FANDOM


Vaikra

פרשת אמור בספר תורה עתיק - ראו בראש העמוד השמאל מאוסף הספריה הלאומית

פרשת אמור פותחת במצוות הקשורות לכוהנים כדי לשמור על קדושתם וטהרתם, לאחר שכבר בפרשיות קודמות עסקה התורה בעניינים דומים הקשורים לכלל ישראל; החל בפרשת שמיני שבה מוצאים את הקדושה במאכלות, בהמשך הקדושה האישית לזכר ולנקבה בפרשות תזריע ומצורע, עבור לפרשת העריות ולבסוף פרשת קדושים המצווה על כלל ישראל להיות קדושים.

לפיכך תמוהה במקצת פרשת אמור שבה הקדושה המיוחדת לכוהנים, וזאת אף שאלתו-תמיהתו של קֹרח: "כִּי כָל -הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים", ואם כן "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּאוּ עַל-קְהַל ה'"? אפשר לומר ששאלת קֹרח היא מדוע הכוהנים זקוקים לחוקים מיוחדים לשמר את קדושתם, הלוא כבר כל העדה כולם קדושים. מהמשמעות הקדושה המיוחדת לכוהנים? מדרש תנחומא מסביר את הציווי המיוחד לכוהנים בגלל קרבתם אל ה' והיותם מצויים עמו תמיד.

וכך אומר המדרש (תנחומא, אמור סי' א): אמור אל הכוהנים ואמרת אליהם, הרי אמירה שתי פעמים, למה הדבר דומה לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר המלך גוזרני עליך שלא תראה מת כל ימיך, מפני שאתה נכנס ורואה את פני, שלא תטמא פלטירין שלי, כך הקב"ה גזר על הכוהנים הנכנסים לבית המקדש שלא יטמאו למת. (לפי פרופ' שאול רגב "קדושת הכהנים" - דף שבועי היוצא לאור על-ידי אוניברסיטת בר אילן)

הפרשה עוסקת בדיני הקרבנות והמועדי ישראל - התוכן הדתי של בני ישראל במדבר סיני זוכה לגיבוש. יחד עם זאת, נחמד גם היחס כלפי חריגים כפי שבא לידי ביטוי בפרשת המקלל.

מדוע ? הפסוקים חוזרים על עצמם ובינהן איזכור לשבת
  • "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי
  • ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש...
  • "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם"
....והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, שגם הוא יום מועד נקרא אותו מקרא קדש. ואחר כן הבדיל שאר המועדות ממנו, ואמר אשר תקראו אותם במועדם, כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו, כי השבת קבוע הוא, ביומו יבא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו. ועל דעת רבותינו (ת"כ פרשה ט ה), "אשר תקראו אותם במועדם", רמז לעיבורים, שתקראו אתם להם מועדים.
אור החיים הקדוש מסביר שלאחר שהצטוונו בפס' ב' על קידוש החודש ועיבור השנה היה יכול לעלות על ליבנו שאף את זמן השבת אנו יכולים לקבוע מתי שנוח לנו, לכן בא ההמשך (פס' ב-ג): "אלה מועדי ששת ימים" – כלומר "אלה" – שבתות, "מועדי" – אינן ניתנין לשינוי אולם (פס' ד): "אלה מועדי ה'" הם עלו המועדים שניתנו לכם לקבוע את זמנם.ישיבת נהרדעv - נהריה
מפירוש הרמב"ן - בעקבות שיעורו של בנג'י קוסובסקי, במשכן בנימין, ליד ישיבת קדומים, על פרשת השבוע


נושאי הפרשהעריכה


הפרשה עוסקת בנושאים הבאים:

  1. קדושת כהנים : "לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" נאמר בפסוק הפותח את הפרשה - חוץ מקרובים מוגדרים. נישואים רק לבתולה. ועונש מוות לבת כהן שתזנה. מומים בכהן פוסלים את כהונתו לאמר:"מוּם בּוֹ--אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו, לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב".(כ"א)
  2. על הכהן הגדול נאסר בנוסף:"וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ, לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל, אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו".(י"ב)
  3. בשר קורבנות - הגבלות ואיסורים כמו:"וְשׁוֹר, אוֹ-שֶׂה--אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ, לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (כ"ב,כ"ח)
  4. פרשת המועדות - "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה', מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם" (כ"ג,ד') - הנקראים בציבור במועדי ישראל והכוללים את המצוות המיוחדות לכל חג וחג.
  5. בקודש - תמיד - יודלק נר התמיד במנורה :" עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה, יַעֲרֹךְ אֶת-הַנֵּרוֹת, לִפְנֵי ה', תָּמִיד" (כ"ד,ד') ויונח לחם הפנים:"בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה--תָּמִיד: מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּרִית עוֹלָם." (ח).
  6. 'פרשת המקלל' - וההלכות שנקבעו בעקבות זאת
  7. מכה אדם לעומת ומכה בהמה.

והסיכום:"מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם" (כ"ד,כ"ב)


מחוברים תמיד לשורש עריכה

מאת: הרב יצחק חי זאגא - בית המדרש 'בית הרב'

פרשתנו 'אמור', פותחת בציווי על הכהנים, להישמר מטומאה, יותר מכל יהודי. הכתוב אומר : 'לנפש - לא יטמא בעמיו' [1] לאמור : אסור לכהן להיטמא למת, אלא אם כן הוא אחד מקרוביו המפורטים בהמשך הפרק.

נשאלת השאלה - מדוע ? אמנם כהן זה הוא שמקריב את הקרבנות בבית המקדש, אבל הרי ישנם כהנים נוספים במשכן והם שיעבדו בינתיים, עד שיטהר הכהן הזה.

