פרשת בחוקותי

War and Peace - geograph org uk - 431712 — מלחמה ושלום בשדה קרב מן העבר:פילבוקס וכבשים הצילום: War and Peace World War Two concrete pillbox and sheep in the pasture at Low Farm on the North Sea coast near Aldbrough המקור:ויקישיתוף

בפרשת בחוקותי אנו חותמים את הקריאה בתורה של ספר ויקרא: תחילת עוסקת בברכה, המשכה בקללה ובסופו סוגיות הלכתיות. כמובן נעסוק בברכות. פרשן המקרא הרמב"ן כתב:"אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כולם צדיקים, ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ, ונתנה הארץ, לבטח בארצכם, שלום בארץ, מן הארץ, לא תעבור בארצכם וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים, אין בטבע שיבואו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמישה בעשותנו החוקים והמצות, ולא שיהיה הכל הפך מפני זרענו השנה השביעית.

ובהמשך:" אבל שתהיה ארץ אחת כולה, ועם אחד תמיד, ברדת הגשם בעתו, ושובע, ושלוה, ושלום, ובריאות, וגבורה, ושברון האויבים, בעניין שאין כמוהו בכל העולם, יוודע לכל כי מאת ה' הייתה זאת. ועל כן אמר (דברים כח י): וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך.

יהי רצון ונאמר אמן.

נושאי הפרשה

הנושאים העיקריים בפרשת השבוע הם:

הברכה - רש"י ממחיש את הברכה:"בעתם - בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות ובלילי ימים טובים: ועץ השדה - הן אילני סרק, ועתידין לעשות פירות:
ואם לא תשמעו לי - אלו תאורי הקללה. הרב שי פירון כתב:מדוע "נקראות הקללות בלחש, בקול נמוך. שמתי לב לא פעם, שדווקא העובדה שהקורא מנמיך את קולו, היא זו שגורמת לקהל להקשיב ביתר קשב לקריאת הקללות. באופן פרדוכסאלי דווקא הנמכת הקול היא זו שגוררת הקשבה. כמדומני שמכאן צומחת הנחיה לכולנו: דבר חלש! ישמעו אותך ויקבלו את דבריך גם אם תאמר אותם בנחת. גם אם קשים ונוקבים הדברים – אל תצעק! [1]
וזכרתי את בריתי - אחרי שהקללה תצא לפועל יש תקווה חדשה לעם ישראל בזכות הברית שנכרתה עם האבות. רש"י מבאיר למה סדר האבות הוא הפוך:"למה נמנו אבות אחורנית, לומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו, שהוא כדאי. ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח:"
ערכי הנדרים - על הפסוק הזה :"וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים" נאמר: "דאמרי אינשי סבא בביתא פחא בביתא, סבתא בביתא סימא בביתא וסימנא טבא בביתא" - ודי לחכימא ברמיזא
הקדשות - משלים את נושא הקרבנות: איסור תמורה ואופן הקדשת בתים וקרקעות .
וְיָסַף חֲמִישִׁית - בכל מקרה שניתן לפדות נכס שהוקדש.
אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הֹוָ־ה אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי: - בזה אנו עוברים לספר במדבר - חזק חזק ונתחזק

אִם בְּחקּתַי תֵּלֵכוּ.

פרשן המקרא מסביר כי אין הכוונה רק בשמירת המצוות אלה גם חשובה "הַשְּׁלֵמוּת בְּקִנְיָן", לאמור: חֻקּות הֵם גְּזֵרות מֶלֶךְ שֶׁיִּנְהַג הָאָדָם בָּהֶם בְּהִשְׁתַּדְּלוּת עִסְקֵי חַיָּיו, וְהַהִתְנַהֲגוּת בָּהֶם יִקָּרֵא הֲלִיכָה, כְּאָמְרו "וּבְחֻקּתֵיהֶם לא תֵלֵכוּ" (לעיל יח, ג), וְכֵן "וְאֶת חֻקּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם" (שם פסוק ד), וְכֵן "בְּחֻקּות הַחַיִּים הָלַךְ" (יחזקאל לג, טו). וְאֶת מִצְותַי תִּשְׁמְרוּ. הִנֵּה הַשְּׁמִירָה בַּמִּצְות הִיא הַהַשְׁגָּחָה בְּאפֶן עֲשִׂיָּתָם וּבַמְכֻוָּן מֵהֶם, וְזֶה בְּעִיּוּן נָאות, כְּאָמְרָם ז"ל: "שָׁמר" זו מִשְׁנָה.

