי השרת תמהים. הקדוש ברוך הוא לא נושא פנים ולא לוקח שחד, מנהיג את העולם במידת הדין. הנהגת העולם במידת הדין אין פירושה הנהגה מתוך נקימה ונטירה, אלא זו הנהגה אמיתית וכנה; יש בהנהגת הדין, בצמצומים ובהגבלות, בפרטים ובדקדוקים שבהנהגה, משהו אמתי וכנה. לכן מנהיג הקדוש ברוך הוא את העולם במידה זו. פתאום בברכת הכהנים יש נשיאת פנים לישראל - "ישא ה' פניו אליך", לכאורה ותרנות. חכמינו לימדונו כי כל האומר שהקדוש ברוך הוא ותרן, יוותרו מעיו! אם כן, מהו מקומה של נשיאת הפנים לישראל?!
לפנים משורת הדין?!
ממשיכה הגמרא :
|
|
אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך', והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה. |
|
הקדוש ברוך הוא עונה למלאכים תשובה מאוד פשוטה. ישראל נושאים לי פנים; הם נוהגים עימי, כביכול, לפנים משורת הדין. שורת הדין מחייבת לברך ברכת המזון רק מכדי שיעור שביעה, וישראל מברכים ברכת המזון כבר מכזית או מכביצה. כיוון שישראל נושאים פנים כלפי קודשא בריך הוא, שורת הדין נותנת, שאף הקדוש ברוך הוא ישא להם פנים. בעצם אין כאן נשיאת פנים, שכן זה מה שמידת הדין מודדת; "כמים הפנים לפנים"(משלי, כ"ז,י"ט).
תלות גמורה - אולם לא די בכך. יש לתת את הדעת על התחום בו באה לידי ביטוי נשיאות הפנים של ישראל כלפי קודשא בריך הוא - ברכת המזון; ישראל מוסיפים ברכה גם בפחות מהשיעור הנדרש מן התורה. יש להבין מה בין הוספת ברכה בברכת כהנים, האסורה, לבין ההוספה בברכת המזון, שמותרת. מדוע התורה לא מאפשרת לכהן להוסיף ברכה אחת משלו, באומרה "כה תברכו", ואילו ההוספה של ישראל בברכת המזון נתפסת כמשהו חיובי, שהקדוש ברוך הוא מתפאר בו, כביכול, לפני מלאכי השרת "וכי לא אשא פנים לישראל?".
נראה כי קיים הבדל מהותי בין שתי ההוספות. הוספת ברכה בברכת כהנים יכולה לנבוע, כאמור, מראיית הכהן את עצמו כמשפיע הברכה; הוא יכול לראות את עצמו כמקור השפע, ומתוך כך להוסיף ברכה אחת משלו. הוספת ברכה כזו אסורה משום "בל תוסיף", ואולי גם משום "כה תברכו"; הוספה שמבטאת את עמידתו העצמית של הכהן, כמי שעומד מכוחו ומסוגל להשפיע על אחרים - זו הוספה פסולה.
הוספת הברכה בברכת המזון היא הפוכה לגמרי; היא אינה מבטאת את עמידתו העצמית של האדם, אלא להפך - את תלותו הגמורה בקדוש ברוך הוא. בברכת המזון, האדם נדרש לברך את הקדוש ברוך הוא ולהודות לו על שנתן לו את מזונו. בברכה זו מבטא האדם את תלותו הגמורה בקדוש ברוך הוא. הדרישה בתורה היא לברך רק לאחר שהאדם שבע מאכילתו; השביעה מאפשרת לראות בפועל את השפעת המזון על האדם, וממילא את הגודל שבנתינה שנתן לו ה'. במצב כזה מתחייב האדם להכיר תודה למי שהשביעו. לעומת זאת, כאשר האדם אכל אך לא שבע, לא נראית השפעת הישירה של המזון שניתן לו על ידי הקדוש ברוך הוא. במצב כזה לא חל חיוב על האדם לברך לבוראו. אולם ישראל מברכים גם כאשר לא שבעו באכילתם; מכזית או מכביצה. הם מצביעים על תלותם הגמורה בקדוש ברוך הוא גם כאשר זו אינה נראית בגלוי לעין, והשפעת הנתינה אינה מורגשת. דומה הדבר, למי שמודה לקדוש ברוך הוא גם על טיפת גשם קלושה, למרות שאין בכוחה לבדה להחיות ולקיים את היבול כולו.
כמים הפנים לפנים- משיב הקדוש ברוך הוא לתמיהתם של מלאכי השרת: ישראל מבטאים את הקשר ביני לבינם גם כאשר הקשר לא נראה באופן גלוי, ובכך הם נושאים לי פנים, כביכול. דבר זה מזכה את ישראל בנשיאת פנים מצד הקדוש ברוך הוא, על פי שורת הדין. ישראל שמבטאים את הקשר שלהם עם הקדוש ברוך הוא בלי מדידות ובלי גבולות, ראויים לשפע ולברכה בלי מדידות וגבולות. האופן בו מבטאים ישראל את הקשר בינם לבין קודשא בריך הוא, הוא האופן שבו יתממש הקשר.
בברכת כהנים היתה נטייה לכהן להוסיף ברכה אחת משלו. מה שלא התאפשר שם, מתאפשר בברכת המזון, במקום בו הוספת הברכה על ידי ישראל לא מעמידה אותם כעצמאיים, אלא להיפך - מצביעה באופן חזק יותר את תלותם בקדוש ברוך הוא. מתוך כך יוכלו ישראל להוסיף ברכה בעולם, ולזכות גם שה' יוסיף ברכה עליהם; ישא ה' פניו אליך.
עוד מקרה:סגולת נטילת ידים[]
תנו רבנן מעשה בר"ע שהיה חבוש בבית האסורין והיה ר' יהושע הגרסי משרתו בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה יום אחד מצאו שומר בית האסורין אמר לו היום מימך מרובין שמא לחתור בית האסורין אתה צריך שפך חציין ונתן לו חציין כשבא אצל ר"ע אמר לו יהושע אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך סח לו כל אותו המאורע אמר לו תן לי מים שאטול ידי אמר לו לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין אמר לו מה אעשה שחייבים עליהן מיתה מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי אמרו לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו כששמעו חכמים בדבר אמרו מה בזקנותו כך בילדותו על אחת כמה וכמה ומה בבית האסורין כך שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה (מסכת עירובין כ"א,ב)
מרכיבי "פסח שני"[]
משה רבינו השיב להם כי עבורם ולדורות יהיה "פסח שני" , כאמור:
- התנאי - אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַה'.
- המועד - בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ:
- תוכן הפסח עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים, יֹאכְלֻהוּ. לֹא-יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ; כְּכָל-חֻקַּת הַפֶּסַח, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.
המקרא הוסיף, כי אם האיש היה טהור או לא היה "בדרך רחוקה", ולא יקריב את הפסח במועדו, הוא יהיה חייב ב"כרת".
מדרש תנחומא הוסיף, כי פסח שני חל רק אנשים בודדים. אם הציבור כולו טמא (כמו בימינו) חג הפסח לא ידחה. וכך נאמר במדרש:" [א"ר יוחנן] אמר קרא: איש איש כי יהיה טמא לנפש איש נדחה לפסח שני, ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עושין בטומאה. א"ל ריש לקיש לרבי יוחנן אימא: איש נדחה לפסח שני צבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בפסח שני, אם כן ליכתוב רחמנא איש כי יהיה טמא, לנפש למה לי, וכי תימא נפש הוא דנדחה לפסח שני אבל שאר טמאים לא. והתניא יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש ומי שהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין, תלמוד לומר איש איש כי יהיה טמא, לנפש דכתב רחמנא למה לי, אלא הכי קאמר איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אלא עושין בטומאה. וצבור נמי דעביד בטומאה בטמא נפש אבל בשאר טומאות לא.
מנהגים בימינו[]
בימינו, נחשב יום זה מעין "יום טוב" גם לכל עם ישראל: נהגו שלא לומר בו "תחנון", והיו אף שנהגו לאכול בו מצות. לגבי המנהג שלא להגיד בו תחנון, יש שכתבו להגיד תחנון בערב פסח שני (דהיינו ביום י"ג באייר) בתפילת מנחה (למרות שבדרך כלל כל יום שאין אומרים בו תחנון, לא אומרים תחנון גם בתפילת המנחה של היום שלפניו) מכיוון שכל עיקרו של היום הוא הקרבת קרבן פסח שני בזמן בית המקדש, והרי קרבן פסח שני, בדומה לקרבן פסח, היה קרב רק אחרי חצות היום של יום י"ד עצמו (ונאכל בליל ט"ו באייר) .
תחולת מצוות הפסח[]
הרמב"ם כתב: מה בין פסח ראשון לפסח שני ? הראשון - אסור בחמץ בבל יראה ובבל ימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון קריאת ההלל באכילתו, ומביאין עמו קרבן חגיגה, ואפשר שיבוא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו. אבל פסח שני - חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לבית אכילתו, ואין מביאין עמו חגיגה, ואינו בא בטומאה. ושניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתם, ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהם, ואין שוברין בהם את העצם. ולמה לא ישווה השני לראשון לכל הדברים, מאחר שנאמר "ככל חוקת הפסח ייעשו אותו" (במדבר ט, יב)? - לפי שפירש בו מקצת חוקי הפסח, ללמד שאינו שווה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו; והן המצוות שבגופו, והם 'חוקת הפסח' שכלל". (הלכות קרבן פסח י, טו)
מנהגים מאוחרים בפסח שני[]
במקורות שונים נזכר פסח שני כמועד עלייה לרגל למירון. כך עולה מן החיבור "אלה המסעות" שמן המאה השלוש עשרה, לפיו היו מתקבצים יהודים ומוסלמים במערת הלל ושמאי בפסח שני. תאריך זה נזכר כמועד עליה לרגל למירון גם בתעודה מ"גניזת קהיר", "לוח קברות צדיקי ארץ ישראל", שנכתבה במאה הארבע עשרה. רבי משה באסולה מספר על השתתפותו בשיירה של יותר מאלף איש שעלו לקברי הצדיקים במירון בפסח שני בשנת רפ"ב (1522). זהו האזכור האחרון של פסח שני כמועד עלייה לרגל למירון. מאותה תקופה, בהשפעת מקובלי צפת, השתנה מועד העלייה לרגל למירון לל"ג בעומר.
לפי מסורת מאוחרת, יום זה הוא יום פטירתו של רבי מאיר בעל הנס, ויהודים רבים נוהגים לעלות לקברו או לערוך לכבודו הילולא הכוללת לימוד תורה, הדלקת נרות ותרומת כספים ללומדי תורה ולבתי כנסת. מנהג זה החל לראשונה בשנת תרכ"ז (1867), אז הוקם בניין על קברו. (מהויקיפדיה העברית)
מקורות[]
הערות שוליים[]
- ↑ אברבנאל התיחס לאמור בספר יהושע: "כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ" (יהושע,ה',ז'). הפרשן בדעת הרלב"ג כי העובדה כי היו ימים רבים במקום אחד איפשר להם לקיים את מצוות ברית המילה