נראה כי התשובה רמוזה בביטוי המיוחד בו פונה הקב"ה למשה ולכהנים . שהרי באותו פסוק הפותח את הפרשה נאמר 'ויאמר ד' אל משה, אמור אל הכהנים ואמרת אליהם'[2] . לשון אמירה חוזרת שלוש פעמים ונראה שהתורה באה ללמדנו דבר בלשון זו.

מרן הראי"ה קוק זצ"ל מסביר מהי 'אמירה' , בבארו את הפסוק בתהילים "אין אומר ואין דברים" [3], וכך הוא כותב – ומפני שראשית היסוד, של צמיחת ההבטאה, באה מתוך הרעיון, נקרא זה בשם אמירה, והמקור הוא אמר, כמו ראש אמיר, כלומר התגלות הדבור ביחסו להמדבר בעצמו, טרם שבא להתגלם בצורה המשפעת כבר על השומע, שמקבל הנהגה על ידי הצורה הדבורית הבאה כבר אל חוגו, שזה הוא התוכן של דבור, המתלוה לאמירה, והוא משותף עם דברות והנהגה[4].

וביאור הדברים : 'אמירה' - היא השורש של הדיבור. בעשרה מאמרות נברא העולם. בעל שפת אמת [5] כותב, כי במעמד הר סיני, נעשו עשרה מאמרות לעשרת הדברות. דיבור - מלשון דברות והנהגה. קבלת האמירה – היא מצד השומע, והנהגתו המעשית על פיה, נקראת דיבור. על פי זה נוכל אף אנו לומר, כי הכהן אומר, והמלך מדבר.

עתה נוכל להציע, כי לשון האמירה אשר בפרשת 'אמור', באה לומר, כי איסור הטומאה המיוחד על הכהנים, נובע מהעובדה שהם תמיד מחוברים לשורש האלוקי של המציאות. הם - תמיד שקועים באמירה השורשית האלוקית, ועל כן, עליהם להישמר מאטימה רוחנית, יותר מאשר אדם יהודי רגיל, שכן הכהנים בסגולתם ובתפקידם, מחוברים תמיד אל השורש.

האם בעל מום זו מילת גנאי ? עריכה

בנימין קוסובסקי לפרשת אמור - האם בעל מום זו מילת גנאי ?52:46

בנימין קוסובסקי לפרשת אמור - האם בעל מום זו מילת גנאי ?

בנימין קוסובסקי: לפרשת אמור - האם בעל מום זו מילת גנאי ?

בנימין קוסובסקי: לפרשת אמור - האם בעל מום זו מילת גנאי ?

העולם שלנו עבר שינוי גדול בעשרות השנים האחרונות ביחס לנכים, או בלשון המודרנית "בעלי מוגבלויות". שינוי הלשון, כמו תמיד, יש לו משמעות. יש רצון לשיוויון.

איך נסביר את איסור התורה לכוהנים בעלי מומים לעבוד בבית המקדש? האם הטעם לכך ברור לנו? ותימה - האם מום חיצוני אומר על משהו בפנימיותו של האדם? והרי למדונו חכמים, אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.

בשיעורנו נעבור דרך מלכים ומנהיגים, אסתטיקה ורוחניות בניסיון להבין את הסוגיה. בדרך נבין עוד דבר באיסוריהם של הכהנים להיטמא למת ולהתחתן עם גרושה וזונה.

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵאעריכה

Degem bet hamildash mul har habatt

דגם בית המקדש השני על גג ישיבת אש התורה מול הר הבית והכותל המערבי - נבנה על-ידימיכאל אוסניס

הרב שמואל אליהו רבה של העיר צפת כתב בעלון השבת קול צופיך על הנושא :קדושת הכהנים
פרשת "אמור" מתחילה בציווי לכהנים לא להיטמא טומאת מת: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" – פרט לשבעה קרובים, שהם אשתו שהיא "שְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו" וכן "לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו" ולאחותו שאינה נשואה. כהן גדול לא נטמא גם לשבעה קרובים אלו, אלא רק למת מצווה. ואפילו אם חלילה מצאו בערב יום כיפור שכל עבודת ישראל תלויה בו. מה הטעם באיסור הזה?

בית המקדש – בית חיינו - צריך לזכור כי המקום שממנו העניק הקב"ה חיים לעולם היה מקום המקדש. שם הקב"ה נפח נשמת חיים באדם הראשון "ויהי האדם לנפש חיה". מהחיים שקיבל אדם הראשון ניתנו חיים לבניו, ומהם חיים לבניהם ולבני בניהם עד אלינו.

גם היום המקום הזה הוא שפע החיים של העולם: "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם" (תהילים קלג ג). במקום שהוא שפע של חיים תמידי לא יכול להיכנס משהו שקשור למוות. לכן אסור להכניס לבית המקדש לא מת ולא טמא מת. לצורך זה הקימו מעין סורג בגובה עשרה טפחים, שהקיף את בית המקדש, לפנים ממנו "חֵיל", שהוא מקום פנוי של עשר אמות בין הסורג לבין בית המקדש – כל זה שיהא מעין גדר ושטח הפרדה שמסמן לאנשים כי עד כאן מותר להגיע לנכרים ולטמא מת ולא יותר (משנה מסכת מדות פרק ב ג). בית המקדש בקדושתו עומד. וגם אם חלילה ייכנסו אלף טמאי מתים לבית המקדש, הוא לא יתחלל מקדושתו. מקום המקדש תמיד קודש. גם אם ייהרג במקדש כהן ונביא. גם אם נבוזארדן יהרוג שם חללים רבים – המקום הוא קדוש, וגם היום אסור לטמאי מתים להתקרב למקום העזרה – כי קודש הוא.

קדושתו של המקדש לעולם קיימת- כהנים הם חלק מבית המקדש. יש בבית המקדש ארון ושולחן ומנורה ומזבח וכו', ויש בו גם כהנים העובדים בו. הרמב"ם כלל את שניהם בפרק אחד שנקרא "הלכות כלי המקדש והעובדים בו", והוא מונה בו 14 מצוות, שש מצוות "עשה" ושמונה מצוות "לא תעשה".

כהן הוא חלק מבית המקדש. לכן גם היום אסור לכהן להיטמא למת, גם אם קודם לכן הוא נטמא למת בשוגג או במזיד. כשם שבית המקדש הוא קדוש, גם הכהן הזה קדוש, גם אם בדרגות שונות. לכן כשהתורה רוצה ללמד שכהן גדול לא יוצא מקדושתו היא אומרת "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" (סנהדרין יט ע"א). כלומר, שבזה שהוא שומר על קדושתו – הוא כביכול נמצא עדיין בבית המקדש, אף שבפועל הוא נמצא בביתו או במקום אחר. גם היום, שבית המקדש חרב, בית מקדש של מעלה קיים, וקדושתו לעולם קיימת. לכן אומרים לכל כהן, ובמיוחד לכהן גדול: "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" – אל תצא מקדושתך.

המיוחד בכהן גדולעריכה

LEV 8- High priest in robes and breastplate

בגדי כהן גדולהמקור

"מדרש רבה - מדרש ארץ ישראל" מציין חמש תכונות המייחדות כהן גדול:"מה כתיב אחר הענין והכהן הגדול מאחיו למה נקרא שמו כהן גדול שהוא גדול בה' דברים: בחכמה, בכח, בנוי, בעושר ובשנים.

  • בנוי שהוא נאה מאחיו בכח שהוא גבור - בא וראה אהרן כשהניף את הלוים כ"ב אלף הניף ביום אחד כיצד היה מניפם מוליך ומביא מעלה ומוריד הוי שהיה גדול בכח.
  • בעושר - מנין שאם לא היה עשיר אחיו הכהנים מעשרין אותו מעשה בפנחס הסתת שמינוהו כהן גדול ויצאו אחיו הכהנים וראוהו חוצב באבנים ומלאו המחצב לפניו דינרי זהב ומנין שאחיו מגדלין אותו אם אין לו שנא' והכהן הגדול מאחיו ולא כהן גדול בלבד אלא המלך כיוצא בו.
  • ועל הבגדים - וכן אתה מוצא בדוד המלך כיון שהלך להלחם עם גלית א"ל שאול (ש"א יז) לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה אמר לו דוד רועה היה עבדך לאבי בצאן ובא הארי והדוב ונשא שה מהעדר ויצאתי אחריו והכיתיו והצלתי מפיו ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכיתיו והמיתיו גם את הארי גם הדוב הכה עבדך והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם אמר לו שאול מי אמר לך שאתה יכול להרגו מיד השיבו דוד ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה מיד וילבש שאול את דוד מדיו וכתיב בשאול (שם ט) משכמו ומעלה גבוה מכל העם כיון שהלבישו בגדיו וראה שעשויין לו מיד הכניס בו עין הרע כשראה דוד שהלבין פני שאול א"ל לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי ויסירם דוד מעליו הא למדת שאפי' יהא אדם קצר ונתמנה מלך נעשה ארוך כל כך למה שבשעה שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו אמר דוד בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח שנא' (תהלים טז) לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח. מדרש רבה ויקרא פרשה כז פרשה כז א שור או כשב או עז הה"ד (שם לו) צדקתך כהררי אל ההרים מעלין עשבים והצדיקים יש להם מעשים טובים ד"א צדקתך כהררי אל מה ההרים ראוים להזרע ועושים פירות כך הצדיקים עושים פירות ומטיבין לעצמם ולאחרים למה"ד לפעמון זהב
  • והגיל שלו מן מרגליות כך הצדיקים מטיבין לעצמן ולאחרים שנאמר (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו משפטיך תהום רבה אלו הרשעים מה תהום אינו יכול להזרע ואינו עושה פירות אף הרשעים אין להם מעשים טובים ואין עושים פירות אלא מצירין לעצמן ולאחרים שנאמר (שם) אוי לרשע רע רע לעצמו ורע לאחרים צדקתך כהררי אל סרס המקרא ודרשהו צדקתך על משפטיך כהררי אל על תהום רבה מה ההרים הללו כובשין על תהום שלא יציף העולם כך הצדקה כובשת את הפורעניות שלא תבא לעולם צדקתך כהררי אל מה ההרים הללו אין להם סוף כך אין סוף למתן שכרן של צדיקים משפטיך תהום רבה מה תהום אין לו חקר כך אין חקר לפורענותן של רשעים

"שֶׁיִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעושָׂיו"עריכה

Beithashoeva

שמחת בית השואבה. ציור של האמנית דפנה לבנון העלה לויקיפדיה:משתמש:תמרה

הפרשן ספורנו כתב : מועֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם מִקְרָאֵי קדֶשׁ. אַחַר שֶׁדִּבֵּר בְּעִנְיַן הַקָּרְבָּנות וּמַקְרִיבֵיהֶם (פרקים כא כב) שֶׁהַכַּוָּנָה בָּהֶם הַשְׁרות הַשְּׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל, כְּאָמְרו "עלַת תָּמִיד לְדרתֵיכֶם, פֶּתַח אהֶל מועֵד לִפְנֵי ה', אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה" (שמות כט, מב)

דִּבֵּר בַּמּועֲדִים אֲשֶׁר בִּשְׁבִיתָתָם יְכַוֵּין לִשְׁבּת מִמַּעֲשֵׂה הֶדְיוט, בִּקְצָתָם לְגַמְרֵי כְּעִנְיַן בְּשַׁבָּת וְיום הַכִּפּוּרִים, וְלַעֲסק בְּכֻלָּם בַּתּורָה וּבְעִסְקֵי קדֶשׁ, כְּאָמְרוּ "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וכו' וְיום הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלקֶיךָ" (שם כ, ט י), שֶׁתִּשְׁבּת מִמְּלַאכְתְּךָ וְיִהְיֶה עִסְקְךָ כֻּלּו לַה' אֱלהֶיךָ. וּבִקְצָתָם תִּהְיֶה הַשְּׁבִיתָה "מִמְּלֶאכֶת עֲבודָה" בִּלְבָד, כְּמו שֶׁהוּא הָעִנְיָן בִּשְׁאָר הַמּועֲדִים.

וְהַכַּוָּנָה בָּהֶם, שֶׁעִם שִׂמְחַת הַיּום שֶׁיִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעושָׂיו יִהְיֶה הָעֵסֶק בִּקְצָתו בְּעִסְקֵי קדֶשׁ, כְּאָמְרָם ז"ל: יום טוב חֶצְיו לַה' וְחֶצְיו לָכֶם (פסחים צח, ב). וּבָזֶה תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל בְּלִי סָפֵק, כְּאָמְרו "אֱלהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (תהלים פב, א).

אָמַר, אותָם מועֲדִים שֶׁתִּקְרְאוּ אותָם "מִקְרָאֵי קדֶשׁ" פֵּרוּשׁ, אֲסִיפות עַם לְעִסְקֵי קדֶשׁ, כִּי אֲסִיפַת הָעָם תִּקָּרֵא "מִקְרָא", כְּמו "חדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרוא מִקְרָא" (ישעיהו א, יג), וְכֵן "עַל מְכון הַר צִיּון וְעַל מִקְרָאֶיהָ" (שם ד, ה) אֵלֶּה הֵם מועֲדָי. הֵם אותָם הַמּועֲדִים שֶׁאֶרְצֶה בָּם. אָמְנָם כְּשֶׁלּא תִּקְרְאוּ אותָם "מִקְרָאֵי קדֶשׁ", אֲבָל יִהְיוּ 'מִקְרָאֵי' חל וְעֵסֶק בְּחַיֵּי שָׁעָה וְתַעֲנוּגות בְּנֵי הָאָדָם בִּלְבָד, לא יִהְיוּ "מועֲדָי", אֲבָל יִהְיוּ "מועֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי" (שם א, יד).

המיוחד בפרשת המועדות לעומת הפרשה המקבילה בספר במדברעריכה

בפרשת השבוע הובאה - פרשת המועדות - "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה', מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם" (כ"ג,ד') - הנקראים בציבור במועדי ישראל. פרשה מקבילה מצויה בפרשת פנחס:"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת-קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ, לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.(כ"ח,א'), הנקראית אף היא במועדים.

מורי חיים צבי אנוך עמד על ההבדל בתוכן שתי הפרשיות, ודבריו הובאו בספר הזכרון:"עיונים בחינוך ובהוראה", הכולל מבחר שיעורים שנרשמו מפי תלמידיו. [6]

בספר ויקרא, החגים נימנו לפי עונות השנה. וכך, הוצג גם הסבר מלא על הקשר בין חג-הפסח לבין שבועות על-ידי ספירת העומר. מגמת הפרשה בויקרא: קביעת המועד של "זמני השבתון". סימן היכר המשותף:"להקריב אשה", נשאר סתום עד חספר במדבר, שם יפורשו פרטי הקרבנות. בפרשת אמור, די היה להזכיר בסוף הפרק את החובה להקריב "אֵלֶּה מוֹעֲדֵיה', אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ: לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה', עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ (ל"ז).

לעומת זאת בספר במדבר הניסוח שונה החובה להקריב את קרבנות היום הובא בספר במדבר בתחילת הפרשה :"עולת התמיד" ולאחר מכן קרבנות המוספים לשבת, ראש-חודש והחגים. מתי יחולו המועדים, על כך נאמר כבר בספר ויקרא.

חיים צבי אנוך ויקרא כ"ג, ‎37 פירוש

"אלה מועדי ה'...:

להקריב אשה לה',

עלה ומנחה זבח ונסכים

דבר יום ביומו"

"דבר-יום ביומו" מגיד: עניין שחוזר "מדי יום ביומו", יום-יום. "דבר-יום ביומו" = תמיד = בלא הפסק[‎1].

מנייתם של ימי-חג רבים ושונים, על קרבנות החג השונים שלהם, בפרק-הלוח ויקרא כ"ג, ‎4 ואילך, בשל כך קרוב מאוד שינקוט אדם פירוש מוטעה של הביטוי המסיים דבר-עם ביומו שבסוף הפרק, ויפרשו כאילו רצה לומר: כל חג וחג וקרבנו המיוחד לו זאת אומרת: דווקא "קרבנות-המוסף" של החגים.

תכונת ה"מוסף" (ב= הקרבן הנוסף) הרי היא, מצד ההיגיון משהו יחסי: רק עד כמה שדובר בתחילה על איזה קרבן-סוד, אפשר לדבר אחר-כך על קרבנות מוסף נוספים. ביחס לכך משמש במדבר כ"ח-כ"ט כדוגמה קלאסית: הנושא "קרבנות השנה" פותח ב"עלת תמיד", הקבוע בכל-יום, השווה ובלתי-משתנה: ועובר מכאן להביא את קרבנות-המוסף לפרטיהם (שבת - ראש חודש-- חגים) כל פרשת-מוסף שבשני פרקים אלה חוזרת באורח סטריאוטיפי: "על עלת התמיד", או על: "מלבד עלת..." - מן הסתם, כדי למנוע מלכתחילה את הסברה המוטעית כאילו יש בכוחם של הקרבנות המיוחדים של הימים שאינם יום-יומיים כדי להפוך את הקרבן שבכל-יום ("עלת תמיד") למיותר.

לעומת זאת מדובר בויקרא כ"ג, ‎4 רק בסגנון דיבור כוללני על החובה להקריב קרבנות-חג: "להקריב אשה לה'" (היינו: "המוספים")[‎2]

בהבדל מן במדבר, פרקים כ"ח-כ"ט ששם - לפי מחזור תקופת השנה - נמנים תוך פתיחה בקרבן שבכל-יום ("עלת תמיד") ועובר אל שבת וראש חודש, כל החגים באורח כרונולוגי - נמנע ויקרא כ"ג מלכתחילה מן הזכרת הקרבן שבכל-יום ("עלת תמיד").

מגמתו של ויקרא כ"ג מוכוונת אל קביעת המועד של "זמני השבתון" (="שבתות") שלסימני-ההכר שלהם שייך, בין השאר, אף "להקריב אשה".

ושים לב: בבמדבר כ"ח-כ"ט אין זכר לאותו חישוב של מועד חג-השבועות שנעשה בויקרא כ"ג, ‎16-15, משום שהנושא של שני פרקים אלה עניינו דווקא בפירוטם של קרבנות-המוסף ועל-כן ניתן לוותר שם על החישוב המסובך לקביעת מועד חג השבועות. ואילו שאר ימי-החגים, עם תאריכיהם "המנויים", אפשר להזכירם שם בלא טורח.

מכאן יוצא, שעבור הקורא את ויקרא כ"ג נשאר תוכנו של "להקריב אשה" סתום : מה בדבר הקרבת הקרבן שבכל-יום ("עלת תמיד") בימי-שבתון (= "שבתות") אלה ? כשם שמתחשב במדבר כ"ח-כ"ט בשאלה זו, בהוסיפו בכל-פעם ("כבאזהרה") אל גוף המוספים את ההערה : "על עלת התמיד", "מלבד עלת התמיד" - כך בדיוק מוטל אף על ויקרא כ"ג להצביע על החובה של הקרבת "עלת תמיד", כקרבן "נוסף" על קרבנו של יום השבתון שבפרק זה.

ברם, מובן מאליו הוא, שלא ייתכן להצביע בויקרא כ"ג על "עלת תמיד" (=קרבן שבכל-יום) כעל "קרבן מוסף" (שאינו אלא תוספת לקרבן שבכל-יום). אלא ממש הכרח הוא, שרק בתוספת הערה לקרבנות-החגים ("להקריב אשה") ניתן לדבר על החובה להקריב "עלת תמיד" גם בימי-החגים. הוה אומר אפוא למעשה : כהקדמה לקרבנות-החגים בתורת "עלת הבקר", וכ"עלת ערב" ל"השלים" אחריהם.

את התפקיד הזה לשמש כ"הערה", ממלאים הפסוקים ‎38-37 שבויקרא כ"ג:

‎37: "אלה מועדי ה'... להקריב אשה לה'" -

פירוש: אלה הם הימים "הנועדים", שבהם יש להקריב קרבן "מוסף".

"עלה ומנחה

- - -דבר-יום ויומו" - זבח ונסכים

פירוש: (וגם) "עלה" = "זבח" (קרבן-בהמה) ו"הבאים-עם-הזבח" (= "ומנחה" "ונסכים"), קרבן שבכל-יום-ויום ("עלת תמיד").

‎38: "מלבד שבתת ה'..."

פירוש : מלבד (הקרבנות של) "זמני-השבתון" (= "שבתות" !), שנמנו בפרק כ"ג.

גלוי הדבר, שהתורה מוסיפה אל "העולה" את שני הבאים-עם "עלת תמיד" - היינו: "מנחה" ו"נסכים" - כל אחד בפני עצמו. ועל-כן, בהזכירה את השני ("נסכים"), אין היא חוזרת - מטעם של סגנון[‎3] - על השם המיוחד: "עלה", אלא מביאה תחתיו את המלה: "זבח" שכוללת כל קרבן שנזבח-נשחט.

ביחס לחובה להקריב "עלת תמיד" והבאים-עמה ("מנחה ונסכים") יוכל ויקרא כ"ג, ‎37 לסמוך על "הידיעה" שקדמה כבר בשמות כ"ט, ‎42-38.

ואילו הצורה "החוצה" (המפרידה את היחידה: "עלה ומנחה ונסכים") שבויקרא כ"ג, ‎37 :

"עלה ומנחה

זבח ונסכים" -

מעניקה צליל של "לשון הגבוה" לפסוק המסיים את כל פרק כ"ג (עד כמה שזה מתייחס לעניין הקרבנות[‎4]).

ואף זו: את ויקרא כ"ג, ‎38 לא ניתן היה לנסח בלשון פשוטה: "מלבד* מועדי* ה'...", בשל ניסוחו של ויקרא כ"ג, ‎37. שכן אחרת היה מגיע להיגד שנשמע כחסר טעם:

‎37 : "אלה מועדי ה'... להקריב אשה..."

‎38: "מלבד* מועדי* ה'..."! היגד כזה נמנע אפוא על-ידי הניסוח שבא תחתיו:

"אלה מועדי ה'... להקריב אשה... מלבד שבתות ה'" וגו'. בבמדבר כ"ט, ‎39,לעומת זאת, אין משום חשש לניסוח שיישמע כסתירה:

"אלה (הקרבנות שנמנו) תעשו במועדיכם".

בתוך: עיונים בחינוך ובהוראה, תשמ"א, עמ' ‎44-47.

[1] מלכים ב כ"ה, ‎30-29: ירמיהו נ"ב, ‎34-33: דניאל א', ‎5. [‎2] החריג המדומה של פירוט כזה בויקרא כ"ג, ‎20-9 אין בו כדי לסתור. שכן קרבנות אלה אין בהם משום קרבנות-מוסף "נוספים" בדומה לאלה שבקבוצה במדבר כ"ח, ‎30-26, אלא בקרבנות-לוויי (‎Begleitopfer) של "לחם-ביכורים" (ויקרא כ"ג, ‎12-11 ; 18-16 ; "על הלחם").

[‎3] השמע לאזנך את הבדל הצליל שבין: "עולה ומנחה, עולה ונסכים", לבין "עולה ומנחה, זבח ונסכים".

[‎4] ויקרא כ"ג, ‎43-39: "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי" וגו' - כל עצמו אינו אלא בחינת "נספח" לפרק זה, כמות שמגלה מילת-הקשר: "אך" (המתרגם).

ר"ה ויום הכיפורים - איזכור ראשוןעריכה

מה פשר אי הזכרת הציוויים על ר"ה ויוה"כ ב'שמות' וב'דברים', ומתי צֻווינו על מועדים אלה לראשונה? האם בסיני, אלא שהם נכתבו רק ב'ויקרא', או שמא ניתנו מצוות אלו לראשונה באוהל מועד, על פי מקומם בספר 'ויקרא'?

הפרשן רבי יצחק אברבנאל (שמ' ל"ד) דן באי הזכרת ר"ה ויוה"כ בחומש 'שמות'. הוא סבור שב'שמות' וב'דברים' צֻוו רק שלושת הרגלים כיוון שיש בהם חובת העלייה לרגל. שלושת הרגלים (וגם שבת ומצוות פטר רחם המוזכרים כאמור בשמות ל"ד) נועדו להזכיר את חסד היציאה ממצרים ואת חסד הבאת עם ישראל לארץ ישראל. פסח, מצוות פטר רחם (לזכר הצלת בכורי ישראל במכת הבכורות) ושבת מסמלים את היציאה ממצרים. שבועות וסוכות שבבסיסם הם חגים חקלאיים "יורו על היותם יושבים בארץ הנבחרת", ולפיכך "התבאר מזה למה הזהיר כאן על המועדים ולמה לא זכר בכללם יום תרועה ויום כיפורים". אברבנאל אינו דן בשאלה אימתי צֻווינו על ר"ה ויוה"כ.

(המקור:עו"ד יוסף ברכיה :"קדמותה של מצוות יום הכיפורים: עיון בשיטתו של רד"צ הופמן" - דף שבועי בהוצאת אוניברסיטת בר אילן

שבעת ימי הבריאה והמועדיםעריכה

הרב יעקב כהן באתר ישיבה מעלה את הדימיון בין שבעת המועדים לבין ימי הבריאה:

בקידוש של הימים הטובים אנו קוראים בחגיגיות את פסוק הפתיחה של פרשת המועדות שבספר ויקרא: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" . מועדי ה' הינם ימים הקרויים 'קודש', כלומר הם ימים הנבדלים משאר ימות השנה, וכפי שנתפרש בספרי "במה אתה מקדשו? במאכל ומשתה ובכסות נקיה ובתפילה". בגמרא ובדברי הרמב"ם נתפרש הביטוי 'מקרא קודש' לעניין איסור עשיית מלאכה .

נשים לב לכך שהתורה אינה אומרת 'אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם קודש', אלא תחילה היא קובעת את מהות הימים הללו כ'מקראי קודש', ורק בשלב הבא נאמר "אשר תקראו אותם במועדם". משמעות הדבר היא שקדושת מקראי הקודש אינה מתחילה במעשים שלנו, אלא זוהי מציאות קיימת, אותה מגלים המעשים שאנו עושים. בספרים רבים נכתב על משמעות המועדים כקידוש מימד הזמן של הבריאה, והדבר מבטא את עמידתם של ישראל מעל המסגרות המצומצמות של העולם. בדברינו הבאים ברצוננו להתבונן במשמעות עמוקה נוספת למועדי ישראל, ותחילה נשאל - כמה ימים במעגל השנה נקראים בתורה "מִקְרָא קֹדֶשׁ"?

כל אחד מוזמן לבדוק את התשובה לשאלה זו בעצמו, ולגלות שמספרם של מקראי הקודש בתורה הוא שבעה, והם הימים הראשון והשביעי של חג המצות, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, היום הראשון של סוכות ושמיני עצרת . נמצא שמספרם של ימי מקראי הקודש זהה למספרם של ימי הבריאה והשבוע, ופשוט שלא מקרה הוא, שהרי עניין זה נוגע ליסודו ולרומו של עולם. בחוברת זו ננסה לגלות את הזיקה הפנימית, שקיימת בין שבעת ימי הבריאה לבין שבעת ימי מקראי הקודש.




ראשית קצירכם - מנחה חדשה עריכה

Hordeum vulgare

שעורה ליד הגשר על נחל תבור

Grain

חיטה בדרום הרי חברון - אייר תשע"ב

Grainfield

שדה חיטה בדרום הרי חברון אייר תשע"ב

(לפי הרב שמעון גולן אפרת - דף לפרשת השבוע) שני קרבנות (מנחות) מתבואה חדשה מוזכרים בפרשתנו.

  • הראשון (בפרק כג פסוקים י-יא): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.

וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. רש"י על אתר מפרש: "ראשית קצירכם - שתהא ראשונה לקציר." ומחרה מחזיק אחריו רמב"ן: "וטעם וקצרתם את קצירה - שלא תקצרו בארץ קציר עד שתקצרו העומר ותביאו אותו ראשית קצירכם אל הכהן. וכן (דברים טז ט): מהחל חרמש בקמה תחל לספור - מהחל לך חרמש בשום קמה, כי אסור להניף חרמש על הקמה עד יום שתחל לספור."

  • הקרבן השני מופיע בהמשך (פסוק טז): עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. וגם כאן ניעזר בפרוש רש"י: "מנחה חדשה - היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש. ואם תאמר: הרי קרבה מנחת העומר? אינה כשאר כל המנחות שהיא באה מן השעורים."

המנחה הראשונה המובאת מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת באה מן השעורים, ובזה ייחודה. דומה לה מבחינה זו קרבן הסוטה, כפי שמופיע בפרת "נשא (במדבר פרק ה, פסוק טו): וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן. ופירש שם רש"י: "שעורים ולא חיטים. היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה."

לעומת זאת, המנחה השניה באה מהקציר הראשון של החיטה (שהיא מאכל אדם). לפי זה הביטוי מִנְחָה חֲדָשָׁה משמעותו; מנחה הבאה מהתבואה החדשה. אולם רמב"ן מפרש, כנראה, את הביטוי באופן שונה: "וטעם מִנְחָה חֲדָשָׁה, שלא יובא בית ה' מנחה עד שיביאו זאת, כמו שפירשו רבותינו במנחות."גם רשב"ם מפרש באופן דומה:

"מנחה חדשה - להתיר חדש במקדש כי הוא זמן בישול תבואות." גם לפני מנחת העומר אי אפשר לאכול מהתבואה החדשה, ככתוב (פסוק יד): וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹקֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

אלא, ששני "היתרים" שונים של "חדש" לפנינו; במדינה ובמקדש, כפי שעולה מהמשנה במסכת מנחות (פרק י, ה-ו): "משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר רבי יהודה: והלא מן התורה הוא אסור שנאמר: עד עצם היום הזה? מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן מפני שהן יודעין שאין בית דין מתעצלין בו. העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש."

היינו: לאחר הקרבת העומר (שעורים) הותר השימוש בתבואה החדשה במדינה (היינו שימוש של חולין) ואילו לאחר הקרבת שתי הלחם (מִנְחָה חֲדָשָׁה בשבועות) הותר השימוש בתבואה החדשה להקרבת מנחות במקדש.

קידוש השם עריכה

(לפי הרב שמעון גולן אפרת - דף לפרשת השבוע)

בתחילת פרק כב (פס' ב) בפרשתנו אנו קוראים: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה'. ובסיום הפרק (פס' לא-לג): וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ה'.

ענין חילול השם מופיע בתחילת הפרק ובסופו, כשבסוף מופיע גם ענין קידוש השם: וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. בין לבין, הפרק כולל הלכות הקשורות בטומאת הכהן המקריב, בתמימות בעלי החיים המוקרבים ובמגבלות שונות על "גיל" הקרבן. אבן עזרא (פס' לב) מפרש את ה"חילול" המוזכר בהקשר זה: "לא תחללו את שם קדשי - עם בני אהרן ידבר כי הפרשה דבקה והם המצווים שלא ישחטו להם או לישראל אם ובן ביום אחד."

וכך דייק מדבריו ה"משך חכמה": "עומק הפשט כראב"ע דמדבר אל הכהנים, ולכן אמר להם ולא תחללו את שם קדשי על הקרבת בעלי מומין. ונכלל בזה כל תוכחת מלאכי (א, ו) להכהנים המקריבים בעלי מומין ובוזי שמי."

עצם השימוש שלו בביטוי "עומק הפשט" מרמז כי הדרשות (הן מדרשי ההלכה והן מדרשי האגדה), הן בכוון שונה. הרמב"ן מציג את הכוון ה"מדרשי":

"וטעם ונקדשתי בתוך בני ישראל - על דעת רבותינו מצות עשה, שנקדש את שמו במצוות ליהרג עליהן ולא נעבור. וזה טעם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, שהוא טעם יכלול כל המצוות, שראוי לקדש שמו עליהם בעבור שאנחנו עבדיו אשר גאלנו ממצרים."

דרשת רבותינו שעליה רומז רמב"ן (שנקדש את שמו במצוות) מצויה ב"ספרא" (תורת כהנים, פרשה ח):

"ולא תחללו - שומע אני ממשמע שנאמר ולא תחלל אמור קַדֵּש, וכשהוא אומר ונקדשתי - מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? תלמוד לומר: בתוך בני ישראל -המרובים.

מכאן אמרו: כל המוסר עצמו על מנת לעשות לו נס אין עושים לו נס, ושלא לעשות לו נס עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר: לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך, הן אייתי אלהנא די אנחנא פלחין יכול לשיזבותן מן אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישיזיב, והן לא ידיע ליהוי לך מלכא דלאלהך לית אנן פלחין ולצלם דדהב דהקמת לא סגדין. וכשתפס מריינוס את פפוס ואת לוליינוס אחיו בלדקיא, אמר להם: אין אתם מעמן של חנניה מישאל ועזריה? יבוא אלהיכם ויציל אתכם מידי. אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה כשרים היו, ונבוכדנצר היה הגון שיעשה נס על ידו, אבל אתה מלך רשע אתה, ואין אתה הגון שיעשה נס על ידך, ואנו מחייבי מיתה עד לשמים ואם אין אתה הורגנו, הרבה מזיקים לפני המקום הרבה דובים הרבה אריות הרבה נמרים הרבה נחשים שרפים הרבה עקרבים שיפגעו בנו, אלא סוף שהמקום עתיד לתבוע דמינו מידך. אמרו: לא נסע משם עד שבאו עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בבקעיות."

לקריאת הדרשה כולה או להזמנת הגליונות לפרשת השבוע של הרב, נא לפנות בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.i


האם "בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי" יהודי מלידה?עריכה

ראו גם:שלומית בת דביר

מקובל להניח כי יהודי הוא מי שאימו יהודיה. ובכל זאת, במקרא הובאו מקרים שבהם יהודי הוא מי שאביו יהודי, לדוגמא האבות, משה רבינו ועוד. קיימת הנחה כי רק לאחר מתן תורה נקבע לפיה יהודי הוא מי שאימו יהודיה.

אלכסנדר קליין דן בנושא בדף השבועי בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן וכך הוא כתב:

  • במשנה (קידושין ג',י"ב) נאמר: "כל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין - הוולד כמותה, ואיזה זה? זה ולד שפחה ונכרית". הגמרא דורשת את הפסוק: "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים" (דב' ז',ג'-ד') כך: "בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך, אלא בנה".
  • הרב וינברג, על אף הדגשתו שאין אנו יודעים בוודאות את טעמי המצוות, מציע שלושה הסברים על כך שמעמדו של הילד נקבע על פי מעמד האם:
  1. הסבר ביולוגי: הוולד הוא בעיקר נוצר על ידי אמו.
  2. הסבר תרבותי: עיקר החינוך נעשה בידי האם.
  3. הסבר פרקטי: זהות האם היא ודאית, זהות האב לא.

המקור: הרב יחיאל יעקב וינברג, שו"ת שרידי אש, ירושלים תשכ"ט, חלק 4, עמ' שפג.

  • והנה בפרשתנו דווקא משתמע ההיפך, היינו שהבן של גוי ויהודיה הוא בגדר גוי. הרי כתוב:

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. (ויק' כד:י-יא) מי היה בן הישראלית זה? לפי המדרש, בזמן השעבוד, "נוגש" מצרי חמד את שלומית בת דברי. הוא הוציא את בעלה הישראלי מביתם מוקדם בבוקר כשהיה עדיין חשוך, וחזר אליה והתחזה לבעלה ובא עליה. מביאה זו נוצר "בן האישה הישראלית".

  • הרמב"ן מביא בשם "הצרפתים" ( שעוול (המהדיר של פירוש הרמב"ן על התורה) מציין כי לא ידוע לו מי הם ה"צרפתים" האלה.) הסבר לדרישה זו:טעם הגרות מפני שהיה קודם מתן תורה, והיה משפטו לילך אחר הזכר ממה שאמרו "באומות הלך אחר הזכר" , וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונמול.

ה"צרפתים" סבורים כי לפני מתן תורה, כאשר בני ישראל היו עדיין בגדר "גויים", הכלל היה שהולכים אחר האב. ברם הרמב"ן אינו מקבל טיעון זה, באשר לדעתו מאז שאברהם קיבל את צו המילה, ביתו נחשב כ"עם ישראל" על כל המשתמע מכך.

  • ברם, הצדק לכאורה הוא עם ה"צרפתים": הרי רבקה, רחל, לאה, אסנת, אשתו של יהודה, נשות בני יעקב וציפורה אשת משה רבנו לא היו מצאצאיו של אברהם אבינו.

אגב: ישנה עדות לכך שלא כל החכמים היו תמימי דעים בעניין קביעת המעמד של הוולד על פי האם. במדרש מסופר על רבי חגי שהורה להלקות את יעקב איש כפר נבוריא, חכם ששהה בעיר צור, על שרצה להתיר למול בשבת בן לאב יהודי ולאם נכרית. הוא הסתמך על הפסוק "וַיִּתְיַלְדוּ עַל-מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במ' א:יח) שממנו משתמע בעליל שמעמד הוולד נקבע על ידי אביו. אלא שרבי חגי אמר לו כי "לא הורה טוב" אלא שיש להסתמך על דרשת הפסוק "בתך לא תתן לבנו וכו'" כפי שמובא לעיל. לכאורה, יעקב איש כפר נבוריא נכנע וקבל את דעתו של רבי חגי. ברם, במדרש מובאת הדעה כי נחשב כאפיקורוס. מכאן שדין זה היה מקובל על ידי חז"ל בלי תלות בדרשת הפסוק.

על מקללים ונסקלים עריכה

(לפי הרב הרב בראון דסברג ב"שבת בשבתו) מבוכה פקדה את בית מדרשו של משה רבנו. ידוע שהכלל המרכזי במשפטי ישראל הוא "מידה כנגד מידה": או שהחוטא יתקן את הנזק: "מכה בהמה ישלמנה", או שיעשה לו כפי שחטא: "מכה אדם יומת". אולם, מה לעשות עם המקלל בשם ה'? כיצד אפשר לתקן את חילול ה' שגרם? איך אפשר לענוש אותו כפי שחטא?

את התשובה נתן הקב"ה: סקילה. מטרה אחת של הסקילה היא להשפיל, כמו ששמעי בן גרא קלל וסקל את דוד. המטרה השניה היא לקדש את שם המלך שנפגע. אחאב, ברשעותו, סקל את נבות היזרעאלי כדי להוכיח ש"עתה תעשה מלוכה על ישראל". להבדיל, כל העם שמשתתף בסקילת המקלל יודע שהוא בא לקדש את שם ה' בהענשת החוטא.

ייתכן שזהו המכנה המשותף לכל הנסקלים, כאלו שחיללו את ה' בחטאם. כגון: עובדי עבודה זרה, בעלי אוב וידעוני ומחללי שבתות (שמפרים את עדותנו על בריאת העולם).


הערות שולייםעריכה

  1. ויקרא כא,א
  2. שם
  3. מזמור יט , ד
  4. עולת ראיה חלק ב ,עמ' נד
  5. פרשת יתרו
  6. *אנוך, חיים צבי, עיונים בחינוך ובהוראה, התקין והביא לדפוס: שלמה שמידט, הוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, ירושלים, תשמ"א 352 ע’

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית