Fandom

Ventura Daniel Wiki

פרשת וארא

7,311דפים באתר זה
Add New Page
הערות0 Share

Ad blocker interference detected!


Wikia is a free-to-use site that makes money from advertising. We have a modified experience for viewers using ad blockers

Wikia is not accessible if you’ve made further modifications. Remove the custom ad blocker rule(s) and the page will load as expected.

Mose e haaron against parhoA.jpg

משה רבינו ןאהרן הכהן לפני פרעה מלך מצרים - תחריט גוסטב דורא

פרשת וארא היא הפרשה השנייה של ספר שמות . היא קרויה לפי תחילת הפסוק השני של הפרשה:"וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (ספר שמות, ו',ג').

תחילת הפרשה בשובו של משה רבינו ממדיין כמו שמובא במדרש רבה:"ויצאו נוגשי העם ושוטריו (סוף פרשת שמות[1] כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה ששה חדשים ואהרן היה יושב במצרים, ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו (במדין) [למדין] [2].

בהמשכה משה רבינו ואהרון הכהן מתבשרים על הגאולה לישראל, בהתאם לברית של עם ישראל עם האבות - לפי רש"י

  • לאברהם אבינו בפרשת ברית המילה נאמר: [3] אני אל שדי וגו'. [4] ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך.
  • ליצחק אבינו:[5] כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם.
  • ליעקב אבינו ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם באל שדי [6]ב אני אל שדי פרה ורבה וגו' ואת הארץ אשר וגו', הרי שנדרתי להם ולא קיימתי:

ורבי עובדיה ספורנו מוסיף:"וְסִבָּה שְׁלִישִׁית לִגְאֻלָּתָם הִיא, שֶׁשָּׁמַעְתִּי נַאֲקָתָם וּתְפִלָּתָם בַּצַּר לָהֶם"

וכאשר הם מוכנים, הם באים לפני פרעה בדרישה, אשר יש מוכרת גם בתולדות אומות העולם :"... שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר ..." [7]. בעקבות סירובו של פרעה ליציאת בני ישראל, באו שבע מתוך עשרתמכות מצרים.

משכה של הפרשה הוא כשנה: בניסן ב"א תמ"ז היה מעמד הסנה. באייר הוכבדה העבודה ורק בחודש תמוז באה המכה הראשונה :"מכת הדם". מכת הברד, האחרונה בפרשה הייתה בחודש טבת ב"א תמ"ח.

ראו גם

תחילת הפרשה מתוך Kennicott Bible נכתב בשנת 1476 בספרד עריכה

Vaera.png

מרכז המקור: Kennicott Bible - ספרד 1476

ראו גם:

תוכן הפרשהעריכה

JMartin7thPlague1828.jpg

מכת הברד - ציור משמת 1818 - מויקישיתוף,Kauczuk

בפרשה מובאים הנושאים הבאים:

  1. הבשורה לעם ישראל על הגאולה הקרובה. לפי מאמרו של הרב ד"ר חניאל פרבר בארבע לשונות של גאולה כנגד ארבעה בנים
  2. יחוסם של מנהיגי העם המראה מניין הם הופיעו - בני אדם ככל בני ישראל, אפילו עם חסרונות.
  3. ההופעה בחצר פרעה של משה רבינו ואהרון הכהן, מופת התנין וחיזוק לב פרעה
  4. המכות הראשונות- מכת הדם, מכת הצפרדעים ומכת הכינים
  5. מכת ערוב - הרמב"ן כתב:"וכאשר יעלו החיות ממעונות אריות מהררי נמרים וישחיתו כל ארץ מצרים ראוי היה בטבעם שיבואו גם בארץ גושן, אשר היא מכלל ארץ מצרים בתוכה, לכך הוצרך לומר והפליתי את ארץ גושן, שתנצל כולה בעבור שעמי עומד עליה".
  6. סיבוב שני - מכת הדבר ומכת השחין
  7. מכת הברד - ותגובת פרעה:"חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָֹה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים, (ט', כ"ז} אך ללא תוצאה:"וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד-משֶׁה" - ההמשך בפרשת בא

רחמים.נסתרים.פועליםעריכה

רחמים ● נסתרים ● פועלים01:12:26

רחמים ● נסתרים ● פועלים

http://youtu.be/oXzuStZ66d0

בסוף פרשת שמות יש שאלה קשה

Cquote2.svg וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט: אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ, בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם, לְהָרְגֵנוּ. וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה', וַיֹּאמַר: ה', לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ.(ה',כ"א Cquote1.svg
התשובה ב"פרשה וארא" מעט חלשה
Cquote2.svg וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי (ו',ה' Cquote1.svg
- המצב הרעה, וזה צורך לקראת הגאולה.

הרב מלובביץ כתב ידוע כי גלות מצרים הייתה הכנה למתן תורה. לא היציאה ממצרים היא ההכנה, אלא השהייה בגלות מצרים. אחד החידושים במתן תורה, הוא יצירת הקשר בים העם לבין הקב"ה באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות. כדי שיווצר קשר עצמיתי בין האדם המוגבל לבין בורא עולם הבלתי מוגבל. ביציאת מצרים אנו "בנים: - בני בכורי ישראל - זה קשר בין אב לבן, במתן תורה, הקשר משתנה, "אשר בחר בנו מכל העמים" - נבחר להיות לעבד. זה מטרת השעבוד במצרים. לכן היה צורך לפני הגאולה להכביד את השעבוד - כדי להשלים ... כדי שיהיו ראויים למתן תורה ולקבלת התורה.

זה קשר של בחירה: אדון ועבד התשובה היא:

Cquote2.svg וַיֹּאמֶר, כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה.

(ג',י"ב)

Cquote1.svg

"ושמי ה' לא נודעתי להם"עריכה

בנימין קוסובסקי - לפרשת וארא - "ושמי ה' לא נודעתי להם"-245:01

בנימין קוסובסקי - לפרשת וארא - "ושמי ה' לא נודעתי להם"-2

בנימין קוסובסקי - לפרשת וארא - "ושמי ה' לא נודעתי להם"

מה בין ההתגלות למשה בסנה ובין ההתגלות בתחילת פרשתנו?
מה ההבדל בין שם "אל ש-די" ובין שם הוי"ה, ומה משמעות שני השמות?
בשיעור זה נלמד על שמות שונים שבהם ה' מתגלה אל האבות ואל ישראל.

רבי יצחר אברבנאל שאל:"הנה הכתובים מעידים שדיבר השם עם האבות פעמים רבות בשם ה', אם במעמד בין הבתרים לאברהם: "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים", ואם בפרשת המילה: "וירא ה' אל אברהם". ואם כן איך אמר בכאן ושמי ה' לא נודעתי להם?!

ורש"י פירש וארא- אל האבות: באל שדי - הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני אל שדי- על הזרע
ושמי ה' לא נודעתי להם - לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במידת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי:- על הארץ

בעל ה"שפת אמת", האדמו"ר מגור, מציע הסבר מרתק לעניין. שמותיו השונים של הקב"ה, מייצגים הם סוגים שונים של התגלות אלוקית. כל שם, מסמל הוא אופן מסוים בו הקב"ה מתגלה בעולמינו "הנעלם". השם המפורש (יְ- ה- ֹו -ה) מייצג את הגילוי השלם והאולטימטיבי של רבונו של עולם. לעתיד לבא, כאשר יהיה ה' למלך על כל הארץ, כלומר, כבודו יהיה גלוי כאן בעולם, נזכה למימוש הנבואה :"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", כלומר: לא יהיה כל פער בין תפיסתינו את האלוקות לבין המציאות האלוקית האמיתית. נגיע להבנה מלאה של העולם הרוחני כיוון "שמלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". עד אז, אין ביכולתנו לראות את התמונה בשלמותה.

הנהגה בנחת עריכה

הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, כתב בעלון לשבת "קול-צופיך" לפרשת וארא תשע"ג
בתחילת פרשת "וארא" מצווה ה' את משה ואת אהרן: "וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ו יג). מסביר רש"י בשם מדרש רבה מה היה הציווי אל בני ישראל: "צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם". במשבר המתאוננים מסביר משה כמה נחת דורשים ממנו: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא יב). שואל רש"י: וכי היכן אמר לו ה' למשה לשאת את עם ישראל בחיקו כמו תינוק? ומשיב כי המקור הוא כאן, בפרשתנו. רש"י מוסיף ואומר שהם נדרשים לנחת גם בשעות קשות, "על מנת שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם". ובמדרש (רבה שמות ז ג) "אמר לו הקב"ה: בני סרבנים הן, רגזנין הן, טרחנין הן, על מנת כן תהיו מקבלין עליכם שיהיו מקללין אתכם, שיהיו מסקלין אתכם באבנים".

למען הביזיונות - הגמרא בירושלמי (פאה פ"ח) מספרת שכאשר הציבור רצה למנות עליו את רבי עקיבא, הלך רבי עקיבא להתייעץ עם אשתו. תלמידים שרצו לשמוע את הדברים עמדו מאחורי הדלת ושמעו שהוא אומר לאשתו: "על מנת מתקל, על מנת בבזיא". כלומר, אנחנו מקבלים את התפקיד הזה למען התקלות. למען הביזיונות. ואין הכוונה שמותר לציבור לבזות את המנהיג. שהרי כבר נאמר "ונשיא בעמך לא תאור". אלא בא ללמד למנהיג הציבור שאם הציבור מבקר אותו ומבזה אותו, שלא יכעס ולא ישנא ולא יתמרמר בלבו. ולא יחוש "כי יותר זכותו גדול" (שולחן ערוך יורה דעה רנז ז). ויחשוב בדעתו אם טעה ויתקן. ובכל מקרה יתמלא עליהם רחמים בכל מה שיוכל (מאירי סנהדרין צב). עד כמה חשובה הנחת הזאת אפשר ללמוד מדברי חכמינו ז"ל שאמרו (סנהדרין צב): "כל פרנס שמנהיג את הציבור בנחת זוכה ומנהיגם לעולם הבא שנאמר (ישעיה מ"ט) 'כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם'". וכך הוא עם משה רבנו שעליו נאמר כי הוא משיח. ובוודאי כל זה בגלל שאהב את ישראל בכל מאודו והנחה אותם בנחת אל הארץ אף שהקשו עליו פעמים רבות במדבר.

צלם של מלכות- עוד אמר להם הקב"ה למשה ואהרן לנהוג כבוד בפרעה: "וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם". אף שהם מביאים עליו עשר מכות ולבסוף גם מטביעים אותו בים סוף, עדיין יש בו צלם אלוקים, ועוד יותר צלם אלוקים של מלכות. "אמר להן הקב"ה היו נוהגין בו כבוד". וכן עשה משה שנאמר "וירדו כל עבדיך אלה אלי" (שמות יא). לא אמר: רד אתה אלי. אף שבסופו של דבר פרעה בעצמו ירד אליו. "ולכך לא פרסם אותו כדי לחלוק כבוד למלכות".

כך היה אצל אסתר המלכה שכינתה את אחשוורוש "כלב" וחשבה שבגלל זה נסתלקה ממנה שכינה. אומרת הגמרא (מגילה טו ע"ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה לְבֵית הַצְּלָמִים, נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנָּהּ שְׁכִינָה, וְאָמְרָה: "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" וְגוֹ'. שֶׁמָּא אַתָּה דָן עַל שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד, וְעַל אֹנֶס כְּרָצוֹן?! אוֹ שֶׁמָּא עַל שֶׁקְּרָאתִיו "כֶּלֶב" – שֶׁנֶּאֱמַר, "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי"?! חָזְרָה וּקְרָאַתּוּ "אַרְיֵה", שֶׁנֶּאֱמַר, "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה, וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי".

כל שכן אצל עם ישראל שנאמר "שום תשים עליך מלך". ואפילו שאינו מלך נאמר בו "ונשיא בעמך לא תאור", וכן מצינו אצל אליהו הנביא שכיבד את אחאב המלך אף שהיה מלך שעשה הרע בעיני ה' וקראו עוכר ישראל, עם זאת אחרי שנשבר לבו בעקבות הגשם כתוב בו "וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה" (מלכים א פרק יח מו) . כתב הסמ"ע (סימן ב ס"ק י) בשם תשובת רבנו גרשום: "כל מי שנתמנה על הציבור הוא כאביר האבירים ויפתח בדורו כשמואל בדורו, וכל מה שעשה עשוי". וכ"כ הרשב"א (שו"ת ח"א תשכט) "דכל ציבור במקומו כגאונים לכל ישראל שתיקנו כמה תקנות לכל ישראל". עוד כתב במדרש שם, כי אחרי הציוויים הללו כתוב "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם", ללמד למשה ואהרן דרך בהנהגה. "ר' יעקב אומר: מהו ויצוום? אמר להם הקב"ה: שתפו הראשים שביניהן עמכם".

אזכור האבותעריכה

בתחילת הפרשה נאמר : "ואֵָרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יצְִחָק ואְֶל יעֲַקֹב בְּאֵל שַׁדָּי" רש"י מפרש ואומר: "אל האבות". שואלים מה הוסיף רש"י על הפשט. הרב מרדכי אליהו [8] כתב

023.Jacob Prays for Protection.jpg

"הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו: כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ--פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים" (בראשית, ל"ב, י"ב) תחריט נחושת: Gustave Doré 1866

"תפילתם של אברהם, יצחק ויעקב יחד - היה בכוחה להביא את הגאולה. כך גם תפילתם יחדיו של רבי חייא ובניו. גם בימינו, אם נתחזק בתפילה ונידבק במידותיהם של שלושת האבות שלנו - נוכל לזכות לגאולה ולראות נפלאות.

הגמרא במסכת בבא מציעא (פה) מסבירה שתפילת שלושת האבות ביחד עשויה להביא גאולה. הגמרא מביאה מעשה על אֵלִיּהָוּ הנביא שהיה רגיל ללמוד בבית המדרש של רבי, וביום ר"ח אחד התעכב אליהו הנביא ולא בא. אמר רבי לאליהו הנביא: מדוע התעכבת מלבוא? אמר לו אליהו הנביא: הלכתי למערת המכפלה, הערתי את אברהם אבינו ושטפתי את ידיו כדי שיתפלל ואח"כ השכבתיו. וכן עשיתי ליצחק וכן ליעקב.

שאל אותו רבי: מדוע לא הערת את שלושתם (האבות) ביחד? ענה לו אליהו הנביא: אם הייתי מעיר את שלושתם ביחד הם היו מרבים בתפילה ומיד היה בא המשיח שלא בזמנו, לכן לא ניתנה לי הרשות להעמידם יחד.משמעות המעשה הזה הוא שרק צירוף הכוחות של שלושת האבות ביחד יכול להביא גאולה לעולם.

זה מסביר את הפירוש של רש"י בתחילת הפרשה על הפסוק - "ואֵָרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יצְִחָק ואְֶל יעֲַקֹב בְּאֵל שַׁדָּי" שמפרש ואומר: "אל האבות". כולם שואלים מה הוסיף רש"י על הפשט, ואולי זאת כוונתו - שצריך את כולם לשם אחד, ללמד שרק הכוח של שלושתם יחד יכול להביא גאולה כמו שסיפר אליהו הנביא לרבי יהודה הנשיא. גם כוח של חסד וגם כוח של תפילה. גם כוח של לימוד תורה וגם קדושת ארץ ישראל. רק כשכולם ביחד מצטרפים - אפשר להביא גאולה לעולם.

את הדבר הזה צריך משה רבנו ללמוד כשהוא רוצה למלא את ציווי ה' להוציא את ישראל ממצרים ולהביא גאולה לעולם. לכן, בפרשה הזאת ובפרשה הקודמת העוסקות בגאולה מוזכרים שלושת האבות ביחד פעמים רבות.

הגמרא ממשיכה לספר (שם) שרבי שאל את אליהו הנביא האם יש דוגמת שלושת האבות בימיו של רבי. ענה לו אליהו הנביא שרבי חייא ושני בניו הם דוגמת שלושת האבות. מספרת הגמרא שרבי מיד גזר תענית והוריד את רבי חייא ושני בניו להתפלל לפני הדוכן, ובאמת תפילתם עשתה רושם גדול. מיד עם אמירתם "משיב הרוח" - נשבה הרוח וכשאמרו "מוריד הגשם" - ירד גשם. הגמרא מספרת שהם התפללו עד שמשמים עצרו אותם, כדי שלא יתפללו על תחיית המתים שעדיין לא הגיע זמנה.

המחשבה של רבי, שיש בדורו אנשים שהם כדוגמת שלושת האבות, אינה דבר פלא כיוון שכוחם של האבות נמצא בנו הבנים בכל דור. זה היה כוחו של רבי חייא ושני בניו שהיו עסוקים גם בלימוד תורה וגם בהפצתה של תורה לרבים. גם בתפילה וגם בקדושה גדולה. כידוע ממה שנאמר עליו (שם):
"גדולים מעשי חייא". גם בימינו צריכים אנו להחזיק במעשי אבות סימן לבנים, להתחזק גם בתורה וגם בתפילה. גם בחסד ובמידות טובות וגם באמונה חזקה. גם ביישוב ארץ ישראל וגם בדרך ארץ. חייבים אנו להדבק במידותיהם של שלושת האבות ביחד אם אנו רוצים להביא גאולה לעולם. כמו שנאמר (מיכה ז טו): "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיםִ אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". אכי"ר.

שמות הקב"העריכה

בתחילת הפרשה מופיעה התגלות אלוקית תוך שימוש בשלושה "שמות" שונים של הקב"ה:"וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם." [9] השם הראשון הוא אֱלֹקִים (וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים) ולאחריו שם ה' (יֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'). בהמשך ְאֵ-ל שַׁדָּי ושוב שם ה' (וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם). אין ספק שהשימוש בשמות השונים אינו מקרי וכונה עמוקה טמונה בשינויי השם.

הרב שמעון גולן עוסק בנושא זה והוא הקדים ואמר שבנושא זה גופו עסקה פרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל בספרה "עיונים בספר שמות". ראשית, עלינו לנסות להבין מהי המשמעות של "שמות" ביחס לקב"ה. כך שנינו בשמות רבה [10] : "אמר לו הקב"ה למשה: שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא. פעמים שאני נקרא בא-ל שדי, בצבאות, באלקים, בה'. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלוקים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא א-ל שדי, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה', שאין ה' אלא מידת רחמים שנאמר: ה' ה' אל רחום וחנון."

על פי זה כותב הרמב"ם [11] : "כל שמותיו יתעלה הנמצאים בספרים כולם נגזרים מן הפעולות, וזה מה שאין העלם בו אלא שם אחד, והוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א (שם הוי'ה) שהוא שם המיוחד לו יתעלה, ולזה נקרא שם המפורש, ענינו שהוא יורה על עצמו יתעלה הוראה מבוארת אין השתתפות בה."

ומעין זה כותב גם רבי יהודה הלוי [12]  :"כל שמות הא-לוה חוץ מן השם המפורש הם סיפורים ותארים נוספים על עצמותו, שכולם שאולים מההתפעלויות שהנבראים נפעלים מגזרותיו וממעשיו. כך הוא נקרא רחום כאשר ייטיב לאדם... כך הא-לוה מכונה אצלנו לפי בחינת פעולותיו; פעמים בשם א-ל חנון ורחום ופעמים בשם א-ל קנוא ונוקם, אם כי הוא יתברך אינו משתנה מתואר לתואר."

בדברי המדרש לעיל ראינו את ההבחנה בין שם אלוקים המייצג את מידת הדין (כשאני דן את הבריות אני נקרא אלוקים) לבין שם ה' המייצג את מידת הרחמים (כשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה'). לפי זה יש בפסוק הראשון של פרשתנו מעבר ממידת הדין (וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה) למידת הרחמים (וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'). הסיבה לכך מובאת במדרש רבה :

"...לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ואני אחזק את לבו, ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל אומר ה' למה הרעות לעם הזה... ועל זה נאמר שאותה חכמה ודעת של משה של הוללות וסכלות היו, כי מה האדם שיבוא אחרי המלך, וכי מה היה לו להרהר אחר מידותיו של הקב"ה... ועל דבר זה בקשה מידת הדין לפגוע במשה. הדא הוא דכתיב: וידבר אלקים אל משה. ולפי שנסתכל הקדוש ב"ה שבשביל צער ישראל דבר כן חזר ונהג עמו במידת רחמים. הדא הוא דכתיב: ויאמר אליו אני ה'."

המטהעריכה

בפרשה נצטווה משה רבינו להשתמש במטה אשר בידו. שנאמר:"וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה', מזה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ; וַיֹּאמֶר, מַטֶּה"(ד',ב'). מניין הגיע המטה, ממה היה עשוי ומה היו תפקידיו במהלך מסעי בני ישראל במדבר סיני. זה היה נושא שיעורו של ישי רמות מישיבת קדומים, בפני באי משכן בנימין .

ראו ערך מורחב:המטה

הדף מוקדש לעילוי נשמת אסתר בת רחמה

מעשי החרטומים – אמיתיים או אחיזת עיניים? עריכה

מאת: הרב לירן עוקשי - המרכז למורשת הרמב"ם - טבריה

כבר בפעם הראשונה שמשה רבנו בא לפרעה אנו פוגשים קבוצת אנשים המתמודדים מולו – החרטומים. אלה היו חכמי מצרים אשר היו בני טיפוחיו של פרעה. כשמשה רבנו עושה דבר פלא, משליך את המטה והוא נהפך לתנין, פרעה אינו מתרגש. הוא קורא לחרטומיו וגם הם עושים פעולה דומה. מטותיהם נהפכים לתנין. אהרון מכה את היאור והוא נהפך לדם ואף מעלה צפרדעים מן היאור, וחרטומי מצרים עושים כן גם הם במעשי כישופיהם. רק במכת הכינים עומדים החרטומים בחוסר אונים ואינם מצליחים להוציא גם הם כינים. מכאן ואילך הם מתייאשים ואיננו פוגשים אותם עוד. ההתמודדות הוכרעה. משה רבנו ניצח. מי הם החרטומים האלה? האם באמת היו להם כוחות על-טבעיים מופלאים היכולים להפוך מטה לתנין? הגמרא במסכת סנהדרין[1] אומרת שהחרטומים היו מומחים בשתי פעולות מיסטיות; תקשור עם שדים ומעשי כישופים. פעולות אלו אפשרו להם לעשות דברים שמעל הטבע, ולכן הצליחו להפוך מטה לנחש ולהפוך מים לדם. זו הסיבה שפרעה לא התרגש כל כך מהאותות שעשה משה בהתחלה, כיוון שחשב שגם הוא מכשף כמותם. רק לאחר שהחרטומים לא יכלו להושיע, הוא הבין שכוחו של משה אינו כישוף ואינו נובע משד אלא מבורא העולם ומנהיגו. הרמב"ן[2] ביאר שלעולם החומרי שבו אנו חיים יש שורשים רוחניים. כמו שהאדם אינו רק עור, בשר וגידים, אלא נשמה א-לוהית מפעמת בו, והיא זו המחיה ומניעה את כל גופו, כך גם לכל דבר במציאות יש שורש רוחני, יש מלאך שאומר לו: "גדל". זו הדרך שהעולם יגדל ויפרח. אולם יש פעולות היכולות להזיק לעולם. השימוש בשדים מזיק לסדר הטבעי שקבע הקב"ה בעולמו. האברבנאל[3] מבאר שהשדים הם ברואים של הקדוש ברוך הוא, ומטרתם להעניש באמצעותם את בריותיו כשיחטאו לפניו. כל מציאותם היא בשביל להרע ולהזיק. כשאדם קורא לשדים ומשתמש בהם הוא מזיק לסדר הנורמלי של המציאות. יש להם כוח להשפיע על העולם, לנתק בין השורש הרוחני ובין הדבר הגשמי ולהכין אותו לקבל השפעות רעות ושליליות. זו הסיבה לכך שהתורה אסרה לכשף ולזבוח לשדים, ביאר הר"ן[4]. פעולות אלו מבטאות התנגדות לפעולתו של הקב"ה וקריאת תיגר כלפיו. יש בהן טענה שכביכול אין בריאתו של הקב"ה טובה, וצריך לשנותה על ידי כוחות שליליים אלו. הגמרא[5]מזכירה את השדים במקומות רבים ואף אוסרת על האדם לתת שלום לחברו בלילה כשהוא אינו יודע מיהו, מתוך חשש שהוא שד. לעומת כל גדולי הדורות הללו ניצב הרמב"םבתפיסתו המקורית על מושג השדים. הרמב"ם יוצא בתוקף נגד כל המושגים המיסטיים האלה כמו כישוף ומאגיה, וכותב[6]: "והכישוף והלחשים והורדת הרוחניות ושיחות הכוכבים והשדים והקסם והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים" – כל אלה הם המצאות של דת קדמונית בשם צאבה שהייתה בזמן אברהם אבינו. כל הדברים הללו הם "דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן[7]". כדי להשפיע על ההמון הנבער חכמי האומות המציאו כל מיני מושגים מיסטיים שאין לאדם הממוצע שום מושג בהם. הם טענו שכוחות אלו משפיעים על כל מעשינו, ורק הם יודעים איך לרצות אותם. דבר זה העניק להם סמכות ושררה בעיני העם, והוא הלך בעקבותיהם בעיניים עצומות. בימינו נראה כאילו יש לדברים המיסטיים האלה כוח אמיתי אך זוהי דעה שקרית שהתבססה אצל ההמון, ואין בה שום אמת. הרמב"ם[8] אומר שתפיסה זו השתרשה כל כך לצערנו "עד שהטובים החסידים מאנשי תורתנו חושבים שהם דברים אמיתיים". אולם הדברים הללו הם טעות גמורה. התורה לא אסרה את הכישוף בגלל שישבו ממש, אלא בגלל שאין בו ממש. כמו שהתורה מרחיקה את האדם מן השקר, כך היא מרחיקה אותו מדברים אלו. לא משום שזה פוגע בקשר בין העולמות הרוחניים לעולם הגשמי שבו אנו חיים, אלא בגלל שההתעסקות בכשפים ובשדים היא התעסקות בשטויות ובהבלים והיא שקיעה בדברים חסרי תכלית. הרמב"ם סובר שאין באמת "לא שכל נבדל אחר ולא שדים ולא מלאכי חבלה, ושהם שמות יאמרו על הדמיון והיצר הרע לא זולת זה[9]". השדים והכישופים שהגמרא מזכירה פעמים רבות הם רק שמות מושאלים לדברים אחרים לגמרי. למשל, הזכרנו את הגמרא[10] האוסרת על האדם לומר שלום לאדם בלילה שמא הוא שד. המאירי שם, שהולך בדרכו של הרמב"ם, מסביר שאין הכוונה לכוחות רוחניים הנקראים שדים. הוא מסביר שמדובר על "עובדי האלילים וזובחי לשעירים ולשדים וכיוצא באלו מאותם האמונות הקדומות". אנשים כאלו ראוי לנו שלא להתחבר עמהם כל כך בדברי חיבה ואהבים. ולכן כשאנו צריכים ליתן להם שלום לא ראוי להזכיר להם אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא שהוא שלום. "והאיך נזכירהו יתברך למי שכופר מציאותו או מכחיש יכלתו ומסלק השגחתו?!", הוא מסיים בפליאה. המאירי סובר שחשש הגמרא "שמא שד הוא" פירושו שמא אדם זה הוא מאלה המאמינים בשדים ועובדים אותם, אך באמת אין דבר כזה שדים, ואין כוח כלל בכל הכישופים למיניהם. אם כך, איך יסביר הרמב"ם את מה שעשו החרטומים? האברבנאל מסביר את דעת הרמב"ם ואומר שהחרטומים היו להטוטנים גדולים. הם היו זריזי ידיים, כמו קוסמי זמננו אשר יכולים לחתוך אדם לשניים או להעלים מכונית באוויר, וכולם יודעים שאין להם כוחות קסם אמיתיים. גם החרטומים יכלו להראות לאנשים כאילו המטה שלהם נהפך לנחש בכוח זריזות הידיים שלהם. גם הצלחותיהם במכת הדם ובמכת הצפרדע לא נבעו מכוח על-טבעי. הם חפרו סביבות היאור והמים שהוציאו נהפכו לדם. הם טענו שהצליחו בכוח כישופיהם, אך באמת היה זה בגלל המכה שהביא ה'. כך היה גם במכת צפרדע. הם לחשו לחישות והוציאו צפרדעים מהיאור. בכך הראו שגם בכוחם לעשות כן ואין משהו מיוחד במכה זו, אך באמת הצפרדעים עלו בגלל רצון ה' ולא בגלל פעולתם. ההוכחה החזקה ביותר לכך שלא היו לחרטומים כוחות על-טבעיים היא שהם לא יכלו לבטל את פעולותיו של משה לא בהפיכת הדם למים בחזרה ולא בהסרת הצפרדעים, אלא רק לעשות כמותו. הדרך היחידה שלהם להסתוות למכשפים בעלי כוחות עליונים הייתה בעשיית הפעולות ולא בביטולן, כיוון שלא היה ניכר ולא נודע אם הם פעלו אותן מכוחם או לא. החרטומים, סובר הרמב"ם, הם בסך הכול מאחזי עיניים טובים. לא יותר מכך...

[1] סז ע"ב. [2] דברים יח, ט. [3] שמות ז, ח. [4] דרשות הר"ן, דרוש ד. [5] סנהדרין מד ע"א. [6] פירוש המשניות עבודה זרה ד, ז. [7] הלכות עבודת זרה יא, טז. [8] פירוש המשניות שם. [9] הסבר דעת הרמב"ם, אברבנאל שמות ז, ח. [10] סנהדרין מד ע"א.

לשונות הגאולהעריכה

בני ישראל מגיבים לבשורת הגאולה באופו הבא: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: " [13]. רש"י מפרש: מקצר רוח - "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו".

הרב בני לאו במאמרו על פרשת השבוע אדם הולך לפי שהכל הולכים [14] מסביר את את דבריו של רש"י על ידי הדגמת אדם הנמצא באמצע התקף של קוצר נשימה. "הוא מובהל לטיפול תרופתי מהיר וקצר טווח: זריקת סטרואידים או משאף. תוך כדי חיפוש אחר הטיפול המיידי עובר לידו אדם, ומספר לו על תרופה שמבקשת לטפל בבעייתו משורשה. התרופה נמצאת כעת בחו"ל ומיועדת להגיע לארץ בקרוב. מי יכול לשמוע לעצתו. אני נחנק ואתה מדבר אתי על תרופות עתידיות?"

שליטי מצרים לוחצים על עם ישראל ומשאירים אותו נטול נשימה. במצב שכזה אינו יכול להרים את הראש ולהבחין באפשריות לחילוצו ממצב זה. ולכן ה' מצוה את משה:" לכן אמֹר לבני ישראל אני ה'" . בסדר זה, אט אט, אולי יקלטו את הצפוי להם. רבי עובדיה ספורנו מפרט:

  1. וְהוצֵאתִי אֶתְכֶם- מִתַּחַת סִבְלת מִצְרַיִם. מִיּום הַתְחָלַת הַמַּכּות יִשְׁקט הַשִּׁעְבּוּד.
  2. וְהִצַּלְתִּי- בְּיום בִּיאַת רַעְמְסֵס, שֶׁתֵּצְאוּ מִגְּבוּלָם.
  3. וְגָאַלְתִּי - בִּטְבִיעַת הַמִּצְרִים בַּיָּם, כְּמו שֶׁהֵעִיד בְּאָמְרו "וַיּושַׁע ה' בַּיּום הַהוּא" (להלן יד, ל) וְכוּ', כִּי אַחֲרֵי מות הַמְשַׁעְבְּדִים לא הָיוּ עוד עֲבָדִים בּורְחִים.
  4. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם- בְּמַעֲמַד הַר סִינָי.

ואז יבוא השיא - הלשון החמישית: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ [15]- אל ארץ כנען

הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר מבאיר את השלבים שבלשונות הגאולה. שהרי "אי אפשר לצייר שיהא איש המוני - שהוא כעבד כנעני עומד בעבודת חומר ולבנים, ועלה במשך מועט למעלת ישראל, ראוי לעמוד במעמד הר סיני לקבל התורה במורה גדול של גילוי שכינה. ועל כרחך נדרשש להעלות דעתו וצלמו של האדם לאט לאט.

  1. והוצאתי - במכת ערוב - הוסר קושי, הסבל העינוי - אך עדיין היו עבדים.
  2. והצלתי - מכת הברד - הוסרה העבדות אך עדין לא נשלחו, שנאמר:"ולא שילח את בני ישראל" - מאז כתוב עם ישראל ולא "העם", ללמדנו שמאז החל להוקיר את ישראל והסיר מהם את העבודה. רק לא רצה לשלחםאלא להתנהד בהם בכבוד.
  3. וגאלתי - מכת הבכורות - יציאה לחרות

"העמק דבר" מציין כי היה שלב נוסף בהקלה והוא ב"מכת הדבר" "עודך מסתולל בעמי , לאמור:ועודך מחזיק בם - ראה להקל עוד ועשה מסילות חדשות איך לצאת ידי חובתו ורק שלא לשלחם לגמרי". אתה מחפש מסילות איך לעשות עמהם רק לבלתי שלחם. ובתרגום יונתן נאמר:"עד כדון אנת מתרברב בעמי" מפרש מסתולל מלשון:"סולו לרוכב בערבות" - והכוונה שאחר שהקל הרבה מעבודת ישראל ולא היה כדאי השעבוד אלא בשביל כבוד, להשתבח בעמים, שישראל עם ה' - המה עבדיו.

גאולת ישראל: ארבע סיבותעריכה

Ivri Unkelus.jpg

אזכור ה"עבריות" - המקור:הויקיפדיה העברית

המהר"ל כתב שבני ישראל נגאלו ממצרים היות והם לא התבוללו בהם, אחרת הם למצריים. ואיך עשו כן:

  1. לא שינו את שמם בשם מצרים .
  2. לא היו מדברים בלשון מצרים.
  3. שלא דברו לשון הרע (לא הלשינו זה על זה)
  4. ושלא היו פרוצים בעריות

ועל כך בא המדרש משיר השירים: "אמרו בשיר השירים רבה בפסוק גן נעול. רב הונא בשם בר קפרא אומר: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים:

  • בזכות שלא שינו את שמם - ראובן ושמעון נחתי ראובן ושמעון סלקי, ולא היו קורין לראובן רופינוס ולשמעון לא היו קורין לוליני.
  • ולא שינו את לשונם - להלן כתיב: ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, וכאן כתיב: אלהי העברים, וכתיב: כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש.
  • ולא אמרו לשון הרע – שנאמר: דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו. אתה מוצא שהדבר הזה היה מופקד בידם י"ב חדש ולא נמצא שהלשין אחד על חברו.
  • ולא נמצא אחד מהם פרוץ בערוה – שנאמר: ויצא בן אשה הישראלית והוא בן איש מצרי, להודיע שבחן של ישראל שלא נמצא בהן רק זאת."


כתב על כך הרב שמעון גולן מאפרת בגליון לפרשת השבוע והוא כתב


"וכאשר תעמיק בענין הזה היטב תמצא כי כל ארבעה דברים אלו הם מורים על כל הדברים אשר שייכים לאדם, ואז תמצא דבר זה על בוריו ועל אמיתתו. כי אלו ארבעה דברים מורים על כל חלקי האדם שהוא עומד בלי שנוי ולא היה יוצא מסדרו, ומאחר שהיו עומדים בלי שינוי בלתי יציאה מן הסדר, ראויים היו להיות נגאלים כמו שהתבאר למעלה.

וכנגד אלו זכר שלא היו פרוצים בעריות - שהעריות גדר לגוף שלא יצא להתחבר במי שאינו ראוי, כי העריות הם קֵרוב בשר במי שאינו ראוי, ומגיד לך כי לא היה יוצא הגוף מן הסדר המוגבל וזהו חלק אחד.

וכן מה שלא היו אומרים לשון הרע - זה שייך לנפש, כי הדבור שייך לנפש שלא היה יוצא להתחבר אל זולתם מן האומות לגלות להם סוד ישראל שהיה זה יציאה לנפש זהו חלק שני.

שלא שינו את שמם ושלא שינו את לשונם - פירוש זה כי ישראל הם נבדלים מכל האומות והבדל זה משני פנים: הבדל האחד בדבר שהוא לפרטי דהיינו לכל אחד ואחד... וכמו כן מה שהוא שייך אל אומה בכללה לא אל אדם פרטי יש בהם הבדל גם כן מאומה אחרת. וזה שאמר שלא שינו את שמם - כי השם מורה על האדם הפרטי... ומה שלא שינו את לשונם – רוצה לומר הלשון הוא הבדל מה שהם נבדלים משאר האומות מה שהוא שייך לכלל אומה כי הלשון הוא לכלל האומה וגם זה לא שינו...

נַעַל, מה זה בדיוק ?עריכה

Chalitza.jpg

Engraving of a w:chalitzah ceremony, from an edition of the w:Mishneh Yevamot, published in Amsterdam ~1700

התקבל מיעקב שני - סופר סת"ם
כולנו יודעים שמשה פרש מאשתו צפורה. מתי הוא פרש ממנה ?

הגמרא אומרת שהיה זה במעמד הר סיני. כל ישראל נצטוו להתקדש ולפרוש מנשותיהם, כפי שנאמר בפרשת יתרו:

" וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְדֹוָד לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי... וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה. וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה."

שמות, י"ט,י'-ט"ז

ואחרי מתן תורה כל ישראל הורשו לחזור לנשותיהם, ואילו למשה לא הותר הדבר. הקב"ה אומר: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ: (ספר דברים,ה', כ"ז-כ"ח)

"...שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" פירושו היתר לחזור לנשותיהם, ואילו "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי..." הוראה למשה לפרוש מאשתו כדי שיהיה תמיד מוכן לשמוע דבר ה'. זה מופיע בכמה מקומות, לשון הגמרא במסכת יבמות: תַּנְיָא, שָׁלֹשָׁה דְבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ, וְהִסְכִּימָה דַעֲתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם. פֵּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה, .... פֵּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה, מַאי דָּרַשׁ? אָמַר, וּמַה יִשְׂרָאֵל - שֶׁלֹֹּא דִבְּרָה עִמָּהֶם שְׁכִינָה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה, וְקָבַע לָהֶם זְמַן, אָמְרָה תּוֹרָה, (שמות יט) "אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה". אֲנִי - שֶׁמְּיֻחָד לְדִבּוּר בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה, וְלֹא קָבַע לִי זְמַן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְהִסְכִּימָה דַעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים ה) "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם, שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם! וְאַתָּה פֹּה עֲמוֹד עִמָדִי...

מלשון הגמרא משמע שהוא פרש מאשתו עוד קודם לכן, ובמתן תורה הִסְכִּימָה דַעֲתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם, בכך שהקב"ה אמר לו וְאַתָּה פֹּה עֲמוֹד עִמָדִי. זה מתאים למה שנאמר בתחילת פרשת יתרו: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְדֹוָד אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן משֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת משֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ ... (שמות, י"ח,א'-ג')

צפורה ושני בניו של משה נשארו אצל יתרו, ובאו אתו אחר יציאת מצרים אל המדבר, וכל זה היה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ, אחר גרושיה. מו"רי הרב שלמה שרעבי זצ"ל היה אומר שהוא פרש מאשתו מאז מעמד הסנה שהקב"ה אמר לו: (ה) וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ... (שם, ג',ה')

על הקשר בין "...שַׁל נְעָלֶיךָ..." לפרישה מן האשה נקדיש, בס"ד, כמה מילים. על המלים בפסוק בתפילת חנה, בספר שמואל: (ט) רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר... שמואל א', ב',ט')

ובזוהר כתוב : "...רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר. וְדָא הִיא אִתְּתֵיהּ..." (זוהר חלק א דף קיג/א) דהיינו שהקב"ה שומר את חסידיו מלחטוא עי"ז שהוא נותן להם אשה, ואז אין להם מה לחפש בשדות זרים. וכך האשה היא כמו נעל השומרת על בעלה מלחטוא בענין "שמירת הברית". אז מובן ששייך שמשה יבין ש"... שַׁל נְעָלֶיךָ..." רומז לפרישה מן האשה.

כתוב בתורה בעניין ייבום:

"כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל: וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי: וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ: וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו: וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל.

דברים, כ"ה, ה'-י'

אח, שאמור ליבם את אשת אחיו שמת בלא בנים, נפלה בחלקו מצווה ומסרב, עובר תהליך של חליצה. היא חולצת את נעלו, יורקת בפניו ואומרת "... כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:" ומכתימה את שמו בישראל להיקרא "... בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל:". האח שהזדמנה לו מצוה והוא משקולים שונים מסרב לקימה, כי אשת אחיו מכוערת/ענייה/זקינה (מחק את המיותר) וכו', במהלך החליצה היא מורידה את נעלו, כביכול לומר "האדם הזה אין לו הגנה בנושאי "שמירת הברית" וקדושת הנישואין, יש לו שיקולים זרים בענין הזה", לכן... וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל: עניין זה מתפרסם בציבור כולו.

ייבום אחד נזכר בנביא, במגילת רות, ושם בהקשר לנושא שאינו קשור ישירות לייבום, נזכר נעל, וכך כתוב: "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ": (רות, ד',ז'-ח')

לפנים בישראל, כאשר אדם עשה פעולת התחייבות או קנין, הוא שלף נעלו ומסר לרעהו. היום משתמשים בממחטה או עט. במה עדיפה הנעל ? משל למה הדבר דומה שהאדם המתחייב אומר שאם לא יקיים התחייבותו הוא מוכן לאבד את היקר מכל, את ... אשתו. זו ודאי התחייבות רצינית.

יתננו הקב"ה בכלל אלו ש"... רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר..." ויתקים בנו "... וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים..."

יחוסם של אהרן ומשהעריכה

בטרם ייחלו הפעולות שיביאו ליציאת מצרים, מוצגים תןלדןת אַהֲרן וּמשֶׁה: "וְאֵלֶּה הַנִּכְבָּדִים מִכָּל בֵּית אֲבותָם הֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁבְּדִין וּכְרָאוּי אָמַר ה' לָהֶם הוצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי הָיוּ רְאוּיִים לִהְיות דִּבְרֵיהֶם נִשְׁמָעִים אֵצֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" - כתב רבי עובדיה ספורנו.


אלה ראשי בית אבותם ספר שמות ‏‏[16]
ראובןשמעון לוי
חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי (י"ד)יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן-הַכְּנַעֲנִית (ט"ו) גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי (ט"ז)

ולמה הוזכרו רק שלושת השבטים ? בפסיקתא רבתי מובא ההסבר : "אלו שלשה שבטים שגינה אותם יעקב בעת צוואתו, ייחסם עתה הכתוב להודיע שחשובים הם" - חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם לומר שחשובים הם ולכן הוזכרו פה לאחר שבברכות יעקב לא זכו לכבוד הראוי.
"וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה" בן 137 שנה. למה נמנו שנותיו של לוי ? להודיע כמה זמן היה שעבוד מצרים, שכן כל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד, שנאמר ‏‏[17] "וימת יוסף וכל אחיו", ורק אחר כך ( ח) "ויקם מלך חדש" - ולוי האריך ימים על כולם.


בני לוי
בני גרשוןבני קהתבני מררי
לִבְנִי וְשִׁמְעִי (י"ז)עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל (י"ח) מַחְלִי וּמוּשִׁי (י"ט)

בני עמרם בן קהת ויוכבד בת לוי
מרים הנביאהאהרן הכהן משה רבינו

"וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלשׁ וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה" - קהת בן לוי חי 133 שנה.
וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה - עמרם בן קהת חי 130 שנה.
מסכום חיי קהת וחיי עמרם אומר "מדרש רבה" - אנו למדים על מושב בני ישראל ארבע מאות שנה. יוצא מכאן שסכום השנים נמנה לא רק "בארץ מצרים לבדה היו, אלא מיום שנולד יצחק". אם נחשב את שנות קהת, שהיה מיורדי מצרים ושנות עמרם ושמונים שנה של משה לא תמצאם ארבע מאות שנה וחוץ מזה, הרבה שניםחופפים בחיי האבות.

חזקוני עומד על כך שנאמר "ויקח עמרם את יוכבד דודתו [18] והוא מבאיר: מה שהסכים הקב"ה שיצא אדם גדול כמשה מלקוחי' (לקחים - מצוות) שעתיד להזהיר עליהן. לפי שאין מעמידים פרנס על הציבור אלא א"ל קופה של שרצים תלויה לו בצווארו, פן יתגאה על הציבור כמו שמצינו בדוד (מעשה תמר ותמר המואביה)


שאר בני לוי
וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי (כ"א)וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי

פרשן המקרא חזקוני כתב:"לא מנה את בני משה ובני חברון ובני איתמר "לפי שלא אירע בם מעשה". אבל מנה בני עמרם לפי שהוזכרו בתורה פעמים אחדות. ובני יצהר מנה היות והייתה מחלוקת עם בנו "קרח". וגם את בני עוזיאל - משום שנאמר :" ויקרא משה אל מישאל ואל אלפצן בני עוזיאל". אך את בני איתמר הוזכרו בדברי הימים בשל עלי הכהן.


משפחות הכהנים
וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת-אֱלִישֶׁבַע בַּת-עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה (כ"ג)
וַתֵּלֶד לוֹ אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא אֶת-אֶלְעָזָר וְאֶת-אִיתָמָר
וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף
וְאֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן לָקַח-לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת-פִּינְחָס

ולמה מוזכר שהוא נשא את אחות נחשון - "מכאן למדנו הנושא אשה צריך לבדוק באחיה"

וכל זה בא להגיד לנו":"הוּא אַהֲרֹן וּמשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר הר הֶם הוֹצִיאוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל-צִבְאֹתָם הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן" ("ו-כ"ז)

מכות מצריםעריכה

ערך מורחב:מכות מצרים

בפרשה מובאות שבע מתוך עשר מכות מצרים. אלו הם הפגעים שנגף הקב"ה את המצריים כדי להכריחם לשלח משם את בני ישראל. כאשר באה המכה, פרעה הבטיח לשלוח את ישראל מארצו. כאשר רפתה המכה ובאה הרווחה ותחרט. ה' הקשה את ליבו והוא לא הסכים לשלוח את עם ישראל, פעם אחר פעם והמטרה הייתה להראות את המופתים לעיני הגויים [19].

משכם של המכות הוא שנים עשר חודש, לפי המשנה:" אף הוא אמר חמישה דברים של שנים שנים עשר חודש. משפט דור המבול, שנים עשר חודש; משפט איוב, שנים עשר חודש; משפט המצריים, שנים עשר חודש [20]. מכת הברד נחלה בחודש אדר, המועד שבו השעורה - אביב והחיטה -אפילה.

להלן המכות הכלולות ב"פרשת וארא"

המכה המקור הבקשה המכה התוצאההתגובה
דָם ז', י"ז-כ"ד "שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר" "הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם" "כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר""וְלֹא-שָׁת לִבּוֹ גַּם-לָזֹאת"
צְפַרְדְּעִים ז', כ"ו-כ"ט
ח', א'-י"א
"שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" "נֹגֵף אֶת-כָּל-גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים" "וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ""וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ
כִנִּם ח' י"ב-י"ט (אין) "וַיַּךְ אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם" "הָיָה כִנִּים בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם""אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא"
עָרֹב ח', ט"ז-כ"ח " שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת-הֶעָרֹב "וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב
אך לא בארץ גושן
מייד:"לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ"
אך בהמשך:"וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם"
דֶּבֶר ט', א'-ז' "שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" "בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד" "וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם"
וְהִנֵּה לֹא-מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד-אֶחָד
"וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם"
שְׁחִין ט',ח'-י"ב (אין ) "וַיִּקְחוּ אֶת-פִּיחַ הַכִּבְשָׁן ...וַיִּזְרֹק אֹתוֹ משֶׁה הַשָּׁמָיְמָה "שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה"" וַיְחַזֵּק ה' אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם "
בָּרָד ט', י"ג-ל"ה "שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"" וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד"
"'רַק בְּאֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד"
"וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל""וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל "

מרור ועבודה קשהעריכה

פרשת וארא תשע"ג ירושלים01:16:23

פרשת וארא תשע"ג ירושלים

פרשת וארא תשע"ג ירושלים

כמקובל הוא קשר את סיום פרשת בא עם תחילת פרשת וארא. בסוף הפרשב הקודמת נאמר:"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-ה', וַיֹּאמַר: ה', לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ (שמות, ה',כ"ב-כ"ג). אין שאלה כללית על הגלות, אלה שאלה על האירוע האחרון "מאז באתי". התשובה צריכה לכלול תשובה גם על הסייפא.

'על השאלה הכללית , ישיב ב "לשונות הגאולה":"וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי...וְגָאַלְתִּי...וְלָקַחְתִּי...וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'" (שם,ו',ו'-ח'). ועל הסייפא:" וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם,ט'). על כך ידובר בהמשך.

על טבע המכות:הדםעריכה

יש חוקרים המוצאים עדויות לכך כי "מכות מצרים" היו בחלקם בדרך הטבע. כתב על שמואל דוד לוצאטו: ויהפכו כל המים אשר ביאר לדם - קיימת דעה כי הדם וכל שאר המכות הם ענינים טבעיים העלולים לקרות במצרים בכל שנה ושנה. והנה תופעה ידועה היא כי מימי נילוס אחר שגאו מעל רמתם הרגילה ונשפכו על אדמת מצרים החודשי הקיץ נראים כ"אדומים ועבים" או בגלל הסחף של מי הנילוס מארצות חבש וסודן ואם מרוב השרצים המצויים במים והופכים לעיתים לבעלי תבע אדום. כך גם קורא בעוד ארצות. תופעות אלה "גורמים להמון העם להאמין בירידת דם מן השמים" כי גם יעלה ריחם וגם רעים לשתיה.

שד"ל סבור "כי לא ייתכן שיחשוב משה להטות לב המלך אליו ע"י ענינים טבעיים ההווים בכל שנה, אם לא היה עושה לפניו איזה מופת היוצא מנוהג שבעולם. והנה ידוע כי גם במעשה הנפלאות האל אוהב לשמור דרכי הטבע במקצת, וכן במכות מצרים ייתכן לפי דעתי שמדרך ארץ מצרים להיות בה כיוצא במכות האלה בצד מה, קצתן בשנה זו וקצתן בשנה אחרת.

והוא מסכם:" אפס כי בשנה ההיא נתקבצו ובאו כולן, וגם נתחדש בכל אחת מהן איזה ענין שלא היה מדרך הטבע. וכן כאן במכת הדם אנו רואים שנתחדש באדמימות המים ההם איזה ענין לרוע עד שמתה הדגה שבהם, מה שלא מצאנו בדברי עוברי ארחות ימים, וזו ראיה כי ביאוש המים והפסדם היה חזק הרבה יותר משאר שנים והיה יוצא מן המנהג הטבעי, וכאילו נהפכו המים לדם ממש." [21]


על מכת הצפרדעעריכה

פרשת בא תשעג רעננה01:18:50

פרשת בא תשעג רעננה

פרשת בא תשעג רעננה

הרב מוטי אלון בשיעורו לפרשת בא עוסק בסוגיית מכת הצפרדע. הוא משווה את מכת הצפרדעים, המכה השני מתוך "עשרת המכות" לדיבור השני בעשרת הדברות:"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי."

מה אופי המכה. הצפרדע היא סתם חיה. המכה נכנסת לכל מקומות הנסתרים שלך. אונקולוס מתרגם את המילה צפרדע "אורדענהי" - אור - דעה - הוא הפוך מהתרנגול. הצפרדע יודע מתי בוקר והוא מפחד. התרנגול מציג את עצמו, צפרדע יודע ובורח. כאשר היא תופיע, היא תכנס לכל מקום ומקום. הצפרדע מרשימה את המלך החזק ביותר. היא מתגאה עליך. מספיק אתה משעבד אחרים, אתה כלום !!! . על הצפרדע נאמר "התעללתי" כמו שנאמר על האתון אצל בלעם.

בפרקי שירה נאמר על הצפרדע :"ברוך שם כבוד מלכותו".

על הניסיםעריכה

אחרי מכת הברד מספרת לנו התורה :"וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל" [22]. מכאן שהפשתים והשעורים שכבר הספיקו לגדול והתקשו - נשברו או בלשון רש"י: "כבר ביכרה ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו". לעומת זאת :" וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (ל"א*) - היות והם גדלות מאוחר יותר - "אפילת" והיו רכות הם לא נפגעו ממכת הברד.

הרב אביגדר הלוי נבנצל בשיחתו לפרשת וארא דן בנושא :חוקי הטבע למה נבראו והוא מצטט את מדרש תנחומא [23] :"יש מרבותינו שנחלקו על זאת ודרשו כי אפילות פלאי פלאות נעשו להם, שלא לקו". מכאן שקרה נס במכת הברד, דהיינו אפילת דהיינו: "פלאי פלאות".

ושואל הרב נבנצל, למה היה על הקב"ה למנוע את שבירת החיטה והכוסמת בגלל החסינות הטבעית שיש להם נגד הברד. למה השאיר על כנו חוק טבע אחד, הרי בשאר המכות הוא ביטל את חוקי הטבע, כדי שהמצרים יכירו בכוחו של הקב"ה. האמנם היה עליו למנוע את הפגיעה בחיטה ובכוסמת לא נכו ולטעון כי הסיבה לכך היא רכותן. הוא מונה לכך את הסיבות באות:

  • כדי שיהיה לארבה מה לאכול כאשר ירד על מצרים, שהרי אם כל הצמחיה תפגע הארבה לא יבוא על מצרים ולא ניתן יהיה להכות את מצרים.
  • כאשר עבדי פרעה אמרו לו :"הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" [24] ופרעה כמעט נכנע, הייתה לא תושבה מן המוכן "עוד לא אבד התקוה": יש עוד כסמת, יש עוד חטה - משה עוד לא הצליח לשבור הכל, אין צורך לשלוח את בני ישראל.
  • והסיבה הבאה, החשובה בעיני הרב , היא גם כאשר הקב"ה עושה ניסים, הוא משתדל להראות כאילו שיש סיבה טבעית לנס, כדי שמי שירצה לכפור בו, יוכל לעשות כן, שלא תתבטל הבחירה מבני האדם. והוא מסיים, לא צריך להיות רגילים לנסים, אחרת נאבד את ההתפעלות מהם.

על בחירה חופשיתעריכה

סקירת מכות מצרים מעלה את השאלה: מהי היתה ההצדקה להעניש את פרעה על חטא שחטא בלי שהיה בידו חופש לבחור אם לחטוא ואם לאו ? שהרי נאמר:"ואני אקשה את לב פרעה".

משיב על כך הרב עזריאל אריאל באתר כיפה]:" יסודו של המוסר הוא ההכרה בבחירתו החופשית של האדם. אם גורם כלשהו - א-להי או טבעי - מאלץ את האדם לנהוג כך ולא אחרת, אין שום משמעות לציווי המוסרי, הן ממקור א-להי, והן ממקור אנושי. ודאי אין שום מקום לעונש על חטא או לגמול חיובי על מעשה מוסרי, ללא הכרה בכך שלכל אדם ישנה בחירה חופשית לעשות כך או ההפך."

לדעת הרמב"ם הל' [25] , אכן הקב"ה שלל מפרעה את כוח הבחירה: "אפשר שיחטא חטאים רבים, עד שיתן הדין שמונעים ממנו התשובה, הוא שאמר: 'השמן לב העם הזה', וכן הוא אומר: 'ויהיו מלעיבים במלאכי הא-להים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, עד לאין מרפא'; לפיכך, 'אחזק את לב פרעה'...". שלילת הבחירה היא חלק מהעונש על החטא. החוטא מגיע למצב שבו החטא "משכפל את עצמו" והוא נענש על הכול.

רב סעדיה גאון [26] חולק על דעת הרמב"ם . לדעתו, אין מצב בו הקב"ה מאלץ את האדם לחטוא ומעניש אותו על כך, ומטרתו של הקב"ה בחיזוק לבו של פרעה - אחרת היתה: "בחיזוק הנפש, בבוא פגע מרעה ומשמועה, שלא יאבד מהם. כמו, 'ואני אקשה את לב פרעה', 'וחיזקתי את לב פרעה'. ונצטרך לחיזוק נפשו שלא יאבד במכות ההם, עד שישלמו לו שאר המכות...". פרעה באמת לא נענש בשל הסירוב. הסירוב הוא שיצר את האפשרות לתת לו את המכות הראויות לו על כל מה שעשה בעבר. אילו היה משחרר את בני ישראל לאחר מכה אחת, היה זה חוסר צדק משווע. עונש כה קל על פשע כה חמור?!

הרב עזריאל אריאל מקשה : מאחר שהקב"ה החליט לחזק את לבו של פרעה כדי שלא ישמע, לשם מה היה מקום להתרות בו ולהזהיר אותו לפני חלק גדול מן המכות? על כך עונה רס"ג: "כי שליחות הבורא אל הכופרים, אף על פי שהם לא יעשו אותה, המאמינים ושאר בני אדם נוסרו והתבוננו, כמו שבני אדם עד עתה ועד עולם מספרים ענין המבול, ואנשי סדום, ופרעה, והדומה להם". והרי זוהי כוונתו של הקב"ה במכות מצרים - להעביר מסר לכל האנושות, ובעיקר למצרים ולעם ישראל:"ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים... וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים."

והוא מוסיף נופך אקטואלי מתחום החינוך: הסברה, שכנוע, לימוד משותף, דוגמא אישית, הטלת סמכות, מתן פרסים, ואף ענישה. דעות שונות ישנן בין המחנכים באשר לדרך הראויה בכל מצב, ובאשר למקומה הראוי של הענישה. אולם ניתן להסכים על שני דברים: שלפעמים היא נחוצה ומועילה, אולם יעילותה תלויה בפעולות נוספות היוצרות את ההקשר שבו היא מתבצעת. בין התנאים ההכרחיים לענישה יעילה ניתן לעמוד על שניים, המתקיימים כאן:

  • האזהרה המלווה את העונש, שכן "אין עונשין אלא אם כן מזהירין".
  • סמיכות האירועים. אזהרת משה את פרעה והכבדת לבו יוצרות חזרה מאולצת על החטא, ואז חשים הכול את הקשר ההדוק שבינו לבין העונש, ואז העונש הרבה יותר אפקטיבי.

ה"ברד" - מהו ? עריכה

מכת הברד, השביעית מתוך עשרת מכות מצרים נחשבת לקשה מיוחד. הכתוב מספר :"אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן-הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד-עָתָּה" [27]. ברד שלא מעולם בארצם של פרעה. תוצאותיה מתוארות בספר תהילים:"יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל. וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים [28]. הנזק כלל את הצומח ואת החי, כמו שמובא במקרא:"וְאֵת כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת-כָּל-עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר" (כ"ה).

זאב ח' ארליך (ז'אבו) במאמרו על הנושא הנ"ל מקור ראשון, [29] בוחן את התופעה לאור העבודה כי בארץ מצרים, בעלת אקלים חם ויבש, כמעט ולא יורד גשם וקל וחומר ברד, כפי שמוכר לנו. חז"ל עוסקים בנושא האם ירדו ממטרי גשם במצרים. מדרש תנחומא מבאר לנו את משמעות ד"ה : ומטר לא נתך ארצה ...ואימתי ירד ? בימי יהושע בן נון על האמורים, שנאמר: וה' השליך עליהם אבנים גדולות וגו' [30] והשאר שהיו בשמים, ירדו על גוג ומגוג לימות המשיח. והקולות - היו תלוין. ואימתי ירדו ? בימי אלישע על מחנה ארם, שנאמר: וה' השמיע את מחנה ארם קול רכב וקול סוס וגו' [31].

מסכם ארליך, ייתכן כי מכת הברד כללה "אבנים גדולות מהשמים" - אלו הנשרפות על כניסתם לאטומוספרה. וכך נוצרה הלהבה והאש. לכך מתאים התיאור במקרא:"וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד".


בין ראש-חודש שבט ופרשת וארא-במשנתו של הרבי מליובאוויטש שליט"א מלך המשיחעריכה

ערך ועיבד-צביקה) בין ראש-חודש שבט ופרשת וארא-במשנתו של הרבי מליובאוויטש שליט"א מלך המשיח. הכרזת משה שבדורנו!! בר"ח שבט אירעו, כפי המסופר בתורה, שני אירועים מרכזיים: התחלת הספר החמישי שבתורה –ספר דברים "משנה-תורה", ע"י משה רבינו. והתחלת הכניסה לארץ-הקודש המתבטאת בקריאה של משה אל העם :" רב לכם שבת… בואו ורשו את הארץ". מסתבר ששני ענינים אלו קשורים זה בזה: סיום ארבעת החומשים הראשונים מורה על-כך שענינו של מתן-תורה כבר נקלט בגלוי אצל כל בנ"י, מכיון שכך, מודיע משה רבינו, שאין עוד שום מונע ומעכב לכניסה לארץ.

נתגלה מענה הקב"ה את אותו הענין בדיוק אפשר למצוא גם בפרשת "וארא", כאשר לאחר דבריו הקשים של משה-רבינו כלפי הקב"ה :"מאז באתי לדבר בשמך …והצל לא הצלת", מקבל הקב"ה את טענתו הצודקת של משה ומודיע שהוא מביא את הגאולה, וכפי שהוא משתמש שם בארבע לשונות של גאולה "והוצאתי… והצלתי…וגאלתי… ולקחתי" וגם "והבאתי אתכם אל הארץ" ,אלא שהקב"ה מקדים לזה את התנאי של הגילוי של מתן-תורה הקשור עם "שמי הוי'" ש"לא נודעתי להם". ומכיון שבמתן-תורה התבטלה הגזירה המפרידה בין עליונים לתחתונים (בין "מעלה" ו"מטה") -שהיא סיבת הגלות, ונוסף לזה כבר היה הגילוי של מתן-תורה וחזר ונשנה פעמים רבות הרי כשקוראים בתורה את פרשת "וארא" נתגלה מענה הקב"ה שכבר מוכנים לכניסה לארץ ("והבאתי") בגאולה האמיתית והשלימה.

מלמעלה ומלמטה ההבדל בענין זה בין דברי הקב"ה בפרשת "וארא" להכרזת משה בר"ח שבט הוא שבפרשת וארא מדובר על הגילוי של מתן-תורה "מלמעלה" מצד הקב"ה "וארא" ,"אמור לבני ישראל אני הוי'", ואילו בר"ח שבט מתגלה שענין זה של מתן-תורה "חדר" כבר בגדרי-העולם –"מלמטה", היות ומשה רבינו כבר מעביר את ה"משנה-תורה" כפי שהוא מלובש בדעתו והבנתו ובאופן שיובנו בשכלם ובהשגתם של בנ"י –"הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" . ענין זה קשור גם עם שנת הארבעים ליציאת מצרים שבה נאמרו דברים אלו המרמזת על דרגא שבה "קאים איניש אדעתיה דרביה"- התלמיד מבין את עומק דברי הרב לאשורם –"מלמטה" ,וגם לתאריך "בעשתי-עשר חודש באחד לחודש" דרגת ה"אחד-עשר" ,זו המאירה דווקא לאחר עבודת ההכנה של עשרת החודשים שלפניה ( והיא בחינת הכתר הנקראת -"אנת הוא חד ולא בחושבן"- שאינה חלק של עשר הספירות שלפניה),המתגלית - "מלמעלה" .

נשלמו מעשינו ועבודתינו ענין זה מרומז גם כששבת חלה בדיוק ביום שחל בו ר"ח מכיון ששבת קשורה עם ימי-השבוע התלויים במהלך החמה ה"משפיע"- מלמעלה . ואילו ר"ח תלוי במהלך-הלבנה ה"מקבל"-מלמטה. ובפרט שבר"ח יש צורך לערוך חשבונות וחקירות שכליות הקשורות עם עבודת האדם –מלמטה, וגם ההחלטה בדבר קביעות הר"ח היא ביד בי"ד של מטה.

יוצא ,איפוא, שהעולם כבר מוכן לגאולה גם מצד התגלות הקב"ה-מלמעלה וגם מצד הבנת האדם-מלמטה וממילא מכריז משה רבינו שבדורנו: "רב לכם שבת בהר הזה"-כבר נשלמו מעשינו ועבודתינו בריבוי מופלג, ולכן "פנו וסעו לכם גו' בואו ורשו את הארץ" בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו כבר ביום הש"ק זה. (משיחת ש"פ וארא, ר"ח שבט תש"נ )

יחי אדוננו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!!

הפטרת הפרשהעריכה

נושא ההפטרה הוא מעין המובא בפרשה: העונש על מצרים. בספר יחזקאל מתחילה ההפטרה:"כֹּה-אָמַר אֲדֹ' ה' בְּקַבְּצִי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל-אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב" [32]. הוא מנבא על מפלת הממלכות מסביב לארץ ישראל ומגיע למצרים ומזכיר בפסוק את היאור מ"מכות מצרים" וכך הוא כתב:"לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל-יְאֹרֶיךָ וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד-גְּבוּל כּוּשׁ" (י"א). סופה יבוא וגם סוף מלכות בבל וההפטרה מסתיימת בהבטחה:"בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן-פֶּה בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי ה'" [33]

תבנית:פרשיות השבוע

הערות שוליים עריכה

  1. ה',י'
  2. מדרש רבה ה' י"ט
  3. ספר בראשית י"ז, א'
  4. י"ז, ח'
  5. כ"ו, ג'
  6. ל"ה י"א-י"
  7. ז' ט"ז
  8. מעייני הישועה, לפרשת וארא כ"ח טבת תשס"ט
  9. ו' ג'
  10. ג', ו'
  11. ב"מורה נבוכים" חלק א פרק סא
  12. ב"כוזרי" (מאמר שני סעיף ב)
  13. ו',ט'
  14. "הארץ" - 23 בינואר 2009
  15. ו',ח'
  16. ‏ו', יד,- כ"ו‏
  17. ‏שמות א' ו'‏
  18. ספר שמות ו',כ'
  19. אוצר ישראל ערך:מכות מצרים
  20. מסכת עדויות ,ב',',
  21. שד"ל שמות ז', כ'
  22. ו',ל"א
  23. מובא ברש"י
  24. ',ז'
  25. תשובה ו', ג'
  26. אמונות ודעות ד', ו'
  27. ט', י"ח
  28. ע"ח, מז-מ"ח
  29. מוסף שבת, 23 ינואר 2009
  30. י', י"א
  31. ספר מלכים ב', ז', ו'
  32. כ"ח, כ"ה
  33. כ"ט, כ"א

ברחבי אתר Wikia

ויקי אקראית