אָמַר אִם כֵּן: אִם תִּתְנַהֲגוּ בְּדַרְכֵי הָאֵל יִתְבָּרַךְ הַנִּכְלָלִים בַּחֵלֶק הַמַּעֲשִׂי בְּתורָתו, וּתְעַיְינוּ בַּמִּצְות לָדַעַת אפֶן עֲשִׂיָּתָן וְתַכְלִיתָן, וּבָזֶה תַּשְׁלִימוּ כַּוָּנָתו לִהְיותָם בְּצַלְמו כִּדְמוּתו וַעֲשִׂיתֶם אתָם. וְאָז יִהְיֶה לָכֶם זֶה הַשְּׁלֵמוּת בְּקִנְיָן, בְּאפֶן שֶׁתַּעֲשׂוּ אותָם כְּמו פּועֲלִים הַטּוב בִּרְצון נַפְשְׁכֶם, לא כִּמְצֻוִּים וְעושִׂים מִיִּרְאָה אֲשֶׁר בָּזֶה יִהְיֶה הָעושֶׂה מִתְפָּעֵל בְּצַד מַה, אֲבָל תַּעֲשׂוּ מֵאַהֲבָה חֲפֵצִים בִּרְצון הָאֵל יִתְבָּרַךְ כְּאָמְרָם: עֲשֵׂה רְצונו כִּרְצונְךָ (אבות ב, ד).

"התורה והמאורות והגשמים"

במדרש רבה נאמר:ונתתי גשמיכם בעתם אמר ר' יונתן ג' נתנו מתנה לעולם התורה והמאורות והגשמים

התורה מנין שנא' (שמות לא) ויתן אל משה ככלותו
המאורות מנין שנאמר (בראשית א) ויתן אותם אלהים
הגשמים מנין שנאמר ונתתי גשמיכם בעתם

ר' עזריה בשם רשב"ל אומר אף השלום דכתיב ונתתי שלום בארץ ר' יהושע בן נחמיה אמר אף הישועה דכתיב (תהלים יח) ותתן לי מגן ישעך ר' יצחק ברבי מריון אמר אף פרשת הים הגדול דכתיב ביה (ישעיה מג) כה אמר ה' הנותן בים דרך שאלמלא כן כיון שאדם יורד לתוכו מיד מת ר' תנחומא אמר אף ארץ ישראל דכתיב (תהלים קה) ויתן להם ארצות גוים ורבנן אמרי אף הרחמים דכתיב (שם קו) ויתן אותם לרחמים ויש אומרים אף נקמתו של אדום דכתיב (יחזקאל כה) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל:

הרב יהודה הלוי עמיחי ראש מכון התורה והארץ כתב בעלון לשבת יש"ע שלנו לפרשת בחוקותי לשנת תשע"א על הנושא:וישבתם לבטח בארצכם

והשיג לכם דיש את בציר, ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם (כ"ו, ה'). התורה מתארת את ברכת יבול הארץ בשני אופנים. תחילה בריבוי כמותי "והשיג לכם דיש את בציר" שתהיו עסוקים בדיש עד שעת הבציר, כמו כן "ובציר ישיג את זרע" שתהיו עסוקים בבציר עד שעת הזריעה. לאחר מכן מתארת התורה את הברכה לא בכמות אלא באיכות, "ואכלתם לחמכם לשובע" שאוכל קמעא והאוכל מתברך במעיו. שתי ברכות אלו עוסקות ביבול הארץ. התורה סיימה את הפסוק בברכה "וישבתם לבטח בארצכם".

לכאורה ברכה זו לא שייכת ליבולי ארץ ישראל אלא לתיאור של השקט והביטחון בארץ המופיע בפסוק שלאחר מכן (כה, ו) "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם". מדוע אמרה התורה, "וישבתם לבטח בארצכם" בפסוק שמתאר את היבול ותבואת הארץ (פסוק ה')?

נראה שחז"ל התקשו בשאלה זו ודרשו בתורת כהנים "בארצכם אתם יושבים לבטח, ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה". בארצכם יש לכם בטחון אבל בישיבת חוץ לארץ אתם כעלה נדף ונרדף, יתכן שיש בחוץ לארץ פרנסה ועושר אבל אין בטחון. הפסוק מתאר תחילה את מעלותיה של ארץ ישראל בפירות הארץ ומשלים את מעלתה של ארץ ישראל שהיא נותנת ביטחון ליושבים בה.

ונתתי גשמכם

Gesem beito — ונתתי גשמכם בעיתם . צילם: ישראל ויס המקור

הרב שוקי רייך כתב על הנושא ונתתי גשמיכם. ארץ ישראל אינה כארץ מצרים והיא "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם, אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אלקיך דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה."

משמעות ההבדל, לדעתו של הרשב"ם, כי הארץ הזאת טובה מארץ מצרים לשומרי מצוות, ורעה מכל הארצות ללא שומרים.

בתמונה שלפנינו אנו רואים את פני השמים, אבל אין אנו מבחינים בבני האדם, לעומת זאת בתיאור הנפלא של המדרש לסיבת הגשמים, עקרם של גשמים תלוי בבני האדם.

כך המדרש שם בפיו של רבי תנחומא, שלא ירדו הגשמים בימיו, "בני התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים", הצבור נעתר לבקשתו של רבי תנחומא והחלו ליתן זה לזה מעות צדקה, וראו שאחד מהאנשים נתן מעות לגרושתו. טען הצבור כנגדו.

שכן מערכת היחסים שביניהם, אמורה להיות בניתוק מוחלט לאחר הגט. פנה הצבור לרב תנחומא, שאל רב תנחומא את נותן המעות, "מי היא לך? אמר לו, גרושתי היא, אמר לו, מפני מה נתת לה מעות? אמר לו, רבי, ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים. באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר רבון על העולמים, מה אם זה שאין לה עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, אתה שכתוב בך חנון ורחום ואנו בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים, מיד ירדו גשמים ונתרווה העולם…

(מובא ברשות האתר)

ההשוואה בין פרשיות הקללה

יצחק אלדרור כתב במוסף השבת של השבועון מקור ראשון בין תוכחה לתוכחה - פרק האיומים הנלווה לברית מטרים את ההיסטוריה היהודית של חורבנות בית ראשון ובית שני, על הדגשים השונים שבחטא ושבעונש. בין 'בחוקותי' ל'כי תבוא'

במאמר הוא מפרט:"בפרשתנו העונשים צפויים בשלבים: "ואם לא תשמעו לי" (פסוק י"ד) יקרה כך, "ואם עד אלה לא תשמעו לי" (י"ח) יהיה כך וכך וכו', בעוד שבדברים העונשים נוחתים ברצף בלתי פוסק, והתיאור מפורט וארוך יותר. בפרשתנו מנו חכמינו ארבעים ותשע קללות – שבע קללות בכל אחד משבעת השלבים של התוכחה. לעומת זאת, במשנה תורה האיומים מגיעים כמעט עד למאה. גם התיאור שם יותר דרמטי: אפילו התיאור הנורא "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו" (כ"ט), המופיע אצלנו, הוא 'צמחוני' לעומת תיאור הבלהות שמופיע בתוכחת כי תבוא, שבה האיש הרך והענוג והאישה הרכה והמפונקת אוכלים את בשר ילדם מבלי להותיר ממנו לבן הזוג וליתר הילדים.

וכן הביא את פרשנות הרמב"ן, רבי יצחק אברבנאל והרב דוד צבי הופמן. האחרון מצוטט:"הרב ד"צ הופמן מציע תשובה מעניינת לשאלת הכפילות. כתנא דמסייע הוא מביא את חוקי חמורבי, שהתגלו זמן מה לפני פרסום פירושו לספר ויקרא. בחוקי חמורבי, שזמנם הוא תקופת האבות לערך, יש פרק סיום של אזהרות מפני זעם האלים שיותך על ראשי העוברים על החוקים. הרב הופמן טוען שגם התוכחות בתורה מהוות פרק סיום דומה, לאחר כל אחד משני קובצי המצוות הרב-תחומיות הגדולים: ספר ויקרא כולו ונאום המצוות בספר דברים. לכן בספר דברים התוכחה נקראת "ברית" ו"אלה" ויש גם הפניה לברית הקודמת בחורב – שהיא, לפי רש"י שם, התוכחה שבפרשתנו.

אלא שיש לנו קובץ מקיף שלישי של מצוות, בספר שמות (בפרשיות יתרו-משפטים), ובסיומו אין תוכחה אלא טקס של כריתת ברית לרגלי הר סיני על ידי קריאת "ספר הברית", והקרבה עם זריקת דם על העם תוך גילוי שכינה.

נראה לי שהשינויים באופי הבריתות, מהסכמה הדדית בברית סיני לאיומים הולכים ומחמירים לעוברים עליהן בשתי המאוחרות, תואמים את מצב העם בעת כריתת הברית, והמצבים דאז יופיעו שוב בהיסטוריה הרחוקה, בהתאם לפירוש הרמב"ן. קובץ המצוות בפרשת משפטים ניתן ברגע שיא דתי, סמוך למעמד הר סיני. זה עתה קרא ה': "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש", והעם ענה: "כל אשר דיבר ה' נעשה". ברגע כזה לא נדרשת אזהרה בעונשים.

לעומת זאת, הברית בפרשתנו נכרתה לאחר הנפילה הגדולה של חטא העגל, ומכאן מובנת ההדגשה של חטא העבודה הזרה בתוכחה זאת ומובנת גם ההקבלה לחורבן בית ראשון – יש הקבלה בין חטא העגל במדבר ובין חטא עגלי ירבעם, הגורם העיקרי לגלות ממלכת ישראל ולאובדן רוב העם 150 שנה לפני חורבן בית ראשון.

לעומת זאת, התוכחה שבספר דברים ניתנת לאחר 40 שנות נדודים במדבר בעטיו של חטא המרגלים. התוכחה שם חמורה יותר לא רק בגלל חומרת העונש באותו דור, אלא גם משום שבניגוד לעבודה זרה, שעתידה להיעלם מישראל ("נשחט יצר הרע של עבודה זרה" – כלשון חז"ל), חטא המרגלים נשאר "בכייה לדורות".

"החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם"

פרשן המקרא הרמב"ן מסביר מתי חל החרם בעבר.

ומצינו אנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה, וכתיב (שופטים כא י): וישלחו שם העדה שנים עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את יושבי יבש גלעד לפי חרב, ואין הסברא נותנת שעשו כל העדה רעה כזאת להמית אנשים רבים מישראל שאינם חייבים מיתה, ופנחס היה שם ועל פיו נעשה כל העניין ההוא.

ועוד מצאתי באגדה בילמדנו: תניא רבי עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה.

ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה, והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן שאמר לו אביו (ש"א יד מד): כה יעשה אלוהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן, ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה.

וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר, ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה

ולכך אמר בב"ר (ס ג): שאפילו הקדש דמים לא היה חייב ונענש בדמה.

ואל תהיה נפתה בהבלי ר"א האומר כי פירוש והעליתיהו עולה (שופטים יא לא), או והעליתיהו, לומר אם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה' קודש שיהיה פרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפילה והודות לאלוהים, ואם יהיה דבר ראוי ליקרב אעלנו עולה, ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והייתה בתו צרורה. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיו לה' (ש"א א יא): והיה משרת בבית ה', לא פרוש. וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה. ואם הדבר כן, הייתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן, וח"ו שיהיה חוק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והייתה עובדת את ה' בטהרה. אבל הדבר כפשוטו, וטעותו היה ממה שאמרתי.

ולדעת רבותינו ז"ל יתכן שיהיה הכתוב הזה כולל דברים רבים, כמו לא תאכלו על הדם (לעיל יט כו), וכמו לא יומתו אבות על בנים (דברים כד טז), שהם דורשים אותו בפסול עדות הקרובים (סנהדרין כז ב): והכתוב אומר בו עוד (מ"ב יד ו): ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר ציווה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. וכן זה יכלול, דין המעריך מחוייבי מיתה, ודין מי שמחרימים אותו בעת הכיבוש כמו שאמרנו, והעובר על החרם של בית דין הגדול או של מלך ישראל כעניין מעשה שאול.

וזהו שנאמר שם (ש"א יד מה): ויפדו העם את יהונתן ולא מת, כי כלפי מה שאמרה בו תורה לא יפדה מות יומת, אמר שם ויפדו העם את יונתן ולא מת, כי בעבור שאירע נס על ידו ידעו כי בשוגג עשה. וזה טעם אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל (שם).

רבי שמעון, זה השולחן אשר לפני ה'

ראו ערך מורחב:רבי שמעון, זה השולחן אשר לפני ה'

שיעורו של הרב מוטי אלון רבי שמעון, זה השולחן אשר לפני ה' - הוא נושא שיעורו של הרב מוטי אלון לפרשת בחוקותי ולל"ג בעומר

סיכומו של השיעור - וישבתם על הארץ לבטח..וחרב לא תעבור מארצכם ,והשבתי חיה רעה מן הארץ" נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה - רבי יהודה אומר מה פירוש – "והשבתי חיה רעה מן הארץ" – אני אדאג שבתוך מקום הישוב לא יכנסו חיות רעות. ורבי שמעון – "והשבתי חיה רעה מן הארץ" – שאשבית את רעה החיה מן הארץ. מי בכלל אמר לך שהחיה היא רעה? החיה היא רעה – כי האדם חטא. ועכשיו כולם אוכלים את כולם אז גם היא צריכה לשרוד, אבל "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם" – וזה יבוא לידי ביטוי לא בשמיים - אלא בדיש ובבציר - אז רעת החיה תושבת מן הארץ – ויהיה שולחן אחד לפני המקום. הרמב"ן כאן על התורה אומר "רבי יהודה אומר כך ורבי שמעון אומר כך – וברור שהולכים כרבי שמעון. כי רבי יהודה מתאר מציאות, אבל רבי שמעון מתאר את המסלול.

סיכום השיעור על-ידי אחד המשתתפים

יום ירושלים תמיד חל בסמוך לקריאת 'בחוקותי

יואל אליצור כתב בספרו "מקום בפרשה", פרק מתוך הספר העוסק במקומות בפרשת השבוע בחוקותי.

יום ירושלים תמיד חל בסמוך לקריאת 'בחוקותי'. אין כפרשת 'בחוקותי' המיטיבה להזכיר לנו את ניסי מלחמת ששת הימים: "ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב. ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו אויביכם לפניכם לחרב".

לכבוד יום ירושלים, אעסוק היום בשמותיה של ירושלים במקרא. לא אלקט כאן את כל תאריה הרבים של ירושלים – כלילת יופי, משוש כל הארץ, עיר האלהים, קריה נאמנה, ועוד ועוד. מטרתי בדיון הנוכחי היא שמותיה האמיתיים של עיר הנצח. כפי שנראה מדובר בכמה שמות, שפירושם ומקורם אינם ברורים ביותר.

שלם - הפעם הראשונה שבה נזכרה העיר בתנ"ך היא בבראשית יד, יח: "ויצא מלך סדם לקראתו אחרי שובו מהכות את כדרלעמר והמלכים אשר אתו אל עמק שוה הוא עמק המלך. ומלכיצדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון". זיהויה של שלם זו עם ירושלים הוא פשט. הוא נלמד קודם כל משמו של מלכה 'מלכיצדק'. "מלכיצדק מלך שלם" מקביל ל"אדני צדק מלך ירושלם" שביהושע י

ירושלם - ירושלם הוא שמה המובהק של העיר מאז ועד היום. הצורה דמוית הזוגי 'ירושלַיִם' שבפינו היא בודאי משנית. בתנ"ך יש בענין זה חילוף קרי וכתיב קבוע. 660 פעם כתיב 'ירושלם' וקרי 'ירושלים'. רק ב-5 היקרויות (ירמיה כו, יח; אסתר ב, ו; דה"א ג, ה; דה"ב כה, א; לב, ט) מתוך 665 נמצאת הצורה 'ירושלים' גם בכתיב. הכתיב החסר רווח גם בספרים המאוחרים שבמקרא (147 בדברי הימים, 9 בדניאל, 85 בעזרא-נחמיה), ואף בכתבי יד טובים של מקורות חז"ל. גם Jerusalem הלועזית (המבוססת כנראה על Hierusalēm של תרגום השבעים) וירוּשְלֶם הארמית מתאימות לצורת הכתיב, וכן הקשר שבודאי קיים, ל'שָלֵם' הקדומה.

יבוס- היבוסי או עיר היבוסי, היה שמה העיקרי של העיר בתקופה שמן ההתנחלות ועד כיבוש העיר בידי דוד, על שם העם שישב בה. יבוסים היו בירושלים בודאי עוד קודם ואולי נותרו מהם גם אחר כך, אבל המיוחד בדורות אלו שבין ההתנחלות לבין ימי דוד הוא שירושלים (העיר וכנראה גם מרחב גדול מדרום לה) היתה אז מובלעת יבוסית גדולה בלב הארץ, כאשר כל סביבותיה וכל גב ההר מצפון השומרון ועד דרום הר חברון כבר היו בידים ישראליות. בפרקי הנחלות ביהושע ובמקבילה בשופטים פרק א' נזכרת ירושלים חמש פעמים

ציון - שם זה, יותר מכל שמותיה של ירושלים, ספוג ערגה וגעגועים ומבטא מהות פנימית של הקשר בין העם לארצו ולעירו, מנביאי ישראל, דרך ר' יהודה הלוי והמשוררים ועד חובבי ציון והתנועה הציונית. מה הוא רקעו? כאן חשוב לשים לב להיבטים היסטוריים וסטטיסטיים של הופעת השם בתנ"ך.השם ציון המוזכר 154 פעמים בתנ"ך, נזכר לראשונה בשמואל ב' ה בסיפור כיבוש ירושלים בימי דוד. מלבד סיפור כיבוש ירושלים (בשמ"ב ה) ועוד פעם אחת בסיפור העלאת הארון (מל"א ח, א), אין הוא ידוע שוב בהקשר פרוזאי קונקרטי. לא ייפלא שאינו נזכר בעזרא-נחמיה - ספר היסטורי פרוזאי. הוא משמש רבות בשימוש ספרותי בפי משוררי התהלים והנביאים האחרונים, אבל לא כולם. לעומת ספרי ישעיהו וירמיהו ומגילת איכה המזכירים את השם הרבה, הוא נעדר לגמרי בכל נבואות יחזקאל. ספרי תרי עשר מתחלקים שוה בשוה: יואל, עמוס, עובדיה, מיכה, צפניה וזכריה מזכירים את ציון, הושע, יונה, נחום, חבקוק, חגי ומלאכי אינם מזכירים אותה.

האם לאדם יש ערך כספי?

בנימין קוסובסקי: האם לאדם יש ערך כספי? - לפרשת בחוקותי אם היו מבקשים ממך לקבוע את ערכו הכספי של אדם, אחרי שהיית מנסה להתנער מהמשימה - באילו קריטריונים היית מתחשב?

בפרשה שלנו התורה לא מתחשבת כלל בכח העבודה של אדם, וקובעת כללים הנמדדים לפי גיל ומין. מה ההגיון בדבר? ומה בכלל המשמעות של קביעת ערך?

בשיעורנו נעסוק בפרשיה זו המסיימת את חומש ויקרא, ולמרבה הפלא נמצאת אחרי פסוקי חתימת הספר (כך לפחות נראה במבט ראשון).

את השיעור נפתח בשאלה מהותית בענייני דיומא: מה כתב בר כוכבא במגילת העצמאות שלו? ומה חרט על המטבע?

חזק חזק ונתחזק!

למה קבעה התורה שני מיני שומא לאדם?

מתוך שיחתו השבועית של הרב אביגדר נבנצל

התורה מדברת בפרשת נו על אדם שרוצה לחייב את עצמו בנדר, לתת סכום כסף מסויים להקדש. אחת הדרכים להתחייבות כזו היא, שיאמר הנודר: "דְּ מֵ י שׁוֹרִ י עָ לַי" [להקדש], או "דְּ מֵ י בַ יִת זֶה עָ לַי" [להקדש]. כמו כן יכול הנודר לומר על אדם מסויים, "דְּ מֵ י אדם פלוני עלי" [להקדש]. אבל יש גם אפשרות אחרת להתחייב בדמי אדם מסויים להקדש (ודוקא אדם! לא בית, לא סוס ולא פרה, ולא שום חפץ אחר ,איוה .) שיאמר הנודר: "עֵרֶ ך אדם פלוני עלי"

מה ההבדל בין נֵדֶ ר בלשון "דמים" לנדר בלשון "ערך"? ההבדל הוא, שהנודר בלשון "דמים" חייב לתת להקדש את שוויו של האדם הנידר כפי שהיה נישום לוּ היה עומד להמכר כעבד בשוק, כאשר הנתונים המשפיעים על מחירו הם: גילו, כֹּ חוֹ, מידת חריצותו, כשרונותיו ועוד. דמיו של אדם מסויים נתונים אפוא לשינוי, כפי תנודות המחירים בשוק. לעומת זאת, הנודר בלשון "ערך", חייב לתת לַ הקדש סכום כסף קבוע שקצבה התורה לפי שנותיו של הנערך ולפי מינו (זכר או נקבה). לזכר מבן עשרים שנה עד בן שישים שנה - חמישים שקל כסף; לנקבה מבת עשרים שנה עד בת שישים שנה - שלשים שקל כסף, וכן לכל גיל וגיל הסכום הקצוב לו, כפי שכתוב בפרשתנו (ויקרא כז, ב ח)- . אין שום נתון שמשפיע על "ערכו" של האדם, חוץ מגילו ומינו, בין שיהיה חלש או חזק, חכם או טפש, חרוץ או עצלן, מיומן במלאכה או בלתי מיומן.

למה נתנה התורה שני סוגי מחירים לְ אדם - "ערך" ו"דמים"? נראה לבאר, שזהו מפני שלְ אדם אכן ישנם שני סוגי מחירים. יש לו "מחיר של עולם הזה", שנמדד לפי כח העבודה שלו ומה שניתן להפיק ממנו בעניני עולם הזה (לוּ היה נמכר לעבד, כנ"ל), ואֵ לו הם "דמיו" של האדם, אך יש לו גם "מחיר של עולם הבא" - היינו ערכו הרוחני לחיי עולם הבא - שזהו "ערכו" של אדם. ערך זה, כשהוא מתורגם למונחים ממוניים, הוא בעל שיעור אין-סופי, שהרי חיי עולם הבא הם נצחיים. כמה צריך א פוא לתת הנודר לַ הקדש, כאשר קבל עליו לתת להקדש את "ערכו" של פלוני? - אליבא דאמת, היה עליו לתת לַהקדש סכום כסף אין סופי! שהרי אין גבול לערכו של האדם! אם נדרוש אפוא מאדם כזה לתת לַהקדש את שווי נדרו, לא יספיקו לו כל אוצרותיו! יצטרך לתת להקדש את כל אשר לו, וגם זה לא יספיק. תמיד יצטרך לשלם עוד. לכן, חסה התורה על הנודר הזה, וקצבה לו סכום קבוע, שרק אותו יצטרך לתת לַהקדש, ולא .יות

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי